פירוש המכבי - נביאים אחרונים -כתובים

הושע -קטעי פירושים

הושע - קטעי פירושים

חוסר בטחון וסמיכה על הגוי

(ב:ז_ט) כי זנתה אמם, הֹבישה הורתם, כי אמרה אֵלכה אחרי מאהבַי, נֹתני לחמִי ומימַי, צמרִי ופשתִּי, שמני ושִקויָי. אומר הרד"ק: "'מאהבי' — אשור ומצרים, שהיו לישראל ברית עמהם, ומצילים אותם מאויביהם, והיו הולכים בטח בשוחד אשר היו נותנים להם, וכיון שהיו בשלום בבריתם עמהם, כאילו הם מספיקים צרכם...". עזרת אדם היא לשווא.

(ב:ח) לכן, הנני שָׂך [סוגר] את דרכך בסירים [קוצים] וגדרתי את גדֵרָה, ונתיבותיה לא תמצא. מכיון שהיא סומכת לגמרי עליהם, הנני סוגר את כל שאר האופציות, והיא תיסָגר בתוך ההישענות עליהם, ולא תמצא שום דרך אחרת מלבד להישען עליהם, ואז, כאשר ה"מאהבים" יבגדו בה —

(ב:ט) ורִדפה את מאהביה ולא תשיג אֹתם, ובקשָׁתַם ולא תמצא...

שכר ועונש לאומי; סמיכה על הגוי; אורך הגלות; בטחון; גלות

(ב:טו) ופקדתי עליה את ימי הבעלים אשר תקטיר להם, וַתַּעַד [התקשטה] נִזמה וחֶלְיָתָה ותֵּלֶך אחרי מאהביה, ואֹתי שכחה, נאֻם ה'. אומר הרד"ק: "אפקוד עליה הזמן שעבדה הבעלים, ואאריך אותם בגלות, לעונש שהניחו עבודתי ועבדו לאלהים אחרים...". ולי נראה שהארכת הגלות היא בעוון חוסר הבטחון, שעבדו ע"ז ולא האמינו בה'. ואין לי ספק שסוף הפסוק מדבר על חטא אחר לגמרי, שגם הוא כרוך בחוסר בטחון, ושגם עליו הוארכה הגלות, והוא — שסמכה על מאהביה, הגוים, והתקשטה וניסתה להחניף להם, ושכחה את ה'. גם מסגנון הפסוק משמע כך, וכן מוכח מן העובדה שבבית שני לא עבדו ע"ז, וא"א לומר שמדובר כאן על גלות בבל, שהרי שם לא היתה אריכות בגלות, אלא צריכים לומר שסוף הפסוק מדבר על גלותנו, והחטא העיקרי שמחמתו הוארכה הגלות הוא חטא חוסר הבטחון. וממשיך הרד"ק: "ואף על בני בניהם יהיה זה העונש, אע"פ שהם לא יעבדו ע"ז בגלות, כן הוא משפט עָנשם, לפי שבני בניהם לא יהיו שלמים בעבודת הא_ל ובמצוותיו בגלות, לפיכך יצטרף עוון אבותם העובדים ע"ז עם עוונם". ולפי מה שכתבתי, שעוון אבותם בגלות הזאת היה חוסר אמונה, יוצא שגם חטא בניהם הוא כך.

אמונה; ידעתי

(ב:כב) וארשׂתיך לי באמונה וידעת את ה'. אומר רש"י: "בשכר האמונה שהאמנת בגולה להבטחות שע"י נביאַי".

אחישנה

(ב:כה) ...ואמרתי ללא_עמי, עמי אתה...! כתב אבן עזרא: "אילו שבו הגולים מדרכם הרעה, היו שבים אל ארצם". המתבונן בנביאים ובכתובים יראה שבפרקים המבשרים על אחרית הימים — יש חזונות של שואה, ויש חזונות של גאולה מוחלטת. ולי נראה שפרקי השואה לא צריכים בהכרח לבוא, אלא זה בגדר "בעתה אחישנה": אם נזכה, הגאולה תבוא בלי פרקי השואה, ורק אם לא נזכה יבואו עלינו היסורים קודם הגאולה. לדוגמה, אבן עזרא (תהלים קכה: ב) אומר: "לא יוכל האויב לבוא לצור על ירושלים". ולכאורה זה תמוה — הרי בזכריה יד כתוב סיפור שלם על כיבוש חצי ירושלים? אלא כמו שכתבתי.

אחישנה; גלות — קללה; א"י

(ג:ד) כי ימים רבים יֵשבו בני ישראל, אין מלך ואין שר... (ה)   אַחַר, ישֻבו בני ישראל, ובקשו את ה' אלקיהם ואת דויד מלכם, ופחדו אל ה' ואל טוּבו באחרית הימים. ישראל יעשו תשובה בגלות, ויבקשו את ה' ואת הגאולה, ויבטחו בו, כמו שכתוב (דברים ל: א): "...והשֵׁבֹת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך...". וכתב אבן עזרא כאן: "'ופחדו אל ה'' — שישובו במהרה בבוא הקץ אל ארצם במרוצה פתע פתאום". הגאולה שתבוא בבוא הקץ תבוא במהרה, פתע פתאום, וישובו לארץ ישראל מתוך פחד (ועיין לעיל ב: טז). הם יחזרו מפחד ה', שהזהיר אותם לחזור בתשובה ולצאת מן הגלות, ויבינו שהגלות היא קללה וחטא, וימהרו לצאת משם. ויתכן שראשית כל ישובו ישראל לארץ ישראל (שפירוש "ישובו בני ישראל" הוא שישובו לארץ ישראל, ולא שישובו בתשובה), ואז, בארץ ישראל, יבקשו את ה' ואת הגאולה, מתוך פחד מהגוים שיבואו עליהם באחרית הימים. ומה שפירשנו שישראל יחזרו מהגלות מתוך פחד כי יבינו שהקב"ה מחסל את הגלות, הוא כמו שנכתוב לקמן יא: י_יא, עיי"ש.

השגחה פרטית; א"י

(ד:ט_י) והיה כָעם כַּכֹּהן [ששניהם חטאו], ופקדתי עליו דרכיו, ומַעֲלליו אשיב לו, ואכלו ולא ישבעו, הִזנו ולא יפרֹצו [בפריה ורביה], כי את ה' עזבו לשמֹר. הנה הקב"ה מעניש מדה כנגד מדה, שמניח לתוצאות הטבעיות של החטא לפעול. וכך הוא אומר כאן: אתם אכלתם שלא ע"פ חוקות התורה, וזללתם, ולא רציתם להיות קדושים — לכן תקבלו את העונש החמור ביותר, העונש הטבעי, שתאכלו ותאכלו ובכל זאת לא תשבעו מהחיים האלה, שלא תֵּהנו מחיי ההנאה שרדפתם, וזה תיסכול נורא. ועוד: עשיתם בעילותיכם כבעילות זנות, שלא רציתם לבעול לשם פריה ורביה, או שרדפתם אחרי נשים שאינן נשיכם, ורציתם הפלות וכו' — והעונש הטבעי יהיה שהאוכלוסיה לא תפרוץ. וגם לגבי סירוב היהודי לעלות ארצה, ונכונותו לוותר על שטחי ארץ ישראל, עונשו יהיה טבעי: בגלות, הקב"ה יתן לאנטישמיות הטבעית לפרוץ ולחסל את היהודים, ובארץ, התוצאות הצבאיות שינבעו מהנסיגה יביאו עלינו הרס.

עזרת אדם לשוא

(ד:יב) עמי בעֵצו ישאל ומַקְלו יגיד לו.

סמיכה על הגוי

(ה:יג) וירא אפרים את חָלְיוֹ ויהודה את מְזֹרו; וילך אפרים אל אשור, וישלח אל מלך יָרֵב, והוא לא יוכל לִרְפֹּא לכם ולא יִגְהֶה מכם מָזור. פירש רש"י: "'אפרים' — זה הושע בן אֵלה, שהיה לו לעבד וישב וימרוד (מלכים ב פרק יז). 'וישלח' — יהודה... זה אחז, שנתן שוחד לתגלת פלאסר לעזרו על רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו (מלכים ב פרק טז)". וכן אומר הרד"ק: "כשראו אפרים ויהודה שהאויבים באים עליהם תמיד ושוללים אותם, ביקשו עזר ממלך אשור, ולא שבו אלי, ולא ביקשו עזר ממני אלא מבשר ודם, שלא יוכל לעזור אותם אם אין רצוני".

(ה:יד) כי אנכי כַשחל [ארי] לאפרים, וכַכְּפיר לבית יהודה; אני, אני אטרֹף ואלך, אשא ואין מציל. אומר הרד"ק: "איך יוכל מלך אשור להועיל לכם אפילו אם ירצה, כי אנכי לכם כשחל ואין מציל מידי". עזרת אדם היא לשווא.

(ה:טו) אלך אשובה אל מקומי עד אשר יֶאשְׁמו [יחזיקו את עצמם כאשמים, להודות על אשמתם], ובקשו פָנָי [צריכים לבקש את פני]; בצר להם, ישַׁחֲרֻנְנִי. צריכים לדרוש את ה'.

(ו:ב) יְחַיֵנו מִיֹמָיִם, ביום השלישי יקִמֵנו ונחיֶה לפניו. פירשו המפרשים: שלא תהיה שוב גלות שלישית (ועיין גם לקמן יד: ו וברד"ק שם).

אין לסמוך על הגוים; לא ידעתי; עם ישראל; אמונה

(ז:ח) אפרים בעמים הוא יתבולָל; אפרים היה עֻגה בלי הפוכה. נ"ל שהכוונה היא, שאפרים כבר התבולל בעמים, כלומר, בא במגע והתערב עמהם ולמד מתרבותם. פירש אבן עזרא: "שהם מבקשים עזר מן האומות לזה מפני זה, וזהו 'מצרים קראו, אשור הלכו' (פסוק יא). על כן יתבוללו בעמים". והרד"ק כותב: "הוא מעורבב בגוים שהא_ל יתברך הבדילם מהם, והם התערבו בהם ועשו כמעשיהם". והטעם, כפי שמבואר, שכאשר ישראל ביקשו עזרה, חשבו שאם יתבוללו, הגוים יאהבו אותם.

(ז:ט) אכלו זרים כֹּחו והוא לא ידע. נ"ל לפרש שהסמיכה על הגוים אכלה את כוחו, שלקחה ממנו את העצמאות, והוא לא רצה להרגיש בזה כי הוא פחד שלא יתמכו בו (וכעין זה עיין לקמן ח: י, ובמה שאכתוב שם). וכתב אבן עזרא: "'אכלו' — הטעם על השוחד שהיו נותנים לאשור ולמצרים". עוד יש לפרש "והוא לא ידע", שהוא לא הבין את סיבת הצרות והפורעניות שבאו עליו, והסיבה היא — עוונותיו.

גם שֵׂיבה זרקה בו והוא לא ידע. יש לפרש גם את זה כנ"ל. או שיש לפרש את כל הפסוק, שלאט לאט, בגלל עוונותיהם, הפכו ליותר חלשים, אחרי נצחונותיהם הראשונים, והם לא הרגישו בזה וחשבו שאי אפשר שהם יפלו. ומצודת דוד כתב: "נזרקה בו תָּשות כח מול האויב... ואינו משים על לב".

(ז:י) ועָנָה [נכנע, נעשה חלש] גְאון [גאות] ישראל בפניו, ולא שבו אל ה' אלקיהם ולא בקשֻהו בכל זאת. פירש מצודת דוד: "בעיניו יראה השפלת והכנעת גאונו, ועם כל זה לא שבו אל ה'. 'בכל זאת' — עם כל הפורעניות הזאת הבאה עליהם, לא ביקשוהו ועדיין לא לקחו מוסר". ואבן עזרא כתב: "'ולא שבו' — כעניים שאין להם מה יתנו עוד לגוים שיעזרום". צריכים לדרוש את ה'.

(ז:יא) ויהי אפרים כיונה פוֹתָה [מתפתה בקלות], אין לב [להבין]; מצרים קָרָאו, אשור הָלָכו. אומר רש"י: "'אין לב' — להבחין מה טוב להם או מה רע להם. 'מצרים קראו' — לאותם שהריעו להם מעולם, הם קוראים לעזרה". ואבן עזרא פירש: "בקלותו וחוסר דעתו שהיו הולכים אל מצרים ואשור לבקש עזרה, והם לא ידעו כאשר ילכו [כלומר, שלאן שילכו] כי אני אפרוש רשתי עליהם". ואומר מצודת דוד: "כי קראו למצרים לבוא לעזרתם, והלכו לאשור לחסות בצילו, ולא יבינו שהוא רעתם". עזרת אדם היא לשווא.

(ז:יב) כאשר יֵלֵכו, אפרושׂ עליהם רִשתי, כעוף השמים אורידם. כל מקום שילכו, ייכשלו. ונ"ל שזה משום שלא האמינו בי. וכן משמע מהפסוק הבא:

(ז:יג) אוי להם כי נדדו ממני. שלא סמכו עלי אלא על הגוים.

ואנכי אֶפדם והמה דִברו עלי כזבים. אומר מצודת דוד: "בלבי היה לפדותם מצרתם, אבל המה דיברו עלי כזבים, כי כיחשו בהשגחתי, כמו שנאמר: 'ויחפאו בני ישראל [דברים אשר לא כן על ה' אלקיהם]' (מלכים ב יז: ט)". ואבן עזרא כתב: "בלבי ומחשבתי לפדותם, והם היו אומרים כי כל לבי להרע להם". ול"נ שהכוונה היא, שהקב"ה דרש מהם אמונה ובטחון ושלא לפנות לבעלי ברית, ובדרך זו רצה להציל אותם; ואילו הם — בחוסר אמונה — חשבו שדרך זו היא התאבדות.

(ז:יד) ולא זעקו אלי בלִבם. שאילו היו זועקים, הייתי מושיעם.

כי [=כאשר] יְיֵלִילו על משכבותם. שהם מתאוננים על צרותם, אבל כדברי מצודת דוד: "כאשר הם... בוכים ומתרעמים על צרותם, אז אינם זועקים אלי בלבם כי מכחשים בהשגחה". ויותר מזה, הם טוענים נגד ה', שאינו משגיח, שאילו היה משגיח, למה הוא עושה את מה שהוא עושה לנו?

על דגן ותירוש יתגורָרו. כל מהלך מחשבתם הוא רק מתוך חומרנות ו"הגיון קר", ואינם מסוגלים לבטוח בה', ולכן:

יסורו בי. ימרדו בי.

(ז:טו) ואני יִסרתי, חִזקתי זרועֹתם, ואֵלַי יְחַשבו רע. פירש אבן עזרא: "אני ייסרתים לא לרעתם, רק לחזק זרועותם". ונ"ל שהפירוש הוא כמו בפסוק יג, שה' ייסר את ישראל כאשר בודד אותם בלי בעלי ברית, וכל זה היה לחיזוק אמונתם ולהבאת הגאולה, והם חשבו את זה לרע. ולפי הפירוש הזה, יש להבין שגם בימינו, היסורים של השואה ושל המלחמות עם הערבים באו דוקא לברכה ולחזק אותנו, שאלמלא השואה לא היו באים יהודים לארץ ישראל ולא היתה קמה מדינה. ואלמלא המלחמות, היינו נשארים מדינה קטנה ודלה, מעורבת בין הערבים, והמלחמות באו להראות את גדולת ה' ולהפוך אותנו לגוי חזק, כדי שכל העולם ידע את ה' ואת עמו. ובכל זאת אין ישראל מבינים את פשר המאורעות, ושמהרע הזה יצא טוב.

(ז:טז) ישובו, לא עָל. הם ישובו, אבל לא בתשובה לה', שהוא מעל ועליון, אלא ישובו למצרים לעזרה.

היו כקשת רְמִיָה. המצרים יהיו כקשת של רמאים, שלא יעזרו להם.

יפלו בַחרב שריהם מִזַעַם לשונם. פירש הרד"ק: "שריהם, שמוליכים אותם בדרך רעה ואומרים להם כשיבוא עליהם האויב: נלך למצרים ונבקש מהם עזר. וזהו 'זעם לשונם', שזועמים הא_ל בדברים האלה".

זו לַעְגם בארץ מצרים. אומר הרד"ק: "וזה ההליכה [לעזרה] לעג היא להם בארץ מצרים, שלועגים ומתלוצצים כשהם באים לבקש עזר מהם". וכן לעגו להם כאשר ברחו למצרים בזמנו של ירמיהו.

מנהיג שלא נבחר ע"י ה' אין לו לגיטימציה

(ח:ד) הם המליכו ולא ממני. פירש אבן עזרא: "כי לא שאלו לה' להמליך ירבעם, וכתוב (דברים יז: טו): 'אשר יבחר ה' אלקיך בו', ג"כ מלך ישראל". והרד"ק כתב: "כיון שראו שמְנָעָם מלעלות לירושלים לפני ה' ועשה להם העגלים, היה להם להסירו מהמלוכה...". הנה, יש לעם זכות וחובה להוריד ממשלה שמונעת ממנו ללכת בדרך ה' (ועיין סנהדרין כו., בענין חזקיהו ושבנא — שכל רוב שהוא נגד ה' הוא רק קשר של רשעים). ונראה, שאם אינה מונעת את העם מללכת בדרכי ה', על אף שהממשלה אינה שומרת מצוות, אולי אין חובה להוריד את הממשלה בכח אם זה יוביל למלחמת אחים; אך אם הממשלה אינה נותנת אפילו ליחידים בעם לקיים מצוות, בוודאי חייבים להשתמש אפילו בכח כדי לקיים את המצוה.

הֵשִׂירו [מינו שרים] ולא ידעתי... נראה לי שהפירוש הוא שלא הכרתי בהם, כמו שאמר פרעה (שמות ה: ב): "לא ידעתי את ה'" — איני מכיר בו כאלוקים.

אין לסמוך על הגוים

(ח:ח) נבלַע ישראל, עתה היו בגוים כִּכְלי אין חפץ בו. פירש הרד"ק: "'בגוים' — בעיני הגוים. שילכו לבקש עזר מהם, והם נבזים בעיניהם, וחשבום הגוים ככלי אין חפץ בו, שמשליכין אותו".

(ח:ט) כי המה עלו אשור, פֶּרֶא בודֵד לו; אפרים הִתְנו אֲהָבִים. אומר הרד"ק: "...אפשר לפרש... כשבא פול מלך אשור לארץ ישראל בימי מנחם בן גדי, ויתן לו מנחם אלף ככר כסף (מלכים ב טו: יט), ועלה מנחם אליו למקום שהיה בו פול... 'פרא בודד'... — כמו הפרא שהולך יחידי שואף רוח במדבר, כן הוא הולך בעצת נפשו לבקש עזר הֵנָה והֵנָה ממצרים ומאשור... 'התנו אהבים' — כי אפרים התנו אהבים עם מצרים ואשור, היו נותנים להם שוחד להיות בבריתם ובאהבתם". ואבן עזרא כתב: "שהיה כל אחד נותן מנחות של אהבים לשרי האומות". ומצודת ציון פירש: "'התנו' — מלשון אתנן זונה. ואמר בלשון בזיון".

(ח:י) גם כי יִתנו בגוים, עתה אֲקַבצם. את הגוים, ואביא אותם נגד ישראל.

וַיָחֵלו מעט. יתחילו להיות מעט, כלומר, ירגישו את עצמם קטנים ועניים.

מִמַשָׂא מלך שָׂרים. מחמת הנטל וכובד העול, והסמיכה על מלך ושרים.

(ח:יב) אכתָּב לו רֻבֵּי תורתי. ה' שלח נביאים ונביאות ללמד ישראל לקח.

נביאי אמת ושקר; יסורים; לעג; שלום, שלום

(ט:ז) באו ימי הפקֻדה, באו ימי השִׁלֻם — יֵדעו ישראל; אֱויל הנביא, משֻׁגע איש הרוח... כאשר יבואו ימי העונש, יֵדעו ישראל שאלה שהם כינו אוילים ומשוגעים, היו באמת נביאי אמת, שה' שלח ללמדם לקח. כך כתב מהר"י קרא: "כשהיה מתנבא, הם אומרים: 'אויל הנביא, משוגע איש הרוח'... וכן אתה מוצא בשמעיה הנֶחֱלָמי, אשר שלח בשמו ספרים אל כל העם בירושלים ואל צפניה בן מעשיה הכהן לאמר (ירמיהו כט: כו): 'ה' נתנך כהן תחת יהוידע הכהן להיות פקִדים בית ה' [למנוע] לכל איש משֻגע ומתנבא, [ונתתה אֹתו אל המהפכת ואל הצינֹק...]'". וכן פירש אבן עזרא: "שהייתם אומרים על נביא ה' שהוא אויל...". ורד"ק פירש על נביאי השקר: "אז יֵדעו ישראל ויתוודו ויאמרו על נביאי השקר שהטעו אותם, והיו אומרים להם: שלום, שלום — אז יאמרו עליהם 'אויל הנביא'...". נביאי השקר ואנשי רוח השקר אומרים שיהיה שלום, ואינם מבינים שבלי תשובה ואמונה בהקב"ה אין סיכוי לשלום. ורש"י מפרש בדרך אחרת לגמרי: "אף מנביאי אמת שלהם יהיו אוילים, כגון חנניה בן עזור שתחילתו נביא אמת".

אומרת הגמרא (בבא בתרא יב:): "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". יש לפרש, שכאשר קם אידיאליסט שהולך נגד הזרם, ונוקט עמדה שהיא בניגוד למקובל, מנסים לבטלו בשתי דרכים. א) מכנים אותו "ילד", צעיר מדי. ב) אומרים שהוא שוטה, טיפש, פתי. אבל הנבואה, ההעזה לדבר את האמת וללכת נגד הזרם — שהיא היסוד של הנביא — ניתנה דוקא לאנשים "הקטנים" ו"השוטים" האלה.

נביאי שקר; שלום, שלום ואין שלום

(ט:ט) הֶעְמיקו, שִׁחֵתו כימי הגבעה... פירש מצודת דוד: "...כמו בני בנימין בפילגש בגבעה, אשר החזיקו ידי עוברי עבירה, כי כמו כן נביאי השקר מחזיקים ידי עוברי עבירה בהבטחת השלום...".

עזרת אדם לשוא

(י:ג) כי עתה יֹאמרו: אין מלך לנו, כי לא יָרֵאנו את ה', והמלך מה יעשה לנו?! פירש מהר"י קרא: "עתה יאמרו, בגלות, כי מלכינו אינם מצילים אותנו... וכל זה לפי שלא יראנו את ה'...".

עזרת האדם לשוא

(יא:ה) לא ישוב אל ארץ מצרים ואשור הוא מלכו, כי מֵאֲנו לשוב. פירש מצודת דוד: "לא היה להם לשוב אל ארץ מצרים לבקש מהם עזרה. 'ואשור'... רצה לומר, וכי אשור הוא מלכו ללחום מלחמתו, אשר 'מאנו לשוב' אלי ולבקש עזרה ממני, וסמכו על אשור כאלו היה מלכו ומבקש טובתו". והרד"ק אומר: "...כי אם היו שבים אלי, לא היו צריכים לעֵזֶר מצרים... ועל כרחו אשור הוא מולך עליו, ועובד אותו, ושולח לו מנחה בכל שנה ושנה. וכל זה למה? 'כי מאנו לשוב' אלי, כי אם היו שבים אלי לא היו מלכי האומות מושלים עליהם, אבל הם היו מושלים על האומות...".

חילול השם; עם ישראל; ה' לא יבוא בעיר אחרת אלא ירושלים

(יא:ט) לא אעשה חרון אפי, לא אשוב לשַחֵת אפרים, כי א_ל אנכי ולא איש, בקרבְּךָ קדוש ולא אבוא בעיר. אומר רש"י: "'בעיר' — אחרת. כבר הבטחתי להשרות שכינתי בקרבך בירושלים, ולא אַשרה אותה עוד על עיר אחרת". והרד"ק אומר: "ועוד שהשכנתי כבודי ביניהם — מה שלא עשיתי לעם אחר — ולא אחלל כבודי".

אחישנה; הגלות היא חטא וקללה; א"י

(יא:י) אחרי ה' יֵלְכו. ישראל יעשו תשובה בגלות וילכו אחרי ה'.

כאריה ישאג, כי הוא ישאג, וְיֶחֶרְדו בנים מִיָם. הוא ישאג כאריה, בזה שיביא שואה על העולם, וישראל יבינו ויאמינו. וחזר ואמר "כי הוא ישאג", לומר: דעו שאין ספק שהוא ישאג, ושחבלי משיח יבואו.

(יא:יא) יֶחֶרדו כְצפור ממצרים וּכְיונה מארץ אשור. ישראל יחזרו במהרה בפחד, כי הם יֵדעו שהגלות תחוסל, ויאמינו. ואמר "כיונה" ללמד, שכמו שהיונה לא מצאה מנוח בזמנו של נח, כך ישראל יבינו שאין מנוח בגלות.

והושבתים על בָּתיהם, נאֻם ה'. אם יאמינו בי כך, וגם אם יחזרו לארץ ישראל מתוך פחד — אני אציל אותם, ואושיב אותם אל בתיהם והם יינצלו.

(יב:ב) אפרים רֹעה רוח... וברית עם אשור יכרֹתו ושמן למצרים יוּבָל. פירש מצודת דוד: "'רועה רוח'... רצה לומר, עוסק הוא בדברי הבל". ורש"י פירש: "מתחבר לדברי רוח לגוים, 'ושמן' שלהם 'למצרים' מובילים, לתת שוחד למצרים לעזור אותם".

בטחון; עם ישראל

(יב:ד) בַבֶטן עָקב את אחיו, ובאונו שָׂרָה את אלקים. פירש אבן עזרא: "שאני בחרתי אביהם, ועשיתי לו מעלה על כל הנולדים, כי כאשר היה בבטן, נתתי לו כח לאחוז בעקב... ואחרי כן התאבק עם המלאך... והנה מלאך אחד הרג כל מחנה אשור... והנה הטעם, שיֵדעו כל בני העולם כי זרעו יעמוד לנצח, ובסוף הוא ינצח את אויביו. והנה אפרים חושב כי אפרים הוא מצא האון".

(יב:ה) וַיָשַׂר אל מלאך וַיֻכָל, בכה [המלאך] ויתחנֶן לו [לשלחו], בית אל ימצָאֶנו. בבית אל חתם ה' על שינוי שם יעקב לישראל.

ושם ידבר עמנו. שם מצא ה' את ישראל ושם ידבר גם עמנו. כלומר, אם גם אנחנו נבטח בו ונאמין בעצמנו ובהקב"ה, הוא יעזור גם לנו. כך אומר מצודת דוד: "אם נתתי הכח ביד יעקב להתגבר על המלאך, מדוע אם כן לא תבטחו בי ותלכו לבקש עזרה ממצרים ומאשור?"

(יב:ו) וה' אלקי הצב_אות, ה' זִכְרוֹ. פירש רש"י: "כאשר הייתי מאז, כן אני עתה. ואם אתם הייתם הולכים עמי בתמימות כיעקב אביכם, הייתי נוהג עמכם כאשר נהגתי עמו". הקב"ה נתן אותות ליעקב (אחז בעקבו של עשיו, וניצח את המלאך) להגיד לו שאם אך יהיה תמים עם ה', יתגבר בקלות על כל אויביו, ושעם ישראל הוא נצחי. ועל ישראל לחזור בתשובה, לשמור חסד ומשפט, ולבטוח בה' תמיד.

אמונה ובטחון; צדקה וחסד

(יב:ז) ואתה בֵּאלקיך תשוב. אומר רש"י: "בהבטחתו ובמשענתו שהוא מבטיחך, אתה יכול לסמוך ותשוב אליו...". ונראה שהתחלת התשובה היא אמונה ובטחון בה'. ויש כאן שני דברים: א) שבלי זה אין אפילו התחלת תשובה. ב) אפילו כאשר אין מצוות בידו, רק בטחון בה', זאת נקראת התחלת התשובה.

חסד ומשפט שמֹר וקַוֵה אל אלקיך תמיד. כלומר, ואז אם תאחז גם בחסד ובמשפט כמו שהוא מצַוֶה, ותקַוֶה תמיד לישועת ה', היא תבוא. אומר מצודת דוד: "רק שמור חסד ומשפט, ואז קַוֵה תמיד אל אלקיך, כי בטוח תהיה שימלא תקוותך". וכך אומר רש"י: "רק 'חסד ומשפט שמור', ומובטח אתה לקוות לישעו תמיד". כלומר, ואז אין לדאוג כלל מהאויב. וכך כתב הרד"ק בפירוש: "בתנאי זה תוכל לנוח ולא תפחד מהאויב". והאבן עזרא כתב: "לוּ שבת אל אלקיך היה עוזרך להשיבך אליו". וקשה — אם כבר "שַבְתָּ", למה צריך ה' לעזור לך לשוב? אלא ודאי כמו שכתבתי למעלה, שראשית כל צריך אדם לשוב לה' בבטחון ובאמונה, ואז ה' יעזור לו לשוב בשאר הדברים. ומסיים אבן עזרא: "ואל תסמוך אל עָשרך ואל כוחך, כי הכח מאתו היה לך, גם העושר". והנביא אומר כאן שני דברים: ראשית, שהגאולה תבוא בלא ספק אם תשוב לה' ותקיים את המצוות, ובפרט — חסד ומשפט. ושנית, שעם כל זה אתה חייב לקוות אל ה' תמיד — אפילו בעת סכנה — ולבטוח בו.

חוסר בטחון; לא ידעתי את ה'; אמונה; השגחה פרטית

(יב:ט) ויאמר אפרים: אך עָשַׁרתי, מצאתי אוֹן לי; כל יגיעַי לא ימצאו לי עָוֹן אשר חטא. אומר הרד"ק: "'אך עשרתי' — היפך 'וקוה אל אלקיך תמיד' (פסוק ז). אינו מקוה לא_ל יתברך, ואינו מודה שהוא נותן לו כח לעשות חיל. אבל אומר 'כחי ועֹצם ידי עשה לי [את] החיל הזה' (דברים ח: יז), ושוכח הא_ל יתברך שנתן לו כח לעשות... זהו שאמר 'עשרתי', כלומר, עשרתי מעצמי". ונ"ל להעיר, שיהודי שמכחיש בה' הולך מקצה אל קצה: מצד אחד הוא סומך על כוחותיו, ומצד שני הוא פוחד ונשען על בעלי ברית.

לא ידעתי את ה'; כחי ועוצם ידי

(יב:י) ...ואנכי ה' אלקיך מארץ מצרים... פירש הרד"ק: "משם ידעוני אבותיך, שעשיתי עמהם כמה אותות ומופתים... ועליך היה לדעת אותי ממה שעשיתי עם אבותיך וכן עמכם... בזמן ששמעתם בקולי".

ה' שולח נביאים ללמד לקח

(יב:יא) ודברתי על הנביאים.

לא ידעתי את ה'; אמונה

(יג:ד_ו) ואנכי ה' אלקיך מארץ מצרים, ואלקים זולתי לא תֵדָע ומושיע אַיִן בלתי. אני ידעתיך במדבר, בארץ תַלְאֻבות [צמאון]; כמרעיתם וַיִשְׂבָּעו. כאשר הגיעו לארץ מרעיתם, ארץ ישראל, ושבעו — שָׂבְעו וַיָרָם לבם, על כן שכֵחוני.

לא ידעתי; עונש מר; גלות; אמונה

(יג:יג) חֶבלי יולֵדה יבֹאו לו, הוא בן לא חכם, כי עת לא יעמֹד במִשְׁבַּר בנים. הגאולה יכולה לבוא "בעתה" או "אחישנה". וישראל הוא כבן טיפש, שאינו מבין שמעשיו הרעים מביאים לו גאולה במכאובים ("חבלי לידה") וביסורים מיותרים, והוא חושב שהוא תמיד יעמוד כך ו"יהיה טוב", אבל זה לא נכון. אומר מצודת דוד: "בעת הגמול, כאשר תתמלא הסאה", לא יוכל לעמוד, ותהיה טרגדיה נוראה עד אשר ה' יצילנו.

אמונה — באמונה לבד תבוא הגאולה ואין להישען על הגוי; גאולה

(יד:ב) שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעוֹנך. יש לשאול, מה פירוש "כי כשלת בעוונך", שמשמע לשון יחיד (העוון שלך); מהו העוון הזה בה"א הידיעה? מהו העוון היסודי והעיקרי הזה שבו נכשל ישראל ושכנראה מונע את עזרת ה'? והתשובה ניתנת בפסוק ד: "אשור לא יושיענו...". כלומר, שאין ספק שעל ישראל לשמור את התורה והמצוות, אך יש מצוה אחת שהיא יסוד היסודות, והיא האמונה, ויש עוון אחד שגרוע מהכל, והוא — חוסר האמונה בה', ומשום כך פנו לאשור ולמצרים לעזרה. והקב"ה מבין שיתכן שיבוא יום, שמשום חולשה וקטנות ורוב השפעת הגלות, לא יהיו ישראל מסוגלים לשמור את כל המצוות. לכן הוא אומר שעליהם לכל הפחות להתוודות על העוונות, ולהסביר לו שהם רוצים לקיים מצוות, אבל קשה להם, והעיקר — להודות שהם מאמינים בו, ולעזוב את עזרת העמים שהוא העוון הגדול, והוא שאמר עליו "כי כשלת בעוונך", ולהפגין ולהוכיח את אמונתם החדשה. אולם אין ספק שסתם אמונה אינה מספיקה, אם ביחד עם זה יש בידם עוול גדול, כגון רצח וחוסר משפט, וכגון מה שאמרו (שבת קלט.): "כל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל, שנאמר (מיכה ג: ט_יא): 'שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל, המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו, בֹּנה ציון בדמים וירושלים בעַוְלה, רָאשיה בשֹׁחד ישפֹּטו... ועל ה' ישענו...' — רשעים הן אלא שתלו בטחונם במי שאמר והיה העולם". ולכן ברור שאת העוול הגדול חייבים לחסל, כי יחד עם האמונה, רק במשפט ייפדה ישראל, שנאמר (ישעיהו א: כז): "ציון במשפט תִּפָּדה...". ואם יעשו את זה, תבוא הישועה. והנה פירוש הפסוקים:

שובָה ישראל. פירש אבן עזרא: "מעט מעט עד ה'". כלומר, שהוא אינו מצפה שתשנו את חייכם, ותתחילו לשמור את המצוות.

עד ה' אלקיך. לא כתוב "אל" ה', אלא "עד" ה' אלקיך, כלומר, אם תשוב רק באמונה שה' הוא האלקים, שתגיע עד ה', זה מה שהוא רוצה. ורש"י כתב: "'עד ה' אלקיך'... — בעוד שהוא ה' במדת הרחמים [=בבחינת "אחישנה"], ואם לאו, 'אלקיך', מדת הדין [=בבחינת "בעתה"], עד דלא יתעביד סנגוריא קטיגוריא".

כי כשלת בעֲוֹנֶך. שנכשלו בעוון הגדול והעיקרי של בטחון בגוים. וכתב אבן עזרא: "ואין מי יקִימְך, רק ה' לבדו".

(יד:ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. פירש אבן עזרא: "איננו מבקש מכם, כאשר תלכו לבקש רצונו, הון או עולות — רק דברים שתודו", שתתוודו על כל חטאתכם, ואז:

אִמרו אליו: כל תשא עון. כל המפרשים פירשו "הוא הפוך — כל עוון תשא" (לשון מצודת דוד). ואין זה נראה לי, שהרי א"כ למה לא כתב "כל עוון תשא"? אלא נ"ל שהפירוש הוא: "כל", כלומר, כל העוונות שלנו תשא, ע"י שנתוודה ונשוב מהעוון הגדול הזה של חוסר אמונה.

וקח טוב. שא כל עוון שלנו, ובמקום העוון קח את הטוב שיש בנו. כך אומר רש"י: "מעט מעשים [טובים] שבידינו, קח בידך". כלומר, שאין ספק שאם לא נעשה משפט וצדק, ונבוא בכפיים מלאות עוול, לא יעזור שום דבר. ובכן, לכל הפחות קח את ה"טוב" הזה שיש בידינו, יחד עם האמונה החדשה. עוד אומר רש"י: "דבר אחר: 'וקח טוב' — וקבל הודיה מֵאִתָּנו, שנאמר (תהלים צב: ב): 'טוב להֹדות לה''".

ונשלְמָה פרים שפתינו. על שאר המצוות שלא קיימנו מחולשה ומסיבת הגלות, שהיינו כתינוק שנשבה, נשלם לך בווידוי שפתינו.

(יד:ד) אשור לא יושיענו. אומר הרד"ק: "והתוודו לפניו ואִמרו: אשור שבטחנו בו עד עתה, ידענו כי לא יושיענו, כי אין בו כח להושיענו זולתך, כי לה' התשועה". עזרת אדם היא לשווא.

על סוס לא נרכב. פירש רש"י: "זו היא עזרת מצרים".

ולא נאמר עוד 'אלהינו' למעשה ידינו. לא נסמוך עוד על מעשה ידינו, הן אלילים והן כח.

אשר בך [כלומר, כי ידענו שרק בך] ירֻחם יתום. פירש אבן עזרא: "כי אין מי שיעזור מי שאין כח לו — כמו היתום — רק אתה".

(יד:ה) אֶרְפָּא משובָתָם, אֹהֲבֵם נדבה, כי שב אפי ממנו. פירש רש"י: "אמר הנביא: כך אמר לי רוה"ק: מאחרי שיאמרו לפָנַי כן, ארפא משובתם ואוהבם בנדבת רוחי, אע"פ שאינן ראויין לאהבה [שהרי אינם מקיימים את כל המצוות], אתנדב לאהבתם כי שב אפי ממנו" — מכיון שהם מאמינים בי ובוטחים בי. ומצודת דוד אומר: "אף שאינם ראויים אל אהבה, כי הוידוי די להסיר האיבה ולא להביא אהבה". ותימה — למה לא? אם היהודי חוזר בתשובה ומתוודה על עוונותיו ופורש מהם, למה לא יאהב אותו ה'? אלא ודאי, שמדובר שרק התוודו על עוונם, אבל מחמת חולשתם לא היה להם כח לפרוש מעוונם.

(יד:ו) אהיה כַטַל לישראל, יפרח כשושנה, וְיַך שרשיו כלבנון. נ"ל לפרש שהנביא מצייר כאן את שלבי הגאולה. בראשונה יהיה "כטל" השחר לישראל, שיקומו לתחיה ויתחילו לחזור לארצם, ואחר כך "יפרח כשושנה", שהארץ השוממה תקיץ לתחיה כשושנה — ואז "יכו שרשים כלבנון" הֵנָה והֵנָה באורך ורוחב, ויתפשטו על כל ישראל.

הגלות תחוסל ודוקא בא"י תהיה פליטה; מדה כנגד מדה; בטחון; ידעתי

(יד:ח) ישֻבו יֹשבי בְצִלו, יְחַיו דגן ויפרחו כגָפן... הנה מדובר בכל הפרק על הבטחון שיביא את הגאולה. ופירש הרד"ק: "'ישובו יושבי בצילו' — ישובו לארצם ויהיו יושבים בצל הא_ל יתברך". ואומר מצודת דוד: "אלו שישובו ויחסו בצילו של מקום, יהיו בשובה ונחת... יחיו את עצמם בנחת ועדן, כדגן המחיה את הבריות". כלומר, שהלא יש קטני אמונה ושוטים היושבים בגולה, שחושבים שבגלות יינצלו ויוכלו לשבת בנחת, ושאדרבה, בארץ ישראל נשקפת סכנה ויהיה חורבן. והטפשים האלה אינם מבינים שנהפוך הוא, שישיבת הגלות היא חטא, ושהקב"ה יעניש אותם על ישיבתם שם, כאשר ייפָּרע מהגוים ויחסל את הגלות, ובגלות תהיה שואה מלאה. ודוקא אלה שמתוך בטחון בהקב"ה שבו לארץ ישראל, וחזרו בתשובה ובטחו בו, יֵשבו במנוחה בצילו, תחת חסותו, ויחיו, מפני שארץ ישראל מְחַיָה את היהודי כדגן, והגלות היא בית קברות בשבילו. ויש כאן מדה כנגד מדה: דוקא אלה שחשבו להציל את עצמם ע"י ישיבה בטומאת בית הקברות של הגלות, יִסָפו; ודוקא יושבי ארץ ישראל שבטחו בה', ישבו בצילו ויינצלו. ובמלה "הצלה" מרומזת המלה "צל", שרק החוסה ויושב בצל ה', ניצל. וכן נאמר (עובדיה א: יז): "ובהר ציון תהיה פליטה", וזה כתוב אחרי "כי קרוב יום ה' על כל הגוים" (שם: טו), כלומר, שבכל הגוים תהיה שממה והרס ורק בציון תהיה פליטה.

אמונה

(יד:י) מי חכם ויָבֵן אלה, נבון ויֵדָעֵם, כי ישרים דרכי ה' וצדִקים ילכו בם ופֹשעים יִכָּשלו בם. ה' שולח נביאים ללמדנו לקח.