40 שנה

פרק א

הרעיון עלה לראשונה על דעתי כאשר, יום אחד, ישבתי בכלא רמלה. ערב תשעה באב היה, יום האזכרה הטראגי לחורבן שני בית מקדשנו, ראשית שתי גלויותינו הנוראות. ישבתי ושננתי את ספר יונה על בושרת התשובה הכלולה בו ביום אסוננו הלאומי. יונה נכנס לעיר נינוה אשר נשלח אליה בשליחות האלקים, להזהיר אותם מפני החורבן הממשמש ובא אם לא יחזרו בתשובה. ובעודני קורא הזדקרו לנגד עיניי דבריו של יונה אל העם: "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת!" (יונה ג').

ארבעים. חשבתי לפתע; כמה פעמים, שוב ושוב, עולה מספר ארבעים בקשר עם החטא ועם עונשו? "ויהיה הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה" (בראשית ז'), עונשו של עולם שהוצף במים בשל חטאו. ארבעים. ומאות שנה לאחר מכן, כאשר היהודים, דור המדבר "מאסו בארץ חמדה" ובכו את "ביתם" במצרים, גזר ריבון העולמים בזעמו כי רב, שלא יכנס דור המדבר לארץ הקודש, ואמר: ""(ובניכם יהיו רעים במדבר ארבעים שנה" (במדבר י"ד). שוב, ארבעים. ועונש המלקות אף הוא של "ארבעים יכנו, לא יוסיף" (דברים כ"ה), וכפרת עוונות, תהליך ההיטהרות, ראשיתה בתלמוד תורה שניתנה בארבעים יום בסיני והמשכה במקוה אשר מימו חייבים להכיל, לפחות, ארבעים סאה.

ארבעים. שוב ושוב, מספר ארבעים קשור בחטא ובעונשו. מדוע ארבעים? אינני יכול אלא להביא את דברי חז"ל "ולמה חייבתו תורה ליתן לו מלקות ארבעים? לפי שעבר על התורה שנתנה לארבעים יום וגרם מיתה לעצמו שנוצר בארבעים יום – ילקה ארבעים ויצא עונשו כשם שנעשה לאדם הראשון שחטא ונתחייב מיתה ונלקה ארבעים. שנתקלל בחטאו ארבעים קללות: עשר לאדם, ועשר לחוה, ועשר לנחש ועשר על הארץ" (במדבר רבה ה' ה').

ושם בתאי הקטן בבית הסוהר התפשטה המחשבה. לא רק שהמושג "ארבעים" קשור לחטא ולעונש, הוא קשור דוקא לאזהרתו של ה' אל החוטא, התראה המכוונות למנוע את העונש. יונה מתרה בנינוה על העונש הקרבה, ובכך ניתנת להם ארכה של ארבעים יום לחפש את נתיבותיהם ולשנות את דרכם. במקרה של שני בתי המקדש, נתן הקב"ה לעם ישראל ארכה בת ארבעים שנה – זמן לחשוב על דרכם, ולשוב ולחשות שנית. זמן לשוב אליו ולהיחלץ מעונשם.

בימים הנוראים בסוף ימי מלכות יהודה הראשונה, אמר האלקים ליחזקאל הנביא: "...ושכבת על צדך הימני שנית ונשאת את עון בית יהודה ארבעים יום, יום לשנה, יום לשנה נתתיו לך" (יחזקאל ד).

ופרשן התנ"ך הדגול, רש"י, אומר: "מלמד שחטאו בית יהודה משגלו עשרת השבטים עד שחרבה ירושלים ארבעים שנה..." (שם).

ארבעים שנה!הקב"ה, לאחר ששפך את זעמו על עשרת השבטים של ממלכת ישראל, פותח בספירה לאחור לקראת יום הדין הנורא שנגזר על בית יהודה שפנה עורף לאלקיו. אך ארכה אחרונה ניתנת להם, הזדמנות אחרונה לשוב. ארכה בת ארבעים שנה. ונחבר נביא, נביא הארכה, נביא ההתראה האחרונה – ירמיהו. ולדברי חז"ל: "טובה היתה מגילת קינות על ישראל מארבעים שנה שנתנבא עליהם ירמיהו" (איכה רבה ד, כ"ז).

ובית שני "ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין ולא היה לשון של זהוית מלבין ולא היה נר מערבי דולק והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל, היכל! מפני מה אתה מבעית את עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב" (יומא לט).

ושוב: "רבי צדוק יתיב ארבעין שנין בתעניתא דלב ליחרב ירושלים" (גיטין נו).

ושוב: "ארבעים שנה עד לא חרב הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות" (עבודה זרה ח).

שוב ושוב, הארכה בת ארבעים השנה. תקוותו האחרונה של הקב"ה, שאולי תישמע התראתו האחרונה. הספירה לאחור בת ארבעים השנה, ההזדמנות האחרונה.

וברגע ההוא עלתה במוחי מלוא משמעותו של הרעיון הזה: אם אמנם בימי הבית הראשון, מלכות ישראל הראשונה, ובית הבית השני, העניק לנו הקב"ה ארכה בת ארבעים שנה לשוב – הייתכן שהדברים אמורים גם במלכות ישראל השלישית? מדינת ישראל, מדינתנו?

והמחשבה הזאת נמשכת, אוחזת אותי, לא נותנת לי מנוחה. ככלות הכל, הגאולה השלמה תוארה ע"י חז"ל כגאולה הבאה באחת משתי דרכים – ואין שלישית. "בעתה אחישנה" (ישעיהו ס), ומסבירים חז"ל: "זכו – אחישנה; לא זכו – בעתה" (סנהדרין צח.).

ההבדל בין השנים אינו רק כרונולוגי – הוא הבדל איכותי החודר עד לעצם מות קיומנו. גאולה "מוחשת" היא הבאה בהוד ובהדר, ללא סבל ומכאוב. אך גאולה הבאה "בעתה", בכך שהיא באה למרות שאין אנו ראויים לה, מלווה חורבן ושואה איומים, עונש מתאים קודם הישועה המפוארת הסופית! משוכנע הנני שהקב"ה מפציר בנו לקום ולהמיר גאולת "בעתה" בגאולה של "אחישנה"; לחקור את דרכינו ולשוב אליו. ומשוכנע הנני באותה מידה, שבדיוק כפי שנתן לנו בעבר ארכה – פעמיים – כך גם כיום קיבלנוה מידיו. ומתברר לי והולך ששוב המדובר בארכה בת ארבעים; ארבעים שנות התראה, ארבעים שנות אזהרה, ארבעים שנות הזדמנות, ההזדמנות האחרונה.

מדינת ישראל, פלא הפלאים ונס הנסים, ציינה את ראשיתה של הגאולה השלמה, גאולה שנולדה – לא מתוך כלולות ישראל ובוראם; באמונה ובתשובה, אלא – מתוך זיווג השואה, עומק חילול השם שלא היה אלא לעג, השפלה והתכחשות לגבורתו ולעם קיומו של אלקי ישראל. אותה שואה היא אשר ציינה את פקיעת סבלנותו של אלוקי ישראל שהביט בחילול שמו ובהשפלתו בעפר אומות העולם במשך אלפיים שנה. "לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם". (יחזקאל לו).

ובכן, קמה מדינה יהודית מן המשרפות ומן האפר, לא משום שהיינו אנו ראויים לה, אלא משום שהגוי היה ראוי לה – משום שהוכנו העונש והזעם הנורא של הקב"ה להמיטם על העולם שלעג והשפיל וביזה את ה', אלקי ישראל.

אותה מדינת ישראל שקמה בתש"ח הינה – משוכנע אני – ראשיתה לא רק של הגאולה, כי אם גם של הארכה שזכינו לה. בלשד עצמותיי אני חש שריבן העולמים, ברחמיו וטובו כי רבים, נותן לנו בזה את ההזדמנות הסופית והמתחננת להפוך סבל מיותר לגאולה הדורה ומיידית. לא לחינם אמר רבי אליעזר "ימות המשיח ארבעים שנה, שנאמר: ארבעים שנה אקוט בדור..." (סנהדרין צט., תהלים צה).

ארבעים שנה.אולי לא בדיוק; אולי עוד אחדות, אולי פחות קצת, אך התקופה ברורה. ארבעים שנה ארכה, ארבעים שנות זעקה אל הלב מאת אבינו שבשמים. ארבעים שנות ארכה, הזדמנות אחרונה למנוע אסון מיותר, להביא את הגאולה בהוד ובהדר.

כי בל נטעה: הנס העצום של שיבה לארץ והקמת מדינה יהודית מציין בודאי את ראשיתה של הגאולה השלמה, אך בודאי לא את אחריתה. הסוף האמיתי. עידן ההוד – ימות המשיח, יבוא עלינו בפאר ובהדר תוך עצירת הנשימה אך ורק  אם נדבוק בכלל הגדול: "אם בחוקותי תלכו... ונתתי שלום בארץ" (ויקרא כ"ו).

זהו החוק הבלתי – משתנה של עם ישראל – ואין ממנו מפלט. גורלו של היהודי, אם עתידו מזהיר או משחיר, אם יהנה משלום או יחיה זוועות, תלוי אך ורק בדבקותו בתפקידו, במשימתו, בשליחותו בעולם הזה – בהרכנת ראשו ושעבוד רצונו לעול מלכות שמים.

"אם בחוקותי תלכו... ונתתי שלום בארץ (ויקרא כ"ו).

ואם לא תשמעו לי... והפקדתי עליכם בהלכה..." (ויקרא כ"ו).

זוהי הברירה; הברירה היחידה. כל היתר – אך הבל, והזמן אוזל וההכרעה בידינו.

הקב"ה מפציר בנו, בניו, להסכים לקבל את אשר מתחשק לו לתת לנו! המשיח מתדפק על דלתותינו, פעמי רגליו נשמעים בחוצות! וקולו של אלקי ישראל קורא: "שובו אלי, נאום ה' צבאות, ואשוב אליכם..." (זכריה א). חושו, מהרו, בתפארת, היום – ממש ברגע זה!

"היום, אם בקולו תשמעו" (תהלים צ"ה)

יהודי יקר, הקב"ה נותן בידינו היום את החיים ואת המות. הלא נבחר בחיים?

האם לנו הבינה להבין, העיניים לראות, הרצון לרצות לראות? האם נבין, כי רק דבקותינו באמונה שלמה ובבטחון מלא בהקב"ה תביא את הגאולה, אמונה המסומלת במן ששוב יאכילנו? האם תחזינה עינינו את המשיח, האם נפעל ולא ניתן ששוב ייסתר מפנינו? האם נפגין ונוכיח את אמונתנו בדרך האפשרית היחידה – ע"י מעשים, קשים ביותר, לעתים אף מסוכנים ביותר? מעשים העומדים מול האומות בלי כל חשש, שהרי הן אינן כלל רלוונטיות; מעשים המחבקים ואוחזים את ארץ ישראל כולה, המרחיקים את הערבים, המטהרים את הר הבית, הנוטשים את טומאת הגולה ואת קללתה, והשבים הביתה. ממעשים עשויה אמונת היהודי. את אלה רוצה הקב"ה בעוד ארבעים השנים אוזלות.

חשוב, יהודי! אם אמנם דברי אמת, אזי סירובנו להקשיב אינו רק "מותרות" – הוא חורבן ח"ו, וחשוב על דבר נוסף: אם אמת שארבעים השנים התחילו בקום המדינה – כמה שנים נותרו?

מעטות בלבד, זמן מועט כל כך לקבל את ההחלטה הגורלית שתביא לנו או את הגאולה הגדולה והמהודרת, במהרה, בהוד, בלי סבל ויגון ללא-צורך, או – חס וחלילה – הטירוף שבבחירת הנתיב של שואה מיותרת, איומה מכל התוויות שחזינו אותן עד היום. אנו ניצבים על פרשת דרכים: דרך אחת אל חיי הוד וגאולת הדר, והאחרת – נתיב האסון והשואה קודם בוא הגאולה. הבחירה היא שלנו. אדונים אנו לגורלנו, ועתה: רק נבחר בדרך שהקב"ה מבקש אותנו ללכת בה:

"העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך"(דברים ל').

עמי, עמי היקר והעיוור! אנו מדברים על חייכם ועל חיי זרעכם, בניכם ונכדיכם. בחרו בחרו בחיים, אך מהר; לא נותר זמן רב. ארבעים השנים אוזלות.