האתגר

פרק שביעי - מדינת סגולה - האופי והגוון

פרק שביעי -מדינת סגולה – האופי והגוון

אם מדינת היהודים הינה מכורתו של העם היהודי, הקיימת לקבץ פזוריו ולהקרין את יהדותה עליו, חייבת היא לשאת אופי ודמות יהודיים מובהקים.

אין זו שאלה "דתית" בלבד, ולא רק יהודים דתיים חייבים לגרוס כי אופי ודמות יהודיים חיוניים למדינה. עצם מהותה של הגדרת האומה מחייבת כי הזהות והאופי הלאומי היהודי לא ייטמעו על ידי התבוללות. אלה המגלים חרדה להשחתת אוצרות טבע כמו יערות וחופים, אזי על אחת כמה וכמה חייבים לגלות חרדה לזיהום האווירה האידאולוגית ואובדן הזהות הלאומית.

המדינה היהודית חייבת לשקף את העם היהודי ואל לנו לטשטש את הגדרת הזהות הלאומית של עמנו.

ההבחנה בין דת יהודית לבין אומה יהודית, או סברה כי אפשרי קיום נפרד של דת, או אומה יהודית, הן  סילוף האמת על קיום העם היהודי.

ישראל הוא עם-דת, והיהדות משלבת בתוכה שני יסודות אלה גם יחד. הפרט היהודי הוא בבואה של עם היהודי וזהה עם העם היהודי כולו. "כללי המשחק" היהודי מוכרים יפה. אמנם ישנם כאלה שכללים אלה אינם נראים להם, אך אין לכך משמעות. העם היהודי אינו נושא להוויי התמורות של הרוב בן החלוף, ואין צורך לומר, שאינו נושא למאוויי השינויים של מיעוט יחסי. אומה אשר שמרה על נצח קיומה משום שהקפידה על כללי הברזל של הגדרתה העצמית, אינה עשויה להשתנות ולא תשתנה אפילו ברצונו של דור שלם, שאף הוא איננו אלא בן חלוף במושגי הנצח.

המיזוג הנצחי בין דת ואומה הוא היוצר את ייחודו של היהודי. על כן יש לדחות את המבקשים לשנות, באמצעות החוק החילוני, הגדרה זו ולהילחם בהם.

אין איש, ותהיה יוקרתו אשר תהיה, הרשאי לשנות את ההגדרה מיהו יהודי. איש אינו זכאי להעניק, על פי חוק, את התואר "יהודי" לנוצרי, ואיש אינו רשאי להפריד בין האומה לדתה. ההגדרה "מיהו יהודי" צמודה להגדרה ההיסטורית המסורתית הנובעת מזהותו של העם כאומה-דת. גם המדינה היהודית חייבת להיצמד להגדרה זו. יהודי, לגבי המדינה היהודית, הוא זה שההגדרה היהודית ההיסטורית והנצחית תופסת לגביו. זה המוגדר כיהודי מבחינה לאומית ודתית כאחד.

אדם אינו הופך להיות יהודי או חדל מזאת על-פי מאוויי נפשו או משאלות ליבו. יהדות אינה משחק שאדם משחק כאשר עולה הרצון מלפניו, וחדל ממנו כאשר מאס בו או התיידע ממנו. יהדות אינה גמול להתנהגות טובה, ואי אפשר להעניקה לאיש על נועם הליכותיו ודרכיו, כשם שאי אפשר ליטול אותה ממנו על שהתנהג באופן מגונה כלפי עמו.

יהודי הוא זה הנולד לאם יהודיה, זהו הדין, ההלכה. אמת בוחן זו נקבעה במעמד הר סיני והיא תקפה גם בימינו. יהודי עלול לבגוד בעמו, להתכחש לו ולפעול נגדו, אך עדיין יהודי הינו. אפשר להטיל עליו חרם, להפר את מזימותיו, או יותר מכך. אולם דבר אחד אין בידינו לעשות: להרחיקו מן המחנה היהודי. עלינו לשאת את מציאותו בתוכנו כפי שהמשפחה נושאת בקרבה בן שהכתים את שמה. גם מעשיו המתועבים ביותר אינם מבטלים את שייכותו הלאומית. יהודי הינו גם הנולד לא-יהודי ובוחר בכנות, מתוך כוונה עמוקה ורצינית, להיות יהודי מאמין. אולם קיים הבדל בינו לבין מי שנולד יהודי. הנולד יהודי, שייך לנו ועלינו לקבלו כאחד מאיתנו, יהיו הליכותיו אשר יהיו. הנוכרי הבא לשכון בקרבנו ומבקש להימנות עלינו,חייב לעמודבפני מבחנים קשים. אין הוא יהודי בתוקף לידתו אלא מתוקף הזכות שהוענקה לו, ועליו לגמול על זכות זו בציות לכללים ולתנאים שקבעה היהדות. יסודם של אלה הוא: לחיות כיהודי החולק כבוד ויקר למשפחתו שהוא אוהבה ומוקירה.

אין זו תביעה חסרת הגיון. כאשר יש לעם היהודי בנים לא נאמנים אין הוא זקוק לאנשים נוספים לא נאמנים. האומה היהודית איננה משתוקקת לקלוט בקרבה גרים. העם היהודי אינו רודף אחר הכמות, אלא מבקש את האיכות, ומי שמבקש להימנות על אומה בעלת ייחוד וסגולה כישראל, חייב להגשים במעשיו ייחוד וסגולה אלה – אין מבקשים מהנכרי להיות יהודי, אין משדלים אותו להיכנס לאוהלה של היהדות; דרך היהדות אינה של מסיונרים הצדים נשמות.

אנו מקבלים בברכה את הנכנס לאהלי יעקב, אך מעמידים תנאים קשים לקבלתם וקולטים רק את המהוגנים.

קבלת עול ההלכה מציינת את ייחודו של היהודי.

קבלת עול ההלכה היא התביעה היסודית. גר המקבל את עול ההלכה נחשב יהודי. דבר זה המבחין בין בינו כיהודי לבין מה שהיה קודם גיורו. ההלכה מבטאת את כללי החיים היהודיים, היא איננה כוללת רק חוקים של צדק סוציאלי, אף שהוא צורך מהותי, חיוני ויקר של חיי האדם. המבקש לשנות את חייו ואת עמו, אינו יכול לעבור טקס גיור חסר משמעות ולהמשיך בחייו כלפנים ואפילו היו אלה מלאי שאר רוח. אדם שמתגייר משנה את חייו, שינוי זה כולל את תפישת הצדק הסוציאלי שהייתה מקובלת על הגויים ואת ההכרה במצוות שבין אדם ואלוקיו. קבלת עול ההלכה משמשת הוכחה לאופיה האמיתי של ההתגיירות.

העובדה שהגוי מהסס לקבל את עול ההלכה היא הוכחה לכך שאינו מוכן לשאת בעול היהדות. סירובו למלא אחר כללי הגיור מבטא את אי-נכונותו בעתיד למלא אחר תביעות אחרות של היהדות. מן היהודי החדש נתבע לעבוד את האלוקים ולא לחיות על פי שאיפותיו, על פי האידאולוגיה שלו, או על פי תפישתו הפרטית את אלוקי ישראל.

מדורי-דורות פירשה ההלכה מיהו יהודי וכיצד נהפך אדם ליהודי. ברם לעיתים, במקרים נדירים, מודיעים לאנשים טובים ואדירים אשר הקריבו רבות למען היהדות והאמינו כי הינם יהודים, כי ההלכה מורה אחרת. האם זו טרגדיה? כן, אך רק עבור הממאן לעשות את הצעד אשר יביאו בחיק העם שהוא מתיימר לאהוב. האם "היהודי" הטוב הממאן מסיבות שונות ואף עקרוניות להתגייר, כפי שקובעת ההלכה, הוא דמות טרגדית? לא, אדם זה הוא קשה עורף, זכותו להיות כזה, אולם היהדות שמרה על קיומה רק משום שהיתה קשת עורף יותר מאלה שביקשו להכחידה, לסלפה או לשנותה. היהדות אינה כופפת עצמה לרצונו של בן אנוש ואם תעשה כן תאבד את מהותה האלוקית.

אלה בגולה, העורכים טקסי גיור מנוגדים להלכה, שייכים לאסכולה אשר סלפה את היהדות, נלחמה נגד המושג של לאומיות יהודית טוטלית, עוותה את הדת היהודית והפכה אותה לחממה נוחה. אל להם להתלונן על כך שמדינת ישראל אינה מוכנה לתת צביון חוקי לסילופיהם. את סילופי הגולה, אין להעביר לארץ. אין מסממניה של הטרגדיה בסירוב להתגייר כהלכה מצד המבקשים לבוא בקהל ישראל, לכל מדינה ואומה חוקים משלה. הנכרי המבקש  להיכנס לתחומיה של מדינה כלשהי חייב לציית לחוקיה. איש אינו כופה עליו את הכניסה, זכותו לבחור אם לקבל עליו את החוקים והתקנות של המדינה. אפשר כי הוא מסרב לכך משום עיקרון אישי, בגלל סיבות פוליטיות כלשהן או מתוך קשיות עורף, אך כל אלה אינם הופכים את סירובו לטרגדיה נשגבה.

רשאי אדם להניח כי ישיבתו הממושכת במדינה מסוימת מבטיחה לו אזרחות, אך אין הדבר כך. עליו לפנות אל רשויות המדינה ולבקש אזרחות. אם הוא מסרב לעשות כך, אינו רשאי להתלונן. הדרך לאזרחות סלולה לפניו, עליו רק לעלות עליה. אם מסרב הוא לעשות זאת, ותהיה הסיבה אשר תהיה, אל יתלונן על כפייה כביכול.

אין ספק כי הבעיה החמורה מכל, הינה זו של פילוג העם. היהודים הרואים בהלכה חוקת חיים, אינם דוגלים באידאולוגיה כלכלית או פוליטית, שניתן להתפשר על כמה מיסודותיה. אכן דרוש רצון טוב גם במסגרת ההלכה, אך הוא אינו יכול לשנות אותה בדרך זו או אחרת. ההלכה היא דרך חיים ודיין שאינו מתנהג על פיה לקולא מתכחש לתפקידו. כוח ההיתר הוא אחד מאבני הפינה של החוק היהודי, ומן המפורסמות הן נסיונותיהם של גדולי ההלכה להעדיף קולא על חומרא. מאמץ מחשבה אדיר הופעל כדי לחפש פתרונות של היתר במסגרת ההלכה, אך כל היתר חייב להישאר צמוד לתכנה של ההלכה. אם יש משמעות כלשהי להלכה, הרי אין היא יכולה להיות כמין קישוט למראית עין בלבד. ההלכה מעצבת את חיינו ומקרינה עליהם, ובחפשנו הקלות בהלכה, אל לנו לראות מה שאין בה ואל לנו להתכחש למהותה האמיתית. שמענו בשנים האחרונות הכרזות נבערות מדעת על אודות "בית הלל" ו"בית שמאי". נבערים מדעת ביקשו ללמדנו כי אלה שאינם מוכנים לשנות את ההלכה הם עריצים מבית מדרשו של שמאי. בורות היא זו. בתקופת התלמוד, בית שמאי ובית הלל לא ניסו לשנות את ההלכה. כלליה היו תקפים, בין שהיו לקולא, בין שהיו לחומרא. שתי האסכולות – של בית שמאי ושל בית הלל – ביקשו לפסוק על פי האמת; כל אחת מהן חיפשה קולות, אם סברה כי הדבר אפשרי; כל אחת מהן גילתה מאמצים לעשות את חיי היהודים למאושרים יותר.

כוח ההיתר עשוי להקל בדברים מסוימים, אך לא לסלף את רוח ההלכה על פי רוחות הזמן החולפות למען המבקשים היתרים לנוחותם. יהודי הקשור לדיני ההלכה לא יוותר על אמיתו. גם אם תחליט הכנסת ברוב קולות גדול כי הגדרת מיהו יהודי לא תחפוף את דיני ההלכה, יקום היהודי המאמין ויאמר – "לא בידכם הדבר ולא בכוחכם, החלטתכם אינה מחייבת".

החלטה של הכנסת שתתכחש לרוח ההלכה תביא לידי כך שהיהודי הדתי יתכחש למרותה של הכנס. חשוב שנזכור כי היהודי הדתי אינו רק בן "מאה שערים" הלובש קפוטה ומגדל פיאות. היהודי הדתי משרת בצבא ישראל ונמנה על קיבוצי "הקיבוץ הדתי"; יש מאות אלפים של יהודים בישראל המאמינים בנצחיות התורה ובקדושת ההלכה. אין יהודי שומר מצוות בישראל אשר יסכים כי המדינה תגדיר מיהו יהודי בניגוד להלכה. בעניין זה יהיו חברי "הקיבוץ הדתי" וחרדי "מאה שערים" למחנה אחד. התוצאה עלולה להיות פילוג הרה-שואה ובלתי מתאחה בעם היהודי.

חמור מזאת, יהיה זה קרע מיותר. הגיעה השעה כי מגיני ההלכה יבהירו הבהר היטב, כי פילוג כזה יסודו בעדה קשת עורף ושנאה לא רציונלית מצד מתנגדי ההלכה. הגדרת היהודי לפי ההלכה היא בבחינת "ייהרג ובל יעבור". אלה המתנגדים לכך אינם יכולים להסתמך על שום עיקרון וטיעון בר תוקף. המבקש להתגייר אין כופין עליו לעשות זאת, הוא מתגייר מרצונו החופשי. אינו נאנס לקבל עולה של הלכה, אלא מתבקש לקבלה. המתנגדים להלכה אינם עומדים על קוצו של עקרון, אלא לכודים בשנאה תהומית לדתיים ולדת, כאשר מטרתם האמיתית היא לעקור את הדת מהיסוד של החיים היהודיים.

אין מקום לפילוג בעם, יש הכרח להכיר בחיוניות ההגדרה לפי ההלכה ליהודי הדתי, מאחר והיא נוגעת בשורשי הקיום היהודי. דרוש יחס של כבוד כלפי הרגשות יהודים אחרים, יש להכיר בכך שהמבקש להתגייר אינו כפוי לעשות זאת, והממאן להתגייר לפי ההלכה הוא עיקש ואנוכי. דרושה בחינה אמיתית של העניין, האם הוא מכריע כל כך שראוי לפלג את העם היהודי בגללו? המייסרים את שומר המצוות שאין בו אהבת ישראל כביכול, מוטב ישאלו את עצמם, אם התנגדותם להגדרה ההלכתית אינה מסכנת יותר מכל את אהבת ישראל. הגיעה העת לבודד את השמאל המופרע ואת הפסאודו-אינטלקטואליזם, אשר שנאתם לדת משקפת את פנימיותם המבחילה.

אין מקום לפילוג סביב השאלה של נישואים אזרחיים.

ההלכה מתייחסת בקולא למקרים רבים, אולם אין מקום לשנות את האיסור על נישואים מסוג מסוים. כגון נישואים בין יהודי ללא יהודי, נישואי כהן וגרושה, נישואי ממזר לשאינו ממזר (ממזר הוא רק מי שנולד מגילוי עריות או מניאוף) וגילוי עריות.

אלה הם נישואים אסורים על פי דין תורה ולא יימצא רב שיתירם.

בגלל אלה, כביכול, עולה הזעקה: הבו לנו נישואים אזרחיים, או נישואים אזרחיים לאלה האסורים על פי ההלכה. יש גם כאלה, שאינם מסתפקים בנישואים אזרחיים ותובעים גם גירושים אזרחיים דבר שיגדיל עשר מונים את מספר הממזרים בקהלנו. נישואים אזרחיים ישמשו קרש קפיצה לגירושים אזרחיי, אשר יפלגו את העם לשני מחנות שיסרבו להינשא זה לזה.

ראוי לבחון כמה מקרים בהם סירבו הרבנים להתיר נישואים של בני זוג. ההלכה אינה מתירה בשום מקרה נישואים של גילוי עריות. ייתכן, שיימצאו טוענים כי זכויות האזרח מתירות נישואים בין אם לבנה או בין אח לאחות, וכי החוק אינו יכול לאסור על מעשה שאין בו משום פגיעה באדם אחר. בסופו של דבר יקומו גם כאלה, בדומה לארצות מערביות אחרות, שיתבעו הכרה חוקית בנישואיהם של שני הומוסקסואלים או נשים לסביות. יש להניח, כי גם חסידי זכויות האזרח יראו בשאט נפש תופעות מעין אלה.

ההלכה אוסרת לחלוטין נישואים בין יהודי לשאינו יהודי. לא יקום רב שישיא יהודי ללא יהודי, ונישואים כאלה לא יוכרו בשום פנים ואופן. יהיו כמובן ניהיליסטים לא מעטים בתוכנו המתנגדים לדין תורה זה, אלה המוכנים לפתוח לרווחה את שעריהם בפני שואה, אשר יהודים נאבקו למנוע בעדה במשך אלפי שנים.

שליש מן העם היהודי נכחד במשרפות הנאצים, אך חלקו עלול גם להיכחד באמצעות נישואי תערובת ההורסים את הזהות היהודית של הבאים בברית הנישואים ושל צאצאיהם. יש רק לקוות כי הרוב המכריע של היהודים הלאומיים יבין כי האיסור מטעם ההלכה על נישואי תערובת חיוני לקיום של האומה היהודית, וידחה מכל וכל את התביעות להתיר נישואי תערובת. אילו תבעו תביעה כזאת בימי הביניים, לא היו קיימים יהודים היום כעם, שכן עם ישראל היה נטמע בין הגויים.

אולם יש איסורים נוספים, נישואי כהן וגרושה, נישואי ממזר עם שאינו ממזר, וכן אחרים מן ההלכה.

רבנים מסרבים להשיא את האסורים על פי דין תורה, ויש שואלים האין זה הוגן להתיר להם להינשא בנישואים אזרחיים?

עלינו להבין דבר אחד, שהוא עצם יסודה של היהדות. המושג "הוגן" או "בלתי הוגן" בהקשר של ההכרה האנושית אינו פשוט כל כך כפי שסבורים.

"נכון" או "בלתי נכון" עבור יהודי מעולם לא היה עניין סובייקטיבי, אשר האדם עצמו שופט לגביו לפי נסיונו האישי. אין זה עניין הנתון לפרשנות של ערכים בני חלוף. אמת של דורות רבים אינה יכולה להשתנות למילוי משאלות לב של דור קצר רוח, אחרת יהיה זה דור אחרון בשלשלת ההיסטוריה היהודית.

העם היהודי הוא עם נצחי בעל ערכים נצחיים, ונצחיות אינה נושא שאפשר לשנותו על פי משב רוחות חולפות ואופנות משתנות. העם היהודי הוא עם בעל אמיתות נצחיות שבני אנוש, בני חלוף, אינם יכולים להכחישם או להתעלם מהם. ההלכה גאלה את העם היהודי וקיימה אותו במשך שנות הגלות הארוכות.

היא שהעניקה לו כוח, גאווה וכבוד עצמי. היא שנתנה תכלית לקיומו, שאיננה נתפשת על ידי אלה הדוחים את ההלכה. גדולתה ומקור כוחה של ההלכה טמונים בנצחיותה, אחרת מה טעם לדבוק בה? מסד מוצק זה מתערער, אם יש לשנותו בגלל זעקת הדור הטוען כי זה מסד לא הוגן. בן חלוף חייב לכוף את ראשו לפני גדולתה של ההלכה, אשר גאלה את העם, נתנה בו כוח להמשיך לחיות, והרעיפה עליו את הודה ואת נצחיותה. האם קיים חוק "הוגן" כלפי כל בן אנוש? הקיימת חברה שאיננה תובעת מן המיעוט להקריב קרבן כלשהו כדי שתוכל להתקיים?

יום יבוא וגם הזועקים יבינו את משוגתם. העם היהודי וההלכה לא יתקיימו על פי עקרונות חולפים. ייקוב הדין את ההר, אך הדין חייב להישמר, אחרת לא נישמר אנו כעם.

המצדדים בנישואים אזרחיים טוענים כי זהו הפתרון האחד והיחיד, הנכונה הטענה והאם זה הפתרון? האין פתרון טוב מזה שאינו מערער את סמכות ההלכה?

מה עלול להתרחש אם הכנסת תחוקק חוק נישואים אזרחיים בישראל? האם הרבנות הראשית תכיר בו? האם העדה הדתית תכיר בו? התשובה בשני המקרים היא שלילית. אולם, המצדדים בנישואים אזרחיים אינם מתעניינים בכך. כל מבוקשם הוא כי המדינה תחוקק את החוק.

מה שמדאיג את חסידי הנישואים האזרחיים הוא, שהמדינה אינה מכירה כיום בנישואים אלה. כדי לפתור את הבעיה הזאת אין צורך באימוצם של מושגים לא יהודיים כמו נישואים אזרחיים, המהווים צעד ראשון לקראת גירושין אזרחיים, אשר יגרמו לפילוג הרה-שואה באומה היהודית.

ההלכה עצמה מורה על הפתרון. אמנם, לא יהיה רב אשר יתיר נישואים אשר נפסלו על פי ההלכה, אך נישואים שכבר נערכו, להוציא נישואים של גילוי עריות ונישואין עם גויים, מוכרים כנישואין ותופסים אחר שנערכו, ואפילו בניגוד להלכה.

 לדוגמה נביא נישואין של כהן עם גרושה ונישואין של ממזר לשאינו ממזר. אחר שנתקל הזוג באיסור מצד הרבנים, יכול בן הזוג לקדש את בת זוגו בפני שני עדים. במקרה כזה הנישואין מחייבים, ואף שבני הזוג הפרו דין תורה, הרי הם אסורים לנישואין לאחרים, לפני שיתגרשו זה מזה. מבחינה דתית רובץ קלון על בני הזוג, אך האם יש פחות קלון בנישואים אזרחיים? יתירה מזאת, האם קלון אשר כזה מטריד את מנוחת מצדדי הנישואין האזרחיים? אם אכן כל מעייניהם נתונים לכך שבני הזוג האסורים יוכלו להינשא, הרי אין צורך כלל בחקיקה של נישואין אזרחיים. המדינה מסוגלת לעמוד על כך, כי נישואין אסורים על פי ההלכה, שנערכו בנוכחות שני עדים, יירשמו כחוק אף כי יצויין כי "נערכו בניגוד להלכה". לרישום זה לא יהיה כל ערך בעיני במתכחשים להלכה, ואשר השיגו בכך את תביעתם – נישואין לפסולי חיתון מוכרים על ידי המדינה (להוציא נישואין של גילוי עריות ושל נישואי תערובת).

אין זה נכון, כי ההלכה עשויה למצוא פתרונות לכל הבעיות הסבוכות, אולם היא לא באה לעולם כדי להחניף להמונים אלא על מנת לחנכם, להרימם ולקדשם. לבד מזאת, מספרן של הבעיות החמורות זעום למדי, ורק קולם של הדמגוגים מנפח אותן מעל לכל שיעור.

קראנו לפרק זה :"מדינת סגולה" האופי והגוון". יש לחזור ולקבוע כי לעם ישראל אופי מיוחד, מקורי וקדוש. על המדינה להכיר בכך ולפעול בהתאם כדי לספוג לתוכה אופי זה. המדינה והחברה בה, חייבות להיות יהודיות, מן המסד ועד הטפחות. מן המזוזות, שייקבעו בפתחי כל הבניינים הציבוריים, אף באזורים שאינם מיושבים על ידי יהודים, ועד חוקי המדינה שעניינם זהותו של עם ישראל, המעמד האישי וחוקים חברתיים אחרים.

האופי של ישראל כעם-דת חייב לבוא לידי ביטוי בכל תחומי החיים של המדינה היהודית. פעולות המדינה נגד ההלכה מסוכנות לקיום העם היהודי לא פחות מנוהגים לא יהודיים שנפוצו בגולה, כמו סעודה לא כשרה בערב המוקדש לפעילות "יהודית". אין כלל חשיבות לעובדה, שיהודים רבים אינם שומרי מצוות. הקובע הוא כי בשעה שיהודי מייצג קבוצה יהודית, הוא מייצג את המסורת והכבוד היהודיים.

והמדינה – אף שרוב תושביה חילוניים – מבטאת את היהדות ואת המהות היהודית. הבועט במסורת היהודית משולל כל תחושה של כבוד עצמי ומתעלם בכך שבזכות המסורת קיימת המדינה.

עלינו למזג את רגש הכבוד למסורת, את אופי המדינה והעם יחד עם סובלנות ורצון טוב. דרך הקיום היהודי היא של שלום ויישוב דעת. כל דרך אחרת הא של שנאה מרה, התנגשות ואסון. בל נשכח כי באנו לארץ ישראל כדי לבנות מדינה יהודית ולא מדינה נוסח המערב. הערכים היהודיים חייבים להנחותנו ולא ערכים מערביים חולפים. לא ליברליזם, דמוקרטיה או השקפה מתקדמת כביכול יקבעו מה טוב או רע לנו.

בני הנוער חייבים להיות חדורים בערכים יהודיים ויש לעצב את המדינה על-פי ערכים מקודשים אלה.