על האמונה ועל הגאולה

פרק יח – עמידה על דם אחים בשואה והיום

פרק יח – עמידה על דם אחים בשואה והיום

ואכן, יש עוד, עוד הרבה יותר, שאהבת ישראל דורשת מהיהודי: "לא תעמוד על דם רעך!" (ויקרא יט,טז), ואמרו חז"ל: ,מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו – תלמוד לומר: 'לא תעמוד על דם רעך'" (סנהדרין עג.).

חובה היא. חובה להסתכן למען אחיך היהודי. חובה לעשות הכל למענו, ואם אין מנוס, לקום באגרוף ובנשק להצילו: "אם בא להרגך השכם להרגו" (סנהדרין עב.). והוא הדין לגבי הצלת אח ואחות מיד הרודף. תקופתנו מלאה דוגמאות עגומות של צעקות בני ישראל שלא באו אלינו, ושל לחצם שלא ראינו, ואת נאקתם שלא שמענו ולא זכרנו, קי קללת קין האמיתית היתה שאלתו: השומר אחי אנכי?

לשואה שלקחה ממנו שליש מהעם היו הרבה שותפים, וידועים לשמצה שמותם של הגויים הארורים שרצחו בפועל, או שעמדו מנגד ביום שבות הרוצחים את עמנו. אך אין כאב, כמכאוב זה שזוכר שיהדות העולם החופשי ידעה על הטבח כבר בשנת תש"ב (1942) – שלוש שנים לפני תֹם המלחמה – ועם כל זה, עמדה על דם אחים ורעים אהובים.

על דור כזה כתב שלמה המלך עליו השלום (משלי כד י-יב): "התרפית ביום צרה – צר כחכה; הצל לקחים למות ומטים להרג אם תחשוך" (ופרושו: "אם היית מרפה ידך מחברך מלעזור לו ביום צרתו, אזי יהיה כחך צר ודחוק מלעזור לעצמך בבא צרה עליך... אם תחשך להציל את הלקוחים למות והמטים להרג" – מצודת דוד, ועיין שם גם באבן עזרא). וממשיך שלמה המלך עליו השלום: "כי תאמר: הן לא ידענו זה! (כלומר, ואם תנסו להכחיש שידעתם אודות צרת האחים) הלא תוכן לבות הוא יבין, ונוצר נפשך הוא ידע והשיב לאדם כפעלו". איזו תוכחה גלויה לדור השואה! איזה לקח ליהודי שעומד על דם רעהו!

אין הגבלות למה שמותר לעשות למען יהודי אשר נפשו וגופו מצויים בסכנה. והרי אין לך עמוד ימין ופטיש חזק בהלכה יותר מהשבת, ומכל מקום פסק בעל השולחן ערוך שאם שמע יהודי בשבת שהוציאו יהודי אחר לשם המרת הדת (וכן סכנת מוות) – "מצווה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה, ויוצא אפילו חוץ לשלוש פרסאות (והוא הדין אם יצטרך לחלל שבת באיזה מאיסורי תורה), ואי לא בעי (-ואם לא רוצה) בית דין גוזרים עליו" (או"ח שו,יד.). הגוף או הנפש של יהודי נמצאים בסכנה? אין הגבלה בעולם שעומדת בפנינו! אין איסור בעולם הכובל את ידינו! ואפילו שבת קודש אינה דוחה עמידה על דם רעים אהובים.

יהודים בעולם ידעו על מחנות ההשמדה, ועל תחנוניהם של הקרבנות בכח להרעיש את העולם, ולדרוש בקולי קולות של הפצצת מסילות הברזל שעליהן נסעו הקרונות שהובילו את היהודים כצאן לטבח – אך שתקו שמא יאמרו הגויים שהיהודים גוררים אותם למלחמה; שמא תפרוץ אנטישמיות נגדם. פחד הגוי גבר על יראת ה'. והיהודי שזנח את אמונתו בא-ל עליון, נושא על נפשו ונשמתו את הכתם האדום, האות הקיני, ומי מהיהודים דאז שידע וששתק יכול להצהיר "ידי לא שפכו את הדם הזה"?

חמישים שנה סבלה יהדות ברית המועצות תחת העושקים האדומים שרמסו תורה ולאום, ונסו להכחיש את המושג "יהודי" מהארץ בה חיו מיליוני יהודים חמים – וחמישים שנה ישבו יהודי העולם כ"יהודי הדממה" ולא חסו על נפשותיהם של אחים ואחיות הנגזלות לנגד עיניהם. ושוב הסבה העגומה – להרעיש עולמות? לזעוק זעקה מרה בראש חוצות? "מה יאמרו הגויים"... כל יהודי בארץ אדום שאבד לעם ישראל על ידי התבוללות, הוא קטגור שיעמוד מולנו ביום הדין. עמדנו על דמו.

הציווי האלוקי לרוץ לעזרת היהודי במצוקה, מורכב משני רעיונות. כעם נבחר, סגולה, עם יעוד מיוחד, כל פרט ופרט קשור זה לזה ביחוד מיוחד. מצוות "ואהבת לרעך כמוך" נובעת מהקשרים המיוחדים האלה הקושרים את כולנו יד אל יד, שכם אל שכם – עם סגולה וקדוש לאלוקיו. ובכן, הזנחת הדל והאביון, האח במצוקה, העשוק והנדכּא – היא הזנחת אהבת ישראל. אך בנוסף לזה, דיכוי היהודי על ידי הגוי הוא חילול ה' שמחייב אותנו, פי כמה, לחסל אותו, והמפחד ממה שיאמר או מה יעשה הגוי הוא קטן אמונה, הוא שנכשל במבחן הגדול שאמונה ובטחון אמיתיים.

היהודי בגלות ואחיו בישראל, שניהם כאחד עומדים בפני מבחן לעמוד איתן נגד בגידה ביהודים, אף על פי שפירוש הדבר הוא לפעול בניגוד למה שעלולים הגויים לומר, ולמרות העובדה שעמדה זו עלולה להעמיד בסכנה  אינטרסים אישיים. בארץ ישראל נוצרה, לאסוננו, לא מדינה יהודית – אשר מדיניות החוץ ומדיניות הפנים שלה מושרשים היטב ביהדות ובערכים יהודיים – כי אם מדינת היהודים, וההבדל הוא מהותי. במדינה זו, למרבה הצער – גויים דוברי עברית, המחקים מעשה קוף את העולם הגויי, המטפחים את חרבות המערב שלהם בעברית, ההופכים חלום יהודי לגויי. פחד מפני הגוי ופחד מפני מה שיאמר הגוי ומן ההשלכות לגבי יחס הגוי למדינה, אותו פחד של היהודי בגטו – הוליד מדינה הבוגדת ביהודים ובערכים יהודיים מפחד "מה יאמרו הגויים".

הישנם מיסיונרים החוטפים נשמות יהודיות? היש חשיבות לאסור פעילותם? בודאי, אך אין אוסרים את פעילותם, משום שאיסור כזה פירושו הסתכנות בהכעסת הגוי, וסיכון קשרים פוליטיים עם העולם הנוצרי.

הישנן קהילות יהודיות בעולם הנתונות בצרה ובשביה? היש לאל ידה של ישראל לעזור להם? הלא חלה עלינו אותה חובה של הגנה על יהודי בין שהוא אזרח ישראלי ובין שהוא "סתם" יהודי?! אין גבולות לאהבת ישראל. האם לא השתיקה ישראל במתכוון – כל זמן אשר קיימה יחסים דיפלומטיים עם מוסקבה – את הפעילים היהודים ברוסיה, בסרבה להושיט להם עזרה או לפרסם את מאבקם? האם לא שיקרה ישראל והשמיצה פעילי עליה יהודים סובייטים, משום שלא רצתה להרגיש הן את הרוסים ואת את "בעלת הברית" האמריקאית המבקשת לטפח דטאנט עם מוסקבה? כמה יהודים סובייטים הקריבה ישראל בגלל אינטרסים אנוכיים שלה, ומפחד "מה יאמרו הגויים" האדומים? ומה עוד היתה המדינה יכולה לעשות היום?

האין ישראל נמנעת מלדבר בגלוי על הסכנה הנוראה של אנטישמיות ושואה בעולם המערבי, ובמיוחד בארצות הברית, מפחד מה יאמרו "הגויים" – גם הגויים הנכרים וגם מנהיגי הממסד היהודי בגולה – ובכך תורמת לשלוות רוחו של היהודי אשר סכנת השמדה מרחפת על ראשו?

האם ראש ממשלה אחד יעז לעלות לבמת הכנסת, או לקום בסעודת פאר בה יושבים וזוללים אלף יהודי הגלות השמנה ולזעוק: "יהודי הגלות! חסלו את הגולה לפני שהיא תחסל אתכם!"? חוץ ממס השפתיים שמשלמים מנהיגי המדינה ל"עליה", מי יתקע בשופר הגדול לזעזע את העם היושב על הר געש בגולה? מי יהיה מוכן להקריב את המגביות וההמחאות ומחיאות הכפים, למען האמת המרה שתוליד רק ביקורת זועמת, אך אולי תציל נפשות? כמה דם יישפך משום שהמדינה היהודית פחדה להזעיק ולזעוק? מי יהפוך את המדינה – ליהודית?

האין ישראל יודעת כי מסירת יהודים לידי הגויים, גרושם והסגרתם וחסימת כניסתם למדינה היהודית – מהווים פשע יהודי, ובכל זאת עושה כן משום שהימנעות מעשות כן עלולה להרגיז את הגויים?

והאין פחד כזה, בסופו של דבר, "חוזר הביתה" לשכון בישראל, כאשר הממשלה מקריבה אף את חיילי צבאה בידעה על המלחמה הקרובה, ואף על פי כן מסרבת לגייס את המילואים או להנחית את המכה הראשונה, משום שחיוני למנוע מן הגוי לחשוב שאנו התחלנו במלחמה – ואנו משלמים בעד אהבת הגויים בחיי יהודים?

על המדינה היהודית מוטלת החובה להיות האפוטרופוס ליהודים הן בישראל והן בעולם כולו. לגבי העם היהודי אין "גבולות", ואסור להירתע מלהתערב בעסקים "הפנימיים" של מדינה זרה, כאשר השאלה היא הגנה על יהודים והצלתם מצרה ומצוקה. כל העם, באשר הוא שם, חייב ליהנות מכוחה וחסותה של המדינה היהודית, ואם מושג זה עומד בניגוד למקובל במשפט הבין-לאומי, הרי שליהודי צו אחר משלו: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט,טז). זהו הקו היהודי. אך ישראל, מתוך פחד ומחוסר אמונה ובטחון, ממשיכה בדרך החתחתים של מנהיגות יהודית בקהילות הגלות, היושבים נפחדים ומוגי לב כאשר נדרשים הם להקריב את האינטרסים שלהם למען יהודים, והשוקלים כל צעד במאזני תגובת הגויים. כך ישבו בשקט כשהיהודים נרצחו בשואה, וקולו של הרב הצדיק מיכאל ויסמנאנדל זצ"ל זועק אליהם: "תחנונינו, נוגעים אליכם פחות מאנחותיו של קבצן. רוצחים, מטורפים!" וכך ישבו הם בכבוד ובשקט במשך עשרות שנות אנקת יהודי רוסיה, וכה נזהרו ונמנעו מכל פעולה העלולה להרגיז את הגוי, או לגרום לו אי שביעות רצון. אנשים קטנוניים הם, רועי העם, בארץ ומחוצה לה, וקטני או חסרי אמונה – וזה אשר מוליד בהם את הפחד ואת הבגידה ביהודים ואת הסירוב לסכן את עצמם ולקדש שם שמים.