האתגר

פרק חמישי - מדינת סגולה - העם בחוץ

מדינת סגולה – העם בחוץ

מדינת ישראל איננה מתקיימת בחלל הריק. אין היא מדינה ככל המדינות האחרות המתעניינת רק בנעשה בתוך תחומה ובאזרחים הנתונים למרותה החיים ברובם בגבולותיה. המדינה הצרפתית, למשל, זהה עם אזרחיה היושבים בתוכה. הצרפתי, המהגר לארצות הברית ומקבל אזרחות אמריקנית, מוותר על אזרחותו הצרפתית ועל לאומיותו הצרפתית. הוא נחשב לאדם מממוצא צרפתי בלבד.

מדינת ישראל שונה לחלוטין באופיה. עניינה אינו מתמקד רק באזרחי ישראל, בישראלי החי בתחומיה, או נושא את הדרכון הישראלי. ישראל היא ארצו של העם היהודי, המחברת יחדיו את היהודים בקשר בל יינתק, בכל מקום בו יימצאו, תהיה אזרחותם אשר תהיה. זכותה לתבוע מן היהודים חובות כלפיה ויש לה חובות כלפיהם, שכן העם היהודי ברחבי העולם הוא עם אחד ומולדתו האחת והיחידה היא בסופו של דבר ארץ ישראל הריבונית. עם ישראל וארץ ישראל מזווגים בברית נצח. העם היושב בארץ ומחוצה לה, חייב נאמנות למדינה והמדינה חייבת לדאוג לו בכל.

אין הכוונה לומר, שהיהודי המתגורר מחוץ לגבולות ישראל איננו אזרח המדינה בה הוא יושב. היהודי החי בחוץ לארץ אינו אזרח ישראל אוטומטית. הוא אינו כזה. אולם אם כי היהודי בגלות חייב נאמנות כלפי המדינה בה הוא אזרח, אין להתעלם מכך, כי העם היהודי על פזוריו הוא עם אחד, והקשרים בין היהודיים אינם דומים לאלה הקיימים למשל בין אנשים ממוצא צרפתי. הקשרים היהודיים הדוקים יותר, נצחיים ולא ניתנים לניתוק. אמנם היהודי חייב בנאמנות למדינה שהוא דר בה, אשר העניקה לו זכויות אזרח, אולם בשוני למהגרים שניתקו עצמם מארצות מוצאם ומקיימים קשר רופף בלבד עם מולדתם בעבר, אין הדבר כן לגבי היהודי.

היהודי הוא חלק לא נפרד מאומה, אשר קיומה אינו מותנה במדינה כלשהי. גם כאשר לא הייתה קיימת מדינה יהודית, נתקיים עם יהודי הקשור באלפי נימים לארץ ישראל. עם כינון המדינה היהודית, ממשיך להתקיים העם היהודי, בין שהוא חי גבולותיה ובין שהוא דר מחוצה לה. יתירה מזאת, חובה מוטלת על כל יהודי לעזוב את ארץ מושבו ולעלות לארץ ישראל, עליה שהיא ביטוי לתקוותו הממושכת של העם היהודי, המצויה בתפילות ובמצוות. יהודי החי מחוץ לגבולות ישראל, אינו פטור מחובות כלפי ארץ ישראל, בין שקיימת ובין שאינה קיימת בה מדינה. כל עוד חובתו כלפי ישראל אינה מתנגשת בחובותיו כלפי המדינה בה הוא אזרח, עליו לעשות כל שלאל ידו כדי לסייע למדינת היהודים. כאשר יש התנגשות בין החובות, עליו לעזוב את ארץ מושבו, לוותר על אזרחותה, לעקור מן הגלות ולעלות לארץ מולדתו הנצחית.

היהודי שמחוץ לגבולות ארץ ישראל חי בגלות, בין אם הוא מכיר בכך, בין אם לאו. האמת אינה נשענת על אמונה סובייקטיבית. מולדתו של היהודי היא ארץ ישראל. חובתו היסודית היא כלפי ישראל ומוטל עליו לעלות לארץ. אם יהודי אינו עולה לציון, איננו משוחרר מן החובה לעשות כל אשר לאל ידו למען אלה החיים בארץ הקודש.

 משעה שהוקמה מדינה יהודית בארץ ישראל, יש לה זכות מלאה לתבוע מיהודי העולם לעשות למענה.

אין זה בבחינת מתת חסד, בדומה לסיוע לארצות אפריקה או אסיה בשעת מצוקה מבחינה הומנית. היהודי מסייע למדינה היהודית ולעם היושב בארץ מתוך חובה כלפי ארץ מכורתו – תרומה למען ישראל אינה דומה לתרומה להודו. אמנם חשוב לעזור לנכרי, אך חובה היא לעזור לארצך.

חובת היהודי בגולה כלפי ארץ ישראל אין להפריכה, כמה שתהיה קשה חובה זו. איוולת היא לחשוב כי אזרחות במדינה ממדינות הגלות מנתקת כליל את הקשרים עם מדינת היהודים.

אולם, היחסים בין יהודי הגולה לבין ארץ היהודים אינם חד-כיווניים. כשם שהיהודי בגולה חייב לסייע למדינה, כך זו חייבת לראות עצמה כמגן וכאפוטרופוס לו בכל אתר ואתר בו יימצא.

מדינת ישראל, יש שהכירה במערכת יחסים זו ויש שהתעלמה ממנה. כאשר עלתה שאלת הפיצויים מגרמניה, וגרמניה המערבית התחייבה לשלם מאות מיליוני מארקים בעד הרכוש היהודי שהוחרם ונשדד, תבעה ישראל כי תוכר כנציגתם של יהודי אירופה שנספו בשואה אם יש סוברים שאפוטרופוסות זו תקפה רק לגבי יהודים מתים, הרי חלקה של ישראל בהבאת אדולף אייכמן לדין תסתור את טענתם.

 על פי החוק הבין לאומי והפרטי, מדינה שלא נתקיימה בתקופה בה ביצע אייכמן את פשעיו, ואשר קורבנות פשעיו לא היו אזרחיה, משוללת זכות חוקית לשפוט אותו. האפוטרופוסות על העם היהודי מצד מדינת ישראל היוותה את בסיס התביעה למשפט. אייכמן נידון לפני בית משפט ישראלי בגלל פשע השמדת עם שביצע נגד האומה היהודית. ישראל שימשה התובע של העם היהודי אף שלא הייתה קיימת בשעת בי של העם היהודי אף שלא הייתה קיימת בשעת ביצוע הפשעים , ולא נתבקשה לכך על ידי העם היהודי, ואפילו אם חלק מהעם ממאן לקשור עצמו אליה.

 מתוך הכרה של אפוטרופוסות תובעת ישראל מהעם היהודי עזרה כספית ועלייה לארץ.

 הגישה של נואמי המגבית היהודית לקהל היהודי היא מעבר לגישה עסקית או הומניטרית, זוהי תביעה למילוי חובה. אתם יהודים וזו מדינת היהודים, הרימו תרומה משום שחובתכם לסייע לארצכם.

 היהודי בלוס אנג'לס, בלונדון, בבריסל, בפריס או ביוהנסבורג נענה ברצון לכך ותורם למגבית היהודית.

אולם האם היחס היהודי מתבטא רק בכך? אם היהודי בגולה חייב להגן על המדינה היהודית, משום שיהודי הינו, האם אין המדינה היהודית חייבת להגן עליו, משום שהינה מדינת היהודים? אם היהודי בלונדון נותן משלו למדינה היהודית, האם המדינה היהודית אינה חייבת באותה מידה לתת לו משלה?

אכן, זו היא מערכת יחסי גומלין ואין ממשלה יהודית שתוכל להתעלם ממילוי חובותיה כלפי היהודים ולהפוך את היחסים בין ישראל לגולה לחד-סיטריים.

לא טובתה של מדינת ישראל צריכה להכתיב את מדיניות החוץ שלה, אלא טובתו של עם ישראל בלי להתחשב בקשיים הנגרמים עקב כך למשרד החוץ.

 כך אפוא, אם הפעילות הפומבית מצד ישראל והתנועה הציונית נגד מדיניות ברית המועצות כלפי אזרחיה היהודיים מתנגשת עם האינטרס של שיפור היחסים בין ישראל לס.ס.ס.ר. (=ברית המועצות), יש לוותר על כך למען האינטרס של יהודי ברית המועצות. לא כך נהגה ישראל בעבר.

 עוד יסופר על מדיניות סבילה של ישראל למען יהדות ברית המועצות וניונות להשקיט מחאות אקטיביות פחות או יותר למען יהודי ברית המועצות, מחשש לאינטרסים של המדינה.

אנו רואים היום שהממשלה מתעלמת מחובתה לעמוד לימין אלה הרוצים למנוע את הדו-קיום בין ארה"ב לבין בריה"מ, למרות הידיעה שהשגתו תהווה טרגדיה ליהודי בריה"מ.

 "עבדים היינו לניקסון (=נשיא אמריקאי) בוושינגטון". כך, הבדלנו בין היהודי הישראלי לבין יהודי המצוקה בארצות ערב כאשר הטרור פגע באזרחי המדינה, לא היססנו לפלוש לתוך בירה ערבית ולנקום את נקמתנו, אבל כאשר יהודי סוירה משמשים כמטרה לטרור – אין תגובה כלפי דמשק. זריזים מקדימים לחסל ערבים בקפריסין, ברומא ובפריס – כאשר פשעם מכוון כנגד ישראלים, אבל דיפלומטים ערביים חיים בשאננות בבירות שונות, על אף רצח יהודים בדם קר בבגדד.

 למדינת ישראל חובה מוסרית עמוקה, לראות עצמה אפוטרופוס לעם היהודי בכל אתר ואתר, ולנהל מדיניות חוץ הרואה באינטרס היהודי אינטרס עליון.

 אני חוזר ואומר, כי לא כך נהגה הממשלה בעבר, כוונתי לסירוב המחפיר של הממשלה לאסור את הפעילות הפושה והולכת בתחומי ישראל, בטענת סרק, כי אי אפשר לאסור פעילות כזו במדינה דמוקרטית. אין זה הנימוק האמיתי, הרי הממשלה היתה זריזה למדי ""לעצב" את התהליך הדמוקרטי, כאשר היה נדמה לה כי המצב מחייב זאת מסיבות "ביטחוניות", איני מתפלמס עם הממשלה על כך, אך כשם שנתן להגביל את הדמוקרטיה מסיבות ביטחוניות, אפשר להפסיק את פעילות המסיונרים המרעילים נשמות יהודיות.

 הסיבה האמיתית לסירובה של ישראל לשים קץ לפעילות המסיונרית הוא החשש מפני תגובה נזעמת מצד הכנסייה. מחאה מצד הותיקן עלולה לסכן את התמיכה באו"ם מצד המדינות הקתוליות באמריקה הלטינית ולהביא לתגובה שלילית מצד קבוצות פרוטסטנטיות חשובות בארצות הברית, התומכות במסיונרים בארץ ישראל. אלה הם פגמים וסתירות בחובות מדינת ישראל כלפי העם היהודי.

 תפקידה של ישראל כאפוטרופוס של העם היהודי מחייב מדיניות חוץ תוקפנית. עליה לעמוד בפרץ נגד כל ביטוי של דיכוי יהודים בכל אתר ואתר ואף להתערב בענייניה ה"פנימיים" של מדינה המדכאת יהודים. זה מחייב את המנהיגות הישראלית לכוון ולעודד קבוצות יהודיות להפגין ולמחות למען יהודים, גם כאשר עשוי הדבר לפגוע באישים או גופים שאנו מעוניינים בתמיכתם.

            אם הטרור הערבי מסכן חיי יהודים, אין לסלוח לממשלה יהודית הנמנעת לסייע ליהודים הנתונים לטרור ערבי, גם אם אינם אזרחים ישראלים. אין להבדיל בין יהודי ישראלי ליהודי שאינו תושב הארץ. אם עקב יהדותו הוא נפגע, המדינה היהודית חייבת להגן עליו. עליה לעשות למען יהודי הגולה, כפי שהיא תובעת מהם לעשות למענה.

            אין איוולת גדולה מזו לדרוש מאומות העולם להגן על היהודים, אזרחי אותן מדינות, מפני טרור. אוממות העולם יפעלו לכל היותר באופן חלקי. זוהי חובת המדינה היהודית, האפוטרופוס של היהודים ועליה למלא חובותיה כלפיהם ולא להנות בלבד מעזרתם לה.

            לפיכך, כאשר יש צורך לארגן קבוצות יהודיות בגולה כדי להגן על חיי יהודים, אם יש לציידן, לאמנן ולתמוך בהן, חייבת בכך המדינה. קיים צורך להיעזר בשליחים בלתי רשמיים של ישראל ובציוד ישראלי. ישראל חייבת לעשות זאת, ואל לה לפטור עצמה מן האחריות לחייהם של יהודים הנתונים בסכנה.

            אם העלייה חיונית ליהודים בארצות מסוימות, חייבים שליחי ישראל להתריע על החרפת שנאת ישראל באותן ארצות, בלא להתחשב בזעמה של אותה ארץ או בעויינות הממסד היהודי שם.

            כוונתי לארצות הברית, בה היהודי ממאן להבחין בסכנה ומגיב בחרון נגד כל נסיון להעלות את הצורך בעליית חרום (זוהי הסיבה שב- 1972 הקונגרס הציוני סירב להעלות נושא זה על סדר יומו).

            ששה מליוני יהודים אמריקניים (שוב אותו מספר), ניצבים בפני סכנה מוחשית של גלי שנאת ישראל.

            ארץ זו, למרות מסורת הדמוקרטיה והחירות, קיימת בה חברה אלימה ואכזרית. ארץ זו לא נפגעה מן ההתנגשות בין מעמדות, בגלל ההיסטוריה קצרת הימים שלה, הייתה לארץ אפשרויות רבות, המספקות תעסוקה לכל מהגר. התחרות אשר הצמיחה רגשי קנאה ושנאה כלפי יהודים באירופה, לא הורגשה בדרך כלל בארץ החדשה שהעניקה שפע של הזדמנויות לפרט.

            אך עבר זה חלף ואיננו, הדברים השתנו באמריקה, עשרים וחמש השנים האחרונות באמריקה כמעט ללא שנאת יהודים גלויה, היו בבחינת אשלייה. שתי הסיבות העיקריות לכך חלפו. האחת השואה המזעזעת, אשר טלטלה את מצפון העולם לפני עשרים וחמש שנים יצרה אווירה נוגדת אנטישמיות. השנייה – הפריחה הכלכלית ללא תקדים, העניקה לאמריקה חיים טובים, תעסוקה מלאה, ודברי מותרות. הרגשת האשמה על פשעי אושוויץ, והשגשוג הכלכלי גרמו לנסיגה בשנאת יהודים אך לא העבירוה מן העולם. עתה נעלמו סיבות אלה ואין מניעה לפריחת אנטישמיות מחודשת וארסית. הזמן שחלף מאז השואה ונצחון ישראל במלחמת ששת הימים, סיפקו לעולם את ההזדמנות המיוחלת מזה עידן ועידנים לפטור עצמו מן הצלב שנשא על כתפיו. כן חלפו ימי השגשוג הכלכלי בארצות הברית ובמקומם באו ימים של כיעור וסכנה.

            אמריקה היא ארץ שנקלעה לצרה. היא שסועה על ידי יצרי שנאה גזעית, כאשר הלבן והשחור מתנגשים בחמת זעם על עניין הסעת ילדים באוטובוסים משותפים ואינטגרציה בבתי ספר; יש בה תופעות אלימות לגבי עקירה מסביבת מגורים אחת לאחרת; התחרות על השגת משרות של צווארון לבן וכחול; מתח ומאבק בין-גזעי בצבא. ערי ארצות הברית אמנם אינן מוצתות על ידי הקיצונים, זאת מאחר וגילו דרכים אחרות להשתלט עליהן, מאחר ובני המעמד הבינוני נמלטים מהם כמפני מגיפה. ההתקדמות החברתית של המיעוטים הולידה מתחים וציפיות גדולות יותר. מי יהיה השעיר לעזאזל בעתיד אם לא היהודי הפעיל בתנועה למען זכויות האזרח. מי, אם לא הליברל היהודי יהי מטרה לחיציהם ש להמוני אמריקנים ממורמרים.

            נוסיף לכך את המפלה האמריקנית בוויטנאם. מי יואשם כאחראי להשפלה ולהרג המיותרים? מי יואשם ב"תקיעת סכין" בגב האומה? מלחמה זו אשר הרעילה את אמריקה ופילגה אותה לשני מחנות עוינים, הביאה להשמצת הצבא, ומי מכתים את הפיקוד הצבאי אם לא היהודים אשר התבלטו באופן מובהק בתנועת ההתנגדות למלחמה? חזקה על האמריקני המצוי שיישכח שמותיהם של מקגווארן ומקארתי ויזכור שמות של רובין, הופמן וקיסינג'ר. כידוע הרפובליקה הווימרית נפלה בגלל אגדה על בוגדים מבית, דומה שעתה נרקמת אגדה חדשה בארצות הברית בה יוצג היהודי כנבל.

            הכעס והמרירות של האמריקני המצוי המופנה כלפי השמאל הרדיקלי המתנגד לערכי החיים המקבולים על האמריקני הממוצע, יופנה בסופו של דבר כלפי אלה הנחשבים כמהרסי האופי האמריקני ההיסטורי.

            התבלטות יהודים מסוימים בתנועות אשר לעגו לדגל האמריקאי, לכהונת הנשיאות ולכל הערכים המקודשים על ידי האמריקני הפשוט, יולידו תנועת תפנית מהמרכז לימין רדיקלי מלווה בשנאה כלפי היהודי.

            מפח הנפש של האמריקני המצוי הצופה בהתמוטטות מערכת הערכים החברתית והמוסרית שהוא מוקיר, הוא תופעה גלויה לכל. הריחוק בינו לבין ילדיו, ריבוי הפורנוגרפיה והמתירנות המינית מטילים עליו מורא. הוא מבקש לחזור אל ערכיו ה"אמיתיים" הנראים לו מהוגנים, הוא מתגעגע למנהיגים שיחזירו על כנם ערכים אבודים אלה ומבקש להעניש את האחראים למהפיכה החברתית. ומי אם לא היהודי יהיה השעיר לעזאזל?!

            בנבכי הבעיות הגזעיות, הפוליטיות, החברתיות והפסיכולוגיות חבוי זיק העלול להבעיר את חבית אבק השריפה, עליה אנו יושבים. ארצו של הענק הכלכלי מיטלטלת טלטלה רבתי, הכלכלה האמריקנית מתגלה כנמר של נייר. אמריקה ניצבת מול בעיה של מליוני מובטלים ומספר לא ידוע של מועסקים למחצה. באזורים עירוניים נוספים, קיימת מנוסה של המעמד הבינוני ובגלל מיעוט הכנסותיהם הם הופכים למרכזי אבטלה ומשטמה. האינפלציה ממשיכה לכרסם את רמת הדולר וחסכונות המעמד הבינוני, השמקיף על כך בחוסר אונים.

            שוב, לאחר מחצית יובל נמצאים אמריקנים רבים מול האפשרות לאבד את מנעמי החיים, מהם נהנו שנים רבות. אנשים אלה מסוכנים משום שלא בנקל יסכינו לעוני, והם עלולים לשעות אל הדמגוגים והמטיפים לגזענות המבטיחים חיים תמורת ויתור על חרויותיהם. ואכן, הדמגוגים, אנשטישמים ופשיסטים, נמצאיםפ בהמוניהם בארצות הברית. הבה נתעלם לרגע מריבוי מספרם, נהרהר בגידולם באחרונה וביכולתם לשגשג בתקופה של אלימות, תסכול, רוגז ושנאה. אלה הם יסודות החברה האמריקנית בימינו, הטומנים בחובם זרעי פורענות העלולים לצמוח מעלה מעלה. יש דמגוגים המדברים כבר בגלוי על תאי גזים ועל השמדת יהודים. הם מתכוונים לכך ואי אינו בטוח אם ניתן יהיה לעצור בעדם כאשר תגיע שעתם.

            נוכח איום זה על ציבור של שישה מליוני יהודים, שומה על ישראל להתעלם מכל שיקולים אחרים ולהכין תכנית לעליית חירום המונית. אם קו חדש הנוקט בעמדה של "רחל ביתך הקטנה", ומכריז בגלוי על עליית חירום המונית יביא לידי התנגדות מעשירי ארה"ב שעינים להם ולא יראו, אל לנו להירתע מפניהם ומאיומיהם להפסיק לתרום למגבית.

            יש תחום נוסף בו קיומה של ישראל כמדינה יהודית תובע בחינה מחודשת. כאשר הבזיק רעיון הציונות המדינית בשמי היהודת האירופית ומתיישבים ראשונים עלו להקים את הבית היהודי בארץ ישראל, הם מצאו ארץ שוממה, אך לא ריקה מיושב. בארץ היו רבבות ערבים שדרו בה מדורי דורות. לתושבי המקום הבהירה הציונות בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: "אנו באנו ארצה"! לשאלתו של הערבי הנדהם את הציוני: "מי אתה ומה זכותך לבוא לארץ זאת"? השיב הלה מענה אמת: אנו היהודים, שבנו לארץ אבותינו.

            היהודים עלו לארץ זאת מכח הזכות, זו שהיתה מולדתם של היהודים ולא ניתן להכחיש את ההגשמה האלוקית.

            כשהוקמה מדינת ישראל, הגדירה בראשית את תכלית קיומה על ידי חוק השבות אשר הדגיש את התגשמות החזון בימינו.

            חוק השבות מעניק לכל יהודי את הזכות הבלתי מעורערת לחזור למולדתו. לא רק יהודים נבחרים נהנים מזכות זו, יהיו אלה דתיים, מרקסיסטים, תרבותיים ומקובלים, אלא כל היהודים שברא אלוקים.

            לא היתה בפני המחוקק דרך אחרת, כי לשלול זכותו של לו אף יהודי אחד להיכנס לארץ ישראל משמעותו שלילת זכות קיומה של הציונות, התעלמות מטיעוניהם של המתיישבים הראשונים בארץ.

            אולם, בהשראת פוליטיקאים ודיפלומטים, הפך חוק השבות למדומה; הוא איפשר שיבתם של אחדים ודחה שיבתם של אחרים. כיום ניתן למנוע כניסת יהודים למדינת ישראל, אפשר אף לגרשם מן הארץ ולהסגירם למדינות זרות. למעשים אלה ניתן תמיד נימוק הגיוני: "ישראל אינה זכאית לשמש עיר מקלט לפושעים", לישראל כחברה בארגון האומות המאוחדות יש התחייבויות בין לאומיות ואין היא יכולה להתיר לפושעים להפר חוקי ארץ מושבם תוך ידיעה שתמיד יוכלו לנוס לישראל", "ישראל אינה יכולה להניח לאנשים בעלי עבר פלילי העלולים לסכן את בטחון המדינה להיכנס לתחומיה".

            אכן המדינה דוחה יהודים שונים כבלתי רצויים. כך קורה שפוליטיקאים ודיפלומטים דוחים האידיאל בגלל "שיקוליים בין לאומיים" וארץ ישראל יורדת למדרגה של מדינת ישראל.

            זכות הקיום של מדינת ישראל מבוססת על זכות היהודים לארץ ישראל. צו הארץ הוא, שכל יהודי זכאי לבוא אליה. אין הכנסת רשאית להפר צו זה.

            אכן לפנינו דוגמא נוספת להשחתת המשמעות האמיתית של מדינת ישראל ותכלית קיומה למען עם ישראל. במקום מתן תוקף לאחדות העם היהודי ולזכויות שוות במדינה לכל יהודי, קיימת הבחנה בין "יהודים" ו"ישראלים". פושע יליד תל-אביב אין מגלים מישראל, ואילו פושע יהודי משיקגו מגורש מהארץ; ה"זר" בן 72 מהווה "סכנה למדינה", יהודי "נכרי" המוגדר כ"לא רצוי, אינו רשאי לחיות בארץ ישראל, אך רבבות ערבים רשאים לגור בה. אמנם זוהי דרך חשיבה ליברלית ודמוקרטית ביסודה, אך זוהי יהדות נוראה. בכך מדינת ישראל מתעלמת מתפקידה המיוחד בעולם כמקלט לעם היהודי, כבאת כוחו ואפוטרופוס לכל יהודי. אם מתעלמים מזאת, סימן שפשה רקב בישראל.

            מה הפתרון לבעיית הכניסה של פושעים יהודים לישראל, הנמלטים מעונש? המוח היהודי מסוגל למצוא פתרונים לכך. נעמיד את הפושע למשפט בישראל, נכלא אותו, אך בל נגרש אתו. ומעבר לזאת, אל נעשה דבר המנוגד לרוח היהדות, אל נסגירו לארץ אחרת. די סבלנו משיתוף פעולה עם גורמים זרים בטיפול בעבריינים יהודיים, כולל אלה ש"פשעם" היה התקפה על רוסים וערבים למען העניין היהודי.

            התגרום מדיניות כזאת לקשיים בקהיליית האומות ולאי נעימויות לשר החוץ? יתכן, אך המדינה היהודית לא באה לעולם כדי להעניק חיים קלים לשר החוץ, ישראל נוסדה למען היהודים, כל יהודי העולם, ללא דאגה ל"מה יאמרו הגויים?".

            לממשלת ישראל, לאזרחיה ולילידי הארץ ייאמר: מדינת ישראל איננה שייכת לישראלים בלבד, היא נחלת כל יהודי, ולכל יהודי הזכות לעלות אליה, אחרת יש הפרדה בין "יהודים" ו"ישראלים". קיימים יהודים בלבד, יהודי בישראל הדוחה הנחה זו וטוען ישראלי אני, הוא בבחינת חמסן. הוא חומס אדמת הערבים אשר דרו בארץ לפני שבאו אליה הוא ואבותיו. "אנו באנו ארצה" כיהודים, כצאצאי הגולים מציון שנדדו מגולה אל גולה ולא שכחו חלום שיבת ציון. כיהודים יש לנו מלוא הזכויות על הארץ.

            כיוצרי "ישראליות", אין לנו בה דבר ואנו נחשבים חמסנים.

            היהודי האמריקני והיהודי הישראלי, הם בראש ובראשונה יהודים. אלה המכחישים זאת סובלים מתסביך ומבקשים להימלט מן המורשת והייחוד שלהם. אין מנוס מן האמת של עם יהודי אחד ומדינה אחת, מולדת היהודים החייבת לסייע להם, כפי שהיא תובעת מהם מילוי חובות.

            בעיקרו של דבר, אנו מנסים להתמודד עם השאלה: מה היתה תכלית הציונות בהקמת מדינת ישראל?

            מהות המדינה שתיכון מהווה מענה לשאלה זו.

            אם המדינה קיימת בגלל הרדיפות האנטישמיות, וכדי לאפשר קיום "נורמלי" ליהודים בדומה לאזרחי מדינות אחרות, תהיה זו מדינה מהטיפוס הדמוקרטי המערבי. מדינה ריבונית הדואגת לרווחתה ולרווחת אזרחיה על כל המשתמע מכך. בתחומים קריטיים רבים תקים מדינה זו חייץ בין יהודי התפוצות לבינה, ותנקוט במהלכים פוליטיים אשר מנוגדים למושג של עם יהודי אחד בעל ייחוד משלו.

            מדינה הדומה למדינות אחרות אינה יכולה לחשוב במושגים של הגנה על יהודים אזרחי מדינות אחרות.

            הכללים הבין-לאומיים ימנעו בעדה לתת מקלט לפושעים, האופי הדמוקרטי ייפגע על ידי פעילות מסיונרית. אין ספק כי התחייבויות המדינה כלפי נוצרי ישראלי או מוסלמי ישראלי קודמות להתחייבויות כלפי יהודי "זר". החשש מפני התערבות בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת – במיוחד אם זו מדינה ידידותית או יותר מכן – מסייעת לישראל – ימנע בעדה הכוונת פעולות הקשורות באזרחים יהודיים של מדינה זרה. טובת המדינה תועדף על טובת העם היהודי בעולם.

            אולם, אם קיום המדינה היהודית מוסבר מנקודת ראות יהודית, כמכשיר לקיום יהודי, לזהות יהודית, למורשת יהודית, כמקור עזרה ליהודים במצוקה בגולה, ככלי שרת של העם היהודי, יהיה למדינה אופי מיוחד במינו. היא תשרת את יהדות העולם ותבסס את מדיניותה על טובת היהודים – בין אלה החיים בתוכה ובין אלה שמחוצה לה. זו תהיה מדינה הנושאת בצדק את התואר של אהבת ישראל.

            מהי אהבת ישראל? כיצד ניתן להגדירה ולהגיע אליה?

            ידוע הסיפור על צום יום כיפור שהחליש את רבי לוי יצחק מברדיטשב, שקם לדבר עם בוראו: "אלוקי אברהם, יצחק ויעקב. אתה מזהיר אותנו תמיד ללכת בדרכיך, ומדוע אין אתה מדי פעם בפעם דבק בדרכינו? כשיהודי משמיט במקרה את התפילין שלו מידו, הוא חש להרימן, מנשקן ברכות, וצם כל אותו יום. עד כדי כך גדולה אהבתו לתפילין. אך אתה, כדברי חז"ל, כורך תפילין שעליהן כתוב "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" נטלת תפילין אלו – עם ישראל, השלכת אותן ארצה, הדחת אותם מן פסגת האושר והחרות שידעו בעבר, אל עפר הגלות והרדיפות בו הם שרועים כמעט אלפיים שנה, ואתה לא טרחת אפילו להקימן ולנשקן ולא צמת עליהן! אם תסלח לתפילין שלך, תרימן ותמחל להן – מוטב, אם לא תעשה כך, איאלץ להכריז קבל עולם ומלואו, כי בורא עולם כורך תפילין פסולות...". האגדה החסידית מספרת, כי הדברים הגיעו עד כסא הכבוד, אל הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, אשר חייך ואמר: "נצחתני בני, לוי יצחק, אני מוחל להם כדבריך". זוהי אהבת ישראל של יהודי שחש בה וחי בה.

אם זוהי מהותה של אהבת ישראל, אנו צופים בקדרות רבה בדורנו המיותם מהדר ומיופי זה. קרינתו של אור יקרות משתקפת היטב רק אחר שיורדת חשכת מצרים.

כאשר שישה מליוני יהודים נרצחו במחנות ההשמדה, העולם היהודי נחרד. אולם, בקרב המנהיגות היהודית לא בערה דיה אהבת ישראל המלבה תחושת דחיפות ושליחות. כמה רחוקים היינו מן הפסגה שאליה הגיע רבי לוי יצחק מברדיטשב! כאשר שיוועו יהודים לעזרה היינו כמשותקים, ניצבים בחוסר אונים. המחדל של יהדות עולם להציל אחים ואחיות שחרב ההשמדה ריחפה מעל ראשם, הוא כתם מוסרי על מצפון היהדות. לעולם לא נוכל לומר בכנות: "ידינו לא שפכו את הדם הזה".

דבר זה אירע כאשר לא היינו ספוגים אהבת ישראל בדרגה כזאת, שתניע אותנו, תחייב אותנו ותדיר שינה מעינינו בכל עת שיהודי זקוק לעזרה. השואה היא דוגמה ראשונה במעלה, בזמננו, לחסרונה של אהבת ישראל.

מהי אהבת ישראל? משמעה הכרה בקיום עם יהודי אחד שבניו רואים בעזרה לכל יהודי בעולם אבן פינה לקיום הפרט היהודי. לאהוב את אחיך היהודי בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך. האמת לגבי היהודי כפרט היא אמת ויציב למדינה היהודית, גם היא צריכה ללמוד את לקח אהבת ישראל הלכה למעשה.

האדם היהודי והמדינה היהודית חייבים לדעת ולהאמין כי עם ישראל הוא בעל ייחוד, נבדל מעמים אחרים, דוחה לחלוטין את קריאת המרקסיסט למלחמת מעמדות המפלגת את האומה למחנות עויינים בהנחת כזב כי גורל העמלים היהודיים קשור בגורל העמלים הגויים ובמאבק משותף נגד מעסיקים יהודיים. זוהי פילוסופיה שכור מחצבתה הגלות, שיש לעוקרה משורש נשמתו ותודעתו של היהודי. כל היהודים אחים הם, ולא יהודים הינם זרים לקשר אחים זה. יש להכריז – כי היהודי בישראל קשור אל היהודי בגלות בקשרים הדוקים ומוחלטים, הנבדלים מקשרים עם אזרחים ישראלים לא-יהודים. זוהי המשמעות האמיתית של "אתה בחרתנו מכל העמים" ושל "המבדיל בן ישראל לעמים".

 על הנחות אלו חייב להתבסס מצע המדיניות של מדינה יהודית.

 האדם היהודי והמדינה היהודית כאחד חייבים ללמוד כי אין להם בן ברית קבוע בין הלא-יהודים. יחסי המדינה עם העולם הלא-יהודי חייבים להיות מושתתים על ההכרה כי, במקרה הטוב, אנו יכלים לצפות לעזרה ממנו בתקופה קצרה, מתוך שיקולים של תועלת ואינטרסים הדדיים. ברית ארעית וקצרת מועד עם מדינה זרה אל לה להניע את המדינה לבגוד, או להתכחש לאינטרסים היהודיים.

 יהודים ממדינה יהודית חייבים להבין כי כאשר מעצבים מדיניות, אמת המידה שלה תהיה תמיד: "האם טוב הדבר ליהודים?" הגיע הזמן שנחדל להיות קתולים יותר מן האפיפיור, ונבין כי בשאלות של מדיניות חוץ, לא "קשרי האחווה" בינינו לבין העולם השלישי, או רצון לשאת חן בעיני השמאל המהפכני, יכתיבו את צעדינו, אלא טובת היהודים בלבד. לא תיתכן מדיניות דו-פרצופית, חלוקה של נאמנויות בין היהדות לבין שאר "איזמים". אם סוציאליסט יהודי מוצא כי קשה לו לסייע לארצות הברית בשעה שתמיכה זו חיונית לאינטרס היהודי, הרי זאת בעייתו. יהודי טוב שואל תמיד, האם העזרה שהוא מעניק למישהו מסייעת לעניין היהודי. מערכת הבריתות שלנו בעולם הגדול חייבת להיות מושתת על העיקרון של "כבדהו וחשדהו" ועל כושרנו לתמוך במדינה אשר האינטרסים שלה חופפים את שלנו – באותו זמן.

 האינטרסים היהודייים קודמים לכל האינטרסים האחרים- סוציאליסטיים או קפיטליסטים. העם היהודי הוא אבן הפינה לנצח ולא העולם השלישי או הרביעי.

נאמנותינו אינה למוסקבה, לפקין או לוושינגטון, אלא לעם היהודי בעולם. הממשלה היהודית של המדינה היהודית בארץ ישראל היא נושאת כליה של היהדות העולמית, כשם שהיהדות העולמית חייבת לסייע לה ולעלות אליה. על הנחחות יסוד אלה יש להשתית את מדיניות ישראל.

 המדיניות הישראלית – מדיניות חוץ כמדיניות פנים, צריכה לדחות את המנטליות של הגטו, של "מה יאמרו הגוים?" (אמנם, קיימת גלותיות בתוך מדינת ישראל...).

המדיניות הישראלית צריכה להיות דינמית, נועזת ותוקפנית. בל תנסה להרשים אנשים מסוימים או לקנות ידידות על ידי צעדים זהירים. עליה להבהיר לכל, כי ישראל תעשה כל הדרוש לטובת העם היהודי.

 זו מדיניות אשר תדחה את תביעות להעדיף שיקולים "פרגמטיים" ו"ריאליים" על פני חזון ואידיאל. הגיעה העת שנלמד ונדע, כי בסופו של חשבון, מדיניות "מעשית" הבוגדת בחזון רוחני היא בלתי מעשית וכושלת, בעוד מדיניות האנשים ה"לא מעשיים" הנשענת על דמיון נועז, היא מדיניות ריאלית ומעשית. רק כאשר נפעל על פי ההכרה כי ארץ ישראל והמדינה שבה, היא אפוטרופוס ונציג האינטרסים של העולם היהודי, נחדל לבגוד בציונות, הבסיס למדינת ישראל, ולאהבת ישראל.