האתגר

פרק שמיני - הייעוד

פרק שמיני - הייעוד

האידיאה שהצגנו כאן אינה חדשה. זוהי אידיאה עתיקה ונשגבה, שהיוותה את זרם המחשבה העיקרי של היהדות לאורך כל ההיסטוריה שלנו. אידיאה אשר טושטשה מאוד באחרונה. ספר זה הוא קריאה לחזור לאותה אידיאה ולמהות יהודית של אמיתות הנותנות טעם לקיום רציפות יהודית. זוהי קריאה להפוך את המדינה בה חיים יהודים – למדינה יהודית, קריאה לעם ישראל להיות עם גדול.

עם ישראל אינו ככל העמים ומדינת ישראל אינה ככל המדינות. הם מורמים ונשאים מעם וממדינה. עם ישראל אינו מאותם עמים קטנים חסרי חשיבות, אלא לב ליבו של העולם וסיבת קיומו. אנו עם שנועד לגדולה, לקדושה, להקרבה עצמית; וחזון זה לא יתמעט ולא יטושטש. עם ישראל נבחר למלא תפקיד גדול, התובע ממנו את הסגולה והיכולת לדחות בינוניות; הוא ידחה את התפל, יבין מה חשוב באמת ויהיה נכון להקרבה עצמית כדי להגיע לפסגת הגדולה.

מדינת ישראל לא תהיה ככל המדינות, כי אם מיוחדת ובעלת ייחוד.

החטא הגדול של מנהיגי המדינה, הוא סירובם, או אי יכולתם, להכיר בייחוד העם היהודי והמדינה היהודית. הם נוהגים במאורעות כאילו היו חלק מן המהלך היום-יומי והשגור של ההיסטוריה. הם נוהגים ביהודים כאיללו היו בני עם רגיל, אם כי נבונים ועקשנים יותר, ורואים בישראל מדינה ככל המדינות ולא מדינה שהוקמה בדם ובעוז-רוח. הם מתכחשים לסגולה המיוחדת והאלוקית של היהודי ומדינתךו ומגלים מורת רוח, כשמזכירים זאת באזניהם. ראשי המדינה טשטשו, הפחיתו והפכו לחוחלין כל מה שהעניקה לנו ההשגחה העליונה. לדאבוננו, מנהיגינו גזלו מהעם את משמעות הנס הגדול והפחיתו מערכו. התוצאה היא, שהעם החל לראות בשיבת ציון הניסית תהליך הגירה ותו לא.

יש לשנות את הדברים מיסודם. עלינו להכיר בגדולתנו, בייחודנו, לקדם את המופתים של זמננו בהתלהבות ובשמחה הראויים. עלינו להתבונן בעצמנו בראי ההיסטוריה ולומר בנשימה עצורה: "אכן, הננו עם גדול ומיוחד החי בתקופה של פדות וגאולה! ארצנו תהיה יהודית, אופיה וערכיה יהיו יהודיים!".

עלינו למלא ליבנו אהבת ישראל, להימנע מלטשטש את זהותנו ולהידמות לכל העמים. אין יהודי אמריקני, תימני וישראלי; יש רק יהודי בה"א הידיעה ומעל הכל עלינו לדאוג לו במצוקתו. אין לנו בעלי ברית קבועים לבד מן היהודים, אין לנו נאמנות זולתי ליהדות. אמת המידה ואבן הבוחן שלנו הם: הטוב הדבר או רע ליהודי?

דברים רבים שהובאו כאן, ודאי יעוררו את זעמם של יהודים מתבוללים, שמניינם רב במדינת ישראל, של אלה שאורח מחשבתם אינו יהודי. הם ירימו זעקת מחאה – רבים יצטרפו אליהם, אלה החוששים לחשוב והפוחדים לדבר.

על היהודי לזכור תמיד כי אף שהוא מוקף אומרי "לאו" רבים, מאמונתו העזה ישאב כוח להמשיך ולומר "כן", ללמד ולנהוג כך. אנו הננו בני אברהם העברי, שבא מעבר לנהר. כשכל העולם עמד מעבר אחד, הוא עמד – יחיד ובודד – מהעבר השני. האמין באל אחד והלך אחריו.

הרוב אינו צודק תמיד. וודאי לא הפוליטיקאים הזועמים והעיתונאים הרעשניים. היהודי היה תמיד במיעוט, והיה לו האומץ והעוז להאמין בצדקתו. לא חשוב מה אומרות הבריות, אם מאמין אתה בצדקתך – בסופו של דבר יקבלו את דבריך ויאמינו גם הם.

היהודי אינו צריך לחשוש מפני חוסר פופולריות ופנים זועמות. עלינו לנהוג כבטוחים בעצמנו, כיצד יש לנהוג ולשרת את האלוקים. הדבר בו מאמין המיעוט היום, הופך מחר לנחלת הרוב. את אשר המיעוט מעז לעשות עכשיו, יעשה הרוב הגדול כעבור זמן. לבעל החזון יש תפקיד להדריך את המיעוט בדרך האמת, ואף שהרוב סוקלו היום, הוא יחניף לו מחר כאשר יחקה אותו.

 רבים היהודים בישראל המכירים בצורך בתמורה גדול, שהנהגת המדינה תהיה בידי אלה המאמינים בערכים היהודיים. דברים רבים וטובים נעשו בידי המנהיגים בשלטון, אך הדברים שלא עשו ואשר יש לעשותם דחופים וחיוניים יותר, אף כי עדיין לא הכל חשים בסכנת המחדל.

אולם גם המכירים בצרכים הדחופים הם מיואשים.

רווחת ההרגשה כללית של ציניות ואדישות כי דבר לא יישתנה. המנהיגים של היום ימשיכו להיות בשלטון ושום כוח לא יזיזם. אגדת הכוח של השלטון הקיים משתקת כל רצון לשינוי.

הרבי מקוצק הרהר פעם אחר ההלכה הפסוקה, שהמוצא חפץ ברשות הרבים אינו חייב להחזירו, אפילו הוא יודע את בעליו, אם הבעלים נואש זה כבר ממציאתו. "הייתכן שהתורה הקדושה לא תחייב את המוצא להחזיר את האבידה לבעליה?" הקשה.

השיב לעצמו: "זהו העונש על בעליו של החפץ, שהתייאש! לעולם אזסור ליהודי לאבד את תקוותו!".

דברים עשויים להשתנות מפני שהם חייבים להשתנות.

התמורה הגדולה תתרחש, אם ייעשה מאמץ רעיוני גדול ללמד את אמיתות היהדות ולהחדירן.

עלינו להחדיר בקרבנו גאווה לאומית והבנה כי לאומיות חילונית אין בה כדי להצדיק את הקיום היהודי הייחודי. המסורת נותנת הצדקה ללאומיות, אין לדבר על יהדות בלי לחבר דת ואומה, היהדות היא דת – אומה. לא תיתכן יהדות בלא היסודות הדתיים שלה, כפי שלא תיתכן בלא היסודות הלאומיים שלה. החטא הגדול של המחנה הדתי נעוץ בצמצום מושג הדת.

החילוניים סבורים כי המנהיגים הדתיים מתעניינים רק בשאלות "דתיות" שלפי מושגיהם כוללים רק שמירת השבת, כשרות, חוקי אישות וכיוצא באלה.

החילוני לא יקשר חוגים דתיים עם מאבק על שאלות "לאומיות", כפי שהוא מבין אותן. המנהיגות הדתית אינה עומדת בחזית המלחמה למען יהדות ברית המועצות ומדינות ערב, או במאבק נגד החזרת השטחים המשוחררים ומלחמה בטרור הערבי. ההפרדה בין נושאים "דתיים" ו"לאומיים" היא סילוף היהדות האמיתית. המחנה הדתי צמצם במו ידיו את מהותה של היהדות.

להיות יהודי "דתי" משמעו להיות יהודי "לאומי".

דאגתו של שומר המצוות לענייני ביטחון, ליהדות בברית המועצות ובארצות ערב ולשטחי ארץ ישראל, אינה יכולה להיות פחותה מדאגתו לשמירת שבת.

עלינו לשוב אל ההגדרה המקורית של היהדות כדת – אומה, המקיפה את כל תחומי החיים של היהודי.

יהודים דתיים חייבים להתנער מתסביך הנחיתות כי הינם לאומיים פחות או פטריוטיים פחות מן החילוניים. הם נוטים לקבל את גנות הסרק של האנטי-דתיים המקצועיים. די בכך! עליהם לפתח גאוה עצמית והכרה ברורה, כי דרכה של דת-אומה היא הדרך היהודית. הגיעה העת לעצב יהדות דתית-לאומית דינמית וגאה, אשר תפעל לא רק כמתגוננת אלא אף כיוצרת ופעלתנית. יהדות המנהיגה את העם בכל תחומי החיים, הזוכה לכבוד ולהערצה. יש לסכם וללמד את אמת הערכים הדתיים-לאומיים בגלוי ובבטחה: האומה היהודית, שבאה לעולם במעמד הר סיני כאומה-דת אלוקית, היא עם נבחר, מיוחד ונבדל, בעל ייעוד נצחי ללמוד את התורה ולקיימה.

זוהי אומה מלוכדת בקשר נצחי בל יינתק; כל יהודי הוא עצם מבשרו של אחיו; כל יהודי חייב להיות חדור אהבת ישראל, להקריב עצמו למען אחיו הנתון במצוקה. אחדות ישראל אינה נפגמת ואינה מתפלגת על ידי מלחמת מעמדות כוזבת.

לאינטרסים היהודיים יש עדיפות על כל אינטרס אחר.

המדינה היהודית שומרת על העם היהודי בכל מקום הימצאו. לעם היהודי הזכות לתבוע מן המדינה לבוא לעזרתו, ולה הזכות לתבוע ממנו עזרה בכל שעה שתזדקק לכך.

·         מדינת ישראל חייבת למד את אזרחיה משמעותה של אהבת ישראל, על ידי מלחמה בעוני, באי-צדק חברתי ובתוהו ובוהו של ערכים. עליה לגשר בין קבוצות יריבות ועויינות.

·         מדינת ישראל חייבת ללמד את בני הנוער כי הם חלק מן העם היהודי ושייכותם זו קודמת לשייכותם לארץ ישראל או לעצמם; להחדיר בהם את השגב והטוהר שבמסורת היהודית ובמורשתה.

·         מדינת ישראל חייבת להיות יהודית באופייה ובמדיניותה ולא להידמות למדינה חילונית, ככל המדינות האחרות.

ארץ ישראל, עם ישראל ומדינת ישראל הם תופעות נצחיות ולא משתנות.

מה יהיה הסוף? המשיח יבוא וישיב את העם לארצו, להקים מדינה שתהיה אור לגויים. אולם עד אז, מוטלת עלינו חובה להמשיך להתקיים, להגיע אל מהותנו היהודית ולמלא את תפקידנו כעם סגולה, עם התורה. מובן על כן שיש צורך בהקמת ליגה להגנה יהודית רוחנית, ליגה שתתבע מדיניות של הגנה פיזית על יהודים!

בל נבוש בתפקידנו ובמשימתנו. בל נרחק או נורחק מהם על ידי הלעג והקלס של החלקלקים והבערים.

עלינו לאהוב איש את אחיו ויהי מה. אולם הבה נכריז בגלוי כי כולנו ניצבים בפני השאלה המכרעת: התהיה ישראל מדינה יהודית אם לאו? היש להתבייש בכך? נהפוך הוא, עלינו להיות חדורים גאווה, סיפוק ושמחה באתגר זה.

"אשרינו מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו...".