האתגר

פרק שישי - מדינת סגולה - העם בפנים

פרק  שישי - מדינת סגולה – העם בפנים

  היכן דרושה אהבת ישראל רבה אם לא במדינת ישראל? אנו זקוקים לסובלנות, לכיבוד דעות אחרות, להבנה, לסלחנות כלפי החיים במדינה.

 רבים מדברים על הפער החברתי, אולם מעטים מביניהם ביקרו אי פעם בשכונה של עוני. הם משלמים מס שפתיים בדיבור על הבעיה הסוציאלית ומרגיעים מצפונם בנוסח המקובל שהתקציב אינו מספיק לשני היעדים גם יחד: ביטחון ומלחמה בעוני. מדכא לראות אנשים הנסחפים אחר שטף דמגוגיה על מצוקה המפיח שנאה עדתית וחברתית לתועלת העסקנים.

 מחנה של משלמי מס שפתיים יושב ע חבית אבק שריפה ומשלה עצמו כי האש לא תתלקח. מחנה הדמגוגים מחמם את חבית אבק השריפה ומשחק באש ביודעין.

 ידוע הצורך בהקצאת משאבים גדולים להקל על שכבות הנתונות במצוקה בישראל, אך מעט מדי נעשה בשטח זה.

 הנסיונות לגייס משאבים גדולים כדי להילחם בעוני ולספק את הצרכים הבסיסיים של בני שכבות המצוקה, הם דלים. מכל מקום, הם לא נעשו מתוך תחושת דחיפות אשר לוותה רכישת מטוסי קרב. התחושה של מצב חירום לגבי בעיית העוני לא הועברה לקהילות היהודיות העשירות בעולם.

נטעה לחשוב כי יהדות העולם כבר תרמה את מלוא יכולתה. רבים היהודים במערב, אשר מעולם לא הרימו תרומה, או אלה שתרומתם אינה עומדת בכל יחס לעושרם. יהודי המערב אינם מעלים על דעתם את מידת המצוקה השוררת בישראל והשפעותיה הרות האסון. יהדות העולם מסוגלת להרים תרומות גדולות פי כמה אם ההתרמה תיעשה על ידי מגבית חירום מיוחדת, בנוסף לתרומה הרגילה.חבל כי תחושת החירום לא הועברה ליהודי העולם על ידי ממשלת ישראל. ההכרח בגיוס כספים לעזרת הנזקקים מחוור לכל, אך מעט מאוד נעשה כדי לגייס משאבים כספיים גדולים מיהדות המערב. כן יש להתריע על אדישות הממשלה כלפי תופעות של ביורוקרטיה ושחיתות. רק מעטים יודעים כמה עלו אלה לאוצר המדינה, במקום שינוצל ממון זה לסתימת פערים סוציאליים.

דברים אלה נאמרים מתוך אהבה וכאב. אין זה משנה שניתן למצוא תופעות של שחיתות ובזבוז, בממדים אלה או בממדים גדולים מהם, גם בארצות אחרות.
אנו איננו רוצים לראות אותם בארצנו. יהודי ישראל מצווים לשפר את המצב, ויהודי הגולה חייבים לעלות לארץ ולעשות לתיקונה יותר. דברי ביקורת אלה נאמרים ברוח חז"ל כי "כל אהבה שאין עמה תוכחה איננה אהבה".

חבל שהממשלה אדישה לדעת הקהל ואינה מגלה רצון להעניש את הקשורים בשערוריות. אדישות זו מקורה בהכרה, כי ביום הבחירות יתן הציבור את קולו למפלגת העבודה, כפי שעשה זאת מימים ימימה, מול הסכנה הנובעת מכך יש להתייצב בגלוי. אין דמוקרטיה בעולם שתוכל להתפאר בתופעה זו של כח פוליטי בלתי מנוצח. זו נושאת בחובה איום לדמוקרטיה הישראלית שקשה להפריז בחומרתו. ידועים דברי הלורד אקטון: "עוצמה משחיתה ועוצמה מוחלטת – משחיתה באופן מוחלט". זוהי הסכנה שאנו ניצבים בפניה בישראל.

בישראל יש בטחון מוחלט בחוגי הממשל כי שלטונם יימשך גם להבא. בטחון זה מוליך לשחיתות ולשחצנות, אשר לא ייעלמו עד אשר יהיה ידוע לכל כי ניתן להדיח ממשל זה. בעלי השלטון מאמינים, שלעולם לא יודחו והם נכונים לעשות – ועשו – מעשים לא מוסריים רבים כדי להבטיח את שיורם בשלטון.

הרצון לשמור על כוח השלטון בכל מחיר, בולט ביותר כשבוחנים מקרוב את שורשי הבעיה של הפער הסוציאלי והעדתי.

עוני הינו טרגדיה שיש להילחם בגילוייה, אך אין לבודד תופעה זו מהמכלול החברתי. העוני אינה הסיבה העיקרית לפער החברתי, לפשיעה, לגסות הרוח, לערכים חומרניים ולהרס אמות המידה המוסריות המלוות את הפער החברתי. התופעות הצומחות באזורי העוני של ישראל – זנות, עבריינות ובריונות – אין מקורן בעוני. הן נובעות מן התהום העמוקה של המשבר המוסרי והחברתי, מהתרוקנות מערכים יהודיים חלוציים. "אנשי העולם הגדול" מצפון תל-אביב ושכונת רחביה, שעקמו את אפם כלפי הספרדים ה"לא תרבותיים", חייבים לזכור כי יהודי המזרח עלו ארצה כשהם נושאים איתם מטען תרבותי עמוק – את היהדות.

כבר נשכחה מאיתנו פרשת הילדים מתימן, או שמא לא ידענו עליה? שעה שעסקניה של מפא"י ומפ"ם זועקים חמס נגד ה"פשיזם" היהודי, האם עוצר מישהו בעדם ושואל: היש עוולה גדולה יותר ממאמציהם להשחית את רוח היהדות בקרב צעירים עולי תימן, מרוקו או עירק? כאשר אישיות מסוימת מדברת על כפייה דתית, האם מזכיר מישהו לכבוד השר את תפקידו שראש עליית הנוער שהפר הבטחות חגיגיות להורים דתיים ושלח את ילדיהם למוסדות חילוניים, בהם קצצו פיאותיהם והעלימו במהירות סמלי יהדות.

העסקנים של תנועת העבודה שהשתלטו על מוקדי הכוח בישראל במשך עשרות בשנים, חמסו את היהודים הדתיים מיהדותם, כששלחו את בניהם לבתי ספר ומוסדות חילוניים ואף אנטי-דתיים. הם איימו על העולים הדתיים לנשלם מפרנסתם אם יסרבו לרשום את בניהם לבתי ספר חילוניים. כל זאת מתוך חשש שהילדים הדתיים יתנו קולותיהם בעתיד לחוגים דתיים וירחיקו אותם מן השלטון. די היה בחשש זה כדי להרעיל את נשמותיהם. האם עשה "הימין" בישראל מעשה נורא ובלתי מוסרי מזה? איני מטיל ספק בכך, שעסקני מפא"י אוהבים את המדינה, אולם אהבתם למפלגתם ולשלטון גדולה יתר.

כדי לסתום את הפער החברתי, לעצור בעד סחף הערכים המוסריים והחברתיים וההתנוונות המוסרית; כ די למנוע את הפיכת ישראל לכיכר דיזנגוף גדולה אחת; יש להשיב את היהודים לערכים שהאבות המייסדים כינו אותם הקרבה עצמית וחלוציות. המלחמה בעוני – לא תיעשה בעזרת הכסף בלבד. לא ממחסור בממון הוא שורש הרע, אלא מחסור בערכים, אותם ערכים אשר נעקרו מעולי עדות המזרח על ידי הפוליטיקאים של מפא"י ומפ"ם, כאשר ערכים אחרים לא באו במקומם.

אין בדעתי לדבר סרה על מועדוני הנוער ופעולות התרבות הנערכות בהם. אולם ארצות הברית היא דוגמה מעציבה לכשלונם של מועדונים כאלה. בן ה"טיפש-עשרה" המשולל ערכים הקובעים את הדבר החשוב בחייו, ישתעמם עד מהרה ממשחקי השחמט, כדורגל, כדורסל וציור. אורות הכרך קורצים לצעירים אלה. האידיאולוגיה של המערך לא תוכל להתמודד עם פיתויי הרחוב. הם חסרים ערכים של ממש, ערכים יהודיים עמוקים, הנותנים טעם לחייהם כאן ומשמשים נוגדנים לרצון להגר לארצות רווחה כגון: אמריקה, קנדה, אוסטרליה, בהן ניתן להשתכר יותר. (הרי העושר החומרי הוא תכלית האדם על פי האידאולוגיה הקפיטליסטית והקומוניסטית כאחד).
אפשר להקים מועדוני ספורט לנוער במצוקה, ניתן גם לגייס כספים כדי להוציאם ממשכנות העוני. אך בסופו של דבר, ללא ערכים אמיתיים הם ייהפכו ליצורים אנטי-סוציאליים (דוגמה טרגית לכך הם יהודים חברי "השמאל החדש" במערב ו"בני הטובים" הנבוכים של חברת השפע בישראל). אמנם יש לגייס משאבים כדי לעקור את הרעב הפיזי, אך יש להקדיש לא פחות מאמצים כדי לשבור את הרעב הרוחני.
דע עקא, הפוליטיקאים של מפלגת העבודה עקרו מאחינו הספרדים את הדבר שהעניק להם כבוד עצמי.

יוצאי ארצות המזרח באו ארצה גאים בכך שאבותיהם שמרו על המסורת והאמונה היהודית משך דורות, חרף גזירות ורדיפות קשות. הם ידעו, כי אמונתם היתה אמונת אמת, הכרה זו מילאה את לבם בגאווה, על כי עמדו בפני אתגר גדול ויכלו לו. כאשר העובדים הסוציאליים סיפרו להם כי מסורתם מיושנת ואינה מתאימה לרוח זמננו, הוצגו יהודים אלה כעירומים. מה שנותר להם היה שנאה עצמית.
אדם שאינו מעריך את עצמו, אינו מעריך גם בני אדם אחרים. השונא את עצמו – שונא את העולם כולו.
בל נמעיט בטינה שרוחשים אלפי ספרדים לאשכנזים, בל נשלה את עצמנו מטעמי נוחות. אנו מדמים כי "הפנתרים השחורים" של ישראל מייצגים קבוצת שוליים זעירה ולא חשובה. מספרם של אלה קטן אמנם אך בל נשלה עצמנו שדעותיהם אינן משקפות רחשי ליבם של רבים מבני עדות המזרח. את שהפנתרים אומרים בגלוי, חושבים אחרים בסתר ליבם. לפנתרים היה העוז לשבור את קשר השתיקה ורבים יילכו בעקבותיהם.

לא די בגיוס כספים למען העניים בישראל, על אף חשיבותו הגדולה. עלינו לשכנע את העניים בתוכנו, בעיקר מקרב אחינו הספרדים, כי יש להם דואג וגורלם נוגע לנו. עלינו לנטוע גאווה חדשה וכבוד עצמי בקרב האביונים בחומר וברוח. זאת ניתן לעשות רק על ידי שיקום מערכת הערכים, על ידי הקמת מרכזים באזורי המצוקה שיקנו ערכים לתושבים. הקושי העיקרי בהגשמת תכנית כזאת, אינו המחסור בכסף, אלא נעוץ במחדל הממסד. כפי שאנשי מפלגת העבודה מתנגדים לעיצובה מחדש של תכנית הלימודים, כך הם מתנגדים לתכנית זו, אף כי הם יודעים היטב את הטוב לנוער ולמדינה. אולם מה שטוב למדינת ישראל אינו טוב תמיד למפלגת העבודה, ולאחרונה יש עדיפות ראשונה.

לא כאן המקום להרחיב את הידיעה על משבר הערכים היהודיים, והאסון שהמיט משבר זה על בני הנוער מחברות השפע והמצוקה כאחד. אין שוני רב ביניהם. בתחושה של חוסר תכלית, בשעמום וחיפוש אחר משמעות לחיים. לבד מאחוז גדול של צעירים דתיים (אך לא כולם), רובו המכריע של הנוער בישראל אינו יודע מהי תכלית חייו. אלה שלא הגיעו לעושר – רודפים אחריו. תאווה זו אינה מרפה גם מאלה שכבר השיגוהו. אלה ואלה אינם מאושרים במה שיש להם, הם הופכים בלתי מרוצים, זועמים ומרדנים.

אלה שאינם נמנים על חברת השפע, ממלאים את כרסם בערכים חומרניים של תרבות המערב. הם סוגדים לעגל הזהב האמריקאי ומחקים כל אופנה הבאה מארצות הברית. התאווה למין, לסמים, לדיסקוטקים, למכוניות, והירידה אל ארצות הרווחה במערב, מוליכים לתסכול המתפרץ במעשי פשע ואלימות, בסאדיזם וברוטליות, בשנאה ובקנאה באלה הנמנים על חברת השפע.
לעומתם, אלה הנימנים על חברת השפע מחפשים משמעות לחייהם. הם מנסים להימלט מן השעמום לחזיונות סמים ולפוליטיקה קיצונית. הם נהפכים לחסידים שוטים של סיסמאות קרב פוליטיות ופילוסופיה לא רציונלית. הם מתמלאים שנאה תהומית להוריהם, ואורח החיים של הדור הקודם נחשב בעיניהם כתפל וחסר תכלית. חברה המעוגנת בערכים מטריאליסטיים, בין בגלוי ובין בסתר, משחיתה את הנשמה שמקומה לא יכירנה בעולם חומרני כזה. כך, שאם תכלית החיים היא רכישת מכוניות ונערות, או רכישת תואר אקדמי ובית נאה, התוצאה היא אחת.
ליאות מכרסמת ללא תכלית אמיתית לחיים, הדוחפת את האדם אל סף השגעון הרוחני.

זהו הלקח מההיסטוריה של רומי העתיקה והעולם המערבי המודרני. אנו מתחילים להתנסות בייסורי אמריקה ובריטניה. וכבר נושאים בתוצאות החמורות. בשעת משבר תבוא התפרצות הרסנית מצד רודפי התענוגות, חסרי השורשים. אלה שהשליכו מאחורי גוום את ערכי המשמעת ותכלית החיים היהודיים, עתידים לשלם את מחיר אכילת הלענה והבאושים אשר זרעו במו ידיהם.

בישראל קיים לא רק פער חברתי-כלכלי, אלא גם פער בין יהודים שומרי תורה ומצוות ליהודים חילוניים.

פער זה מאיים, לא פחות מן הפער החברתי, ובל נטעה בהערכת הסכנה. שנאת אחים היא תופעה חוזרת בהיסטוריה של עם ישראל ורק מעטים מטילים ספק בכך, שהאיבה הערבית הנוראה, משכינה בתוכנו מידה של סובלנות הדדית ובולמת את ההתנגשות הטרגית בין יהודים. מלחמות אחים כבר התרחשו לא אחת בהיסטוריה היהודית והן מהוות סכנה מוחשית בעתיד הקרוב. מעולם לא היתה השעה כשרה יותר מעתה לעקור מקרבנו את המנהג העתיק להתעורר רק כאשר חרב חדה מונחת על צווארנו. הגיע הזמן לפתור את הבעיות לפני שיסתבכו ולא ניתן יהיה לפותרן ללא מחיר נורא. המתח בין יהודים דתיים לחילוניים הגיע לנקודת גבול של עוינות. מעבר לשני צידי התהום ניצבים שני המחנות ומקיימים שיח אילמים. בשני הצדדים שוררת חשדנות, ואי-אמון באפשרות להגיע להבנה הדדית.

היהודי החילוני רואה ביהודי הדתי את שולל חירותו. היהודי הדתי אשם בכך שאינו יכול להשתמש בתחבורה ציבורית בשבתות, שאינו יכול לשאת לאשה את בחירת ליבו הגויה, שאינו יכול לכונן חברה מערבית חופשית המתוארת בעיתונות. היהודי החילוני רואה בבחור הישיבה, הפטור משירות צבאי, משתמט ושונא המדינה. הוא מתקרב למצב שבו ה"קאפוטה" השחורה של החסיד מרתיחה את דמו ומטרידה את מנוחתו בלי שיוכל לתת הסבר לכך. מוחו רווי מושגים מסולפים ומוטעים על היהדות, והוא סבור כי יהודי על פי ההלכה, הוא אדם דתי בלבד; ממזר הוא ילד שנולד מחוץ לנישואים המנודה מן החברה היהודית; שמירת שבת, כשרות ודיני טהרה הם שרידים מאובנים מימי הביניים.

היהודי הדתי מצדו רואה בהתרחקות החילוני מערכי היהדות המקודשים, וסבור כי הוא מושחת ומתכוון להרוס במזיד את היהדות ואת שומריה. בשירות הממשלתי הוא רואה כלי משחית שנועד להכרית את היהדות מורשת אבות. בקיבוצים המרקסיסיטיים הוא רואה קינים של חוטאים, שמצווה לעוקרם או להתעלם מקיומם.

במקום שאין בו דו-שיח נולדות אי-הבנות, כאשר בני אדם אינם נפגשים זה עם זה הם נתפסים לדימויים מחרידים המעוותים את המציאות, וכך קורה גם בישראל.

היהודי החילוני, שאינו מקיים מגע עם היהודי הדתי, סבור שהיהודי שומר המצוות, כל מטרתו היא להפוך את חייו לקשים יותר. הוא נמנע מלהאזין להסברי היהודי הדתי על קיום העם היהודי בזכות התורה ועל כך שקיום המדינה תלוי בשמירת חוקי התורה.

היהודי החילוני מאמין בצבא ההגנה לישראל, וסבור כי קיומו של עם ישראל אינו תלוי בניסים, וכוח המגן העיקרי של עם ישראל אינו שמירת המצוות ולימוד התורה. היהודי החילוני אינו תופס כי תלמידי הישיבות הפטורים משירות צבאי עוסקים בלימוד תורה, כדי להבטיח את ההגנה האלוקית למדינה היהודית. הוא אינו מבין כי השאיפה הגדולה של היהודי הדתי, ליצור מדינה יהודית אמיתית, אינה רק הוכחה לאהבתו העזה ליהדות, אלא אף לאהבתו לכל היהודים החיים בתחומי המדינה. קל מאוד להתעלם מאורח חייו של היהודי החילוני; הדאגה לאורח חייו היו אות ומופת לאהבה שהיהודי הדתי רוחש לאחיו החילוני, והיא המניעה אותו לדבוק באמונתו.

ישנם יהודים דתיים מעטים, הקבוצה החרדית, אשר תגובתם כלפי מחללי התורה מתבטאת בשנאה, אולם ליחס דומה מצדם זוכים גם יהודים שומרי המצוות.
אכן, יהודי המסרב להכיר במדינה, שונא ליהודי הציוני שומר מצוות אפילו יותר מאשר את המרקסיסט הכופר. אולם זהו מיעוט מזערי בקרב היהדות הדתית ותפישת העולם שלו אינה מקובלת על כלל היהודים הדתיים. הצרה היא, שהיהודי החילוני רואה את היהודים הדתיים כולם בדמות מיעוט זה. ממש כפי שמצויים כאלה התולים בקולר חברי קיבוצים את פשעי יחידים בתוכם. המוח הפשטני והנבער נוטה להשליך את כל תווי הייחוד לתוך יורה אחת ולהגיע תמיד לידי הכללה. אפשר להתגבר על עיוותים אלה רק על ידי מפגש וויכוח בין היהודי החילוני והיהודי הדתי.
דו-שיח כזה עשוי לשכנע את היהודי החילוני כי דיני ההלכה שנתנו חיים ליהודים מאז מעמד הר-סיני, רשאים להגביל את חיי הפרט בתמורה ליתרונות הרבים שהיא מעניקה לו. רבים מאוד, אינם משוכנעים ביתרונות אלה ומבכים את אובדן חירותם., אך הם מקיימים את חוקי הדמוקרטיה הנקבעים על ידי הרוב ואינם טוענים נגדם שהם חוקים "מדכאים" או חוקי "כפייה". כל חוקי החברה הם בעלי אופי כפייתי, במובן זה שהם כופים את הפרט לציית להם גם בשעה שאינו מעוניין בכך.
חוקי המדינה הם כפייתיים במובן זה שהם נוטלים מן הפרט את החירות לעשות כל שאוותה  נפשו. אולם כל אדם בעל הגיון מבין, כי אין אלה חוקים של כפייה ודיכוי במובן השלילי של המילה.
כשהסוציאליסט שולל את חירות הפרט לעמול ולהרוויח כפי יכולתו, ומתיר לאותו ביש גדא ליטול מן המצליח, אין איש מכנה זאת כפייה או דיכוי. לעומת זאת, אם הדת מנסה להגביל את חירות הפרט, כדי להפוך את האדם לממושמע יותר ואנוכי פחות, כדי לממש את ההתעבות האלוקית למן המדינה, מכנים התערבות זו עריצות. אנו זקוקים לדו-שיח בין חילוניים לדתיים, לאהבת ישראל ולרצון טוב להקשיב איש לרעהו.
קשה לאדם מאמין להבין את הלך מחשבתו של אדם לא מאמין שחינוכו, נסיונו ומעשיו שונים משלו.

היש להרשיע חבר קיבוץ של "השומר הצעיר" שלא ראה מימיו זוג תפילין או ספר תורה עד שהתגייס לצבא? האם חינוך מערכת החינוך החילוני, האתאיסטי והמרקסיסטי הוא מושחת? כמה פשטני לדגול בהשקפות כאלה! רק אדם אשר במסתרי ליבו מבקש כי הרוב יישאר חילוני כך שהוא יימנה בין ה"עילית", יראה את האדם החילוני ראייה כזו. הפתרון איננו בשנאה, בהתעלמות או ב"קהילות נפרדות". הפתרון לקונפליקט בין דתיים ללא דתיים נעוץ בהבנה הדדית בין שני הצדדים; בבגרות ובנכונות להכיר, כי אפשרי קיומם של הבדלים (גם שעה שכל אחד מן הצדדים משוכנע בצדקתו); כי הבדלים אלה אינם נובעים מכוונות זדון ודרושה פשרה כדי שהעם והמדינה יוסיפו להתקיים. אין הכוונה לפשרה בעניינים עקרוניים להסכמה מצד הדתיים לשנות את ההלכה למטרות מעורפלות. אנו מתכוונים לפשרה משני הצדדים, אשר עם תביעתם לשינוי הסטטוס-קוו, יכירו מהם הדברים שאי אפשר להתפשר עליהם ואילו הדברים מוטב להשאירם כפי שהינם. האדם החילוני חייב להכיר, כי ישנם נושאים מסוימים, אשר נוגעים בליבה ובשורשה של היהדות ולא תיתכן פשרה לגביהם מצד היהודי הדתי. אין רב אשר יוכל לשנות או לתקן את ההלכה. ואין חשיבות לשאלה עד כמה שינוי זה דרוש לאנשים החילוניים.

האנשים הדתיים מצדם חייבים להבין, כי אף שהתורה אינה ניתנת לשינוי, הרי הזמנים השתנו בכך שהחברה אינה מוכנה לקבל כיום מה שהיתה מוכנה בעבר.
בסופו של חשבון, אי אפשר לכפות דבר על רוב ממאן. עניינים מסוימים, בעלי חשיבות ראשונה במעלה, שאינם שייכים ללב-ליבה של היהדות, לא ניתן להשיג הסכמה לגביהם עתה. להילחם ולזכות בקרב בזמן לא מתאים, גרוע יותר מאשר לנחול מפלה לאחר מכן.

חבל שמנהיגים משני הצדדים אינם מנחילים כבוד לנקודות ההשקפה שלהם. אל לנו לשפוט השקפות עולם על פי קטנוניותם או חוסר כשרונם של אלה המייצגים אותן. חשוב מכל הוא, כי על יהודי המדינה להבין, שאין הם יכולים להתרחק מן המהות היהודית, שהיא היסוד לשיבה למולדת. עליהם להבין, כי יש צורך לחפש דרכים לחיות בצוותא, ואפשר למצוא דרכים כאלה. דו-שיח, בנין גשרים ואהבת ישראל הם צורכי שעה דוחקים.

אינני מתכוון לומר, כי הצדדים בוויכוח יסיימו אותו בהסכמה. אולם, כאשר אדם מגיע לשיחה עמוקה עם בן פלוגתא שלו ומגיע להבנה שקיימת אי הסכמה ביניהם, יש בכך הישג רב משמעות. חשוב שהשניים יקשיבו זה לזה, יבינו את חילוקי הדעות והשוני ביניהם. דו-שיח אינו עשוי להסיט את המאמין מאמונתו, אלא להעניק לו הבנה חדשה בתפישת מתנגדו.

            בסופו של דבר כל יהודי הוא יהודי, לטוב ולרע, אחינו הוא ואנו אוהבים אותו.