פירוש המכבי - נביאים אחרונים -כתובים

נחמיה - קטעי פירושים

נחמיה - קטעי פירושים

א"י; עלייה והגלות; הגלות כקללה; היהודים לא רוצים לחזור לא"י

(א:ב) ...וָאֶשאָלֵם על היהודים, הפלֵיטה אשר נשארו מן השֶׁבי, ועל ירושלים. אומר מצודת דוד: "על כי רוב הגולה ישבו בבבל בשבי, ומעט עלו, לזה אמר בהם לשון שארית". ורש"י פירש: "'הפליטה' — ע"ש שניצלו מגלות בבל". הגלות היא קללה, ומי שיוצא משם "ניצול" מהקללה ומהיסורים ומן הטומאה שבה. אלא שישראל אינו רוצה לעלות, ומעדיף לשבת בסיר הבשר, בשבי, ולא להינצל. אך הקב"ה לא יתן להם. וזה שלא רצו כי חששו מהקשיים, יהיה להם לעונש של מדה כנגד מדה: בשבי של הגלות יסבלו ויִסָפו, ובא"י תהיה פליטה לאלה שעלו אליה.

חילול השם וחילול ישראל; חילול ישראל הוא חרפה

(א:ג) ...הנשארים אשר נשארו מן השְׁבִי שם במדינה, ברעה גדֹלה ובחרפה. "הגוים מחרפים אותם" — מצודת דוד. "לפי שהגוים בוזזים ושוללים אותם" — רש"י. כאשר הגוי מדכא את ישראל, הוא מחרף אותו, וחירוף וחילול ישראל הוא חירוף וחילול השם. ונ"ל שהיו פה שני חרפות, האחת — שהגוים השפילו אותם סתם, והשנייה — שהיו רעבים (כמו שנראה בס"ד בפרק ה), והיו צריכים לִלְוות מהגוים. עצם הקמת מדינה או תחלת שיבת ציון רק מתחילה את חיסול החרפה וחילול השם, אבל כל זמן שאין עצמאות גמורה וקבלת העובדה על ידי הגוים, עדיין נשאר חילול השם.

וחומת ירושלים מפֹרצת ושעָריה נִצְתו בָאש — מאז. וגם זה חלק מהחרפה.

קידוש וחילול השם; עם ישראל; השגחת ה'

(א:ה) ...הא_ל הגדול והנורא... וכן אמר דניאל (ט: ד): "הא_ל הגדול והנורא". אבל ירמיהו (לב: יח) אמר: "הא_ל הגדול הגבור" (ולא "נורא"), ומשה אמר (דברים י: יז): "הא_ל הגדֹל הגבֹּר והנורא". והטעם הוא, שהקב"ה — בשפתנו הדלה שאינה יכולה לתאר את כל גדולתו — מתואר בכל הדרו במלים "הגדול הגבור והנורא". וכאשר ישראל עומד לפני חורבן וגלות, אי אפשר לומר "הנורא", שהוא סמל נקמתו וקדושתו המלאה, ולכן ירמיהו לא אמר את זה. ודניאל ונחמיה חיו בתקופה של חילול השם חלקי — חלק מישראל שב לא"י, אבל הרוב נשארו בגולה, וגם הפליטה בא"י חיה בחירוף, ולכן אמרו "הגדול והנורא", בלי "הגבור". כך אמרו חז"ל (יומא סט: ): "משה אמר 'הא_ל הגדול הגבור והנורא'. אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו?! לא אמר 'נורא'. אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו?! לא אמר 'גבור'. אתו אינהו [אנשי כנסת הגדולה] ואמרו [תיקנו בתפלה]: אדרבה: זו היא גבורותיו, [גבורותיו נראות בגולה בזה] שכובש את כעסו, שנותן ארך אפיים לרשעים [משום שהוא חייב להעניש את ישראל, ומשום כך הוא שותק על חילול שמו, וכמו שאמרו (גיטין נו: ):  "'מי כמֹכה באֵלִם ה'' (שמות טו: יא) — מי כמוכה באלמים"]; ואלו הן נוראותיו, [שמהגלות גופא אפשר גם לראות רמז לכוחו ולהשגחתו ולנקמתו שתבוא] שאלמלא מוראו [כוחו והשגחתו] של הקב"ה, היאך אומה אחת [ישראל] יכולה להתקיים בין האומות?!"

שומר הברית. הוסיף זאת לרמז, שעל אף כל חטאי ישראל, מ"מ הקב"ה כרת ברית עם האבות ועם ישראל, ושמו קשור בישראל ע"י הברית הזאת, ולכן השפלתם וסבלותם הן חילול שמו.

השגחה; תשובה; אהבת ישראל; הסתר פנים; עם ישראל; מושגים

(א:ו) תהי נא אזנך קַשֶׁבֶת ועיניך פתוחות לשמֹע אל תפלת עבדך. אל תסתיר את פניך ממני, אלא תרצה לשמוע ולראות.

אשר אנכי מתפלל לפניך היום, יומם ולילה. שאני מתפלל היום, עכשיו, ושאני התפללתי ואוסיף להתפלל יומם ולילה עד שתענני ותעזור לישראל.

...ומִתְוַדֶה על חטֹאות בני ישראל... ואני ובית אבי חטאנו. הבא לבקש מהקב"ה דבר, חייב לבא בשברון לב ובידיים נקיות. ראשית כל הוא מתוודה על עוונותיו ועל עוונות ביתו ועל עוונות בני ישראל, ואח"כ הוא מבקש.

הגלות היא קללה; א"י, ערבים; שכר ועונש

(א:ח) זכָר נא את הדבר אשר צִוִית את משה עבדך לאמר: אתם תמעלו. כלומר, אם תמעלו. הרי אני נתתי לכם את א"י, שהיא לא היתה שלכם אלא של הכנענים, אבל מכיון שאני, ה', בראתי את הכל וקונה הכל, לכן "לי כל הארץ", ואני נתתי אותה לכם בתנאי דירה, דהיינו לשמור את מצוותי. ואם לא עשיתם את זה, הרי הפרתם את התנאי, ואין לכם רשות לדור בארץ שהיא לא שלכם אלא של ה', ואתם מועלים בקודש ה'. לסטים!

אני אפיץ אתכם בעמים. זהו העונש הגרוע ביותר בכל התוכחה, מפני שהגלות היא קללה נמרצת, והיא באה על המעילה בקודש, על השחתת המצוות והחיים הקדושים.

גאולה; בעתה אחישנה; הגלות כמדה כנגד מדה; הגלות כקללה; ידעתי; קידוש השם; א"י

(א:ט) ושבתם אלי ושמרתם מצוֹתי ועשיתם אֹתם — אם יהיה נִדַחֲכם בקצה השמים, משם אֲקַבצֵם, והביאֹתים אל המקום אשר בחרתי לשכן את שמי שם. פירש מצודת דוד: "'שמי' — את שכינתי". נחמיה אומר: זְכור את הדבר שאמרת בעצמך בתורת משה. ראשית כל, אמרת (דברים ל: ב_ד): "ושבת עד ה' אלקיך... ושב ה' אלקיך את שבותך... אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך" (והיא מדה כנגד מדה — ישראל התרחקו מה', והוא הרחיק אותם מארצם ומבית שכינתו ע"י גלות; ואם ישובו אליו, הוא ישיב אותם לאדמתם). וזאת דרך אחת של גאולה, והיא התשובה שתביא גאולה מיידית, גאולה של "אחישנה", גאולה שלמה בלי יסורים. אבל זכור את תורת משה, ששם מדובר גם על גאולה אע"פ שאינם ראויים לכך, והוא שהקב"ה מציל אותם מפני ששמו יהיה מחולל ע"י השמדת ישראל. וזאת היתה הטענה שמשה השתמש בה להציל את ישראל מחטא העגל, כמו שכתוב (דברים ט: כח): "פן יאמרו:... מבלי יכֹלת ה' להביאם אל הארץ", וכן במרגלים (במדבר יד: טו_טז): "...ואמרו הגוים... מבלתי יכֹלת ה'...". וכן כל שפלות וחרפה של ישראל הן שפלותך וחרפתך וחילול שמך. ולכן זְכור כי:

(א:י) והם עבָדיך ועמֶך אשר פדית בכֹחך הגדול ובידך החזקה. וא"כ שמך נקרא עליהם, ואיך תתן להם להיות בחרפה, כאשר הגוים ילעגו להם ויצחקו: איה אלקיכם?! ולכן דייק נחמיה לומר (בפסוק ח): "זכָר... אשר צוית את משה עבדך", כלומר, זכור גם את מה שמשה אמר לגבי חילול השם. ולכן הוסיף גם (בפסוק ט) שהקב"ה הבטיח להביאם "אל המקום אשר בחרתי לשכן את שמי שם", כלומר, אם ירושלים היא מקום שכינת שמך, איך תתן אותה לחרפה?!

קידוש השם

אשר פדית בכחך הגדול ובידך החזקה. קידוש השם בא ע"י כח ה'.

יראת ה' מתחזקת ע"י הוכחת כח ה'; קידוש השם; יראת ה' ובטחון

(א:יא) ...תהי נא אזנך קַשֶׁבֶת אל תפלת עבדך ואל תפלת עבָדֶיך הַחֲפֵצִים ליִרְאה את שמך. מי שחפץ ליראה את שמך יקבל חיזוק והוכחה כאשר הוא יראה את כוחך ואת הצלחת ישראל. מפני שכאשר ישראל בשפלות, שם ה' מחולל, וקשה ליראה אותו, שהרי איפה כחו וגבורתו? אבל כאשר הקב"ה מתעלה ומתנקם ונותן כח לעמו, הרי יש הוכחה לגבורתו, ואז יראים ממנו.

השגחת ה' — ה' מסבב לב המלך

(ב:א) ...יין לפניו וָאֶשא את היין וָאֶתנָה למלך. המלך הזמין יין כי היתה איתו פילגשו, והיה מוכן למשגל. וכל זה היה בהשגחת ה' (ועיין במה שאכתוב בס"ד בפסוק ו).

(ב:ג) המלך לעולם יִחיה. ח"ו שאני אחשוב על פגיעה במלך, שהרי אני נאמן לו, והלוואי שלעולם יחיה. לא זאת הסיבה שאני מדוכא, אלא...

אמונה ועשייה; אין סומכים רק על נס או רק על כוחך

(ב:ד) ...על מה זה אתה מבקש; וָאֶתפלל אל אלקי השמים. נחמיה התפלל אל ה' שיצליח את מאמציו (לעיל א: יא). וכן כאן, מיד לפני שהוא עושה מאמץ להוציא מן המלך רשות לעלות לירושלים, הוא מתפלל תפילה קצרה. מפני שדרך היהדות היא להבין שרק בעזרת ה' יצליח דבר, ולכן חייבים להאמין בו ולסמוך עליו. ומ"מ אין סומכין על הנס, והאדם חייב לעשות גם מאמץ טבעי.

השגחת ה' — ה' מסבב לב המלך

(ב:ו) ויאמר לי המלך, והשֵׁגַל [הפילגש "המזומנת למצות המלך" — אבן עזרא] יושבת אצלו. לכאורה קשה, למה להזכיר אותה? אלא להודיענו את השגחת ה' יתברך. המלך לא היה מתיר לנחמיה לעלות לא"י ולשהות שם כל כך הרבה זמן (כדברי סדר עולם, שהיה שם שתים עשרה שנה), אלא שהקב"ה סיבב את הענינים שיהיה במצב רוח מרומם. שהלילה ההוא הזמין את פילגשו המיוחדת למשגל, ולכן הזמין יין. ולכן אירע שנחמיה שר המשקים שלו הצליח להיות אתו כאשר היה שמח וטוב לב, ומשום כך הסכים לבקשה.

עד מתי יהיה מהלָכְךָ. מתי תהיה מוכן לצאת.

(ב:ח) ויתן לי המלך כיד אלקי הטובה עלי. מה שהקב"ה רצה לתת לי — כך סיבב את לב המלך להסכים ולתת לי.

אנטישמיות — שנאה ליהודים

(ב:י) וישמע סַנְבַלַט החֹרֹני וטוֹביה העבד העמֹני ויֵרַע להם רעה גדֹלה אשר בא אדם לבקש טובה לבני ישראל. "רעה גדולה" היתה להם בראותם שמבקשים טובה לישראל. זאת היא שנאת היהודים היסודית, בלי סיבה פוליטית או חיצונית אחרת. זאת השנאה של עשיו ליעקב.

מנהיג; דרך ארץ

(ב:יא) וָאָבוא אל ירושלים, וָאֱהי שם ימים שלשה. גם עזרא הגיע לירושלים וחיכה שלשה ימים לפני שעשה מעשה (עזרא ח: לג). ללמד את המנהיג דרך ארץ — שכאשר הוא מגיע למקום שהוא זר לו, אל יתחיל מיד להתנהג בשררה, שהרי רק עתה הגיע, אלא יחכה זמן קצר עד שיתרגלו בני ישראל התושבים, ואז יתחיל בהנהגתו.

חילול השם; חוסר אמונה ופחד הגוי

(ב:יג) וָאֱהי שֹׁבר בחומת ירושלים. לפי האבן עזרא, הפירוש הוא — שהלך לסקור ולעיין היטב במצב החומות. אבל לפי רש"י ומצודת דוד המלה היא שובר, ב"שׁין" ולא ב"שׂין", כלומר, שהיה שובר עוד יותר בחומות השבורות, וכוונתו היתה להכניס לתוכם את הרצון לבנות את החומות. כי הם פחדו לעשות את זה פן יחשבו הפרסים שהם מתכוננים למרוד, ופן יִלָחמו בהם הגוים בארץ. ונחמיה רצה להוציא מתוכם את פחד הגוי, אבל הוא הבין שיש לו עסק עִם עַם שאינו מאמין ובוטח הרבה בה', ופוחד מהגוי. לכן עשה מה שעשה בצינעה, ואז דיבר אליהם, כמו שכתוב אח"כ.

(ב:טו_טז) וָאֱהי עֹלה בנחל לילה... והסגנים לא ידעו אָנָה הלכתי. השרים של העם לא ידעו כי לא הגיד להם, כי ידע שבדרך כלל המנהיגים הם השמרנים ביותר, וחוששים לשינוי פן יְאַבדו את מעמדם.

(ב:יז) וָאומר אלֵהם: אתם רֹאים הרעה אשר אנחנו בה, אשר ירושלים חֲרֵבה... לְכו ונבנה את חומת ירושלים ולא נהיה עוד חרפה. פירש רש"י: "שלא יהיו צרֵינו בוזזים ושוללים אותנו". ביזת היהודים היא חרפה להם, וחרפה זו היא חילול השם. והנה היהודים פחדו ולכן:

(ב:יח) וָאַגיד להם את יד אלקי אשר היא טובה עלי, ואף דברי המלך אשר אמר לי. נחמיה סיפר להם איך הקב"ה סיבב את הענין עם הפילגש, וְשֶלֵב המלך היה טוב עליו, והסכים לתת לו לעלות לא"י, וכן שמחמת שכרותו ותאותו, היה במצב רוח טוב ואמר דברים טובים לנחמיה. וכל זה בא להוכיח שהקב"ה מסבב את לב הגוי ומשגיח בעולם, ולו הכח והממשלה בכל.

חילול השם; שנאת הגוים — אנטישמיות

(ב:יט) וישמע סנבלט... וטֹביה... וגשם העַרְבי וילעגו לנו, ויִבְזו עלינו. שני דברים עשו שונאי ישראל: ראשית כל חיללו את השם ואת ישראל בלעג ובבזיון, שצחקו ואמרו שאין ביכולתם לבנות את החומה, מפני שהם — הגוים — יהרסו אותה. ושנית:

...העל המלך אתם מֹרדים. ניסו להפחיד אותם, שיחשבו שהם ילשינו למלך שכוונת היהודים היא לבנות חומה חזקה כדי למרוד בו.

אמונה ובטחון; קידוש השם; רק לישראל מלך בא"י ולא לגוי; ידעתי; ערביי א"י; אין סומכין על נס

(ב:כ) וָאָשיב אֹתם דבר וָאומר להם: אלקי השמים הוא יצליח לנו, ואנחנו עבדיו נקום ובנִינו. נחמיה לא נרתע, אלא משיב אותם תשובה ישירה, בלי שום גמגום והיסוס, ואומר: "עוצו עצה ותופר" (ישעיהו ח: י), שהרי הקב"ה הוא משגיח על הכל, והוא יצליח את דרכנו אם אנחנו לא נפחד אלא נקום ונבנה את החומה בלי פחד. שהרי דרך היהדות היא גם לבטוח בה' וגם לעשות כל מה שביכולתו (כי אין לסמוך על נסים) ולקדש את השם.

ולכם אין חלק וצדקה וזכָּרון בירושלים. לכם, הגוים, אין לא חלק ולא זכרון בארץ ה', ולא חשוב כמה זמן ישבתם בארץ. וגם אין ענין של עשיית צדקה וחסד עמכם, ולתת לכם להשתתף איתנו, כי אסור לנו לשתף את הגוי בארץ הקודש כשותף איתנו.

קבלת עול מלכות שמים; פורש מן הציבור הוא פורק עול

(ג:ה) ועל ידם [סמוך להם] החזיקו התְקוֹעים [אנשי העיר תקוע תיקנו את החומה], ואדיריהם [העשירים שבהם] לא הביאו צַוָרָם בעבֹדת אדֹניהם. העשירים לא עזרו בבנין החומה בירושלים, ובשל כך נאמר עליהם שלא קיבלו על צוארם את עול עבודת אדוניהם, הקב"ה. וזה בגלל הגאוה — שלא רצו לבנות כמו פועלים פשוטים, והרי אין גאוה לפני הקב"ה אלא "מאד מאד הֱוֵי שפל רוח" (אבות ד: ד). וכן, בגלל תאות הממון, שלא רצו להוציא כסף לשכור פועלים. וכן, מפני שפחדו מהפרסים ומהגוים שמסביב, שמא צָרֵי היהודים יצליחו לשכנע את המלך שהיהודים מורדים בו, ופחדו לסכן את מעמדם, ורצו להראות שלהם (לעשירים) אין חלק בכל המלאכה הזאת, שמא יבואו עליהם הגוים בעלילת מרד.

שנאה ליהודים; לעג קשור לשנאה; חילול ישראל וחילול השם; גלות — קללה; א"י — ערבים;

(ג:לג) ויהי כאשר שמע סנבלט כי אנחנו בונים את החומה, ויחר לו ויכעס הרבה ויַלְעֵג על היהודים. הגוי שגר בא"י חורה לו ורוגז כאשר הוא רואה את שיבת היהודים ובניית א"י, שהרי הוא מכחיש את זכותם לשלוט בארץ, ורואה בבנין הזה סכנה לו. ויחסו ליהודים הוא יחס של לעג ובוז, כי הוא מסתכל עליהם כחלשים. ולעג זה לחולשתם, הוא גם לעג לחולשת הקב"ה, כביכול.

(ג:לד) ויאמר לפני אחיו וחֵיל שֹׁמרון... מה היהודים האֲמֵלָלים עֹשים... מה היהודים האומללים, החלשים והרפים והשבורים, חושבים שיוכלו לעשות?

היַעַזבו להם? האם הם חושבים שיוכלו לחזק את החומה ע"י מילוי עפר, ובני הארץ יתנו להם, ויעזבו להם לעשות את זה?

היזבָּחו? האם הם חושבים שיגיע יום שמחתם בתום הבנייה, כדי שיזבחו זבחי תודה לאלקיהם?

היְכַלו ביום? האם הם חושבים שיצליחו לגמור את הבנין לפי תכניתם, ביום שהם משערים?

הַיְחַיו את האבנים מערֵמות העפר? והמה שרופות. הלא הם לוקחים אותן האבנים, השרידים שהיו פעם חלק מהחומה ושנחרבו ונשברו ונשרפו, ומשתמשים בהם למלא את הפרצות של החומה עכשיו. האם הם חושבים שיוכלו להחיות את העיר ואת הכח שהיה להם פעם, באבנים השרופות האלו שיושבות שנים בערימות העפר וששריפותן מראות על מפלתם ותבוסתם? האם הם חושבים שניתן להחיות את כבוד ארץ היהודים? החומה תהיה חלשה גם בגלל חולשת האבנים, וגם משום שלא ניתֵּן להם לבנות.

(ג:לה) וטוביה העמֹני אצלו ויאמר: גם אשר הם בונים, אם יעלה שועל, ופָרַץ חומת אבניהם. לעג מר הוא זה. הסתכל על הבנין האומלל הזה; אפילו שועל יכול לדחוף בו ולעשות שוב פרצה ולהיכנס. הוא גם רמז כאן לחורבן, שהרי אמר ירמיהו (איכה ה: יח): "על הר ציון ששמֵם, שועלים הִלכו בו".

(ג:לו) שמע אלקינו. אלו דברי נחמיה, שצועק אל ה': אתה ציווית לנו לומר "שמע ישראל" כדי לקדש ולגדל את שמך בעולם, ועתה שמע אלקינו איך שמך מחורף ומחולל ע"י דברים אלה.

כי היינו בוּזָה. לבוז וללעג ולקלס, וא"כ גם שמך נחרף והושם ללעג ולביזה, מכיון ששמך משותף בשמנו. ולכן:

והָשֵׁב חרפתם אל ראשם. שַלם להם מדה כנגד מדה — על מה שהם חֵרפו אותנו, שלם להם חרפה.

ותנֵם לבִזה בארץ שִביה. לצאת לגלות, ולהיות שם חלשים ולביזה ולשלל לגוים שעושים איתנו מה שהם רוצים, הוא בזיון ובושה לחלשים. ולכן, כמו שהם לעגו לנו על חולשתנו, וטוענים שזאת ארצם ושאנחנו חייבים לחזור לגלות, שלם להם מדה כנגד מדה, ותַּגלה אותם ותן אותם לביזה ולבזיון.

(ג:לז) ואל תְּכַס על עוֹנם, וחטָאתם מלפָניך אל תמָחֶה. אסור למחול להם על עוונם, שהרי מה שחירפו וגידפו ולעגו לנו, באמת "מלפניך" היה, שהרי שפלותנו היא חילול שמך.

כי הכעיסו לנגד הבונים. ועוד, שהרי חיללו את שמך לנגד היהודים הבונים, ואם ח"ו תתן להם להפר את הבנין, הרי היהודים יחשבו ח"ו שאין לך יכולת, וכך לעג גם רבשקה וחירף את ה' בפני היהודים בזמן חזקיה (מלכים ב יח: כז_לה).

אנטישמיות; חילול א"י; שנאת הגוים; בטחון בה'

(ד:א) ויהי כאשר שמע סנבלט וטוֹביה והערְבים והעמֹנים והאשדודים. נאמר "שמע", בלשון יחיד, כי כולם — כל העמים הזרים שישבו בא"י, בלי יוצא מן הכלל — באו ביחד, פה אחד, בשנאה נגד היהודים.

כי עלתה ארוכה לחֹמות ירושלים, כי החלו הפרֻצים להִסָתֵם. עצם החורבן של א"י הוא מחלה וחולי, ואין העם בריא ונורמלי כל זמן שהוא בגולה והארץ בחורבנה. לכן חובה להבריא את הארץ ובזאת לקדש את שמה המחולל, וזה מביא לה ארוכה, רפואה שמאריכה ימים.

ויחר להם מאד. הגוי אינו סובל את בניית א"י ע"י היהודים.

(ד:ב) ויקשרו כֻלם יחדָו. השנאה ליהודים היא שלמה ופה אחד.

לבוא להִלחם בירושלים ולעשות לו תועָה. שני דברים רצו: א) להשחית את החומה, ולהשמיד את הישוב, ולפזר את היהודים, שיהיו פזורים בדרכים כצאן תועה. ב) להפחיד אותם ולהביאם ליאוש ולחוסר בטחון בה', שלא יֵדעו מה לעשות, ויתעו במחשבותיהם ובדרכיהם. ועיין היטב היטב במה שכתוב כאן: "ולעשות לו תועה". והרי אם מדובר בחומה או בירושלים היה צריך לומר "ולעשות לה". אלא עיקר התוצאה של החורבן הזה תהיה חרפת ה' והשפלתו, ושהוא יֵרָאה כחלש וכתועה ובלי דעת, ח"ו. וזאת כוונת "לעשות לו תועה": "לו" — להקב"ה.

דרך היהדות — אין סומכין על הנס; מלחמה; אמונה

(ד:ג) וַנתפלל אל אלקינו. זאת היתה תגובת היהודים. ראשית כל, התפללו לה', בטחו בו וביקשו את עזרתו, אך לא סמכו על זה לבד, אלא אח"כ:

ונעמיד משמר עליהם. על העובדים; או בגלל האויבים.

יומם ולילה מפניהם. שמא יבואו גם בלילה להרוס או להתנפל עלינו.

בטחון בה'; חוסר בטחון; הקב"ה בוחן את ישראל ביסורים לראות אם מאמינים

(ד:ד) ויאמר יהודה. אנשי יהודה באו בתלונות.

כָּשַל כח הסַבָּל. אנחנו, שצריכים לסחוב את האבנים והעצים והעפר הכבדים, כבר אין לנו כח.

והעפר הרבה. אילו לא נשארה הרבה עבודה, ניחא, אבל יש עדיין הרבה עפר להביא, כי רק מחצית החומה נקשרה ונסתמה.

ואנחנו לא נוכל לבנות בַּחומה. והסיבה האמיתית היתה שפחדו מהאויב, שלא הסתיר את מזימתו ואת כוונתו לתקוף אותם. ולזה רומז נחמיה כאשר הוא ממשיך:

(ד:ה) ויאמרו צרֵינו, לא יֵדעו... עד אשר נבוא אל תוכם וַהֲרַגְנום והִשְבַּתנו את המלאכה. ומזה פחדו היהודים, והיו מוכנים להפסיק את המלאכה, בחָשבם שזה ימנע את התקפת הגוים. וכל זה היה מבחן של אמונה מאת ה', לראות האם יאמינו בו ישראל.

עם ישראל; מלחמה

(ד:ו) ויהי כאשר באו היהודים היֹשבים אצלם. היו יהודים שישבו מחוץ לירושלים, בכפרים של הגוים האלה, וכל יום היו מגיעים לירושלים לעבודה או לסחורה או לקנות.

ויאמרו לנו עשר פעמים. פעם אחר פעם הגידו לנו כך:

מכל המקֹמות אשר תשובו עלינו. כלומר, הגוים ציוו עלינו להגיע העירה, ולראות את כל המקומות אשר לעת ערב בגמר המלאכה אתם שבים מהם הביתה, ונשארים ריקים ופתוחים להתקפה, ועלינו להגיד להם אותם המקומות, כדי שיוכלו להיכנס העירה דרכם להתקפה כללית. והכי קאמר: מכל המקומות אשר לעת ערב תשובו מהם, עלינו להגיד לגוים. והנה היהודים האלה נשארו נאמנים לאחיהם, והזהירום כדי שינקטו צעדים מתאימים גם לשמור על העיר, וגם לעזור לעצמם, שלא יוכלו הגוים להאשימם בנתינת דיווח שקר. ומשום כך:

(ד:ז) וָאעמיד מִתַּחתיות לַמקום מֵאחרי לחומה בצחיחים, וָאעמיד את העם... עם חַרבֹתיהם. שמתי שומרים בגלוי לעמוד על הצחיחים, והם ראשי הסלעים, שהיו מחוץ לחומה למטה ומסביב לכל העיר, והכוונה היתה שיראו אותם הגוים ויבינו שיש שמירה מסביב כל העיר, ואין אפשרות להסתנן לתוכה דרך מקום שלא נשמר. וכל העם עזב את המלאכה והתכונן למלחמה.

בטחון בה' — ואין סומכין על הנס; קידוש השם; מלחמה; ידעתי; עם ישראל

(ד:ח) וָאֵרֶא. נחמיה ראה והבין שתיתכן עכשיו התקפה גדולה וגלויה מצד הגוים, שראו שאי אפשר להסתנן, ולכן החליט לחזק את העם.

וָאָקום וָאֹמר אל החֹרים ואל הסגנים ואל יתר העם: אל תירְאו מפניהם; את אד_ני הגדול והנורא זְכֹרו. זִכרו את כוחו ואת השגחתו, ושהוא כל יכול. ומצודת דוד פירש: "לשאול מעמו עזרה". ומ"מ אין סומכין על הנס, וגם עליכם לאזור אומץ.

והִלָחמו על אחיכם, בניכם ובנֹתיכם, נשיכם ובָתיכם. ראשית כל, דעו שהמלחמה היא בעד כל עם ישראל, וגם אם יש ביניכם שיכולים להינצל באופן אישי, כגון הסגנים והפחות שביניכם, שיתכן שהגוים יפחדו להרוג אתכם, מ"מ דעו שכל ישראל ערבים זה בזה, ואחים הם, ועליכם להילחם גם בשביל האחרים. וחוץ מזה, עליכם להילחם למען הקהילה היהודית, שזאת מלחמת מצוה לבוא לעזר ישראל ולהושיעם מיד צר. וחוץ מזה, איזה עם אינו מוכן להילחם למען משפחתו ורכושו?

(ד:ט) ויהי כאשר שמעו אויבינו כי נודע לנו על תכניתם לתקוף אותנו, שהרי ראו את כל ההכנות.

ויָפֶר האלקים את עצתם... והם התפזרו איש איש אל מקומו, וסכנת ההתקפה עברה. ובכך הפר ה' את עצתם, ועתה יכלו ישראל לחזור לעבודתם, שהרי כתגובה על ההתקפה האפשרית הפסיקו לבנות את החומה, וכולם לקחו נשק וחיכו למלחמה. אלא שנחמיה קבע נְהָלים חדשים, דהיינו:

(ד:י) ויהי מן היום ההוא, חֲצי נְעָרַי עֹשׂים במלאכה וחֶצְיָם מחזיקים והרמחים המָגִנים והקשָתות והשִׁריֹנים. החל מאז, הנערים, המשרתים המיוחדים של נחמיה, במקום לעבוד כולם כפי שהיו עושים עד אז, עבדו מחציתם, ומחציתם שמרו על העובדים.

והשרים אחרי כל בית יהודה. נחמיה גם הנהיג את הדבר הזה לכל העם, והשרים מפקחים על העם, ובודקים אחרי כל בית יהודה, להבטיח שכל אחד תורם את חלקו לעבודה ולשמירה.

(ד:יא) הבונים בחומה והנֹשאים בסֵבֶל [דהיינו] עֹמשִׂים, באחת ידו עֹשה במלאכה ואחת מחזקת השָׁלַח — החרב. והכוונה היא:

(ד:יב) והבונים איש חרבו אסורים על מתניו ובונים. כלומר, לא שהוא מחזיק אותה ממש בידו, אלא החרב קשורה על מתניו כל הזמן, מוכנה למלחמה מיידית.

מסירות נפש; בטחון; אין סומכין על הנס; מנהיג; עם ישראל; מלחמה

(ד:יג) וָאֹמר... המלאכה הרבה ורחבה ואנחנו נפרדים... רחוקים איש מאחיו. ולכן אם יתקפו האויבים בנקודה אחת מסויימת:

(ד:יד) שמה תִּקָבצו אלינו. התאספו כולכם ממקומות עבודתכם המפוזרים, והַגיעו למקום ההוא לעזור למותקפים. ומכיון שהיו כאלה שעבדו מול ביתם (כמו שכתוב בפרק ג), ולא רצו לעזוב את המקום ההוא, כי העדיפו לשמור על בתיהם, אמר להם נחמיה:

אלקינו ילָחם לנו. התאספו לעזרת אחיכם, ואל תדאגו לבתיכם. אם תעשו את רצון ה' ותילָחמו למען אחיכם, ותבינו שכל ישראל ערבים זה בזה, הוא ילחם עבורנו, ובתיכם יִנָצלו.

(ד:טו) ואנחנו עֹשים במלאכה, וחֶצְיָם מחזיקים ברְמָחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים. כל כך היתה גדולה מסירות הנפש. הם היו צריכים לעזוב את מלאכתם ולעבוד את מלאכת ה' והעם; גם מלאכה קשה וגם שמירה מתמדת מפחד האויב; ועבדו לא רק מזריחת השמש עד השקיעה, אלא יום שלם ומלא, מעלות השחר (שהוא לפחות שבעים ושתיים דקות קודם זריחת השמש) עד צאת הכוכבים (שהוא ודאי לילה). והיו צריכים לקום אפילו קודם לכן, ועד שהגיעו לביתם היה מאוחר מאד. ומ"מ עשו את המלאכה.

(ד:טז) איש ונערו יָלינו בתוך ירושלים, משום שיותר קשה היה לעם שהיה צריך להגיע מחוץ לעיר כל יום.

(ד:יז) ואין אני ואחַי [משפחתי וקרובַי] ונעָרַי. הבחורים המובחרים שהיו משרתים תמיד את נחמיה.

ואנשי המשמר אשר אחרַי [השומרים עלי] אין אנחנו פֹשטים בגדינו. הראינו לעם דוגמה חיה של מסירות נפש. לא רק ביקשנו מהם הקרבה, אלא גם אנחנו עשינו את כל מה שהם עשו, ויותר. כל הזמן ההוא, לא חזרנו לבית באופן קבוע, אלא יָשַׁנו במקום, ואפילו לא פשטנו את בגדינו, אלא יָשַׁנו בבגדים, שמא תבוא התקפה.

איש שִׁלחו המים. כלומר, לא פשטנו בגדים אא"כ היה צורך להתרחץ או לטבול במים, ואז בגלל המים שִׁלחנו את הבגדים מעלינו. בזה נחמיה מסמל את המנהיג היהודי האמיתי.

אהבת ישראל; צדקה וגמ"ח

(ה:א) וַתְּהי צעקת העם ונשיהם גדולה. צעקת העם, הדלים, וכן אלה מהמעמד הבינוני שנדחקו למצב קשה, עד שלא היה להם כסף לקנות אוכל, ועמדו בפני סכנת מכירת בניהם ובנותיהם — היתה גדולה ומרה. ולכן הוסיף כאן "ונשיהם", כי האמהות בכו וצעקו יותר מכולם, מכיון שפחדו שיאבדו את ילדיהם.

אל אחיהם היהודים, העשירים, שהציקו להם ולא עזרו להם. ואלו היו טענותיהם:

(ה:ב) ויש אשר אֹמרים. אלו העניים המרודים, שלא היו להם בתים או שדות למַשכֵּן.

בנינו ובנֹתינו אנחנו רבים. קיימנו מצות פריה ורביה, והנה אנחנו ביחד עם בנינו ובנותינו משפחות גדולות.

וְנִקְחָה דגן. חייבים אנו למצוא ולקנות אוכל, איך שהוא.

וְנֹאכלָה ונחיה. כדי שנאכל ונחיה, והרי אין לנו כסף לזה, ומן הראוי ומן החובה לעשירים לפתוח את ידיהם ולתת לנו צדקה.

(ה:ג) ויש אשר אֹמרים. לא רק שלא עזרו להם העשירים, אלא שהיו עוד יהודים שסיפרו איך ניצלו העשירים את מצוקתם כדי להתעשר, כגון:

שדֹתינו וכרָמינו ובתינו אנחנו עֹרבים, ונקחה דגן ברעב. אלה היהודים שכבר מישכנו את רכושם לעשירים כדי לקנות אוכל (ואולי גם בריבית), ועכשיו כבר לא היה להם כסף לקנות עוד אוכל.

(ה:ד) ויש אשר אֹמרים. היו כאלה שהוסיפו עוד סיבה למה המצב היה קשה, ולמה לא היה להם כסף, דהיינו, חוץ מזה שהיה צורך לקנות אוכל:

לָוִינו כסף [מהעשירים] למִדת המלך. לשלם את מס המלך.

שדֹתינו וכרָמינו. לשם כך היינו צריכים למַשכֵן את רכושֵנו לעשירים.

(ה:ה) ועתה כִּבְשר אחינו בשרֵנו, כבניהם בנֵינו. הלא אין בשרֵנו חשוב כבשר אחינו העשירים, כי אין בנינו יקרים לנו כמו שבניהם יקרים להם, וא"כ איך נוכל לשתוק כאשר:

והנה אנחנו כֹבשים את בנינו ואת בנֹתינו לעבדים. אנחנו רואים שבגלל החוב, באים הנושים לתפוס את בנינו ואת בנותינו לעבדים, או לעצמם או למכרם לגוים אח"כ; או שאנחנו צריכים למכור אותם לעבדים ליהודים העשירים, או עוד יותר גרוע — לגוים.

ויש מבנֹתינו נכבָּשות. ואל תחשוב שזה סתם סיפור מוגזם ואיום מופרז, שהרי כבר היו מעשים כאלה, ויש מבנותינו שכבר נתפסו ונמכרו לשפחות.

ואין לְאֵל ידנו. ותאר לעצמך את הכאב ואת החרפה, כאשר ילדינו עומדים ומתחננים לפנינו להציל אותם מהנושים, ואנחנו עומדים בחוסר אונים. ואיך יתכן שנסבול היום דבר שהיה צריך להיות עונש ותוכחה, ככתוב (דברים כח: לב): "בניך ובנֹתיך נתֻנים לעם אחר, ועיניך רֹאות... ואין לאל ידך"? ואיך יעשו לנו יהודים את מה שנגזר כעונש ע"י גוים? ואיך לא יעזרו לנו היהודים העשירים בצדקה ובגמ"ח? והרי בשרנו כבשרם, וכתוב "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיהו נח: ז).

אהבת ישראל; צדקה וגמ"ח; צדק ויושר; מנהיג; חילול השם; בטחון

(ה:ז) ויִמָלֵך לבי עָלַי. אני חשבתי היטב היטב, ונמלכתי בלבי איך להתמודד עם העשירים והשרים, שהם המנהיגים; וגם, האם בכלל עכשיו העת לפתוח בריב, כאשר יש סכנת הגוים מבחוץ, ואולי עדיפה אחדות, ושלא להעלות בעיות פנים אפילו כאשר מדובר בעוול.

וָאָריבה את החֹרים ואת הסגנים. החלטתי בכל זאת לבוא עם המנהיגים והשרים אפילו בריב, מפני שהיה צורך בכך כדי לתקן את העוול. כי הרי הקב"ה לא יעזור לנו נגד האויב בחוץ, אם לא נתקן את העוול בפנים. המנהיג חייב להילחם נגד השִכבה השולטת.

וָאֹמרָה להם: מַשָׁא איש באחיו אתם נֹשים! איך אתם מעיזים לעשות מסחר, משא ומתן, ולהתעשר באחֵיכם, שאתם מַלווים להם בכוונה, בתקוה לרכוש את רכושם ואת ילדיהם.

וָאֶתֵּן עליהם קהִלה גדולה. אספתי קהל גדול בעת התוכחה, כדי להפעיל עליהם לחץ, ויתביישו.

(ה:ח) ...אנחנו קנינו את אחֵינו היהודים הנמכרים לגוים כדֵי בָנו. בואו וראו את העוול והאיוולת שאתם עושים. אנחנו, כשהיינו בגלות, ושמענו שיהודי נמצא כעבד בידי הגוים, מיהרנו לפדותו ולקנותו בכמה כסף שהיה לנו, ובלבד שלא תהיה חרפה וחילול השם.

וגם אתם תמכרו את אחֵיכם ונמכרו לנו?! בלעג מר אומר נחמיה: ועכשיו מה אתם עושים? לא רק שאינכם מונעים דבר כזה לכתחלה ע"י מחילת החובות, אלא אתם עצמכם נושים, לוקחים את היהודים, ומוכרים אותם לגוים בגלל החובות. ואנחנו נצטרך לקנות ולפדות אותם מהגוים שמכרתם אותם להם!

וַיַחֲרישו ולא מצאו דבר לענות, שהרי נחמיה צדק והם התביישו; וזאת לזכותם, שלא ניסו להתגונן ולריב איתו, אלא הודו.

(ה:ט) ...לא טוב הדבר אשר אתם עֹשים. נחמיה ראה שהשרים התביישו, ולכן דיבר אליהם בטון יותר רך. והאבן עזרא כתב: "וזהו בשנת השמיטה, על כן צעקו העם". כלומר, הם דרשו שמיטת כספים.

הלוא ביראת אלקינו תֵּלֵכו. אל תדאגו שתפסידו רווח בזה שאתם מוחלים על החובות ומחזירים את הרכוש, כי העיקר הוא ללכת ביראת ה', ואז הוא ידאג לפרנסתכם.

מֵחֶרפת הגוים אויבינו. ולא להמשיך ח"ו בדרך זו של מכירת יהודים לגוים, שזו חרפה לנו ולהקב"ה, שבכך שעמו נמכר לגוים — שמו מחולל.

(ה:י) וגם אני, אחַי [משפחתי] ונערַי [משרתַי] נֹשים בהם כסף ודגן. מלווים להם כסף ותבואה.

נעזבה נא את המשָׁא הזה. ולכן אני מציע שכולנו, גם אני וגם אתם, נמשוך את ידינו מהמסחר ביהודים, ונמחול להם על חובותיהם ונחזיר להם את רכושם שלקחנו. והנה נחמיה כלל את עצמו ואת משפחתו בזה, אע"פ שהם לא הילוו ליהודים במטרה לנשות בהם ולקחת את רכושם. אלא שהוא רצה למשוך את השרים, ולכן כלל את עצמו בתוכחה. וחוץ מזה הוא עשה כמו שלמדנו במסכת סנהדרין (יא.) (עיי"ש במעשה שמואל הקטן ור"ג וכל הסוגיא), שמוטב לאדם לייחס לעצמו את החטא, ולא להאשים את האשם האמיתי.

(ה:יא) הָשיבו נא להם כהיום. אם כן, בוא ונתקן את המעוות מיד, ונשיב להם את המשכון.

...ומְאַת הכסף והדגן... אשר אתם נֹשים בהם. ולא רק שנשיב להם את המשכון, אלא גם נמחול לדלים את החוב המקורי, את הכסף והתבואה שהלווינו להם. וגם אם החוב הוא די גדול, כגון מאה כסף, מ"מ נמחול להם.

תשובה

(ה:יב) ...נשיב את הרכוש שלקחנו במשכון, וכמו כן:

ומהם לא נבקש. גם לא נבקש את פריעת החוב המקורי, ונמחל להם עליו.

...וָאֶקרא את הכהנים [שהיו הדיינים] וָאַשביעם — את הנושים בפני בית הדין.

לעשות כדבר הזה. עכשיו זה הפך מהבטחה בעלמא לדבר עם תוקף של ב"ד.

מנהיג — איך חייב להתנהג; מדה כנגד מדה; צדק ויושר; מנהיג שקר

(ה:יג) ככה ינער האלקים את כל האיש... מביתו ומִיגִיעו. מדה כנגד מדה. אלה שחומדים ממון, ומשום כך עושים עוול לאחיהם, יִשָׁארו ריקים מביתם ומכל יגיעם ועמלם. כי הרי מה' בא כל עושרו של אדם, ומי שעמל קשה לקבץ כסף בעושק ועוול, עליו כתוב (תהלים קכז: ב): "שוא לכם משכימי קום... אֹכלי לחם העצבים".

ויאמרו כל הקהל אמן, ויהללו את ה', אשר נתן מצוות צדק ומשפט, וציווה את ישראל להיות רחמנים אחד לחברו, ושהביא את נחמיה לשררה להפעיל את הצדק. וחוץ מהדבר הטוב הזה שעשיתי, עשיתי גם עוד טובה:

(ה:יד) גם מיום אשר צִוָה אותי המלך, כלומר, ציווה עלי ונתן לי רשות.

להיות פֶּחָם... אני ואחַי לחם הפֶּחָה לא אכלתי. אע"פ שלפי החוק היה מגיע לנו לגבות מסים ללחם וליין ולשאר ההוצאות של מִשרתִי, ובעד משפחתי ומשָרתַי, לא עשיתי זאת, ולא אכלתי מכספי הציבור. וזה בניגוד לפחות שקדמו לי:

(ה:טו) והפַּחות הראשֹׁנים אשר לפנַי, הכבידו על העם ויקחו מהם בלחם וָיַין. כסף למיסים בשביל לחם ויין, כל יום.

אַחַר כסף שקלים ארבעים. חוץ מארבעים השקל שכל יהודי צריך היה לשלם לו כל שנה.

גם נַעריהם שלטו על העם בגאוה ובשררה, ושכחו מה צריך להיות תפקידו של שליט יהודי: "לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים יז: כ).

ואני לא עשיתי כן. וגם לא נערַי.

מפני יראת אלקים. כמו שכתוב (שם: יט): "למען ילמד ליראה את ה' אלקיו". וחוץ מזה עשיתי עוד דברים טובים, דהיינו:

(ה:טז) וגם במלאכת החומה הזאת החזקתי. גם החזקנו בעקשנות את מלאכת החומה, שלא תיפסק. וכאשר היו מישראל שטענו שאינם יכולים לעבוד שם, שהרי אין להם כסף וצריכים הם לפרנס את משפחתם, לא לקחנו מהם את השדות שלהם תמורת הלואות, אלא נָתַנו להם כסף והחזקנו בהם בנדיבות לב. וחוץ מזה עוד דבר גדול עשיתי:

וכל נעָרַי קבוצים שם על המלאכה. לא רק שנעָרַי לא השתלטו על העם לרעה, אלא גם לא התנהגו כמו כל הקצינים, שנותנים לעם לעבוד והם לא עובדים, אלא גם הם עבדו עם העם ועמלו אִתם.

מנהיג — איך להתנהג; ענווה ולשון הרע; גר; מושגים

(ה:יז) והיהודים והסגנים... והבאים אלינו מן הגוים... על שֻׁלחני. הגוים האלה הם גרים שהתגיירו, ונחמיה קירב אותם וכיבד אותם, והזמין אותם לסעוד על שולחנו יחד עם הסגנים והנכבדים, להראות להם שהם יהודים לכל דבר של בחירה וסגולה. וגם זה חלק מחסדיו והדברים הטובים שהוא מצביע עליהם.

(ה:יח) ואשר היה נעשה ליום אחד. כל האוכל שהיה נעשה לסעודה זאת, רק ליום אחד, עלה הרבה כסף, דהיינו, שהייתי נותן להם שור...

נעשו לי. כל אלה נעשו לי, על חשבוני, כל יום. וחוץ מזה:

ובין עשרת ימים בכל יין להרבה. יום אחד מעשרה, הייתי נותן להם לשתות מכל היינות הרבה.

ועם זה. חרף כל ההוצאות האלו.

לחם הפֶּחה לא בִקשתי, כי כבדה העבֹדה על העם הזה. כי ידעתי שזה שהם צריכים להתנדב לעבודת החומה, מונע מהם מלהתפרנס כראוי, ובלאו הכי היו עניים. ואם כן:

(ה:יט) זָכרה לי אלקי לטובה, כל אשר עשיתי על העם הזה. אמרו חז"ל (סנהדרין צג: ) שנחמיה נענש על זה, שאע"פ שגם רוב ספר עזרא נכתב על ידו, הספר לא נקרא על שמו, ואמרו שם שהסיבה היא: "אמר רבי ירמיה בר אבא: מפני שהחזיק טובה לעצמו [שהתגאה ופירסם את מעשיו הטובים, במקום לקיים את המצוה לשמה ובענוה]... רב יוסף אמר: מפני שסיפר בגנותן של ראשונים" — שגם אם סיפר על המצוות שעשה, כדי להדריך את העם, שיֵדע איך צריך מנהיג להתנהג, מכל מקום לא היה צריך לפרסם ולהזכיר את מעשיהם של קודמיו.

שונאי ישראל — הישיבה אִתם

(ו:א) ...ולא נותר בה פרץ בחומה, שהיא נגמרה, ומ"מ ידעו הגוים כי:

גם עד העת ההיא דלָתות לא העמדתי בשערים. ולכן נשאר עדיין זמן מעט להפסיק את חיזוק העיר ואת הפיכתה למבצר. ולכן החליטו הגוים לנסות ברגע האחרון להרוג את נחמיה, ולבטל בזה את המלאכה.

(ו:ב) ...לכה ונִוָעֲדה יחדָו... והמה חֹשבים לעשות לי רעה. נחמיה הבין שכל ההזמנה לפיוס ולאסיפה היא רק כדי לעשות לו רעה, ואין טעם לשבת עם הגוי שאתה יודע שהוא שונא אותך ומבקש את רעתך.

(ו:ה) ...ואִגֶרֶת פתוחה בידו. והיה בה איום, שהיא פתוחה כדי שיוכלו אחרים לקרוא אותה, וייכנס פחד בלב העם.

אנטישמיות — שנאת הערבים ליהודים

(ו:ו) כתוב בה. כלומר, וכך כתוב בה:

בגוים נשמע, וגַשְׁמוּ אֹמר. "הוא גשם הערבי" — אבן עזרא.

אתה והיהודים חֹשבים למרוד, ואתה הֹוֶה להם למלך. אתה שואף עכשיו להיות להם למלך, וזו מטרתך האישית, ומשום כך אתה מסכן את העם הזה.

כַדברים האלה. זה אינו חלק מהדברים, אלא נחמיה מוסיף שעוד דברים כאלה כתבו השונאים במכתב. וסיומו של האגרת היה:

נביא — נביא יכול להיות "מגיד" או "בעל לשון"

(ו:ז) וגם נביאים העמדת... לאמר מלך ביהודה. כדי לקדם את שאיפותיך, גם שלחת מטיפים, שילהיבו את העם במחשבה המרגשת שיהיה מלך ביהודה, ושהעם יהיה גדול. "נביאים" אלו אנשים שמוכשרים לדבר היטב, ומסיתים, מלשון "בורא ניב שפתַיִם" (ישעיהו נז: יט), וכן (שמות ז: א): "ואהרן אחיך יהיה נביאך". כך פירש רש"י (כאן): "בעלי לשון".

ועתה יִשָׁמַע למלך כדברים האלה. כל זאת הרפתקה אישית שמסכנת את העם. ואם ישמע המלך, רע יהיה לעם הזה, ולכן:

לְכָה ונִוָעֲצה יחדָו. לראות אם בכל זאת נגיע לידי שלום, ולטובתך אנחנו מדברים.

(ו:ט) ...כי כֻלם מְיָראים אותנו לאמר: יִרפו ידיהם... אלה הם דברי נחמיה להקב"ה ולא לסנבלט, וכך אמר: גם תכסיס זה של סנבלט היה חלק מכל הנסיון שבעבר של הגוים להפחיד אותנו, כדי שנרפה מבנין החומה. ועכשיו הוא מוסיף תפלה להקב"ה:

ועתה [ה' יתברך] חַזֵק את יָדָי, כדי שאעמוד נגדם. וראו הגוים שנכשלה מזימה זו, וניסו בדרך אחרת:

נביא ומנהיג; פיקוח נפש; בגידה ונבואה; קידוש השם

(ו:י) ואני באתי בית שמַעְיָה... והוא עָצוּר. נחמיה בא בהזמנה דחופה לבית שמעיה, שהיה תלמיד חכם וגם נביא בשם ה'. כך אומר אבן עזרא: "והוא עצור לפני הבורא לעָבדו, כעוצר עצמו מהנאה והעצור בתענית, כדואג האדומי שהיה נעצר" — שנאמר (שמואל א כא: ח): "ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא, נעצר לפני ה', ושמו דֹאג האדֹמי, אביר הרֹעים אשר לשאול". והכוונה היא, שכמו שדואג היה ת"ח גדול, ויצא לתרבות רעה, כמו שאמרו (סנהדרין קו: ): "אמר לו הקב"ה לדואג: לא גבור בתורה אתה? [וא"כ] 'מה תתהלל ברעה'... (תהלים נב: ג) — אין תורתו של דואג אלא משָׂפָה ולחוץ", כך כאן, ששמעיה ישב כל היום בהתבודדות ועצור מהנאה, ולמד, ויצא עליו שם כנביא, ובאיזה שהוא מקום יצא לתרבות רעה, וקיבל שוחד מהאויבים. וכוונתו היתה להכשיל את נחמיה בעצה רעה שתביא עליו בזיון, ויהרוס את שמו ואת יעילותו כמנהיג. ויתכן שהוא הצדיק את זה לעצמו — שהרי כל אדם שסוטה וחוטא חייב להצדיק את מעשיו לעצמו — בזה שטען שנחמיה מסכן את ישראל בבניית החומה, מפני שהפרסים יכעסו על זה וישמידו את העם, או יתכן שקינא בנחמיה, כמו שדואג קינא בדוד. ומ"מ הוא הזמין את נחמיה בדחיפות ואמר לו:

נִוָעֵד אל בית האלקים אל תוך ההיכל. אתה בסכנה גדולה, ואנחנו צריכים להתייעץ, אבל ראשית כל עליך להישמר לנפשך ולברוח למקום שמור כדי שלא ימצאוך; והקב"ה דיבר אלי ואמר שמותר לך להסתתר בהיכל, בקודש הקדשים,

כי באים להָרְגֶך. ולכן פיקוח נפש הוא, שדוחה את האיסור של "והזר הקרב יומת" (במדבר א: נא). וא"כ מהר עכשיו ללכת לשם כי: ולילה [בלילה הזה כבר] באים להרגך.

(ו:יא) וָאֹמרָה: הָאיש כמוני יברח? איזו נבואה זו מאת ה' כביכול? וכי היה הקב"ה מייעץ דבר כזה? ראשית כל — האם איש כמוני, מנהיג העם, יברח כפחדן מסכנה שאפילו עוד לא הגיעה? איזו דוגמה היא לעם? הלא הייתי מאבד את כל כבודי ויוקרתי בעיני העם!

ומי כמוני אשר יבוא אל ההיכל וָחָי. ועוד — איך ייכנס זר לתוך ההיכל בניגוד למצוה מפורשת ש"הזר הקרב יומת"? ולגבי הטענה של פיקוח נפש, בודאי אין כאן פיקוח נפש, לברוח מגוים שרוצים לחלל את שמנו, אלא מצוה ללחום נגדם. וברור שאין זו נבואת ה'.

מנהיג — ונביא שקר

(ו:יב) וָאַכירָה. בגלל הסיבות האלה, הבנתי מעצמי —

והנה לא אלקים שְׁלָחו. שלא אלקים דיבר אליו, לשלוח אותו לצוות לי את הדברים האלה.

כי הנבואה דִבר עלי. כי אע"פ שדיבר נבואה עלי שאני בסכנה וכו', אין זה מאת ה'.

וטוביה וסנבלט שְׂכָרו. אלא הוא ניבא תמורת כסף שנתנו לו הרשעים האלה, והסיבה:

(ו:יג) ...למען אִירָא ואעשה כן [להתחבא בהיכל], וחטאתי. בזה שאפחד, שהרי איך בורח מנהיג ומחלל בזה את שם ה'? וכן בזה שאני, זר, אֶכָּנס להיכל.

והיה להם [לגוים יהיה זה נשק נגדי] לשם רע [להוציא שם רע עלי] למען יְחָרְפוני. לחרף ולבייש אותי על שברחתי ופחדתי מהם ונכנסתי להיכל, ובכך להרוס את עתידי ואת יעילותי כמנהיג. ויָדעו שבלעדַי לא יגמרו את החומה, ויִשָאר העם בלי רועה, מפני שהדור ההוא היה לפי הפרנס, ובו היה תלוי. ולכן:

(ו:יד) זָכְרָה אלקי לטוביה ולסנבלט [לחשבון שניהם לרעה] כמעשיו אלה. את מעשיו של שמעיה, שהרי הוא עשה אותם עקב פיתוי ושוחד של טוביה וסנבלט. ומ"מ גם הוא חטא, שהרי אין שליח לדבר עבירה, ואיך הוא העיז לנבא שקר? וזכוֹר אותו לרעה יחד עם שאר הנביאים שניסו להפחיד אותי בגלל שוחד הגוים. וזאת כוונתו כאשר אומר:

וגם לנועַדְיָה הנביאה ולְיֶתֶר הנביאים... אומר אבן עזרא: "הסכמת המפרשים שהוא שמעיה בן דְלָיָה [דלעיל], וקְרָאוֹ כן בעבור שאמר 'נִוָעֵד אל בית האלקים'. ומלת 'הנביאה' באה על דרך תיבת 'נועדיה' שהיא [נועדיה] כטעם נקבה בדבר [כלומר, מאחר ש"נועדיה" לשון נקבה, השתמש בלשון נקבה גם ב"הנביאה"]... כטעם 'אמרה קֹהלת' (קהלת ז: כז)...".

השגחת ה'; קידוש השם; אמונה; ידעתי את ה'

(ו:טו) ותשלם החומה... לחמִשים ושנים יום מתחילת בנייתה. וזה היה מהר מאד, שהרי לא היו הרבה יהודים, ומחצית מהם היו צריכים לשמור נגד האויבים, והעבודה היתה מרובה, ומ"מ נגמרה העבודה בזמן קצר.

(ו:טז) ויהי כאשר שמעו כל אויבינו [מחוץ לא"י], וַיִראו כל הגוים אשר סביבֹתינו. סנבלט וחבורתו, וכל שאר הגוים בא"י ובארצות השכנות המיידיות — כאשר שמעו וראו את כל זה, וגם זכרו איך לעגו ליהודים בתחלה, ואת כל המזימות לסכל את הבנין שנכשלו, וגם את העובדה שכל הבנין הזה הוא בניגוד לשכל, שהרי למה יתנו הפרסים ליהודים לבנות חומה בצורה שמטרתה יכולה להיות מרד; וכאשר ראו שבניגוד לכל ההגיון הצליחה תכנית נחמיה והיהודים, הבינו שיש כאן דבר אלקי.

וַיִפלו מאד בעיניהם. הבטחון העצמי שלהם נפל, והערך העצמי שלהם הושפל, לעומת היהודים.

וַיֵדעו כי מאת אלקינו נעשתה מלאכה הזאת. שהרי בלי זה לא היה העם הקטן הזה יכול לעשות את מה שעשה. והנה כבוד ה' ושמו מקודשים ע"י נצחון ישראל, וכן להיפך. והגוים ראו את זה והבינו, אך בקרב היהודים עצמם היו כאלה שעוד לא הבינו. ולכן נחמיה כותב כאן:

חוסר הבנה ואמונה בה'; חטא ישראל

(ו:יז) גם בימים ההם. אע"פ שאפילו "כל הגוים" ראו והבינו שבניית החומה היתה מאת ה', מכל מקום בקרב השרים היהודיים והיהודים העשירים המתבוללים, היו עדיין התרפסות וחנופה לגוים שניסו להכשיל את הבנין. וזה שאמר:

מַרְבִּים חֹרֵי יהודה אגרותיהם [אשר] הולכות [נשלחות] על טוביה. אל טוביה, זה שביחד עם סנבלט ושאר הגוים הרשעים ניסו להפחיד את נחמיה, היו שולחים בהתמדה אגרות חיבה ואהבה וחנופה. והסיבה היתה משום:

(ו:יח) כי רבים ביהודה [בקרב השרים והעשירים] בעלי שבועה לו. היו ידידים הדוקים ובעלי ברית שלו.

כי חָתָן הוא [טוביה] לשכַניה בן אָרַח. שהוא היה שר וחשוב, ובעל יכולת לתת טובות לשרים ולעשירים. והוא עצמו התחתן עם טוביה משום שהוא רצה להתבולל ולרכוש אהבה והשפעה מאת הגוים.

וִיהוחנן בנו. וחוץ מזה, יהוחנן, בנו של טוביה —

לקח את בת משֻׁלם בן בֶרֵכיה לאשה, ולכן גם מצד זה היה חזק ובעל השפעה. ולכן:

(ו:יט) גם טובֹתיו היו אֹמרים לפני. השרים האלה ניסו להחניף לו, ע"י זה שהיו מספרים בשבחו לפָנַי, שלא אחשוב שהוא אדם רע. ויחד עם זה:

ודבָרַי היו מוציאים לו. הצבועים היו מבשרים לו את תגובותַי.

אגרות שלח טוביה ליָרְאֵנִי. בימים האחרונים, כאשר בנין החומה עמד להיגמר, ניסה טוביה להפחידני, עד הרגע האחרון, מכיון שידע שיש לו גיבוי מצד המתבוללים האלה. ומ"מ העשירים המשיכו להחניף לו.

מלחמה; שנאת הגוים — אנטישמיות; יראת אלקים

(ז:א) ויהי כאשר נבנתה החומה. כלומר, אחרי שנגמרה בניית החומה, אז:

וָאַעמיד הדלתות. דבר שעדיין לא הספקתי לעשות קודם לכן, כדלעיל (ו: א). ועכשיו נגמרה הגנת העיר מבחינת הבנייה. ומ"מ לא חלפה הסכנה מאת הגוים, וירושלים היתה עדיין טעונה שמירה מחשש להתקפת פתע. ולכן:

ויִפָּקדו השוערים והמשֹׁררים והלוים. נתמנו שוערים, שומרי השערים. והם נתמנו מקרב הלויים, שהיו גם שוערים בבית המקדש וגם משוררים, וכן סתם לויים בתפקידים אחרים. על הלויים כולם, הוטלה שמירת העיר.

(ז:ב) וָאֲצַוה את חֲנָני אחי ואת חנניה [שהוא היה] שר הבירה. חנניה היה לוי, והיה ממונה על עניני הלויים בבית המקדש הנקרא "בירה", כמו בפסוק (דברי הימים א כט: א): "כי לא לאדם הבירה, כי לה' אלקים". ונחמיה מינה את חנני אחיו (של נחמיה) ואת חנניה, להיות:

על ירושלים. הממונים על שמירת ירושלים מהאויב. נחמיה בטח בחנני משום שהיה אחיו. והוא נתן אֵמון גם בחנניה, כי הוא הכיר:

כי הוא כאיש אמת, ויָרֵא את האלקים מֵרַבִּים. הוא גם איש הגון ולא בוגד ולא נתון לאחר. והוא היה גם ירא את האלקים מימים רבים, וגם היה ירא אלקים הרבה יותר מרבים אחרים שבמעמדם, כשָׂרים וגדולים, היו לכאורה יותר גדולים וחשובים ממנו, ומשום כך היו צריכים לקבל את המינוי. ויראת האלקים היא ראשית המעלות, כי רק ירא אלקים הוא הגון ומחוסן מפני פחד האדם ופיתויים.

(ז:ג) ...לא יִפָּתחו שערי ירושלים עד חֹם השמש. כדי לשמור שמירה מעולה נגד האויבים, לא יִפָתחו הדלתות עד חום השמש, דהיינו בארבע שעות, כמו שאמרו חז"ל (ברכות כז.): "'וחם השמש ונמס' (שמות טז: כא) — בארבע שעות... איזו היא שעה שהשמש חם והצל צונן? הוי אומר בארבע שעות". שאז כולם כבר קמו והתפללו והם מוכנים לעבודתם ולכל בעיה שתהיה.

ועַד הם עֹמדים. עד שעה זו שהשומרים הלויים יעמדו על המשמר, לשמור על שערי העיר, והעם יעמוד למלאכתו, לא יפָּתחו השערים אלא:

יָגִיפו הדלתות וֶאֱחֹזו. יסָגרו הדלתות ויהיו נעולים גם בבריחים.

והַעֲמֵיד משמרות יֹשבי ירושלים איש במשמרו. חוץ מהמשמר ליד השערים, העמיד את כל תושבי ירושלים, חוץ מהלוים, איש איש למשמר קבוע בעיר. וכן:

ואיש נגד ביתו. כל אחד ישים משמר מול ביתו. והיה צורך בכל זה משום:

עלייה לא"י — היהודים לא רוצים לעלות; שנאת הגוים

(ז:ד) והעיר רַחֲבַת יָדַיִם וגדֹלה. העיר היתה גדולה, והיה צורך בהרבה אנשים לשמירה. אך מצד שני:

והעם מעט בתוכה. בעוונות היהודים שלא עלו לא"י מבבל, העיר היתה דלה באוכלוסיה, ולא היו הרבה אנשים לשמור עליה. וחוץ מזה:

ואין בתים בנויִם, שהיו יכולים לשמש כאזהרה לאויב, שהרי כאשר האויב רואה בתים עם אנשים, הוא נזהר וחושש שמא יראוהו. ומשום כך, היו צריכים לגייס את כל תושבי העיר לשמירה מתמדת.

טהרת עם ישראל ואל יתערב בהם זר

(ז:ה) ויתן אלקי אל לבי. הקב"ה נתן בלבי עצה טובה וחשובה. הרי הגלות היא מקור בעיית הטומאה והטמיעה וההתבוללות. וא"י חשובה רק ככלי שיחזיק את העם הקדוש, ישראל. ולכן חשוב היה לעמוד על זה שכל אלה שחזרו מבבל היו באמת יהודים, וגם מיוחסים למשפחות יהודיות (וחשוב ללמוד מזה לקח גם לימינו, שחייבים לעמוד איתן ולעיין בקפדנות על כל מי שמגיע לא"י, לדעת האם אמנם יהודי הוא). ובזה גם יתחזק נחמיה במאבקו שלא לתת לגוים השומרונים להצטרף לישראל. ואע"פ שאלה שבאו מבבל ולא היו מיוחסים כיהודים היו יכולים לתרום לחיזוק העם נגד השומרונים, והפקודה שיוציא אותם עכשיו מקרב העם תביא למחלוקת וחולשה — מ"מ נחמיה לא היסס, שהרי אחדות הבנויה על שקר ובניגוד להלכה אינה אחדות אלא פיזור ופילוג. ולכן החליט נחמיה עכשיו לקבץ את העם:

...להתיַחשׂ. וזאת על פי ספר הייחוס שכתבו בימי זרובבל, כאשר עלה לא"י שלשים ושש שנים קודם לכן (שהרי היו שנתיים לכורש, ארבע עשרה לאחשורוש, ועשרים שנה לדריוש הפרסי, עד שעלה נחמיה). וזהו שאומר:

וָאֶמצא ספר היחשׂ העולים בָּראשונה [בימי זרובבל] וָאֶמצא כתוב בו. את היחס דלהלן:

(ז:ו_לח) אלה בני המדינה... ושלשים. כל זה מספר ישראל.

(ז:לט_מב) הכהנים... כל זה מספר הכהנים.

תוכחה

(ח:א) וַיֵאָספו כל העם... נחמיה עלה לא"י שלושים ושש שנים אחרי שעלה זרובבל בימי כורש, ושלוש עשרה שנה אחרי שעלה עזרא הסופר, ועדיין לא הצליח עזרא לתקן את הדת כראוי, מפני שהעם לא היה מוכן לשמוע לו לגמרי. ואע"פ שבפרק י' בספר עזרא נאמר שהיתה התחלה של הוצאת נישואי תערובת, מ"מ הרבה נשארו, כמו שנראה להלן, או אולי אח"כ המשיכו להתחתן עם הגוים. וחוץ מזה, המצב הדתי הכללי היה ירוד. ורק כאשר הגיע נחמיה פחת המלך, עם מעמד ממשלתי, פחדו העם וכיבדו אותו, והוא הצליח לעזור לעזרא לשנות את המצב. וכאן קיבצו את כל היהודים בראש השנה לשמוע ספר דברים (כן נ"ל) ולשמוע את המצוות שלא קיימו, ולתוכחה ביום הדין.

אל הרחוב... היינו או בהר הבית או בעזרת הנשים, אך העיקר — מחוץ לעזרה.

(ח:ב) ...מאיש ועד אשה. שלא יֵעדֵר מבוגר מכל ישראל.

וכל מֵבין. וגם כל ילד שהגיע לגיל שיוכל להבין.

לשמֹע. כדי שכולם ישמעו את התוכחה.

ביום אחד לחֹדש השביעי. הוא ראש השנה.

תוכחה

(ח:ג) ויקרא בו לפני הרחוב... העמידו במה של עץ מול הרחוב הגדול בהר הבית, והמקום ברחוב היה מול שער המים, ושם עמד עזרא, כאשר מימינו עמדו ששה ומשמאלו ששה. וזה שכתוב "זכריה משולם", אדם אחד היה, זכריה שמושלם במעשיו — כ"כ במגילה (כג.). עוד אמרו שם שחז"ל התקינו לקרוא לתורה ששה גברים ביוה"כ, כנגד הששה שעמדו כאן מכל צד של עזרא. ואע"פ שכאן היה בר"ה ולא יוה"כ, מ"מ מכיון שגם כאן הכוונה היתה להחזירם לתשובה, למדו מכאן. ונ"ל שהכוונה היא גם שאותם שנים עשר, הם כנגד שנים עשר השבטים שעמדו בהר גריזים ובהר עיבל, וזה שרצה שיהיו ששה מכל צד, הוא כמו שעמדו שם, מפני שכמו ששם רצה הקב"ה לכרות ברית עם בני ישראל, ולהכניס לתוכם יראה, כך גם כאן. והטעם שהיו ששה מכל צד, גם בהר גריזים ועיבל וגם כאן, הוא לרמז לששה ימי בראשית שנבראו לאדם, והם מסמלים את חייו — אם יחיה אותם כראוי, הוא יזכה לשַבָּת שכולה טוב ולחיי עולמים, אך אם יחיה אותם ח"ו לא כהוגן, לא יזכה לשבת הגדולה. ועיקר הכוונה היא להראות את הבחירה שניתנה לאדם, ושחייב הוא להתגבר על יצרו.

(ח:ה) ...וכפִתחו עמדו כל העם. כאשר עזרא פתח את הספר, עמדו כל העם על רגליהם, וגם "עמדו" — הפסיקו לדבר, כמו שאמרו חז"ל (סוטה לט.): "כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר".

תשובה

(ח:ו) ויברך עזרא את ה' האלקים הגדול.

אהבת ה' ושמחת מצוה

(ח:י) ...לְכו, אִכלו מַשְמַנים ושתו ממתקים, ושִׁלחו מנות לְאֵין נכון לו, כי קדוש היום [ראש השנה] לאדֹנינו, ואל תֵּעָצבו כי חֶדוַת ה' היא מָעֻזכם. פירש מצודת דוד: "שמחת יו"ט שהיא שמחה של מצוה היא תתן לכם עוז ותעצומות".

עם ישראל; נישואי תערובת

(ט:ב) ויִבָּדלו זרע ישראל מכל בני נֵכָר...

ידעתי את ה'

(ט:ו) אתה הוא ה' לבדך, אַתָּ עשית את השמים, שמֵי השמים וכל צבאָם, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם, ואתה מחיה את כֻּלם, וצבא השמים לך משתחוים.

עם ישראל; אמונה

(ט:ז_ח) אתה הוא ה' האלקים, אשר בחרת באברם, והוצאתו מאור כשדים, ושמתָּ שמו אברהם; ומצאת את לבבו נאמן לפניך, וכרות עמו הברית...

ארץ ישראל

(ט:ח,טו,כב_כג) ומצאת את לבבו [של אברהם] נאמן לפניך, וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני... ותאמר להם לבוא לרשת את הארץ אשר נשאת את ידך לתת להם... ותתן להם ממלכות ועממים וַתַּחְלְקֵם לְפֵאה. וַיירשו את ארץ סיחון ואת ארץ מלך חשבון ואת ארץ עוג מלך הבשן... וַתְּביאֵם אל הארץ אשר אמרת לאבֹתיהם לבוא לָרָשת.

אהבת ה' לישראל; השגחה פרטית

(ט:ט) ותֵּרא את עֳני אבֹתינו... אומר מצודת דוד: "נתת לב לראות בעָנִיָם ולגָאלם".

קידוש השם; עונש הגוים; ידעתי את ה'

(ט:י) ותתן אֹתֹת ומֹפתים בפרעה... כי ידעת כי הזידו עליהם, ותעש לך שם כהיום הזה.

תורה מסיני

(ט:יג) ועל הר סיני ירדת, ודַבֵּר עמהם משמים, ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חֻקים ומצוֹת טובים.

ארץ ישראל; ישראל מורדים בה'

(ט:יז) וימָאֲנו לשמֹע, ולא זכרו נפלאֹתיך אשר עשית עמהם, וַיַקְשו את ערפם ויתנו ראש לשוב לְעַבְדֻתָם במִריָם... ישראל אינם רוצים ללכת לארץ ישראל.

"וישמן ישורון ויבעט"; ישראל מורדים בה'; נביאי ה'

(ט:כה) ...וַיירשו בתים מלאים כל טוּב... ויֹאכלו וישבעו וישמינו, ויתעדנו בטובך הגדול, (כו) וַיַמרו וימרדו בך, וישלִכו את תורתך אחרי גַוָם, ואת נביאיך הָרָגו, אשר הֵעידו בם לַהֲשיבם אליך... (ל) וַתָּעַד בם ברוחך ביד נביאיך, ולא הֶאֱזינו...

הודאה על האמת; צידוק הדין; שכר ועונש

(ט:לג) ואתה צדיק על כל הבא עלינו, כי אמת עשית ואנחנו הרשענו.

ארץ ישראל; השגחה פרטית; שכר ועונש

(ט:לו_לז) הנה אנחנו היום עֲבָדים, והארץ אשר נתתה לאבֹתֵנו לאכֹל את פריה ואת טוּבה, הנה אנחנו עבדים עליה ["שאנחנו מעלים מס לכל גוים" — רש"י]. ותבואתה מַרְבָּה לַמלכים אשר נתתה עלינו בחטֹאותינו, ועל גְוִיֹתֵנו מֹשלים ובִבְהֶמְתֵּנו כרצונם, ובְצָרָה גדֹלה אנחנו. גם ישוב ארץ ישראל אינו מספיק אם גוים מושלים בה.

אמונה; ידעתי את ה'

(י:א) ובכל זאת אנחנו כֹּרתים אֲמָנָה, וכֹתבים, ועל הֶחָתום שָׂרֵינו, לְוִיֵנו, כהנינו. פירש רש"י: "ובכל הרעה הזאת הבאה עלינו, 'אנחנו כורתים אמנה' להקב"ה להאמין ולבטוח בו... ואנחנו כותבים בספר לקבל מלכותו עלינו". ישראל כורתים ברית באמונה, לשמור את המצוות ולקבל עליהם עול מלכות שמים.

עם ישראל; נישואי תערובת

(י:לא) ואשר לא נִתֵּן בנֹתינו לעמי הארץ, ואת בנֹתיהם לא נקח לְבָנינו.

ארץ ישראל

(יא:א_ב) וַיֵשבו שרי העם בירושלים, ושאר העם הפילו גורלות להביא אחד מן העשרה לשבת בירושלים עיר הקֹדש... ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים. פירש מצודת דוד (ב): "ולפי שישיבת הכרכים קשה, כי היוקר יהיה במקום רבת עם, לזה תֵּחָשב לנדבה". היו מתנדבים, וכן הפילו גורלות לראות מי יתיישב בירושלים לשמרה מן האויב, על אף שרוב העם לא רצה.

כפייה; נישואי תערובת

(יג:א,ג,כג_כה) ...ונמצא כתוב בו [בתורה] אשר לא יבוא עמֹני ומֹאבי בִּקְהל האלקים עד עולם... ויַבדילו כל עֵרֶב מישראל... גם בימים ההם ראיתי את היהודים הֹשיבו נשים אשדֹדיות, עמֹניות, מואביות, ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית... וָאָריב עמם וָאֲקללם וָאכה מהם אנשים וָאֶמרטם, וָאשביעם באלקים: אם תתנו בנֹתיכם לבניהם ואם תשאו מבנֹתיהם לבניכם ולכם.

כפייה; שבת

(יג:יז_כ) וָאָריבה את חֹרי יהודה, וָאֹמרה להם: מה הדבר הרע הזה אשר אתם   עֹשים ומחללים את יום השבת... וָאֹמרה וַיִסָגרו הדלתות, וָאֹמרה אשר לא יִפְתָחום עד אחר השבת... עיי"ש עוד.