פירוש המכבי - נביאים אחרונים -כתובים

שיר השירים - קטעי פירושים

שיר השירים - קטעי פירושים

(ה:א) באתי לְגַני, אחֹתי כלה. הפרק מדבר על רצון הקב"ה להביא את הגאולה הסופית לישראל כשהיו בגלות בבל. הקב"ה אומר שהוא חזר לא"י שנקראת "גנו", ומוכן היה להחזיר את השכינה לא"י ובכך להביא את הגאולה השלמה והסופית, כמו שאמר הנביא (ישעיהו נא: ג): "כי נִחַם ה' ציון... וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה', ששון ושמחה ימצא בה...". וכן ביחזקאל (לו: לה_לו): "ואמרו [העמים]: הארץ הלֵזוּ הנשמה היתה כגן עדן... וידעו הגוים אשר ישארו סביבותיכם כי אני ה' בניתי הנהרסות...".

והנה ראינו דבר גדול: שבכח הצדיק להשכין את השכינה בארץ, ובכח הרשע להבריחה, וכמו כן, בכוחם להשכין שכינה לא"י או להגלותה. כך אומר שיר השירים רבה (ה: [א]): "'באתי לגני'... באתי 'לגן' אין כתיב כאן, אלא 'לגני', לגנוני, למקום שהיה עיקרי מתחלה [כלומר, שבבריאת העולם הקב"ה השכין את שכינתו בתחתונים, בארץ]... הדא הוא דכתיב (בראשית ג: ח): 'וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן'... 'מהלך' אין כתיב כאן, אלא 'מתהלך'. מקפץ וסליק, מקפץ וסליק. חָטָא אדם הראשון, ונסתלקה השכינה לרקיע הראשון... א"ר יצחק: הדא הוא דכתיב (תהלים לז: כט): 'צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה'... מה טעם 'צדיקים יירשו ארץ'? [משום] 'וישכנו לעד עליה' — ישכינו לשכינה עליה". כלומר, הם מורידים ומחזירים את השכינה לארץ.

וכן בענין א"י, כמו שאמרו חז"ל (יומא ט: ): "ריש לקיש הוי סחי בירדנא. אתא רבה בר בר חנה [שהיה מבבל], יהב ליה ידא. א"ל [ריש לקיש]: א_להא! [שבועה!] סנינא לכו! [פירש רש"י:  "לכל בני בבל שלא עלו בימי עזרא ומנעו שכינה מלבוא, מלשוב לשרות בבית שני"]. דכתיב (לקמן ח: ט): 'אם חומה היא, נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא, נצור עליה לוח ארז'. אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא — נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו. עכשיו שעליתם [רק] כדלתות, נמשלתם כארז שהרקב שולט בו". וכתב המהרש"א: "ועל זה אמרו בפ' חלק (סנהדרין צח: , וכן ברכות ד.): 'עד יעבֹר עמך ה'' (שמות טו: טז) — זו ביאה ראשונה. 'עד יעבֹר עם זוּ קנית' — זו ביאה שניה; מכאן שהיו ראויים ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא, אלא שגרם החטא. היינו נס, שיהיו נשמרים בלא חומה, אלא שגרם החטא — היינו שלא עלו כולם".

וכן אמרו חז"ל (שיר השירים רבה ח: [ט]ג): "'אחות לנו קטנה ושָדַיִם אין לה, מה נעשה לאחותנו ביום שיְדֻבר בה? אם חומה היא' וגו' (לקמן ח: ח_ט)... רבנן פתרי קרא בעולי גולה. 'אחות לנו קטנה' — אלו עולי גולה. 'קטנה' — שהיו דלים באכלוסין... 'מה נעשה לאחותנו' — מה נעשה ביום שנגזר [ע"י כורש]: די עבר פרת — עבר, די לא עבר — לא יעבור!" והטעם שהוא גזר כך, הוסבר בשיר השירים רבה (ה: [ה]א): "יצא כורש לטייל במדינה [פרס], וראה המדינה שוממת. אמר: מה טיבה של מדינה זו שוממת? איכן הם הזֶהָבים [צורפי זהב], איכן הם הכַּסָפים? אמרי ליה: ולאו את הוא דגזרת ואמרת: כל יהודאין יפקון ויבנון בית מקדשא! מנהון [מהם] דֶהבים, ומנהון כַּספים... בההיא שעתא גזר ואמר: דעבר פרת עבר... דניאל וסיעתו וחבורתו עלו באותה שעה. אמרו: מוטב שנאכל סעודת א"י ונברך על א"י...". והמדרש הנ"ל ממשיך: "'אם חומה היא' — אילו ישראל העלו חומה מבבל, לא חרב בהמ"ק בההיא שעתא פעם שנית. רבי זעירא נפיק ליה לשוקא למיזבן מקומא [דבר מה]. א"ל לדין דהוא תקיל [לזה שהיה שוקל]: תקיל יאות [שקול יפה]. וא"ל [השוקל]: לית את אזיל לן מן הכא [אין אתה הולך מכאן], בבלייא די חרבון אבהתיה [בבלי שחרב אבותיך את ביהמ"ק]. בההיא ענתה [באותה שעה] א"ר זעירא: לית אבהתי כאבהתהון דהדין?! עָל [נכנס] לבית וועדא, ושמע קליה דרבי שילא, יתיב דריש: 'אם חומה היא' — אילו עלו ישראל חומה מן הגולה, לא חרב בהמ"ק פעם שנייה. אמר [ר' זעירא]: יפה לימדני עם הארץ".

והנה שני דברים יוצאים מזה: ראשית, שאם ישראל עולים לא"י ושומרים שם את התורה — א"י תישאר כחומה עם "ברזל ונחשת מנעלך" (דברים לג: כה). ואם אינם עולים, אזי גם אם הם שומרים את התורה, כביכול, בגלות — לא רק שמביאים על עצמם חורבן, אלא שמסכנים את יהודי א"י, שהרי כל ישראל ערבים זה בזה. ועוד — שניתן ליהודי זמן לצאת מן הגולה, אבל הזמן מוגבל. ולאחר הזמן, גוזרים גזירות שסוגרות את היהודים בתוך הגלות, וכאילו המנעול של הגלות ננעלה. והטעם לכל זה — שכל זמן שרוב ישראל נשאר בגלות, אין החירוף והגידוף וחילול השם נמחקים, ועדיין שכינתא בגלותא.

...אכלתי יַעְרי [הקנים שגדל בהם הדבש] עם דִבְשי, שתיתי יֵיני עם חֲלַבִי... פירש מצודת דוד: "והנמשל הוא לומר כאילו המקום ברוך הוא מבטיח ואומר: הנה חיש מהר אַשרֶה שכינתי בקרבך, ואקבל ברצון קטורת הסמים... עם הקרבנות אשר יֶעֱרבו עלי כדבש...". אך אומרת כנסת ישראל:

(ה:ב) אני יְשֵנה ולבי עֵר. ומפרש שיר השירים רבה (ה: [ב]א): "'אני ישנה' מן הקץ, 'ולבי ער' לגאולה [כלומר], אני ישנה מן [קץ] הגאולה, ולבו של הקב"ה ער לגאלני". פירוש: הקב"ה אמר שלאחר שבעים שנה יבוא קץ השעבוד, והוא יגאל את ישראל מבבל. אך אני, ישראל, ישנתי, כי נרדמתי בגלות מרוב שביעות רצון מגשמיותה. ובכל זאת הקב"ה היה ער. שהקב"ה נקרא ליבם של ישראל, שנאמר (תהלים עג: כו): "צור לבבי וחֶלקִי, אלקים לעולם". וכשהגיע הקץ הוא בא:

קול דודי דופק: פִּתְחי לי אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי. פירש מצודת דוד: "המקום ברוך הוא העיר רוח כורש לשלחם חפשי, למען לא יחוּלל עוד שמו בין הגוים, לומר: 'עם ה' אלה ומארצו יצאו' (יחזקאל לו: כ), מבלי יכולת להעמידם בארצו". א"כ, הקב"ה רוצה להביא את הגאולה. אומר שיר השירים רבה (ה: [ב]ב): "רבי יסא אמר: אמר הקב"ה לישראל: בָנַי, פיתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו!" וקשה — איזו תשובה היא "כחודה של מחט"? ועוד — האם תשובה קטנה כזו מספיקה? ונ"ל פשוט, שזכות האמונה והבטחון האמיתי בה', מספיקה להביא את הגאולה, אפילו כאשר אין בידי ישראל שאר מצוות, כמו שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, תהלים לב, תשיט) על הפסוק (תהלים לב: י): "רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה' חסד יסובבנו": "אפילו רשע ובוטח בה', חסד יסובבנו". וממשיך שיר השירים רבה שם: "ר' תנחומא... בשם ריש לקיש: כתיב (תהלים מו: יא): 'הַרְפּו ודְעו כי אנכי אלקים'. אמר הקב"ה לישראל: הרפו ממעשיכם הרעים, ודעו כי אנכי אלקים. ר' לוי אמר: אילו היו ישראל עושין תשובה אפילו יום אחד — מיד הם נגאלין, ומיד בן דוד בא. מה טעם? [דכתיב] (תהלים צו: ז): 'כי הוא אלקינו... היום אם בקֹלו תשמעו'. ר' יודן ור' לוי אמרי: אמר הקב"ה לישראל: הרפו ממעשיכם הרעים, ועשו תשובה [אפילו] כהרף עין [מלשון "הרפו"], ודעו [ותדעו] כי אנכי אלקים".

אחותי. מפרש שיר השירים רבה (שם): "שנתאחו לי במצרים בשתי מצוות, בדם הפסח ובדם המילה". והכוונה היא, שאע"פ שלא היו לבני ישראל מצוות, כמו שכתוב (יחזקאל טז: ז): "ואַת עֵרֹם וערְיָה", מ"מ במצוות אלו שמסמלות דם ונכונות לבטוח בה' ולהקריב בעדו, הציל הקב"ה את ישראל. ושוב יש הוכחה, שבאמונה ובטחון ניתן להיגאל.

רעיתי. מפרש שיר השירים רבה (שם): "שריעו אותי בים [ול"נ ששוב הכוונה שהפגינו שם אמונה בי בזה שקפצו לתוך הים], ואמרו (שמות טו: ב): 'זה א_לי ואנוהו'; 'ה' ימלֹך לעֹלם ועד' (שם: יח)". כלומר, שהם מוכנים לקדש את שמי ולהמליך אותי למלך.

יונתי, תמתי. מפרש שיר השירים רבה (שם): "ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: תאומתי — מה התאומים הללו, אם חושש אחד מהן בראשו, חבירו מרגיש — כך כביכול אמר הקב"ה (תהלים צא: טו): 'עמו אנכי בצרה!'" כלומר, כמו שכתבתי, שכאשר רוב העם נשאר בגלות ומחוּלל ונכלם, גם הקב"ה כך, והוא חייב לחסל את הגלות.

אבל עם ישראל אינו פותח, אינו רוצה לחזור, ואומר:

(ה:ג) פשטתי את כֻּתָּנתי, איכָכָה אלבָּשֶׁנָה; רחצתי את רגלַי — איככה אֲטַנְפֵם. פירש אבן עזרא: "שנתעצלו ישראל לעלות ולבנות הבית". וכן כתב מצודת דוד: "הנה נתעצלתי לעלות לירושלים, לפי שכבר נתיישבתי בבבל, והיתה הארץ ההיא ערֵבה עלי, ולא רציתי לטרוח בטלטול הדרך". ואז, מאחר שרוב העם נשאר בבבל, אע"פ שבנו את בית המקדש (אחרי רשלנות מצד אלה שכן עלו), מ"מ סירובו של רוב העם לעלות ארצה גרם לאי_החזרת השכינה, ולנעילת הדלת בפני הגאולה. וזאת כוונת הפסוק:

(ה:ה) קמתי אני לפתֹּח לדודי... ואצְבְּעֹתי מור עֹבֵר על כפות המנעול. ופירש אבן עזרא: "והנה השכינה לא נכנסה עמהם".