פירוש המכבי - שמות

שמות פרק א פסוקים א-י

פרק א פסוקים א-י

(א) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. הספר הזה מחובר לספר "בראשית", והוא המשך ישיר שלו, ומשום כך כתוב "ואלה", בוא"ו. כך כתב רבינו בחיי: "...בא אות הוא"ו לחיבור ענין, כי הענין מחובר למעלה בסדר 'ויגש אליו', ששם הזכיר (מו:ח): 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, יעקב ובניו', ובא ללמד כי הענין אחד...". וכן כתב הרמב"ן. וכוונתם היא, שאע"פ שהפסיקה התורה בין פרשת "ויגש" לכאן, וסיפרה עלקורות יעקב ויוסף במצרים, עיקר המטרה היא לספר על הירידה למצרים ועל יציאת בני ישראל ממנה - הגלות והגאולה. ולכן חזרה התורה כאן לעיקר זה.


הנה הקב"ה בחר באברהם על פי התנהגותו וזכותו, ודחה את בנו ישמעאל ובחר ביצחק, ג"כ ע"פ זכותו, ושוב, דחה את עשיו ובחר ביעקב ע"פ התנהגותו. ועכשיו, לאחר שלושה דורות רצופים של צדיקים, הוחזקו כל צאצאי האבות להיות כשרים, והחליט הקב"ה לעשות את כולם, את כל צאצאיהם לעם נבחר וסגולה ועליון, שיהיה שלוחו של הקב"ה אל המין האנושי ואור לגויים כולם, ללמדם את הדרך אשר ילכו בה. כך הפסוק אומר (תהלים קה:ט-י): "אשר כרת את אברהם, ושבועתו לישחק, ויעמידה ליעקב לחק, לישראל ברית עולם". ומילוי תפקיד זה יכול להיות רק בארץ שלהם, שיקימו בה מדינת סגולה, וחברת סגולה, נפרדת מהתרבות הזרה של יתר העמים.


אך לפני שהיו בני יעקב יכולים למלא תפקיד זה, צריכים היו להפוך ממשפחות ומשבטים לעם אחד מגובש, שילך באחדות לקראת המטרה. וכן, העם עצמו היה חייב להאמין באמונה שלמה בהקב"ה, שהוא אמנם האלוקים ושהוא כל יכול ויוצר האמת. ולכן היה צורך שהעם יעבור תקופה של סבל ועבדות וצרות, עד שיתייאשו מן הגאולה, מכיון שלא תעלה על דעתם האפשרות שמישהו יוכל להפיל ולהשפיל את הממלכה הגדולה של התנין הגדול - פרעה. ולשם כך, דוקא אחרי שהגיעו לשפל כזה של עבדות ויאוש, בא הקב"ה והשפיל את הגאים והגביה את השפלים, והרס את המצרים שלא ידעו את ה', והתגדל והתקדש לעיני בני ישראל ולעיני העולם, באותות ובמופתים במצרים, בים סוף, ובשיא ידיעת ה' וקידוש שמו - במעמד הר סיני. שם הוא התגלה לכל העם - אנשים, נשים וטף, ושם עשה אותם לעם, עמו הנבחר והעליון, וע"י זה האמינו בה' ובגדולתו.

עוד סיבה שהיו צריכים לעבור תקופת צער וסבל, היא כי היסורים הופכים את האדם לשפל רוח ולעניו. במצרים נצרפו בני ישראל בכור הברזל, ויצאו מזוקקים מגאוותם הבהמית,  מטומאתם ומזוהמתם.

ודע, שלא ברא הקב"ה את העולם אלא כדי שהאדם יגיע לקדושה ולדרכי התורה, וישראל נבחר להיות האמצעי ללמד את העולם את התורה ואת דרכיה. ומשום כך אמרו חז"ל (בראשית רבה ג:ה): "'ויהי אור' (בראשית א:ג) -כנגד ספר 'ואלה שמות', שבו יצאו ישראל [ממצרים] מאפילה לאורה". כלומר, כל האור היה מכוון לתפקיד של ישראל, שהוא יהיה אור לגוים. וכך אומר שמות רבה (מח:ב): "'שאו מרום עיניכם וראו, מי ברא אלה?' (ישעיהו מ:כו) -בזכות מי נבראו 'אלה תולדות השמים והארץ' (בראשית ב:ד), ובזכות מי הם עומדים? בזכות 'ואלה שמות בני ישראל' (שמות א:א). ואלה בזכות מי הם עומדים? בזכות 'אלה העדת והחקים והמשפטים' (דברים ד:מה)".


הנה, יש איסור חמור לצאת מא"י לחו"ל, ואפילו כשהמצב קשה. כך מצאנו בספרי (ראה פ): "מעשה בר' יהודה בן בתירה... שהיו יוצאים חו"ל והגיעו לפלטום וזכרו את א"י. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה (דברים יא:לא-לב): 'וירשתם אתה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החקים'... אמרו: ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצות שבתורה". ולא  אינו בכל התנ"ך, שכל העם יצא מארץ ישראל (לאחר שנכנסו לארץ), ואפילו בשעת רעב, ואפילו בעת צרה גדולה, אלא נשארו בא"י וסבלו. וברור גם שאסור למנהיגים לצאת בכל מצב, שהרי הם הממשלה, המייצגת את עם ישראל, וכל יציאה שלהם היא חילול השם, כמו שכתוב (יחזקאל לו:ל): "...למען אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים". מעולם לא יצאה מא"י הממשלה או כל העם, כמו שראינו שנשארו בא"י אף ברעב בימי דוד (שמואל ב כא:א) ובימי אליהו (מלכים א יח:ב) ובימי אלישע (מלכים ב ד:לח). ומה שאמר אלישע לאשה השונמית לצאת ולגור באשר תגור, והיא יצאה לארץ פלשתים מפני הרעב (מלכים ב ח:א-ב), זה משום שהרעב בשבילה היה פיקוח נפש, והיא היתה יחידה, אך אלישע והמנהיגים לא יצאו. ועוד, היא יצאה לארץ פלשתים שהיא חלק מא"י (ועיין מה שאכתוב בענין זה על דוד, להלן).

ולכן נענשו אלימלך ובניו על שעזבו את א"י. אמרו חז"ל (ב"ב צא.-צא:): "אין יוצאין מארץ לחו"ל אא"כ עמדו סאתים בסלע ]כלומר, ששני סאים חטים בלבד, יהיה מחירם סלע (ארבעה דינרים), והוא יקר מאד[. א"ר שמעון: אימתי? בזמן שאינו מוצא ליקח [כלומר, שבכלל אין לו כסף], אבל בזמן שמוצא ליקח, אפילו עמדה סאה בסלע לא יצא [גם אם בזה יאבד את כל רכושו]. וכן היה רשב"י אומר: אלימלך, מחלון וכליון, גדולי הדור היו, ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחו"ל... אמר ר' יהושע בן קרחה: ח"ו! שאפילו מצאו  סובין לא יצאו, ואלא מפני מה נענשו? שהיה להן לבקש רחמים על דורם ולא ביקשו".

כמו כן, ראינו שהקב"ה מנע מיצחק מלצאת מא"י כאשר היה רעב, ואמר לו (בראשית כו:ב-ג): "...אל תרד מצרימה, שכן בארץ אשר אמר אליך - גור בארץ הזאת...". ורק אברהם יצא מא"י מפני הרעב, מפני שהרעב בזמנו של אברהם היה חמור ומשונה, כמו שאמרו חז"ל (תנחומא, לך לך ה): "לא היה רעב כמותו בעולם". ה' עשה שהרעב הזה יהיה יוצא דופן בחומרתו, כי הוא רצה לנסות את אברהם, האם יאמין בו אחרי שאמר לו לצאת ממולדתו וללכת לארץ כנען, והנה מיד בא עליו רעב כזה שמכריחו שוב לצאת מכנען.

וכאן יצא יעקב מא"י דוקא כשקיבל ציווי מפורש מהקב"ה. וגם אז חשש מלצאת, שהרי הקב"ה גילה לאברהם שהוא מוריד את בניו למצרים, כמו שאומר אור החיים (בראשית מו:ג): "...ומן הסתם יגיד אברהם לבניו, וכן הוא מפורש בדבריהם ז"ל, אשר על כן כשראה יעקב שבר במצרים... ירא לנפשו כי יתחיל הגלות ממנו", וא"כ כאשר ראה יעקב את כל מה שמתפתח, הבין שהגזרה של גלות מצרים מתחילה, ולכן חשש מהיציאה, עד שאמר לו הקב"ה (בראשית מו:ג-ד): "...אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם [כלומר, וזאת מטרתי - להפוך אותך ממשפחה קטנה לגוי גדול, שיהיה שלוחי אל העולם], אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה...". כלומר, רק משום שהקב"ה בעצמו ציווהו, משום שהיתה לו מטרה מסויימת בכך, היה מותר לו לצאת מן הארץ. וגם אז אמר לו הקב"ה שבתום המשימה בניו  יעלו שוב לא"י, משום שכל ירידתם לארץ מצרים היתה רק לצורך עלייתם לא"י.

כפי שאמרנו, יעקב חשש מלצאת מא"י, וכך אמר בעל ההגדה של פסח: "אנוס על פי הדיבור". אמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר, פרק לט): "שמע יעקב על יוסף שהוא חי, והיה מהרהר בלבו ואומר: איך אעזוב ארץ אבותי ואת ארץ מולדתי ואת ארץ ששכינתו של הקב"ה בתוכה ואלך אל ארץ טמאה...". ועל זה אמר לו הקב"ה: "אל תירא מרדה מצרימה" - אל תירא מהירידה מהארץ ומהירידה לטומאה, "כי לגוי גדול אשימך שם" - כי בכוונתי לעשות ממך גוי גדול ועליון, וזה אפשרי רק שם. "אנכי ארד עמך מצרימה" - אני יורד אתכם, להבטיח שהירידה הזאת תהיה מכוונת כפי שאני רוצה, "ואנכי אעלך גם עלה" - אני אבטיח שתהיינה שתי עליות: עלייה בחזרה לא"י, ועלייה רוחנית כפי שתיכננתי. ושוב יש להדגיש, שירידת יעקב למצרים היתה דבר נדיר, ורק ע"פ ציווי ה', כדי שהעם ייוולד בקידוש השם. ומשום כך אמרו חז"ל (בראשית רבה פו:ב): "היה יעקב אבינו ראוי לירד למצרים בשלשלאות". כלומר, אפילו בעל  כרחו.


ולכן לא כתוב כאן "היורדים מצרימה" (אלא "הבאים מצרימה"), כמו שכתוב (בישעיהו לא:א): "הוי הירדים מצרים לעזרה...", כפי שהסביר רבינו סעדיה גאון, שהכלל הוא שכל יציאה מהארץ היא ירידה, ירידה רוחנית והשפלה וטומאה, אבל כאן היתה מטרה חד פעמית להקים עם באמצעות כור הברזל, ולכן לא היתה זו ירידה, ולכן התיר הקב"ה יציאה מא"י.

יש כאן גם רמז לגאולה הסופית, שהרי כל סיפור יציאת מצרים הוא גם רמז לגאולה האחרונה. אמרו חז"ל (שמות רבה א:ה): "'ואלה שמות בני ישראל' - על שם גאולת ישראל נזכרו כאן". כלומר, בכל שם הנזכר כאן יש רמז לגאולה. המדרש שם מוצא רמז בכל שם, ומסיים: "...יוסף - ע"ש שעתיד הקב"ה להוסיף ולגאול את ישראל ממלכות הרשעה כשם שגאל אותם ממצרים, דכתיב (ישעיהו יא:יא): 'והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו [לקנות את שאר עמו]'". יש כאן עוד רמז לגאולה הסופית על פי הפסוק בזכריה (יב:ט): "והיה ביום ההוא אבקש להשמיד את כל הגוים הבאים על ירושלים".

יש גם רמז שמותר לצאת לחו"ל רק בזמן של פיקוח נפש, במה שכתוב "איש וביתו", שהרי כתוב אצל דוד (שמואל א כז:א,ג): "ויאמר דוד... עתה אספה יום אחד ביד שאול אין לי טוב כי המלט אמלט אל ארץ פלשתים... וישב דוד עם אכיש [מלך פלשתים] בגת, הוא ואנשיו, איש וביתו...". שם היה פיקוח נפש דיחיד, ורק משום כך לקח דוד את עצמו ואת אנשיו, "איש וביתו", לארץ פלשתים. צא וראה, שאפילו במצב זה של פיקוח נפש, ניסה דוד שלא לצאת מא"י. אע"פ שהיה יכול לברוח לחו"ל למדינה "נייטרלית", בחר לצאת לארץ פלשתים שהיא חלק מא"י, אע"פ שידע ששאול ינצל את זה כ"הוכחה" לעם שדוד הוא בוגד, שהרי הפלשתים  היו אויביהם המושבעים של ישראל. אעפ"כ, העדיף דוד לסבול את הקלון ולא לצאת מא"י.

העיקר: התורה רצתה להסביר לנו, שכל היציאה הזאת מא"י באה רק כחלק מהמהלך החיוני ליצור עם שיחזור אח"כ לא"י כעם סגולה היושב בארץ סגולה ובונה שם מדינת סגולה וחברת סגולה. כלומר, הירידה הזאת היתה צורך עלייה, לשם חזרה לא"י. ומשום כך מתחילה התורה כאן:



ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה. הסיבה העיקרית שנכתבו שמותיהם היא להדגיש שהגיעו שם במתי מעט, ובחסדי ה' רבו ועצמו מאד והיו לגוי גדול. אומר הרשב"ם: "...בבואם למצרים לא היו אלא שבעים, ואחר מות הדור ההוא פרו וישרצו". ומ"מ לא נכללו כאן הנשים, כפי שאומר האבן עזרא: "כי לא היו נשי השבטים במספר השבעים".



את יעקב. כלומר, ביאתם למצרים היתה "את יעקב", ביחד עם יעקב, שהוא ירד לפי תכנית וצו ה', שהסביר אותה כבר לאברהם בברית בין הבתרים (בראשית טו:יג): "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה...". ויעקב ירד על מנת לגור שם, ולא להשתקע, כמו שכתוב (דברים כו:ה): "...וירד מצרימה ויגר שם...", ודורש הספרי שם (שא): "מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם ]ארעי[. שמא תאמר ירד ליטול כתר מלכות, ת"ל 'ויגר שם'...". ומשום כך מנה אותם הכתוב, ללמד שכולם הושוו ליעקב באותו זמן, שכולם באו רק לגור ולא להשתקע. וז"ל שמות רבה (א:א): "השוון כולם ליעקב שכולם צדיקים".

וזאת גם כוונת רש"י שכותב: "אע"פ שמנאן בחייהן בשמותן [בבראשית מו:ח], חזר ומנאן במיתתן, להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן [את הכוכבים] במספר ובשמותם, שנאמר (ישעיהו מ:כו): 'המוציא במספר צבאם, לכלם בשם יקרא'". והוא ע"פ שמות רבה (א:ג), ששם אמרו: "שקולים הן ישראל כצבא השמים...". כך אמר ה' לאברהם (בראשית טו:ה): "הבט נא השמימה וספר הכוכבים... כה יהיה זרעך". כלומר, זרעך יהיה ככוכבים, כצבאות השמים. בחרתי בהם להיות שלוחים שלי להביא לעולם את ידיעת ה',  ולקדש את שמי, להודיע שאני כל יכול והאדון האמיתי. והנה, מקדשים את ה' בלשון "אלקי צב-אות", בפסוק "קדוש, קדוש, קדוש ה' צב-אות" (ישעיהו ו:ג), וכן קשור "צב-אות" ל"קדוש", בפסוק (ישעיהו מז:ד): "גאלנו, ה' צב-אות שמו, קדוש ישראל". וזאת, משום שכאשר מתברר ונודע שכל צבאות השמים והארץ, ואפילו הגדולים ביותר במספר ובנפח, דהיינו הכוכבים, שא"א לספור אותם, הם מעשי ה', והוא מוביל אותם ומשגיח עליהם ובידו למנות אותם - אזי הוא מתגדל ומתקדש. נמצא, שצבאות השמים האלה, הכוכבים, הם "מספרים כבוד א-ל", כלומר, מוכיחים בקיומם את כבודו. וגם ישראל נבחרו לאותו תפקיד, ומשום כך נמשלו לכוכבים. וברור, שכאשר הם ממלאים את תפקידם, והם צדיקים כמו יעקב, הקב"ה אוהב אותם ונהנה מהם ומונה אותם, כמו אבא שמונה את ילדיו תמיד לראות שמא אחד מהם נעדר.

העיקר, שהתורה באה כאן להודיענו את כוונת הקב"ה בירידת בני ישראל למצרים, ולהודיע שבאותה שעה כולם צדיקים היו, וירדו רק לשם כוונה זו ולא במחשבה לרדת מא"י באופן קבוע. וזו סיבה נוספת לכך ששמות מחובר לבראשית בוא"ו, כדברי שמות רבה (א:ב): "'ואלה  שמות', הוסיף שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה (בראשית מו:ח) -שכולם היו צדיקים".

מכל מקום, כבר נרמז בבראשית, שלאחר מות יעקב ובניו, תחול התדרדרות בבני ישראל. נאמר שם (מז:כז): "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן, ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד". ופירש הכלי יקר שם: "כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא דיבר. כי הקב"ה גזר עליהם 'כי גר יהיה זרעך', והמה ביקשו להיות תושבים [כלומר, שהרי כתוב "וישב", לשון ישוב, וכן "ויאחזו", לשון אחיזה ...] וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלושת ימי אפלה". ודע, שהגאולה והגלות הראשונה הן סימן לאחרונה. כמו שבראשונה חיסל הקב"ה את הגלות בעל כרחם של ישראל, ואלה שלא רצו לצאת והתעקשו, ניספו, כך ח"ו יהיה בגאולה האחרונה של ימינו, שאנו נמצאים עתה בהתחלתה. כי הקב"ה לא יסבול את המאיסה בארץ חמדה ואת קיום הגלות, שהוא סמל לחילול השם ולטומאה, בד בבד עם קיום מדינה יהודית בא"י, שהיא קידוש השם וסמל הטהרה.



ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה. המדרש (שמות רבה א:ד) מקשה: "וכי היום באים? והלא ימים רבים היו להם שבאו למצרים!" כלומר, הלא היו כבר במצרים ימים רבים, שהרי יוסף היה בן שלושים ותשע כאשר ירדו יעקב ובניו, והוא מת בגיל מאה ועשר, ואחריו מתו אחיו, והרי בחייהם לא היה שעבוד, א"כ יותר משבעים שנה, דהיינו שלושה דורות ויותר, חיו בשלוה במצרים. ומתרץ המדרש: "אלא, כל זמן שיוסף [ואחיו] היה קיים, לא היה להם משוי של מצריים [כלומר, לא הטילו המצרים עליהם משוי ומסים ושעבוד.] מת יוסף - נתנו עליהם משוי. לפיכך כתיב 'הבאים', כאילו אותו יום נכנסו למצרים". והלקח הוא גדול: אע"פ שהגיעו למצרים לפני דורות, והשתקעו ונאחזו ופרו ושרצו ורבו בה, וחיו בשלוה ולא היה עליהם שעבוד, והרגישו את עצמם בני חורין, כבני הארץ וכתושבים לכל דבר - בכל זאת פרצה השנאה, כאילו נמחקו כל השנים והדורות, וכאילו אותו יום נכנסו למצרים כזרים. להודיע לנו שהגלות היא קללה, ואין גלות שהיא ברכה, מפני שהקב"ה אינו רוצה שנשב בה, ולא יתן לנו לשבת בה. וגם אם דורות עוברים ויהודים יושבים במדינה מסוימת בשלוה, יום הדין חייב לבוא. א"כ, חייב היהודי להבין, שהגלות, עם כל השלכותיה, מתחילה ברגע שהוא נמצא על אדמת נכר, במדינה לא לו, אע"פ שהתנאים באותו רגע הם טובים. כך כותב הרמב"ן בהקדמתו לספר שמות: "כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות, כי מאז הוחל. והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם... וכשיצאו ממצרים, אע"פ שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו  גולים, כי היו בארץ לא להם, נבוכים במדבר...". כלומר, גם כשהשתחררו, אילו היו נשארים במצרים, עדיין היו נחשבים שהם בגלות.




את יעקב איש וביתו באו. כולם הסכימו ללכת אחרי יעקב וללכת בציווי ה'. בוא וראה את גודל הפלא הזה! וכי קל לגדל שנים עשר בנים, ושילכו כולם בדרכי אבותיהם? וכי קל לשכנע אותם כאשר כולם כבר מבוגרים ונשואים ובעלי משפחות משלהם? רק חינוך מעולה היה יכול להביא לתוצאות כאלו. כך אמרו חז"ל (שמות רבה א:א): "הדא הוא דכתיב (משלי יג:כד): 'חושך שבטו שונא בנו, ואהבו, שחרו מוסר'... ללמדך שכל המונע בנו מן המרדות [עונש ותוכחה], סוף בא [הבן] לתרבות רעה, ושונאהו [כלומר, האב שונא את הבן, כמו שנאמר "שונא בנו"; ונ"ל שגם הבן שונא את האב, שהרי הבן רוצה הדרכה מאד מאד]. שכן מצינו בישמעאל... כיוצא בו (בראשית כה:כח): 'ויאהב יצחק את עשו', לפיכך יצא לתרבות רעה על אשר לא רידהו... כיו"ב דוד שלא ייסר לאבשלום בנו... וכיו"ב עשה דוד באדוניה... וכל המייסר את בנו מוסיף הבן אהבה על אביו והוא מכבדו, שנאמר (משלי כט:יז): 'יסר בנך ויניחך' וגו' [פירוש - יתן לך מנוחת הנפש...] ומוסיף עליו אהבה, שנאמר 'ואוהבו, שחרו מוסר' - לפי ששחרו מוסר, לכך אוהבו. אתה מוצא שאברהם ייסר את יצחק בנו... והדריכו בדרכיו... כיו"ב היה יצחק משחר מוסר ליעקב... ואף יעקב אבינו ייסר את בניו ורידה אותם ולימדם דרכיו, שלא היה בהם פסולת...".

גם היסורים באים כדי לצרף את האדם מהפגם שבו ולזכך אותו. כך אמרו חז"ל (שמות רבה א:א): "'ואוהבו שחרו מוסר' - זה הקב"ה, על שאהב את ישראל, דכתיב (מלאכי א:ב): 'אהבתי אתכם אמר ה'', שהוא מרדה אותם ביסורין. אתה מוצא, שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולם לא נתנם להם אלא ע"י יסורין: התורה, וארץ ישראל, וחיי עוה"ב". משתי סיבות ה' מביא יסורים. האחת - בזה הוא כופה עלינו את קיום המצוות, ואינו נותן לנו לברוח מהם. והשנייה - רק כאשר המצוה באה בקושי וביסורים, יש בזה זיכוך הנפש והתעלות לקדושה. כגודל הצער, כך גודל המעלה, וכך גודל ההוכחה שהיהודי באמת מאמין, שהרי את האמונה האמיתית מודדים על פי מסירות הנפש. וכך אמרו חז"ל (אבות ה:כג): "לפום צערא אגרא".

כמה כואב להורים לייסר את בנם! וכמה הורים יש שאינם רוצים לייסר את בנם, משום שיותר קל להניחו ללכת בדרכיו, ובדרך זו יחסכו לעצמם ויכוחים, וגם "יאהוב" אותם הבן. אך האמת היא, שהורים כאלה חושבים רק על עצמם, וה"אהבה" שלהם היא אהבה עצמית. והאמת היא, שהבן ניתן להורים רק כדי להמשיך את השרשרת של האומה ואת ייעודה. ומשום כך, חובה היא לחנך, ולפעמים גם להכריח ולהוכיח. הורים הנוהגים כך, אוהבים את בנם. ובסופו של דבר, האהבה הזאת, שהיא אהבה אמיתית (כמו שאמרו חז"ל [בראשית רבה  נד:ג]: "כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה"), תביא לאהבה אמיתית מצד הבן להוריו.

העיקר, שהבנים שהוליד יעקב נשארו נאמנים לו ולמסורת שלו, ומשום כך מונה אותם התורה כך:



(ב) ראובן, שמעון, לוי ויהודה; (ג) יששכר, זבולון (ששת אלה בני לאה) ובנימן (בנה של רחל).(ד) דן ונפתלי (בניה של בלהה, שפחת רחל), גד ואשר (בניה של זלפה, שפחת לאה). והנה, כל מטרתו של הקב"ה בגלות מצרים היתה להביא לשם משפחה קטנה ולהוציאה כעם גדול לחרות, ולהגדיל את שמו בהגדלת הכמות והאיכות של בני ישראל. ולכן הוא רמז כאן בהשגחתו על סופם ועל מספרם העתידי. אומר התנחומא (תשא ט): "אם ביקשת לעמוד על מניינם, טול ראשי אותיות של שבטים ותעמוד על מנינם: ר' דראובן, מאתים אלף; ש' דשמעון, שלש מאות אלף; י' דיהודה, י' דיששכר, י' דיוסף, שלשים אלף [ביחד]; נ' דנפתלי, חמשים אלף; ז' דזבולון, שבעת אלפים; ד' דדן, ארבעת אלפים; ג' דגד, שלשת אלפים; ב' דבנימין, אלפיים; א' דאשר, אלף - הרי חמש מאות תשעים ושבעה אלף ]"ואין לוי בכללם שאינו בכלל פקודי בני ישראל" - רבינו בחיי[. אותן שלשת אלפים שנשתיירו [שחסרים לשש מאות אלף, מנין ישראל ביציאת מצרים], הן הן שנהרגו על העגל...". כלומר, הקב"ה בתבונתו רמז בשמות השבטים גם על איכות הגאולה, כדברי שמות רבה (א:ה) שהבאתי לעיל, ואפילו על כמותה, כדברי התנחומא כאן. וזאת משום שה' הוא אדון ההיסטוריה, ובידו לעשות הכל בדיוק כמו  שהוא רוצה.



ראובן... ואשר. שנים עשר השבטים, שמהם יצאו כל בני ישראל, באו מארבע אמהות, ששתים מהן היו שפחות. בנקל היתה יכולה להופיע תחושת עליונות מצד בני הגבירות, רחל ולאה, כמו
שבאמת אמרו חז"ל על הפסוק (בראשית לז:ב): "ויבא יוסף את דבתם רעה", וז"ל (בראשית רבה פד:ז): "מזלזלין בבני השפחות וקורין להם עבדים". ומזה היתה עלולה להתעורר המחשבה שרק אלה שבאו מהגבירות ראויים לשמש כמנהיגים או כזקנים. ועל זה באו חז"ל ואמרו (שמות רבה א:ו): "למה אין שמותם של שבטים שוים בכל מקום?" כלומר, השמות אינם באים באותו סדר בכל מקום, שהרי כאן כתובים שמות בני הגבירות תחלה לפי סדר תולדותם (ראובן עד זבולון, בני לאה, ובנימין - בן רחל), ואח"כ בני השפחות (דן ונפתלי, לבלהה, שפחת רחל; גד ואשר, לזלפה, שפחת לאה). אבל יש מקומות הרבה שהסדר שונה, כגון בנשיאים בבמדבר (ז:מב), ששם הסדר הוא: גד, ואח"כ יוסף (היינו אפרים ומנשה), ואח"כ בנימין, ואח"כ דן, אשר ונפתלי. ומשיב המדרש: "שלא יאמרו בני גבירות תחילה ובני השפחות  אחרונה [שכך צריך להיות מפני] מעמדם -ללמדך שלא היו גדולים אלו מאלו".



(ה) ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים. כלומר, שבעים נפש ביחד עם יוסף ובניו שכבר היו במצרים, כדברי תרגום יונתן: "שובעין נפשתא עם יוסף ובנוהי דהוה במצרים". ולא נכללו כאן נשי הבנים והנכדים של יעקב.

יש לשאול, למה נקטה התורה לשון "נפש", ו"יוצאי ירך"; ולמה שוב נקבה במספר "שבעים", אחרי שכבר נמסר מנין זה בפרשת ויגש; וכן, מה חידשה לנו התורה בזה שאמרה שיוסף היה במצרים? נראה לי, שהתורה גילתה לנו כאן דבר גדול בענין האמונה והגאולה. הנה, יסוד היסודות של התורה הוא האמונה, כמו שאמרו חז"ל (מכות כג:-כד.): "תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה... בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר (חבקוק ב:ד): 'וצדיק באמונתו יחיה'". כשחסרה אמונה, באים הכשלון והתבוסה והגלות, ואילו כשיש אמונה, הגאולה באה בזכותה, כמו שאמרו חז"ל (מכילתא, בשלח, מסכתא דויהי ו): "וכן את מוצא, שלא ירש אברהם אבינו העוה"ז והעוה"ב אלא בזכות אמנה שהאמין בה', שנאמר (בראשית טו:ו): 'והאמן בה' ויחשבה לו צדקה'. וכן את מוצא, שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר האמנה, שנאמר (שמות ד:לא): 'ויאמן העם'... וכן אתה מוצא, שאין הגליות מתכנסות אלא בשכר אמנה, שנאמר: '...וארשתיך לי באמונה [וידעת את ה''] (הושע ב:כב). הא גדולה אמנה לפני הקב"ה, שבשכר אמונה שרתה עליהם רוה"ק ואמרו שירה, שנאמר 'ויאמינו בה'...' (שמות יד:לא), 'אז ישיר  משה ובני ישראל' (שם טו:א)".

והנה, כל הירידה למצרים נועדה כדי להחדיר לתוך ליבם של בני ישראל את האמונה המוחלטת שה' הוא כל יכול, וזה יושג ע"י שה' יוציא אותם מכור הברזל. והירידה גופא למטרה זו התחילה ביעקב, משום שהוא הפגין חוסר אמונה, כאשר פחד מעשיו למרות הבטחת ה', והתרפס לפניו ושלח לו מנחה, כמו שכתוב (בראשית לב:יג): "...ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו", וחוזר עוד פעם ועוד פעם הענין של מנחה, שנאמר (שם:יח): "ואמרת: לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה לאדני לעשו", וכן (שם:כ): "אכפרה פניו במנחה". הפחד הזה וההתרפסות נחשבו לו כחוסר אמונה, ומשום כך נאבק אתו שרו של עשיו ופגע בירכו, כמו שכתב הרשב"ם (שם:כט): "ומה שלקה יעקב ונצלע, לפי שהקב"ה הבטיחו והוא היה בורח. וכן מצינו בכל ההולכים בדרך שלא ברצון הקב"ה או ממאנים ללכת, שנענשו...". חוסר האמונה של יעקב ופחדו מהאדם מתגלים גם במעשה דינה ושכם בן חמור. על אף צדקותו הכוללת, פחדו היה יותר משל אברהם ויצחק. ואע"פ שהסיבה לפחדו היתה "שמא יגרום החטא" (ברכות ד.), מ"מ היה צריך לבטוח בהקב"ה, שיקיים את מה שהבטיח לו. ומשום שהיתה בו מדת הפחד, נאמר דוקא ביעקב "אל תירא עבדי יעקב" (ישעיהו מד:ב; ירמיהו ל:י; מו:כז,כח). ומשום מדה זו של יעקב, החליט הקב"ה שדוקא ביעקב תתחיל הירידה למצרים, כעונש, וכדי שהוא יבין את גדולתו של הקב"ה. ונ"ל שזאת גם כוונת דברי חז"ל (בראשית רבה פו:ב): "היה יעקב אבינו ראוי לירד למצרים בשלשלאות", שזה כעונש על חוסר האמונה, וכדי שיראה את גדולת ה'.

כל זה נרמז כאן: שהגלות התחילה בירידת יעקב למצרים על רקע חוסר אמונה. "כל נפש" - המלה "נפש", ככינוי לאדם, נמצאת בויקרא (ב:א): "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'", ואמרו על זה חז"ל (מנחות קד:): "מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה 'נפש'? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה? עני. מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני". א"כ, קרבן מנחה מסמל מסירות נפש ושפלות (ולכן אין מביאים חמץ במנחה, שנאמר [ויקרא ב:יא:] "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ", שהרי חמץ מסמל גאוה), ואמונה שהקב"ה ימלא את חסרונו של האדם. ומשום כך קראו חז"ל לתפלת הצהרים "תפלת מנחה", משום שזמנה הוא בשעה שהשמש נוטה לשקוע, ומתחיל העולם להחשיך (ואע"פ שזמנה מתחיל מחצי שעה אחרי חצות, מ"מ, כידוע, לכתחילה עדיף להתפלל במנחה קטנה, משום שאז היו שוחטים את התמיד של בין הערבים), וזה סמל לאמונה, שאע"פ שנראה לעין שהמצב הולך ומחשיך, דוקא אז תתפלל ותאמין, והקב"ה יעזור לך. דוקא בעת צרה, תבוא המנוחה של המנחה. דוקא מי שמפגין את שלוותו ואת מנוחתו אע"פ שיש לו דאגות וצרות, יגיע למנוחה. ומשום כך אמרו חז"ל (ברכות ו:): "לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה". אם כן, המנחה של יעקב, המתנה לעשיו וההסתמכות על חסדי עשיו, היתה היפוכה הגמור של האמונה בהקב"ה. יעקב, במקום למסור נפש בבטחון בה', מסר את נפשו לידו ולחפצו של עשיו. ולכן נרמז כאן, ש"כל נפש" מבני ישראל ירדו למצרים, משום חטא זה.

והנה, הקב"ה הראה ליעקב שאין לפחוד מהגוי, משום שה' בידו לחזק את לב הגוי, ובידו לרכך את לבו, ובידו להפחיד אותו. שהרי עשיו בא אז ליעקב למלחמה ולנקמה, והקב"ה הפך את לבו באותה שעה, כדברי ר"ש בן יוחאי (ספרי, בהעלותך סט): "הלכה, בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא נהפכו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו". ועוד, שעשיו פינה ועזב את א"י מפני יעקב, כמו שכתוב (בראשית לו:ו): "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנתיו ואת כל נפשות ביתו... וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו". עשיו עם כל נפשות ביתו פינו את א"י מפני נפש יעקב. כל הכמות שלו לא עמדה מול יעקב והמעט שהיה לו, כי הקב"ה הוא המשגיח בעולם. ורמז לזה מצאנו בחז"ל (ילקוט שמעוני, וישלח קלז): "עשיו, ע"י שעבד אלוהות הרבה, כתיב בו 'נפשות' הרבה. יעקב, שכל ביתו עובדין לא-לוה אחד, כתיב בו 'נפש'". כלומר, הנפש האחד של יעקב מתגברת על ה"נפשות הרבה" של עשיו, משום שהקב"ה הוא האחד והיחיד; אך חייב אדם למסור את הנפש שלו על זה, ואז הקב"ה, המשגיח על העולם, מסייע לו. וכן ראינו, שאע"פ שפחד יעקב בשכם ואמר: "ונאספו [יושבי הארץ] עלי והכוני" (בראשית לד:ל), בכל  זאת: "ויהי חתת אלקים על הערים... ולא רדפו אחרי בני יעקב" (שם לה:ה).

ומשום כך, כתוב כאן "יוצאי ירך יעקב", לרמז על אותו ירך שנפגע בשעת המאבק עם המלאך, כעונש ליעקב. הוא נפגע דוקא בירך, כדי לרמז לו שתהיה זה אות עולם לבניו שיבטחו בה', ומשום כך באמת כתוב (שם לב:לג): "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה..." -כדי שכל נפש יוצאי ירך יעקב יבינו שצריכים לבטוח בהקב"ה, הכל  יכול.

ומשום כך שוב חזרה התורה על המספר הדל הזה של שבעים נפש, כדי להבליט את כחו של הקב"ה, שהרבה אותם לעם גדול ועצום ורב, על אף כל הנסיונות הנואשים של המצרים להמעיט ולכלות אותם. ועוד: המספר שבעים הוא כנגד שבעים אומות העולם, ללמד שישראל יתגבר על כולם. כך אומר רבינו בחיי: "...מפני שהגאולה העתידה תהיה בדמיון גאולת מצרים, על כן ירמוז כי תחלת גלות ראשון היו שבעים נפש ובסוף בגלות אחרון עתידים לירש שבעים אומות". ומשום כך דייק הקב"ה להביא שבעים נפשות למצרים, והם משנים עשר שבטים, שהם כנגד שנים עשר עמודי תבל, כדעת רבנן (בחגיגה יב:): [עולם]" על שנים עשר עמודים עומדת, שנאמר (דברים לב:ח): 'יצב גבלת עמים למספר בני ישראל'". גם העובדה שיצאו בשש מאות אלף, היתה בהשגחה מיוחדת, על פי מה שאמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר, פרק לח): "ובשכר שפנה... בשביל יעקב אחיו, ניתן לו מאה מדינות משעיר ועד מגדיאל, שנאמר (בראשית לו:מג): 'אלוף מגדיאל אלוף עירם', זה רומי". והנה אנו יודעים בביטחה שלאחר ששת אלפים שנה, יביא הקב"ה את הגאולה הסופית. והרי 6000 כפול 100 הם 600,000. ורמזה לנו התורה ביציאת מצרים, שהיא דוגמת הגאולה האחרונה, שסופו של עשיו ליפול עם כל מדינותיו לידיהם של היהודים כאשר יבוא קץ הגאולה. וא"כ שלשה רמזים יש במצרים לשלטון ישראל באחרית הימים: שנים עשר שבטים, עמודי העולם; שבעים נפש, סמל לשלטון על שבעים העמים; 600,000 כנגד מפלת עשיו באחרית הימים.

זאת הסיבה שהזכיר גם "ויוסף היה במצרים": לרמוז שוב שהגאולה האחרונה תהיה דוגמת הראשונה. כך מסיים רבינו בחיי: "הזכיר יוסף באחרונה, לרמוז על משיח בן יוסף העתיד לבוא באחרונה לגאול את ישראל". ועוד: העובדה ש"יוסף היה במצרים" היא בעצמה הוכחה להשגחת הקב"ה, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ל:ח): "כל מי שנאמר בו 'היה' ראה עולם חדש... יוסף - [אתמול] 'ענו בכבל רגלו, [ברזל באה נפש]' (תהלים קה:יח), ועכשיו 'ויוסף הוא השליט [על הארץ]' (בראשית מב:ו)...". כלומר, בוא וראה את השגחת הא-ל, הכל יכול! אתמול הובא יוסף למצרים כעבד, ובשלשלאות של ברזל כבלו את נפשו, ומי היה יכול לצפות שהיום הקב"ה יהפוך ויחדש את העולם, ואותו עבד יהיה שליט?! כל ה"נפש" של בני ישראל צריך ללמוד מזה שיוסף ש"ברזל באה נפשו", היה לשליט במצרים, שכך יהיה גם אתם - יעלו  ממצרים בעם רב, ביד רמה.


והנה, גדולתו של המנהיג היהודי היא בזה שהוא מצד אחד צריך להיות חזק וקשה ומתגבר על יצרו ועל כל הקשיים, וכמו שאמר הקב"ה ליהושע ארבע פעמים: "חזק ואמץ" (יהושע א:ו,ז,ט,יח); ומצד שני, הוא חייב להיות שפל בחייו הפרטיים ובהתנהגותו כלפי אנשים בחייו האישיים, כי אין הקב"ה מוכן להשרות את רוחו על גאוותן ועל גס רוח. ולכן אמרו חז"ל (שמות רבה א:ז): "אע"פ שזכה יוסף למלכות, לא נתגאה על אחיו ועל בית אביו. כשם שהיה קטן בעיניו מתחלה שהיה עבד במצרים, כך היה קטן בעיניו אחר שהיה מלך". ומה שאמרו חז"ל (ברכות נה.): "מפני מה מת יוסף קודם לאחיו? מפני שהנהיג עצמו ברבנות", זה היה רק במקרה אחד, כששמע מאחיו עשר פעמים שאמרו על יעקב "עבדך אבינו" ולא הפסיק אותם, וכמו שאמרו בפרקי דרבי אליעזר (פרק לט) שמשום כך נתקצרו חייו בעשר שנים. אבל חוץ מזה התנהג בשפלות. וראה כמה מדקדק הקב"ה עם הצדיקים! ובאמת, מדת השפלות ביוסף היא עצומה. כך כותב אור החיים: "שהיה [יוסף] במצרים, ומן הטבע יהיה משתנה... לצד מה שעשו לו, שמכרוהו ונתאכזרו עליו, ואיך לא יהיה קצת שינוי בינו לבין כולם... ואעפ"כ מודיעך הכתוב כי שוה הוא להם".


וזהו דבר גדול, כי עצם מעמדו של אדם כמלך ושליט, ותחושת הכח שיש לו בשליטה על חייהם של בני אדם, מגבירים בו את האנוכיות ואת הגאוה. ומשום כך, כשמלך ישראל מתפלל, הוא חייב לשחות ולכרוע מהתחלת התפלה ועד סופה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות לד.-:): "הדיוט, [שוחה] כמו שאמרנו [ארבע פעמים]. כה"ג, בסוף כל ברכה וברכה... המלך, כיון שכרע [בתחלה] שוב אינו זוקף [עד הסוף]", משום שהמלך צריך יותר מכל אדם השפלה ושפלות. אומר רבינו בחיי (פסוקים ב-ג): "מפני שיוסף היה גדול שבכולן במעלה וכבוד, לכן הזכירו באחרונה דרך שפלות, כי כן דרך הצדיקים, כל זמן שהקב"ה מוסיף להם כבוד וגדולה, הם מוסיפים בעצמם שפלות וענוה. שכן מצינו ביהושע בן נון, אחר שסמך משה רבינו ע"ה את ידו עליו... מה כתיב שם: 'וידבר [משה] את כל דברי השירה הזאת... הוא והושע בן נון' (דברים לב:מד). הזכיר הכתוב 'הושע' [ולא 'יהושע'], ללמדך שלא נתגאה בסיבת מעלתו אלא השפיל את עצמו [ע"פ לקח טוב, דברים לב:מד]". וכן אמרו חז"ל (חולין פט.): "אמר להם הקב"ה לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני (בראשית יח:כז): 'ואנכי עפר ואפר'; למשה ואהרן, אמרו (שמות טז:ח): 'ונחנו מה'; לדוד, אמר (תהלים כב:ז): 'ואנכי תולעת ולא איש'. אבל הגוים אינן כן. נתתי גדולה לנמרוד, אמר (בראשית יא:ד): 'הבה, נבנה לנו עיר'; לפרעה, אמר (שמות ה:ב): 'מי ה''; לסנחריב, אמר (מלכים ב יח:לה): 'מי בכל אלהי הארצות ]אשר הצילו את ארצם['; לנבוכדנצר, אמר (ישעיהו יד:יד): 'אעלה על במתי עב'; לחירם מלך צור, אמר  (יחזקאל כח:ב): 'מושב אלקים ישבתי בלב ימים'".

ודע, שמטרת האדם היא להגיע להתרוממות קדושה, שהיא השפלת הגאווה והאנוכיות. וככל שהאדם יותר שפל, ויותר משוחרר מהאנוכיות ומה"אני" שבו, הוא יותר מתעלה ומתרומם בקדושה. ואמרו חז"ל (סוטה ד:, ה.): "כל אדם שיש בו גסות הרוח... כאילו כפר בעיקר... [וכן] אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם".



...יצאי ירך יעקב.... גם בביטוי "ירך יעקב", רמזה לנו התורה שרק במצב נדיר מותר לצאת מא"י, ושהכלל הוא שאסור לצאת כדי לשהות בחו"ל. הרי אברהם השביע את אליעזר לבל יקח אשה ליצחק מבנות כנען, אבל בעיקר השביע אותו שלא יוציא את יצחק מא"י, כמו שכתוב (בראשית כד:ב-ג,ה-ו): "...שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך בה'... אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני... ויאמר אליו העבד: אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת -ההשב אשיב את בנך... ויאמר אליו אברהם: השמר לך פן תשיב את בני שמה!" השבועה בירך אברהם נשארת שבועה לדורות. ומשום כך השתמשה התורה בביטוי "ירך יעקב", ללמד שיוצאי ירך יעקב לא יצאו מא"י אלא על פי ציווי ה', ולולא זה לא היו יוצאים.



(ו) וימת יוסף וכל אחיו.... ברור שהקב"ה הוריד את בני ישראל למצרים במטרה להביא עליהם יסורי גלות, כמו שכתבתי. אבל אילו לא חטאו הם עצמם, ודאי שהסבל לא היה כל כך נורא. אך עתה, מכיון שהם עצמם חטאו, הסתיר הקב"ה את פניו מהם ונתן למצרים לענות  אותם באכזריות יתירה.



וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. ראשית כל מת יוסף, בגיל מאה ועשר, ואח"כ שאר אחיו, כדברי סדר עולם שהביא הילקוט שמעוני: "אין לך קצר ימים בשבטים פחות מיוסף". ולוי היה האחרון, כמו שממשיך הילקוט שמעוני ואומר: "ואין לך בשבטים שהאריך ימים יותר מלוי", והוא מת בגיל 137. ואח"כ מתו שאר בני ישראל שירדו למצרים, בני השבטים, וגם כל אותו הדור של מצרים, כדברי האבן עזרא: "'וכל הדור ההוא' - על המצריים". החיים הטובים והשלוים נמשכו כל חיי יוסף ואחיו, וכל תקופת הדור שירד למצרים והדור ההוא של המצריים. והשעבוד לא התחיל עד שמתו כל אלה, כדברי האבן עזרא: "כי [יוסף] מת בגדולתו, גם אחיו לא ראו ימי הרעה". וכן אמרו חז"ל (שמות רבה א:ח): "שכל זמן שהיה אחד מהם  קיים מאותן שירדו למצרים, לא שעבדו המצרים בישראל".


כל זמן שיוסף ואחיו וכל הדור ההוא היו קיימים, נשארו בני ישראל (לפחות רוב רובם) נאמנים למסורתם. אבל במות הדור הראשון, שנולד בכנען וזכר אותה, ובהיוולד דור חדש שנולד במצרים, רובם הרגישו את עצמם כמצריים. כך אומר הכתוב (בראשית מז:כז): "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" - הם כבר "נאחזו" בה, וראו את עצמם כתושבים בה, ונהנו מעושר ומריבוי באוכלוסין, ומאהבת המצרים בזכות יוסף (ועיין בכלי יקר שם, שהבאתי לעיל, פסוק א). ההרגשה שמצרים היא ארצם, יחד עם ריבויים הכמותי והחיים הטובים שלהם, טישטשו את ההבנה שחייבים הם לחזור לא"י, וגם דחפו אותם להתבולל. כך אמרו חז"ל (תנחומא, שמות ה) על דור זה: "אמר הנביא (הושע ה:ז): 'בה' בגדו כי בנים זרים ילדו, עתה יאכלם חדש...' שהיו מולידין ולא מלין [את התינוקות], ללמדך, כשמת יוסף [ונ"ל שהכוונה היא, שמתו כל דור יוסף; או יתכן שבמותו של יוסף כבר התחיל חלק קטן מהדור להתבולל, וכן משמע מדברי הספורנו: "שלא בא הדור לקלקול גמור כל ימיהם"], הפרו [רובם] את ברית מילה. אמרו: נהיה כמצרים. כיון שראה כן, הפר הקב"ה את האהבה שהיו אוהבין [המצרים] אותם, שנאמר (תהלים קה:כה): 'הפך לבם לשנא עמו'. [וזה] שכתב: 'עתה יאכלם חדש', 'חדש' כתיב [אע"פ שהקרי הוא "חודש"] - עמד מלך חדש וחידש עליהן גזרות קשות". ובילקוט שמעוני (הושע ה) הוסיף: "אמר הקב"ה: אתם חדשתם על עצמכם עבודה [זרה, תרבות זרה]; אף אני אעמיד עליכם מי שמחדש עליכם שעבוד". והוא מדה כנגד מדה.


הם גם עבדו ע"ז, כמו שאמר יהושע (כד:יד): "והסירו את אלהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים...". וכן נאמר (יחזקאל כ:ח): "וימרו בי... איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו...". ואמרו חז"ל (מכילתא, בא, פרשה יא): "'משכו וקחו לכם צאן'... משכו ידיכם מע"ז והידבקו במצוה". ועוד אמרו שם (פרשה ה): "הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו, ולא היה בידם מצוות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו... נתן להם הקב"ה שתי מצוות - דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו... ר' אליעזר הקפר ברבי אומר... לפי שהיו ישראל שטופין בע"ז במצרים... הרי הוא אומר (שמות ו:ט): 'ולא שמעו אל משה מקצר רוח [ומעבדה קשה']. וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח...?  אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מע"ז".


ותהליך ההתבוללות ידוע. מצד אחד, הם פרו ורבו, וגדלו בכמות ובעושר, ומצד שני הם חיו בהרגשה שזאת ארצם, ומשום כך התחילו להזניח את מסורתם ואת ייעודם, ולהשכיח את המצוות, כדי שיהיו לגמרי כמצריים. והמגמה הזאת הביאה אותם לידי בטחון שהמצרים יקבלו אותם כשווים לכל דבר, וגם הביאה אותם לרצון להתפשט מחוץ לארץ גושן ולהשתתף בחיי המצרים. וזאת כוונת דברי חז"ל המובאים בילקוט שמעוני (שמות א): "'ותמלא הארץ אותם'... מלאו את מצרים [כלומר, עברו את הגבול מגושן והתחילו למלא את מצרים גופא]. דבר אחר - שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות מהם; מיד גזרו עליהם [המצרים] שיפרשו מהן". כלומר, היהודים, ברצונם להתבולל, לא רק התערבו עם המצרים, אלא שאף התחילו להתמודד אתם על מקומות טובים ולתפוס מקומות כאלו. והקב"ה, במדה כנגד מדה, הביא על ישראל את תחילת עונשם כתוצאה טבעית של חטאם, דהיינו: המצרים נתמלאו קנאה-שנאה למראה העברים הזרים (שהרי למרות אשליית בני ישראל, המצרים הסתכלו עליהם עדיין כעברים, זרים מעבר הנהר), שמילאו את הארץ ותפסו מקומות טובים בחיי מצרים. אהבת המצרים אליהם - שהיא היתה בעצם אהבה ליוסף שעזר והציל אותם מרעב - הפכה בין לילה לקנאה-שנאה, והגלגל התחיל לחזור, והמצרים התחילו את תהליך השעבוד, בגזירה שהיהודים יפרשו מחיי המצרים. אך גם זה לא הספיק להניח את דעתם של המצרים, שפחדו מהשפעתם של בני ישראל ומריבויים הטבעי (וכן, כמו שנראה, הסיתו אותם כהני  מצרים), ונקטו בצעדים נוספים, וכמו שאבאר בס"ד.

כמה קל לעם לשכוח את הנסים והנפלאות שנעשו בדור הקודם! כאן, הדור החדש שנולד במצרים ולא ראה את כנען, מיד שכח את יעודו, וראה רק את מה שעיניו ראו - מצרים והמציאות של אותו היום. וכן נאמר על הדור שאחרי מות יהושע (שופטים ב:י): "וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו ויקם דור אחר... אשר לא ידעו את ה' וגם את המעשה אשר עשו לישראל". אשליה היא לחשוב שמכיון שדור אחד ראה והרגיש חווייה מסוימת, היא תהיה ברורה וגלויה גם לדור החדש. לגבי דור שלא ראה ולא הרגיש בעצמו, החווייה כאילו לא היתה! מכאן, שצדקו חז"ל בהדגשת הדינים והמנהגים של פסח ושאר החגים, מתוך כוונה  לנסות לתת לדור הצעיר את התחושה כאילו הוא עצמו היה שם.




 (ז) ובני ישראל פרו, "כעץ יתן פריו" - אבן עזרא.



וישרצו - לא רק ילדו והתרבו כדרך הטבע כדרך שאר העמים, אלא שאף ילדו בכמויות, כמו שרצים. אמרו חז"ל (שמות רבה א:ח): "כל אחת ואחת ילדה ששה בכרס אחד". רמז לכך מצא בעל הטורים: "'פרו, וישרצו, וירבו, ויעצמו, במאד, מאד' - שש לשונות הן, כנגד ששה שהיו יולדות בכרס אחד".



וירבו. "גדלו... ולא מתו בקטנותם" - רשב"ם; "שלא היו מתים כדרך עם רב" - אבן עזרא. והכוונה היא, שהקב"ה הרבה אותם בשני אופנים: שכמעט ולא מתו בקטנותם, וגם שחיו זמן  רב, ומתו זקנים.



ויעצמו. לא רק שהיו גדולים בכמות, אלא שאע"פ שהיו רבים מאד ורצו להתבולל, בכל זאת שמרו ביניהם על הקשר, והיו מגובשים, ושיתפו פעולה זה עם זה, ובכך התפשטו והשתלטו על החיים המסחריים והתרבותיים, ונעשו חזקים ועצומים בחיי מצרים. יש ללמוד זאת מדברי המכילתא (בא, מסכתא דפסחא, ה): "שלא נחשדו על העריות [שלא התחתנו עם המצרים], ולא על לשון הרע, ולא שינו את שמם ולא שינו את לשונם". ונ"ל שזה היה משום שבשלב הראשון של התבוללות, אפילו כאשר ישראל מזניחים את המצוות המעשיות ומנסים להתבולל, מ"מ יש להם עדיין זיקה לעבר ועדיין מחזיקים בשם ובשפה שהם מוכרים ואהובים להם. וכן, יש להם חוש טבעי שמונע נישואי תערובת, חוש שמכיר שבצעד זה, האדם שורף לעצמו את כל הגשרים ומנתק את עצמו לחלוטין. ובדרך כלל, בשלב הראשון היהודי רוצה להתבולל ולהיות כגוי - אך לא לגמרי. והקב"ה מנע תוספת הידרדרות, התבוללות כללית, בזה שהפך את אהבת המצרים לשנאה; השעבוד מנע התבוללות כללית.


במאד מאד - קצב כמותי ואיכותי מדהים בעיני המצרים. הענין של "מאד מאד" הוא ענין של ברכה מופלגת ושל בחירה. ואצל ישראל קשור הוא לכריתת הברית בין ה' לבין ישראל (כאמור בפסוק באברהם, בסמוך), כלומר, שהקב"ה מרבה את ישראל במאד מאד, רק משום שהוא בחר בהם להיות לו לעם סגולה, כי אם לא כן אין לו חפץ בהם. ואמרו חז"ל (אבות ד:ד): "מאד מאד הוי שפל רוח", כי השפלות מביאה לקדושה ולתכלית האדם, וזאת סיבת בחירת ישראל. וא"כ, כוונת הפסוק כאן היא שבני ישראל רבו "במאד מאד" - כלומר, בזכות "מאד מאד הוי שפל רוח" וקדוש, זכו לפריה ורביה הזאת. וכך הבטיח ה' בפירוש לאברהם (בראשית יז:ב): "ואתנה בריתי ביני ובינך, וארבה אותך במאד מאד", וכן (שם:ו): "והפרתי אתך במאד מאד...". והוא ממשיך (בפסוק ז) ואומר: "והקמתי את בריתי ביני ובינך... לברית עולם להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך" (ואע"פ שגם ישמעאל קיבל את הברכה של "במאד מאד" [שם יז:כ]: "ולישמעאל שמעתיך - הנה ברכתי אתו והפריתי אתו והרביתי אתו במאד מאד", מ"מ רק ברכה קיבל, אבל לא בחירה, שהרי מיד אח"כ ממשיך הקב"ה [פסוק כא]:  "ואת בריתי [כלומר, אבל את] בריתי אקים את יצחק").

באותה הבטחה של "במאד מאד" שנתן ה' לאברהם, מזכיר ה' גם את א"י (שם:ח): "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך ]כלומר, שהיום אתה רק גר בה[, את כל ארץ כנען [ולא פחות, ואסור לנו לוותר אפילו על חלק קטן] ביותר לאחזת עולם, והייתי להם לאלקים". כלומר, שם, בא"י, אני לכם לאלקים. ומשום כך חלה הברכה של "במאד מאד" על א"י, וגם המרגלים אמרו (במדבר יד:ז): "טובה הארץ מאד מאד".

ביטוי זה הוא גם לענין הכמות וגם לענין האיכות, וכמו שמצינו ביחזקאל (טז:ז-ט,יא,יג): "ותרבי ותגדלי... ואת ערם ועריה [ממצוות]... והנה עתך, עת דדים ואפרש כנפי עליך... ואבוא בברית אתך... וארחצך במים... ואעדך עדי... ותיפי במאד מאד ותצלחי למלוכה".

ההבטחה הזאת לאברהם נחתמה באות של המילה, כמו שממשיך ה' לומר (בראשית יז:י): "זאת בריתי אשר תשמרו... המול לכם כל זכר". אבל בני ישראל במצרים שכחו את התחייבותם, את הסיבה לברכה של "מאד מאד" שהקב"ה הרבה אותם "במאד מאד", והם הזניחו את המילה, וזהו שאמר יחזקאל "ואת ערום ועריה". ולכן ציווה אותם שתי מצוות של דם, דם מילה ודם פסח, כמו שכתוב ביחזקאל שם (טז:ו): "ואמר לך: בדמיך חיי, ואמר לך: בדמיך חיי". וכן, במקום לאחוז בא"י, כמו שהבטיח הקב"ה לאברהם (כפי שהבאנו), "אחוזת עולם", אחזו בארץ מצרים, כמו שכתוב בבראשית (מז:כז). וגם לאחר דורות, הפכו בני ישראל את הברכה של "מאד מאד" אשר ניתנה כחלק של הברית בין ישראל לה', להפרת הברית הזאת, כמו שאמר יחזקאל (ט:ט): "...עון בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד ותמלא הארץ דמים". הנה, במצרים הקב"ה ברך אותם בפריון של "מאד מאד" וכן בברכת "ותמלא הארץ אותם", וכל זה כחלק מברכתו ומהברית, והם הגדילו את עוונם במאד מאד, ותמלא הארץ דמים.

הגלות והגאולה הראשונה סימן לאחרונה, וכך מצאנו בחזון העצמות היבשות, בנבואה, בתקוה ובאמונה, שאומר יחזקאל (לז:י): "ויחיו [העצמות] ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד!"

הכלי יקר כאן אומר: "היה לו לומר 'מאד מאד', מהו 'במאד? אלא שרצה להורות שנעשו עשירים גם בממון שנקרא 'מאד' כמו שכתוב 'ובכל מאדך' (דברים ו:ה)".


ותמלא הארץ אתם. "כחרשים [יער] של קנים" - תנחומא (אות ה). נראה שמילאו אל כל ארץ גושן, ואף התחילו לגלוש לתוך ארץ מצרים גופא, והמצרים נדהמו. אומר התנחומא (שם): "כיון שראו המצרים כך, חידשו עליהן גזירות". ובד בבד, במקביל עם ריבוי היהודים והתחזקותם, התחילו להשליך מעליהם את המסורת, וכתוצאה טבעית מכך הביא עליהם הקב"ה את שנאת המצרים. זה נרמז במלה "וישרצו", שמצד אחד אומר הספורנו: "ואחר שמתו כל שבעים נפש, נטו לדרכי שרצים", ומצד שני אומר הכלי יקר: "נעשו שפלים כשרצים זוחלי עפר בעיני המצרים".

והנה, לפי אור החיים, היו שלבים במפנה שחל ביחס המצרים ליהודים. וז"ל (פסוק ו): "אכן, שני כתובים הבאים כאחד [היינו, פסוקים ו-ז], להודיע השתלשלות התחלת השעבוד וסיבותיו... הא' - מיתת יוסף... שכל זמן שיוסף קיים היו ישראל בארץ מצרים שקטים ומעונגים. ב' - מיתת האחים, שכל זמן שאחד מן האחים קיים, היו המצריים מכבדין אותן... ג' - מיתת כל הדור, פירוש - כל השבעים נפש, שכולן היו חשובין בעיניהם ובאמצעותם לא היה להם פנים להשתעבד בהם... ד' - 'ובני ישראל [פרו וישרצו...'] - כי אם לא היתה ההרגשההגדולה [מצד המצרים] שפרו וישרצו... לא היו נותנים לב לבקש תחבולות... ואולי כי יכוין הכתוב לומר כי היו הדרגות בדבר. כי במיתת יוסף ירדו מגדולתם, שהיו מעולים יותר ממצרים, ונעשו שוים להם. ובמיתת האחים ירדו למטה ממדרגתם, שהיו בעיניהם נבזים, אבל לא היו משתעבדים בהם. ובמיתת כל הדור, התחילו להשתעבד באמצעות קנאתם, אשר ראו הפלגת ריבויים של ישראל, שנתמלאה ארץ מצרים בהם".

גלות מצרים היא הדוגמה המקורית והקלאסית לשאר הגלויות, ודוגמה לשנאת היהודים בכל תהליכיה. בתחילה באו בני ישראל למצרים כאורחים נכבדים, שעזרו למצרים בעת צרתם. הם ישבו שם בשלוה ובכבוד, ובנו את הארץ ואת עצמם, ולכן חשבו שהם נחשבים לאזרחים שוים לכל דבר. וזה הוליד שני תהליכים: התבוללות גוברת, והתפשטות כלכלית וחברתית.ודוקא זה הוליד בקרב אזרחי הארץ רגשי קנאה ושנאה, ותביעה להחזיר למצריים "האמיתיים" את עמדות הכח וההשפעה, ומכאן הדרך סלולה לשעבוד ולסבל. וכך בכל גלות: אשליית השויון הופכת למציאות של סבל וצרות. אין אפשרות ליהודי להינצל מהשנאה והקנאה כל זמן שהוא בגלות.



(ח) ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. ויכוח גדול התעורר מסביב לשאלת הזמן המדויק של ירידת בני ישראל למצרים, ומספר שנות השעבוד; באיזו תקופה של מצרים זה היה; ויש תיאוריות רבות, בשאלה איזה פרעה ממלכי מצרים היה הפרעה הזה. וחשוב להבין שכל חכמת העמים בשטח זה, וכל התיאוריות שלהם, בנויות על השערות בלבד, ורבים בזה דברי ההבל, אך אפשר להוציא מהם כמה טיפות של אמת. והנה לפי חז"ל (פסיקתא דרב כהנא פ"ה), היתה יציאת מצרים בשנת אלפיים תמ"ח ליצירה (2448). ויש מדרשים שנוקטים תאריכים שונים, שאף אחד מהם אינו מאוחר יותר מ- 2478 שנים ליצירה (עיין תורה שלמה, מילואים סי' ה).

ולי נראה שגלות מצרים, שהקב"ה יזם כדי להוציא את ישראל ולהוכיח בכך את גדולתו ולקדש את שמו, התגלגלה כך: יוסף נתגדל על ידי הקב"ה, והוא - בחכמתו - השפיע רבות על הפרעה שבימיו. וי"א שפרעה זה היה ממשפחה זרה, מעם זר שהשתלט על מצרים, עם שמי של רועים, שנקרא "היקסוס"; וי"א שיוסף חי בתקופה שלאחר ההיקסוס, כאשר שושלת מצרית גברה עליהם והחזירה את השלטון לידיהם. אך גם לשיטה השנייה, אותו פרעה הושפע רבות ע"י יוסף, והוא היה אמנחותפ הרביעי, הידוע ומפורסם בזה ששינה את שמו לאחנתון, ושביטל את הע"ז האיומה במצרים, והכריז שיש רק אל אחד, אלהי השמש ששמו רא. והוא החליש בכך מאד את מעמד כהני הדת הקודמים, ובזה הביא על עצמו שנאה איומה. ונראה שזאת הסיבה לכך שכאשר העברים, בני יעקב, הגיעו למצרים, כתוב (בראשית מג:לב): "כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם כי תועבה היא למצרים" - ששנאת המצרים להיקסוס היתה כ"כ גדולה, עד שתיקנו המצרים שלא להתחבר לעברים משום שגם הם היו שמים. ומשום כך גם שמו את העברים בארץ גושן, בנפרד. והנה יוסף חיזק את ידי פרעה, בזה שלקח מהעם ומהשרים את בעלות הקרקעות (כמו שמפורש בבראשית פרק מז, ע"ש), ואין ספק שזה, ביחד עם דתו והשפעתו של פרעה, הכניסו שנאה איומה בלבבות הכהנים והשרים כלפי יוסף והעברים. ולכן כשנזדמנה להם האפשרות, נקמו בהם.

יוצא מדברינו, ששלשה דברים נגרמו בהשפעת יוסף. ראשית כל, הוא השפיע על פרעה בענין הדת. שנית, הוא חיזק את כוחו של פרעה, והחליש את הבסיס הכלכלי של השרים ושל המעמד העליון, כאשר הצליח להעביר את הקרקע לרשותו של פרעה, וכן החליש את מעמד הכהנים. שלישית, הוא הגביר את השפעת העברים ואת מעמדם בארץ מצרים. ועתה, בקום  פרעה חדש על מצרים, התחילה התגובה, הריאקציה.

והנה, מספרת לנו התורה שהגיע הקץ של תור הזהב. מלך חדש ותקופה חדשה מגיעים, בעוד שבני ישראל חיים באשליה שהמצב הנוח לעולם לא ישתנה. והנה, הכל משתנה! הכל מתחדש!
קם מלך חדש, שגם מחדש גזירות רעות על ישראל, ולא איכפת לו מכל הטובות שעשה יוסף למצרים, ומכל ההתקדמות שהביאו בני ישראל לארץ. יש שתי דעות בחז"ל (עירובין נג.): "רב ושמואל, חד אמר, חדש ממש [דכתיב "חדש"], וחד אמר, שנתחדשו גזירותיו [מדלא כתיב "וימת, וימלוך"]". ול"נ ששניהם נכונים, שהיה מלך חדש, ושחידש גזירות נגד בני ישראל. הכהנים שסבלו מפלה מעמדית, והשרים שאיבדו את אדמותיהם, וקבוצה גדולה שהתנגדו למהפכה הדתית שעשה הפרעה אחנתון תחת השפעתו של יוסף, בערו משנאה ומרצון להחזיר את עטרת הע"ז והמעמד הישן ליושנה. ומשום כך כתוב "ויקם מלך חדש", ולא "וימלוך מלך חדש", ללמד שהמלך הזה קם והתקומם נגד מעשי המלך הישן, שהרי לשון "קימה" משמעה התנגדות למישהו. וכן אמרו במדרש לקח טוב: "ומהו 'ויקם'? קם על ישראל לאויב, כמו (איוב כד:יד): 'לאור יקום רוצח' [וכן] (תהלים כז:יב): 'כי קמו בי עדי שקר'". הפרעה הזה "קם" גם על ישראל, וגם על הגזרות שגזר יוסף על מצרים. בנוסף לזה, בערה במצרים קנאה, כשראו את התקדמות העברים, השמיים, בני ישראל, את התפשטותם בארץ, ואת התקדמותם בשטח הכלכלי והתרבותי. הם לחצו על הפרעה החדש לחדש את הגזירות הקודמות שהיו נגד זרים, ובמיוחד נגד שמיים (שכנראה נגזרו כתגובה על השלטון הזר של ההיקסוס). ומשום כך אמרו חז"ל "שנתחדשו גזירותיו", שמשמע שהיו פעם גזירות כאלה ועתה נתחדשו.

נראה, שהצעד הראשון של פרעה היה לבטל את כל הגזרות והתקנות של יוסף, הן לגבי המצרים והן לגבי בני ישראל, דהיינו, להחזיר לשרים המצרים את אדמתם, ולהחזיר לכהנים את מעמדם הדתי; וכן לבטל את הזכויות שהעניק יוסף לבני ישראל, וכמו שכתוב בספר הישר (תחלת שמות), שהדבר הראשון שעשה פרעה היה שלקח מבני ישראל את כל השדות, הכרמים והבתים שלהם. כנראה, בתחילה אסור היה לזר או לשמי להיות בעל קרקעות, ובא יוסף וגזר להרשות לבני ישראל לרכוש את כל אלה. ועתה, קם פרעה וביטל גם את הגזרות של יוסף שהיו לטובת היהודים, וגם את גזרותיו לגבי שרי מצרים וכהניה, שחיזקו את פרעה מול השרים והכהנים, כמו שכתוב בבראשית (מז:טו-כו), ובמיוחד (שם:כו): "וישם אתה יוסף לחק", ותירגם  אונקלוס: "ושוי יתא יוסף לגזירא". וזאת כוונת הפסוק כאן: "אשר לא ידע את יוסף", כלומר, היו שני דברים שהחליט לא להכיר בהם: א) בטובה שעשה יוסף למצרים, וכמו שאמרו חז"ל (ערובין נג.): "דהוה דמי כמאן דלא ידע ליה ליוסף כלל", כלומר שהתעלם ממנו. ב) בגזירות יוסף, שגזר לגבי מצרים ובני ישראל גם יחד, כמו שתירגם אונקלוס: "דלא מקיים גזירת יוסף", וכן תירגם יונתן: "דלא חכים ית יוסף ולא הליך בנימוסוי". וכן כתב רבינו  סעדיה (משלי ג:ו): "שלא הכיר לו בזכויותיו ושה' החיה את המצרים על ידו".


אמרו חז"ל (שמות רבה א:ח): "שאמרו המצריים לפרעה: בא ונזדווג [ניאבק] לאומה זו. א"ל: שוטים אתם! עד עכשיו, משלהם אנו אוכלים [כלומר, הודות להם אנו מתקדמים], והיאך נזדווג להם? אילולי יוסף לא היינו חיים! כיון שלא שמע להם, הורידוהו מכסאו שלושה חדשים, עד שאמר להם: כל מה שאתם רוצים הריני עמכם, והשיבו אותו". ממדרש זה ברור  שכאן השתלטו השרים והכהנים על פרעה, כמו שכתבתי.


הנה, בני ישראל, אשר רצו להשתחרר מהמסורת הישנה ולחדש את החיים שלהם במצרים, נענשו במדה כנגד מדה, "ויקם מלך חדש". ובסופו של דבר, אחרי שיראו ישראל את הכשלון של ה"חדש" שלהם, יתן להם הקב"ה לב חדש לחזור לישן, למקורי, כמו שאמר יחזקאל (יח:לא): "השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בם ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה;  ולמה תמתו בית ישראל!" וכן (ישעיהו סב:ב): "וקרא לך שם חדש אשר פי ה' יקבנו".

יש כאן עוד מדה כנגד מדה, בזה שהשתמשה התורה בלשון "אשר לא ידע", אע"פ שהכוונה היא שעשה את עצמו כאילו לא ידע, ולכאורה קשה, למה לא נקטה בפירוש בלשון "אשר לא רצה לדעת"? אלא, זה כדי לרמוז למדה כנגד מדה: בני ישראל אשר לא רצו לדעת את ה', הוענשו בפרעה "אשר לא ידע את יוסף". ועוד: לשון זו באה גם לרמוז על הקשר שבין חילול כבוד ישראל לבין חילול אלוקי ישראל. כך אמרו חז"ל (שמות רבה א:ח): "משל לאחד שרגם אוהבו של המלך. אמר המלך: התיזו את ראשו, כי למחר יעשה בי כך. לכך כתב עליו המקרא, כלומר: היום 'אשר לא ידע את יוסף', למחר הוא עתיד לומר: 'לא ידעתי את ה'' (שמות ה:ב)". והכוונה ברורה: מי שמשפיל את ישראל ומצליח בכך, מגיע למחשבה שגם אלוקי ישראל אינו קיים. ונראה שלזה רמז שלמה המלך ע"ה (קהלת ד:יג-יד): "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל אשר לא ידע להזהר עוד כי מבית הסורים [האסורים] יצא למלוך...". כלומר, יוסף הצעיר, שהיה בבית האסורים ולא הפסיק לדעת את ה', הוא טוב יותר מפרעה, אשר לא ידע לא את יוסף ולא את כח ה'.



...אשר לא ידע.... אמרו חז"ל (משנת רבי אליעזר, פרשה ז): "מפני מה ענש הכתוב ביותר לכפויי טובה? מפני שהוא כעניין כפירה בהקב"ה. אף הכופר בהקב"ה, כופר טוב הוא. האדם הזה הוא כופה טובתו של חבירו, למחר הוא כופה טובתו של קונו... והלא עד היום הזה מצרים יודעין חסדו של יוסף? אלא שהיה יודע ולא השגיח עליו, וכפה טובתו, ולבסוף כפה טובתו של הקב"ה, שאמר (שמות ה:ב): 'לא ידעתי את ה''. הא למדת שכפיית הטובה הוקשה לכפירה בעיקר".



(ט) ויאמר אל עמו. פרעה מאמין שאין אפשרות לדו קיום בין בני ישראל לבין המצרים, מכיון שהם כ"כ שונים, ומכיון שבני ישראל הולכים ומתרבים בקצב מדהים. לכן הוא מחליט לאסוף את עמו ולתכנן תכנית לפתרון. י"א שכוונתו היתה לשעבד את בני ישראל ולהשתלט עליהם לפני שהם ישתלטו עליו; וי"א שהוא התכוון לנסות להוציא אותם מן הארץ. ונראה שגם אם בתחילה כוונתו היתה להוציאם, מ"מ לבסוף, כאשר הכלכלה של המדינה נעשתה  מבוססת על עבודת העבדים, בני ישראל, כבר לא רצה לתת להם לצאת.

פרעה, שבאמת היסס אם להתחיל להיאבק עם בני ישראל (כדברי המדרש הנ"ל), והבין שתהיה משימה קשה, מאסף את עמו להסביר להם את הקושי ואת הצורך לתכנן היטב היטב את התכנית. אמרו חז"ל (סוטה יא.): "הוא התחיל בעצה תחילה, דכתיב: 'ויאמר אל עמו', לפיכך לקה תחילה [בצפרדעים], כדכתיב (שמות ז:כט): 'ובכה ובעמך ובכל עבדיך'". והכוונה היא, שאע"פ שלחצו עליו השרים, והורידוהו מהמלכות שלושה חדשים (כדברי המדרש הנ"ל), מ"מ היה עליו לוותר על מלכותו ולא לעשות רשעות כזאת. וכיון שלא עמד מול הלחץ, ונכנע, וקרא לעמו לדון בבעיה, הוא נחשב הנושא העיקרי באחריות. ומ"מ ברור שאחרי שכינס את העם, הם הסכימו אתו, ומשום כך כל המכות היו ראויות גם להם.

עוד אמרו חז"ל (שמות רבה א:ט) על עצה זו: "שלושה היו באותה עצה - בלעם, ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ - נהרג; איוב ששתק - נדון ביסורין; יתרו שברח - זכו בניו וישבו בלשכת הגזית...". וכתב דעת זקנים: "והאי דכתיב באיוב (ל:יא): 'כי יתרי פתח ויענני', ובמסורת כתיב 'יתרו', ומפרש דהכי קאמר: יתרו נמי היה באותו עצה, והוא פתח הדבר, ואותי תענה? וקשיא , שהיה יתרו גדול הדור באותהשעה שתקדהא אמרינן דיתרו ברח ואיוב לא ברח אלא -והיה בידו למחות ולא לברוח, ולכך מאשימו איוב". ומזה רואים שאסור לשתוק מול עוול, אלא חייבים למחות אם אין בזה פיקוח נפש. ואם א"א למחות, חייבים לפחות לברוח מאותה חברה של רשעים, ולמחות לפחות בזה.

הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. פירוש - בני ישראל הולך ומתרבה ומתחזק בקצב כ"כ מהיר ומדהים, עד שהוא הפך כבר משבטים, לעם ממש (כדברי מדרש לקח טוב: "עד עתה בני ישראל; מיכן ואילך עם בני ישראל"), והוא כבר נהיה "עם בני ישראל", ועכשו הוא עם רב ועצום יותר ממנו. ופירוש הפסוק הוא: עם רב מאד, אבל לא יותר ממנו, ועצום יותר ממנו, כמו שכתב אור החיים: "תיבת 'ממנו' חוזרת אל 'עצום' ולא לאות 'רב', כי בסמוך (פסוק י) הוא אומר: 'פן ירבה'". וכ"כ הכלי יקר. והנה מצד אחד, פרעה הגזים כדרך כל שונאי ישראל, שהרי בוודאי לא היו בני ישראל באותה שעה כל כך רבים בכמות, ולא יותר חזקים ממצרים.
אבל מאידך גיסא, הוא ראה בעם הזה פוטנציאל מפחיד, משום שהעם כבר לא היה רק קבוצה של משפחות ושבטים, אלא כבר עם רב מאד, ואולי גם כבר עצום ממנו בכח העוז שלהם, ובכוח אחדותם, פקחותם, סגנון החיים שלהם ונחישות דעתם. פרעה פחד שמצרים, שהיתהשטופת זימה וע"ז וגם מפולגת, לא יהיה לה הכח המוסרי והרצון העז להילחם נגד אויב מלוכד ואמיץ ונחוש בדעתו. הרי אפילו עם קטן יכול להתגבר על עם גדול כאשר לזה יש מטרה בוערת ורצון עז, ולאחר אין אומץ ואין אידיאל. מה עוד, שעם ישראל לא התבולל, והיה מלוכד מאד, והשתלט על הרבה נקודות מפתח והשפעה. ובודאי פרעה פחד שבעתיד הקרוב יהיה העם הזה מספיק רב, עד שזה, ביחד עם האיכות שלו, יהפוך אותו ליותר עצום ממצרים.


העיקר: זו היא דרכה של גלות. ברגע שהיהודים מגיעים למצב של ריבוי, והופכים לקהילה גדולה, ומגיעים להשפעה ניכרת ונראית, מיד מתחילות הקנאה-השנאה והירידה. אין אפשרות לקיום של קבע בגלות, כי הקב"ה לא יתן לנו להישאר שם, אלא הוא יתיר לתהליך הטבעי  להמשיך.



ויאמר אל עמו: הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. כתב כלי יקר: "הוסיף מלת 'עם'... גם מה שנאמר 'ויאמר אל עמו'... היה לו לומר 'ויאמר אל שריו וחכמיו'? אלא כך אמר להם פרעה: שלא יתכן שיהיו שני עמים מתנגדים, דרים במדינה אחת. לכן נאמר 'ויאמר אל עמו', בשביל עמו, לומר כי אתם עם מיוחד בארץ, והנה עם בני ישראל... אע"פ שעדיין אינן רבים ממנו,  מ"מ הוא עצום ממנו - גיבורים בטבע...". והלקח לגבי ערביי א"י ברור.



...רב ועצום ממנו. בזמן כה קצר הפכה המשפחה הזאת של שבטים, לאיום על מצרים! זה הכלל: הקב"ה הוא ההופך את הקטן לגדול, הן בכמות של ריבוי, והן באיכות של כח ועוצמה. כך אמר ישעיהו (ס:כב): "הקטן יהיה לאלף, והצעיר לגוי עצום - אני ה', בעתה אחישנה". וכן להיפך: מה שנראה לעין, כח וריבוי ועוצמה, הם כאפס לגבי הקב"ה. וכך נאמר (דברים ט:א): "שמע ישראל! אתה עבר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדלים ועצמים ממך". כלומר, נכון שהגוי מסתכל על הריבוי והעוצמה הפיזיים (כמו שאמר בלק [במדבר כב:ו]: "ועתה, לכה נא, ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני"), ובכך הוא מודד את הסיכויים להצלחה, אבל לא כך היהודי. הוא "המעט מכל העמים", ובכל זאת הוא יתעלה על כל הגוים, אם ישמור את ברית ה', שנאמר (ויקרא כו:ח): "ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו...". אבל אם לא ילך בדרכי ה', אזי העם שפרעה אמר עליו "רב ועצום ממנו", יינגף אף לפני שרצים, כמו שאמר יואל על הארבה (א:ו): "כי גוי עלה על ארצי, עצום ואין מספר"; וכן (ב:ב): "...עם רב ועצום, כמהו לא נהיה מן העולם".


...רב ועצום ממנו. המפרשים לקמן מציעים כמה סיבות והסברים לחששות פרעה ולכוונותיו. אור החיים כאן כותב: "כי הלא תמצא כי כל המלכים וגדולי העמים יתחכמו לפאר מלכותם ]לעשותה יותר [תראופמ בעם מכובד ]שיתרום לתפארת המלכות[, ומה גם בעם ישראל, כי שם ומעלה מיוחדת לו, ואין לך אומה ששלטה בישראל שלא היתה מעולה על כל האומות, בסוד 'היו צריה לראש' (איכה א:ה). לזה אמר 'מלך חדש': 'הנה עם בני ישראל' המכובדים, הם העיקר במלכות יותר מהמצרים... וכי יצאו מהעיר תהיה העיר פחותה ובזויה. לזה הבו  ו'נתחכמה לו'...".