על האמונה ועל הגאולה

פרק כ – דתיים בגלות ותירוציהם (חיסולה)

פרק כ – דתיים בגלות ותירוציהם (חיסולה)

ובכן, כשמנהיגיהם הקטנים והעיוורים מעודדים אותלם ומדריכים אותם, יהודי הגלות – לרבות ה"ציונים" שבהם – זוכרים את ציון ממרחקים, וביניהם היהודי הדתי, ואין לו מענה לשון. החפשים, עמי הארץ\ לפחות, מעולם לא שמעו על ה"פתחי תשובה", אך היהודי הדתי הזהיר כל כך במצווה קלה כבחמורה, במנהג ובמסורת, אשר ינהג תמיד על פי דעת המחמירים כדי להיות חרדי יותר; המעדיף לאכול דווקא בשר חלק ("גלאט") ולא סתם כשר – נהפך פתאום למקל, נהיה חסיד מושבע של כח דהתרא עדיף, פתאום מוצא דעת יחיד להקל ומעמיד את כל עתיד עולמו עליו.

היהודי הדתי בונה לו ירושלים חדשה בארצות הטומאה והתועבה, בברוקלין או בגולדרס גרין או בטורנטו; הדאמו"ר מנהל את חצרו והרב נואם את נאומו השבועי בבית הכנסת; הישיבות והמקוואות עולים ויורדים, ו"גלות הזהב", גלות הזהב המתוקה, הופכת לביתו. "לשנה הבאה בירושלים!" – זהו השקר הגמור שיהודי מוציא מפיו בכל יום כיפור ובכל חג פסח, כשהוא יושב עטוף ב"קיטל" ובטלית, ומקיים בקפידה ובחרדיות את כל המצוות לכל פרטיהן ודקדוקיהן תוך שהוא זועם וזועף על ה"לא דתיים". בכל שנה מרים הוא את עיניו ביראת אלוקים גמורה לשמים, ובלי בושה, משקר, מרמה ומסלף כשהוא צועק לאלוקיו: "לשנה הבאה בירושלים...", וכל כוונתו להישאר לשנה הבאה בברוקלין או בגולדרס גרין או בטורנטו... אוי לעיניים שכך רואות.

איזה סירוס של יהדות נפלאה! איזו רמאות וצביאות! זוהי דוגמא של היהודי המשלם מס שפתיים לחלום של אלפים שנה, ואחר כך מתעלם ממנו וזונח אותו. דמעותיו החמות בתשעה באב לשוב לירושלים ותחנוניו שלש פעמים בכל יום שעיניו "תחזינה בשובך לציון" נבובות וחלולות, וכאן מתגלה לעינינו בכל מערומיו היהודי הלא-דתי שומר הפולחן.

ועוד יותר גרוע הוא היהודי שומר המצוות, היודע ספר, והתועה במושגים יסודיים, בעל ההשקפה המעוותת והמסולפץ – וגם זאת הודות לישיבתו בגלות, כאשר אוירא דגלותא מכסיל.

אל תשים לב להסברים ולתירוצים המפולפלים של כל אותם יהודים, דתיים ולא דתיים, המצדיקים את ישיבתם בגלות. היהודי אינו נשאר בגלות משום שהוא "עוזר יותר לשיראל כשנשאר שם ושולח כסף, או משום שהוא "יכול לתת לישראל תמיכה פוליטית". והיהודי הדתי אינו דר שם בלא א-לוהּ משום ש"ישראל אינו מספיק דתית". כל אלה הם תירוצים מבישים הניתנתים במצח נחושה והמצאות, כדי להצדיק ולהשתיק רגשות אשמה. הסיבה שיהודים טובים, דתיים ולא-דתיים, נשארים בגלות בתקופת הגאולה הסית היא משום ששם נוח יותר, כי 'מסוכן' בישראל, כי קשה מדי להתחיל בחיים חדשים כי קשה מדי ללמוד שפה חדשה, כי מכאיב מדי להוריד את רמת החיים.

בימי שפוט השופטים, מיכה שהעמיד פסל בביתו, מצא אחד לכהן ככוהן לעבודה זרה, ולפי חז"ל זה היה נכדו של משה רבנו בנו של גרשום. ושאלו אותו איך הסכים לזה – וזה לשון חז"ל (בבא בתרא קי): "אמר להם: כך מקובלני מבית אבא – לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות, הוא סבר לעבודה זרה ממש (כלמור, עבודת אלילים), ולא היא, אלא עבודה זרה – עבודה שהיא זרה לו. וכן, יהודי הגלות: קשה למצוא עבודה במקצוע שלך? תמצא עבודה שהיא זרה לך, ובלבד שתחיה בארץ הקודש. ובמקום זה, אתה מעדיף לעבוד עבודה זרה בגלות שעליה אמרו חז"ל: "כל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה..."

היהודי בגלות הוא צאצאם האמיתי של בני ישראל אשר לאחר היותם במדבר, לאחר שנגאלו באותות ובמופתים מעבדות מצרים, אשר לאחר שזכו לעמוד במעמד הר סיני ולשמוע קול אלקים מדבר אליהם – רצו פתאום לשוב מצרימה כי לא היה להם בשר! "וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו: מי יאכילנו בשר? זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים..." (במדבר יא,ה). נשארו בדיוק אותו עם הממיר גדולתו בבצלים...

מעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים; מטה ידו – בקש לצאת לחוצה לארץ. קרא לאשתו: אמר לה... בואי ואני מלמדך שתהא רואה את הנגעים. אם ראית שערו של אדם שיבשן המעין שלו, תהא יודעת שלקה. לפי שכל שער ושער, ברא לו הקדוש ברוך הוא מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו... אמרה לו אשתו: ומה אם כל שער ושער, ברא לו הקדוש ברוך הוא מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו, אתה, שאתה בן אדם, כמה שערות יש בך, ובניך מתפרנסין על ידיך – לא כל שכן שיזמן לך הקדוש ברוך הוא פרנסה! לפיכך לא הניחה אותו לצאת חוצה לארץ" (תנחומא, תזריע ו). בושו והכלמו יהודי הגולה!

היהודי הדתי פוטר עצמו ממצוות כה גדולות ויסודיות בתרוצים והסברים, משום שערכיו כה רקובים ומסולפים כשל הלא-דתי. וברור, שגם עלגבי הכרת גודל השעה, היעוד היהודי ותקופת הגאולה, נשאר הוא קטן וחסר תבונה כאחיו המחלל שבת, שהרי אלו הבין את השלכת התקופה – היה בורח מבית הקברות ששמו גלות.

קיומה של הגלות קשור קשר הדוק בעצם עתידו של העם היהודי היושב בה, וגורלה נחתך על פי דרך היעוד היהודי הודאי והבלתי נמנע. אין עתיד ליהודי בגלות. הקדוש ברוך הוא מחסל אותה ואת היהודי הנשאר שם, וחס וחלילה. מהפכה אדירה –משברים ומלחמות – יסחפו את האמות, וגל של שנאת יהודים יגאה, ובסופו של דבר יושמד היהודי, חס וחלילה. הגורל היהודי בגלות קבוע ועומד – לצאת משם או להכחד.

אין בגלות – למרות סרובנו להכיר ולהודות בזה – אלא עונש וקללה ועוון לאלה שמרצונם הטוב נשארים בה. בכל מקום אשר משהיר הקדוש ברוך הוא את עם ישראל על חטאיו, שיא העונש הוא תמיד – גלות! "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחוויתם להם וחרה אף ה' בכם... ואבדם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם" (דברים יא טז-יז). ובתוכחה הנוראה אשר היהודי קורא בבית הכנסת בקול נמוך ומהיר – רשימות איומות של יסורים, סבל ויגון המסתיימת בעונש הכי נורא: "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ... ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך" (דברים כח סד-סה). האם יעז אדם לזלזל בקדוש ברוך הוא? וכי אוילים אנו לחשוב, שבשבועה גדולה נשבע להעניש אותנו בגלות מארצנו – כדי שנחיה בשלוה ובעושר בחוץ לארץ? מי פתי יסור הנה וישמע: "ובגוים ההם לא תרגיע!" לא יהיה מנוח, לא תהיה שלוה, לאתהיה מנוסה. דברי חז"ל כדרבנות: "'ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה' (בראשית ח,ט) – אלו מצאה מנוח – לא היתה חוזרת. ודכותה (כמו כן): 'היא (יהודה) ישבה בגוים לא מצאה מנוח' (איכה א,ג) – אלו מצאה מנוח – לא היו (ישראל) חוזרים (לארץ ישראל). ודכותה: "ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח" וגו' – הא אלו מצאו מנוח – לא היו חוזרים" (בראשית רבה לג,ח). אך הכירו חז"ל את היהודי! אלו רק ימצא מנוח בגלות – תשתכח ירושלים, תשתכח ימינו, לא יחזור לארץ ישראל. אך רבות מחשבות בלב איש ועצת היהודי לא תקום. עונש וקללה – זאת היא הגלות. ורק מפני חטאינו גלינו מארצנו מלכתחילה. הקדוש ברוך הוא לא יתן לנו לשבת בגולה נוחה ושלוה ולא יניחנו למאוס בארץ חמדה. אותות החיסול הגדול, מחיקת הגלות, כבר ברורים לעיני פקחים, ורק העם הדומה לחמור אינו רואה את הענן השחור הקשור להר – ומעדיף לשבת בגיא צלמות. מדינה אחרי מדינה, קהילות יהודיות ותיקות ועשירות – מסיבות שונות שכולן נובעות מגזירות עליון – עומדות בפני חיסול. פרס, דרום אפריקה, אמריקה הלטינית – כולן! אלה היום, ומחר אירופה והארי שבחבורה – ארצות הברית – הקהילה היהודית, הכי גדולה, הכי עשירה, הכי חזקה, בסופו של דבר גם עליה תעבור כוס התרעלה. חוסר אמונה ובטחון בה', סרובו להנתק מסיר הבשר, מביא על היהודי את הגורם החיצוני שמבטיח לו שלא יוכל להשאר בגן עדן של שוטים ששמו – הגולה. ושבט אפו זה של הקדוש ברוך הוא, הוא, כמובן, הגוי. "והפיצותים בגוים אשר לא ידעו המה ואבותם ושלחתי אחריהם את החרב עד כלותי אותם" (ירמיה ט,טו). עיניים להם למנהיגים היהודים באמריקה, ולא ירצו לראות את כל הסימנים הזועקים – צאו! אותות האזהרה ברורים, ומי עיוור כי אם עבדי? בינו במשברים שכיום פוקדים את מעצמת-העל של נייר:

המשבר הנפשי בעקבות איבוד הבטחון העצמי והתמוטטות האמון במוסדות היסודיים של האומה, כולל ההליך הדמוקרטי, והאמונה העמוקה מאז היווסדה של ארצות הברית שאמריקה תמיד דגלה ביושר, ושכל מלחמותיה היו תמיד צודקות. המבנה האמריקאי ספג מכות פסיכולוגיות קשות במאבק המר על זכויות הכושים, מאבק שזרע שנאה ופחד בחברה; במלחמת ויטנאם שפילגה את האומה והשאירה ירושה של התמרמרות; בשערוריית ווטרגייט שערערה את האמון של דור שלם במוסדות הנשיא והממשלה.

המשבר המדיני-הצבאי של חולשה ואי-החלטיות אמריקאית, כאשר כוחה הצבאי של רוסיה האדומה מאיים על העולם החופשי ואף על בטחון ארצות הברית ללא תגובה מוושינגטון, המשבר הזה הוליד תסכול וחסד ופחד בקרב אזרחים רבים.

המשבר הגזעני שלא השתפר בעליית רמת המיעוטים, ואדרבה, זו הולידה ציפיות ודרישות ותביעות – התואצה היא כעס ופרוד בקרב העם, כאשר המיעוטים תובעים יותר ויותר, והרוב הלבן מסתכל בפחד ושנאה גוברת.

המשבר החברתי בו מתפוררות אמונות ודעות עתיקות יומין – הסמכויות המכובדות ששמשו כעוגן לספינות המדינה והחברה, איבדו כל ערך בעיני הדור המפוצל בלי שרשים וודאות. אין אדם ואין עם יכול להתקיים כך, ותשוקתו לשורשים ויציבות דוחפת את העם שם לקיצוניות ומשיחים.

המשבר הכלכלי שאין לו פתרון מכיוון שהוא תוצאה מטבע המבנה הכלכלתי-חברתי; משבר שגילה את האמת הקשה, שהשגשוג הכלכלי המרשים של ארצות הברית מאז מלחמת העולם השניה, היה מבוסס על העובדה שלא היו לה מתחרים כלכליים כלל וכלל. לא היתה מדינה מערבית תעשיתית שלא כרעה תחת הנטל הכבד של המלחמה, ושלא יצאה מהמלחמה שבורה, רצוצה והרוסה. והיום קמו לתחיה מדינות חרוצות העולות על ארצות הברית ביעילות, ואין האמריקאים מסוגלים להתחרות בהן. ימי המתירנות והחיים הטובים שנראו אין-סופיים כבר באו לקצם, ומיתון והתמוטטות כלכלית עם כל הכרוכים בהם – מובטחים.

כל המשברים האלה מתאחדים ומאיימים להתפשט, עד שיהיה פיצוץ חברתי-כלכלי-פוליטי אדיר. ההמונים שהפכו את המתירנות לחיוני – יוכו בהלם נפשי, ויתרוצצו מזועזעים, מבוהלים ונואשים, למצוא את השעיר לעזאזל, הסיבה לכל תחלואיהם. והקרבן יהיה היהודי. הגלות באה לקיצה, בין שאנו רוצים להאמין בין שאנו לא מוכנים, ולא יועיל מנהיג יהודי, עיוור או בור, להרגיע ולהרדים את העם, שהרי מדובר כאן בצו אלוקי.

חיסול הגלות חייב לקרות, כי גאולה היהודי קשורה כולה בעזיבתו את הארץ בה נחשב הוא לנכרי, מיעוט, נרדף ונקלה. קיו םהגלות עומד בסתירה למלכות ה'. אם הקדוש ברוך הוא מביא גאולה ליהודי ומכונן מלכותו יתברך על ידי שיבת ציון כסמל גבורתו וקידוש שמו – לא תתכן קיום הגלות, המסמלת רדיפת היהודים, פזורה, וסירוב יהודי להכיר בגורלו. כל עוד ישאר היהודי בגלות – שם השם מחולל. בהשארו בגלות הוא מבטיח את הכחדתו, כי הקדוש ברוך הוא החליט לחסל אותה – ובד בבד מפגין הידוי חוסר ידיעת הנתיב של גורל העם, או סרוב להכיר בו. ענשו על חטא זה, במדה כנגד מידה, הוא בדיוק אותה השמדה ממנה ירא הוא בישראל ועל כן אינו הולך לשם, ומשוכנע כי לא תשיגנו בגלות. עקשנות היהודי להישאר בגלות, סרובו לעלות לארץ ישראל, מהווים דחיה – ביודעין או שלא ביודעין – של הגורל היהודי.

עיוורון וקוצר ראות, חוסר החזון והעדר האמונה, לזאת התכוון ענק הרוח, רבי יהודה הלוי, כשדיבר בגנותם של היודים היוצרים "ירושלים" בגלות:

"החבר: הובשתי מלך כושר, כי אמנם חטא זה (סרוב היהודי לעושת את המאמץ לשוב אל ארץ ישראל) הוא אשר בגללו לא נתקיים היעוד אשר יעד האלוה לבית השני: 'רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ה" (זכריה ב,יד). כי הענין האלוקי עמד לחול עליהם כבראשונה, אלו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו – ורובם והחשובים שבהם נשארו בבבל, מסכימים לגלות ולשיעבוד ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ומעסקיהם" (הכוזרי לריה"ל, מאמר שני, כד).

והוסיף עליו רבינו יעקב עמדין (היעב"ץ) בכתבו:

"אף לא אחד מני אלף המתעורר להשתקע בארץ, לגור בה, כי אם אחד מעיר ושניים ממשפחה. אין איש החפץ באהבה, הדורש שלומה וטובתה, והמצפה לראותה. נראה לנו, בישבנו בנוח בחוץ לארץ, כי מצאנו כבר ארץ ישראל אחרת וירושלים אחרת. על כן באו עלינו כל הרעות כשישבנו בספרד ובארצות אחרות, בנוחות ובכבוד גדול מימי החורבן... עד אשר גורשו משם אחר כך ולא נותר שריד יהודי באותן ארצות" (רבנו יעקב עמדין בהקדמה לסידורו).

ידועות כל הטענות, לעזוב את הבית בגלות ולעלות לארץ ישראל – קשה, וגם מסוכן. ואיך מתפרנסים?

- וכך עונה היעב"ץ: "וסכנת המדבר והים בודאי אינם קרויים סכנה לענין זה לפטור ממצווה גדולה כזו... ראה דרכך בגיא ובבקעה על כל הר וגבעה יחד עשיר ואביון לקנות נכסים רצים כסוסים... בכמה סכנות אתה מכניס עצמך גוף ונפש בכול יום; על פת לחם יפסע גבר פסיעה גסה המאבדת מאור עיניו ומקצרת ימיו ושניו, ולכבוד בוראך ולהנאת נפשך לזכות לחיי עולם – 'אמר עצל: שחל בדרך...' (משלי כו,יג)! כד מתי עצל תשכב על מיטת העצלות... עד שיגלו מוסדות תבל! ולמה לא תקנה לך תחבולות להמלט על נפשך בהיות לאל ידיך לעשות?..." בושו, בושו ישראל.

ולאלו אשר באו לחסות בצילם של האטדים הנקראים "שלש השבועות" (כתובות קיא), ולהחזיק בענפיהם הדלים כי להצדיק את שהותם בגלות הטמאה – תצא אשר מן האטד ותאכל אזובי הקיר. לכל אלה שטוענים שהקדוש ברוך הוא השביע את עם ישראל שלא לעלות בחומה נגד רצון הגויים, לארץ ישראל, ראוי לפנות ולשאול: וכי למה לא תעלו כיחידים ולא בחוזק? מי בכם בכל עמו ויעל מסיר הבשר הגלותי בלי שום קשר למדינת ישראל, אלא כדי לקיים מצוות ישוב ארץ ישראל? אלה שדוחים בשתי ידים את התכלת ולהבן הציוני – מתעטפים בטלית שכולה תכלת לכבות את ערום השקפתם.

אמנם, היו שלש שבועות, אך רק שתים מהן היו מכוונות ליהודים – ואחת לגויי הארצות. בד בבד עם השבועה ליהודים שלא לעלות בחומה ולשא למרוד בגויים, בשאה שבועה המכוונות לגויים שלא לשעבד את היהודים יותר מדי. ובא וראה מה דינן של שבועות המופנות והחלות על שני צדדים: "'אתם עוברים בגלות אחיכם בני עשו... אל תתגרו בם' (דברים ב ד-ה) –זה שאמר הכתוב: 'למנצח על שושן עדות מכתם לדוד ללמד' – אימתי? 'בהצותו את אדם נהרים ואת ארם צובה וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח...' (תהלים ס א-ב) – כשהלך יואב להלחם עם ארם נהרים יצאו לקראתו, אמרו לו: אתה מבני בניו של יעקב אבינו ואנו מבני בניו של לבן, והרי התנאי שלהם קיב, דכתיב (בראית לא נב-נג): 'עד הגל הזה.. אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה... לרעה. אלוקי אברהם ואלוקי נחור ישפטו בינינו... וישבע יעקב בפחד אביו יצחק', כששמע יואך כך, חזר אצל דוד, אמר לו: מה אתה אומר? הרי תנאי שבועת יעקב! מיד הושיבו סנהדרין – 'שושן עדות' (כל "שושן" – אלה סנהדרין שנאמר "סוגה בשושנים"; "עדות" – על שם התורה שנקנית בעדות) – 'ללמד' – למדוהו ואמרו לו: באמת כך היה התנאי, אלא שהם עברו תחילה. בלעם הרשע לא כך אמר: 'מן ארם ינחני בלק' (במדבר כג,ז)? וכושן רשעתי לא שעבד בנו? הם הרשיעו עלינו שתי רשעויות. כיון שהורו להם סנהדרין כך, חזר עליהם והרגם..." (תנחחומא, דברים ג).

אכן, הושבעו ישראל, אך כמו כן הושבעו הגוים והם עברו תחילה. הם הרשיעו עלינו אלף פעמים ואחת. כל מסע תלב ולא אינקויזיציה וכל פוגרום וכל טבח, היה חילול שבועתם וביטולה. הקדוש ברוך הוא הפיץ את עמו לסבול, לא להכחד, והגויים הגדילו לעשות באכזריות ובשואות. כל חובה שהיתה מוטלת אי פעם על ישראל – הנה היום בטלה ומבוטלת כעפרא דארעא, בגלל הגוי שעבר תחילה. אין כאן לא שבועה ולא נדר, לא נזירות ולא חרם. הכל יהיו מותרים לנו, לעם ישראל, לעלות לארץ ישראל ולהיגאל מהגויים אשר הרעימו סוד על הקדוש ברוך הוא ועל עמו. וזה שמסרב להתעלות בארץ ישראל, ומעדיף להשתקע במ"ט שערי טומאה בארץ העמים, אוחז במעשיהם הרעים של אבותיו, שעליהם אמר דוד המחלך עליו השלום "וימאסו בארץ חמדה" (תהלים קו,כד). ליהודי בגלות אין ברירה. או שיעזוב מרצון, בקומה זקופה – "ותוליכנו קוממיות לארצנו...", או שישטפוהו שטפוני שואה זועמים. יכחדו מיליונים, חס וחלילה, והמעט מעט יוותר בה לנוס בהלם ובבהלה , ערום מנכסיהם ועריה ממצוות ישוב ארץ ישראל.

איה הקולות המורמים? איה המנהיגים והגדולים שיבינו, שיזהירו, שיתחננו לפני העם הזה להמלט על עפשו? מנהיגים יהודים, גדולי הדור-  צופים נתנוכם לבית ישראל והזהרתם אותם מחרון אף ה', והצופים לא צפו, והמזהירים לא הזהירו, כי חלקם יושבים בעצמם באותו סיר מגועל של גלות, ונהנגים מהבשר, הבשר הטמא, וחלקם יושבים בארץ ישראל דום, אלמים, ולשונם דבקה לחכם. "באמרו לרשע מות תמות ולא הזהרתו ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הרשעה לחיותו – הוא רשע בעוונו ימות ודמו מידך אבקש" (יחזקאל ג,יח). מנהיגי ישראל וגדוליו המסרבים לצפות בשם ה' – מי מהם יוכל לומר ביום הגדול והנורא: ידינו לא שפכו את הדם הזה?

"הנה יום ה' בא אכזרי ועברה וחרון אף לשום הארץ לשמה" (ישעיה יג,ט). אין דרך אחרת. "והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים... חי אני נאום ה' אלקים אם לא ביד חזרה ובזרוע נטויה ובמה שפוכה אמלוך עליכם. והוצאתי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם – ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה" (יחזקאל כ לב-לד). "בחמה שפוכה" או ברצון. "קוממיות לארצנו" או בחמה שפוכה. או ביגון החימה או בשמחה – בפה מלא שחוק של קוממיות. זאת הברירה הניתנת ליהודי. רק כך – ולא אחרת.

ההחלטה לשוב מארצות המוות – הגלות, תציל את חייו של היהודי השקוע בארצות הטומאה, ותשמש יחד עם זאת קנה מידה עקרי לאמונתו ובטחונו, וכן חלק הארי בתשובתו לקדוש ברוך הוא. אם מאמין הוא ושב ארצה – יסייע בהבאת גאולת העם היהודי בארצו במהרה – "אחישנה". אם אינו מאמין ונשאר בלות – הוא ויקירו יושמדו, חס וחלילה, ויתרום לטרגדיה וליגון מיותר לעם היהודי. "איוולת שמחה לחסר לב" (משלי טו,כא). ולעג הגורל הוא, שהבטחון אשר מחפש היהודי בגלות הוא בעצם אשליה והבל, אולם סכנת ההשמדה שהוא רואה כמרחפת על ישראל, לעולם אין בכוחה להשמידה, ובמקום זאת היא תוציא את זעמה על היהודים יושבי הגלות.

לשוב אל ה' ואל המצוות. לשוב מן הגלות. לא להפקיר שום שטח מאדמות ישראל. לא להזניח או להפקיר יהודים מחשש מפני מה יאמרו הגוים. להוציא מקרבנו את הישמעאלים הדוחים את המדינה יהוהדית ואת הגורל היהודי. מעשים אלה יכריעו את גורל היהודים, את התואי המדויק שלו.