על האמונה ועל הגאולה

פרק יז– ממשלת ישראל, סמכותה ודמוקרטיה

פרק יז– ממשלת ישראל, סמכותה ודמוקרטיה

וכי יש בנמצא גזרה או הוראת אנוש העומדות בסתירה לחוק התורה? שמעו נא, אחי, לדברי הקדוש ברוך הוא, הרב, כדי שתוכלו לדעת איך לנהוג בתלמיד.

ואם תגזור מלכות בשר ודם גזרה הנוגדת את חוקי התורה – תהיה גזרת האנוש בטלה ומבוטלת, כעפרא דארעא.

המקור לממשל יהודי נמצא בספר דברים (יז,טו): "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו...". והרמב"ם מוסר את מצוות ממשל זו (הלכות מלכים ב,א), ומגדיר בפרשות את הסמכות הנתונה למלך ותא הכבוד המגיע לו: "כבוד גדול נוהגין במלך, ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם...", ובהמשך (שם ג,ח): "כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו". סמכויות המלך – הממשלה – וזכויותיו ברורות. כך גם המגבלות לסמכויותיו אלה: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת... והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלוקיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים הלאה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" (שם יח,כ). העם חייב לכבד ולירא את ממשלתו, אך ממשלתו, מלכות, חייבת ללמוד "ליראה את ה'" ו"לבלתי סור מן המצווה". הורה קובעת לישראל מלך, שלא ישכח אף לרגע למי המלכות ומי ומושל בו. ואמר הנביא שמואל לעם, במשחו את מלכם הראשון: "ואם הרע תרעו, גם אתם גם מלככם תספו" (שמואל א' יב,כה). והמלך – הממשלה – מאבד את סמכויותיו ואת זכותו למשול כשהוא מפר את דבר ה': "ויהי דבר ה' אל שמואל לאמר: נחמתי כי המלכתי את שאול למלך, כי שב מאחרי ואת דברי להקים..." (שם טו י-יא). ואמר שמואל בפני המלך: "...קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום..." (שם,כח). סמכויות המלך (הממשלה) תלויות בהנחה שיציית המלך לסמכות העליונה. כשהוא ממרה את דברה, אין לסמכויותיו עוד תוקף. ואת זה למדו מפורשות (סנהדרין מט:): "כתיב: 'כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצוונו יומת' (יהושע א,יח), יכול אפילו לדברי תורה (זאת אומרת – אם תצווה עלינו שיפר דברי תורה)? תלמוד לומר: 'רק חזק ואמץ' (לקיים את דברי התורה)!". הסברו של רש"י פסקני: "...שאם בא המלך לבטול דברי תורה – אין שומעין לו" (רש"י שם).

הרמב"ם מנסח את זה בהלכות מלכים (ג,ט): "המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצוות, אפילו במצווה קלה – הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד – דברי הרב קודמין. ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטול מצווה, שאין שומעין לו". החובה להשמע, לציית ולכבד את סמכויות הממשלה, תלויה בשאלה אם במקרה הנדון מצייתת הממשלה לדין תורה – צורך העם. כך אנו מוצאים (בבא בתרא ד.) את הסיפור על כך שהורדוס המלך הרג את כל החכמים בפחדו שיתקוממו נגדו, רק חכם אחד, בבא בן בוטא, נותר בחיים לאחר שנתעוור. הורדוס בא אליו מחופש ועודד אותו לקלל את הורדוס; בבא בן בוטא התנגד, באמרו: "...וכתיב: 'ונשיא בעמך לא תאר'" (שמות כב,כז), והורדוס משיב: פסוק זה מתייחס רק ל"עושה מעשה עמך", ואין הורדוס נוהג כך. הסכים בבא בן בוטא – וציין שהוא מפחד...

"בעושה מעשה עמך" – כשעושה המלך מעשים של העם. זהו הקריטריון להחלטה אם לציית לסמכות הממשל במקרה מסוים. ובעוד ברור שאין העם יכול ליטול לעצמו רשות להחליט שאין הממשל עושה מעשה עמך, רק משום הבדל בהשקפות פוליטיות, ברור הכלל בודאי, כשהממשל מפר את התורה, ובכך מביא אסון וייסורים על העם.

שאלת הדמוקרטיה, זאת אומרת שלטון הרוב, וזכותו המוסרית והחוקית של רוב יהודים להחליט בכל שאלה, ולדרוש ציות להחלטה זו, נדונה במסכת סנהדרין דף כו. כשפלשו האסורים בהנהגת סנחריב לארץ ישראל והקיפו את ירושלים, פרץ ויכוח אדיר סביב לשאלה האם להיכנע אם לאו. המלך חזקיהו, בעידוד הנביא יעשיהו, סרב להכנע למרות כוחה המתגבר של המעצמה העיקרית של התקופה. שבנא הסופר, אחד מעמודי התווך בממשל, לחץ לכניעה. כל קבוצה הציגה את ענינה בפני העם, והרי דברי התלמוד: "מהו 'קשר רשעים'? שבנא היה נואם לפני שלושה עשר ריבוא (130,000 תומכים), וחזקיהו היה נואם לפני אחד עשר רבוא (110,000 תומכים); כאשר בא סנחריב וצר על ירושלים, כתב שבנא פתק ושלח אותו על ידי חץ (אל האויב): שבנא וסיעתו השלימו, חזקיה וסיעתו לא השלימו!', שנאמר (תהלים יא,ב): 'כי הנה הרשעים ידרכון קשת כוננו חצם על יתר'. והיה חזקיהו חוכך בדעתו, אמר: שמא חס ושלום נוטה דעתו של הקדוש ברוך הוא אחרי הרוב, וכיון שהרוס מתמסר אנחנו גם כן (צריכים) להתמסר? בא נביא ואמר לו: 'לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר ואת מוראו לא תיראו ולא תעריצו' (ישעיה ח,יב), כלומר: קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המניין (- אין לו משקל וחשיבות אפילו אם הם רוב, כי הם הולכים נגד התורה והנביאים)".

רוב ההולך נגד דין העם היהודי, אינו רוב, ואמנם, הם מפרי החוק, כשהם מחליטים להתנגד לחוק של עם ישראל, לאסור את החובה, ולחייב את האסור. הם העוררים על החוק, הם מפרי הסדר, והם המביאים לאסון ולעונש אלוקי על עם ישראל. אין כאן שאלה של יהודים המורדים בממשלה מפרת-חוק. אך יש ויש כאן עניין של יהודים המבקשים לקיים את החוק, הממרים את פי הממשלה המפרה את החוק, והמנסה למנוע מיהודים לחיות על-פי החוק.

תפיסת הממשלה היהודית ברורה; הממשלה קיימת לשרת את המדינה; המדינה קיימת לשרת את העם; העם קיים לשרת את האלוקים. ברגע שנכשל העם במילוי חובתו, מתמוטטים החוק והסדר – והעונש האלוקי בא יבוא. ברגע שהממשלה מתנגדת לחוק, היא יוצרת אנרכיה, היא מאבדת כל זכות מוסרת וחוקית לדרוש צייתנות מהאזרח הרוצה לחיתו על פי החוק.