40 שנה

פרק ג הגלות

פרק ג הגלות.

היהודי יושב בגלות – ואינו מבין מאומה. הוא דוחה הן את ייעודו הנבדל והקדוש, הן את מכורתו היהודית הקדושה, ומעדיף את הטינופת ואת הטומאה של ארצות האומות. הוא יושב בארצנו שלא מכבר בחר בה, מתענג בבשר סירי הגויים, בעוד שבוראו מתכונן לשטוף אותם במבול אש. הוא יושב בחיקו של הגוי ומחקה את כזביו, וחובק את כפירתו ואת עבודותיו הזרות באותה תשובה שבה הוא חובק את הנוכריה שלקח אותה לו לבת זוג. הוא שוקע בהתבוללות וטובע בים הגויים, ונעלם מתחום ראותה של היהדות. הוא נשבע אמונים ל"גולה המאוחדת" ולמחולל שהיא מייצגת הוא מתנשף אחרי תרבות הזר, מפיל את עצמו אל זרועותיה ההרסניות. מתוך עצמו הוא מתחסל.

"אל בני אשור עגבה פחות וסגנים קרבים לבשי מכלול פרשים רכבי סוסים בחורי חמד כלם... ותוסף אל תזנותיה ותרא אנשי מחקה על הקיר צלמי כשדים חקקים בששר. חגורי אזור במתניהם סרוחי טבולים בראשיהם... ותעגבה עליהם למראה עיניה ותשלח מלאכים אליהם... ויבאו אליה בני בבל למשכב דדים ויטמאו אותה בתזנותם ותטמא בם ותקע נפשה מהם" (יחזקאל כג).

נישואי תערובת, התבוללות, התנכרות מיליוני יהודים צעירים ברחבי העולם המערבי. זוהי המציאות, למרות מאמצים מעוררי רחמים לנפח את חשיבותה של תנועת "שבים" קטנטנה. על כל יהודי צעיר המוצא את דרכו חזרה אל היהדות ואל עמו, ישנם האלפים המשירים אפילו את עלה התאנה המסכנה של יהדות הוריהם, וממהרים לשאת את הגויות אל מטותיהם. בעולם הסובל מהתפוצצות אוכלוסין, מצטמקים ממדי יהודי הגולה, כאשר התבוללות, מניעת הריון והפלות דוהרות על גבי סוסי האבדון היהודי.

זוהי המציאות – המציאות שמתכחשים לה ויוצרים אותה המסכנים נחשבים מנהיגי היהודים בגלות. גברים ונשים שנבחרו לא בזכות יהדותם, כי אם בזכות כספם ויכולתם לנהל ארגון. בורים, לרוב יהירים, מסכנים, עיוורים. מנהיגי היהדות החילוניים אשר במידה גוברת והולכת מייצגים את יהדותם בכבוד כשלידם ניצבת בת זוגם הנכריה והחייכנית. המנהיגים "הדתיים" – שואפי "הרפורמה" וה"קונסרבטיביות", "השחזור" וה"אנושיות" – עמי הארצות המתחזים כ"רבנים" וכ"חכמים", הודות לקומדיה הטראגית המספקת להם קהילות שבניהן נבערים מדעת עוד יותר. ה"ראבייס" המצהירים על עצמם כ"אטאיסטים"; ה"ראבייס" שהם "אגנוסטיקנים"; ה"ראבייס" הנבוכים ההורסים את עצמם, ומפאת חוסר אומץ ויושר לוותר על משרתם המכניסה – ממשיכים להרעיל גם את זולתם.

"רועים רוחניים" המסירים מן היהדות את מוצאה האלקי, ואח"כ תובעים מצעירים שישארו "יהודים טובים". מטיפים דתיים המרחיקים מן היהדות את כל ייחודה, ואח"כ – תוך גילוי גזענות ופחד מפני הזר מהללים את הצורך להימנע מלהתחתן עם הגוי היפה, הרגישה והמשכילה. הם וצאנם – בני קהילתם – המובילים תדיר את רועיהם - ...

"ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך. ואתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך" (תהלים נ)

יהודי החילון והונאת ה"טמפל" שהרסו את בניהם שלהם; ילדים יהודיים הרעבים ליהדות הואכלו פטפוטי ביצים של "יהדות" נוחה שלא תבעה מבניה אלא להנחילה לבניהם. "טמפל" שהוא הכל לכל (גברים ונשים); "ראביי" שאינו אלא מבטא את קול קהילתו; "יהדות" שקנה-המידה שלה הוא הליברליות או הקונסרבטיביות או "תורת גולדברג" של יוצריה בהיכלות השרד, שנבנו יותר עפ"י צווי האופנה האדריכלית האחרונה מאשר עפ"י ציווי ההלכה היהודית. יהדות הבוראת את "האלקים" בדמותה ומוצאת לאלה מקום, בתנאי שאינו/אינה חורג/ת מתחומיו. "יהדות" שאינה אלא נשפים ומשחקי כדורסל ו"בונדס" – קשרים המתיימרים לבוא במקום קשרים יהודיים אמיתיים. "יהדות" שנהגה במתירנות ואנדרלמוסיה, אשר פירושה הכל לכל-גברים, נשים ודו-מיניים. "יהדות" שפנתה עורף לייחודה ולהתגלותה, ומכאן – לכל סיבה הגיונית לדבוק בה ובעמה.

ההורה היהודי לא החשיב הגיון. המנהיג היהודי החשיבו עוד פחות. פקידי הארגונים היהודיים טיפסו על הרי הסיני של הגלות והשיבה לעם "יהדות" שנתפרה במרכז ההלבשה של ניו יורק – נתפרה להתאים לזמן, למקום ולמרמה.

ואח"כ, תוך חיוך על פניהם, העבירו את חליפת בר-המצווה לילדיהם, בהנחה שבניהם מפגרים שכלית. חבל!

"כי אם יגדלו את בניהם ושכלתים מאדם כי גם אוי להם בשורי מהם" (הושע ט).

חבל, כי בניהם לא היו מפגרים בשכלם, כי אם יצורי אנושי פיקחים להפחיד שהבחינו במרמה ובצביעות של הוריהם ו"יהדותם", מגיל צעיר. וילדים נכונים לסלוח להוריהם הרבה, הרבה מאד – אך לא הונאה, לא צביעות. ולכן, שילמדו הם להוריהם מידה כנגד מידה. אבא "רק" עיוות וסילף ו"תיקן" ו"שימר" ו"שיחזר" את כתונת היהדות להתאים למידותיו; הבן דחה כליל את כתונת האפסים. גמול מסוג האלקי ביותר: היהודי דחה את אביו שבשמים; בנו דחה אותו.

"...ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני" (הושע ד).

מנהיגים יהודים שאינם מגנים נישואי תערובת, קהילה יהודית המתירה זאת. המנתק את קשרי היהדות בכך שמתחתן עם מעריצת ישו, זוכה לתשואות רמות על מכירת "בונס" – קשרים של ישראל. וארגון שאינו "עולמי", בקושי "קונגרס", ולא "יהודי" במיוחד, מכתיר מנהיג המקבל את חיבוקיה של אשתו הגויה. אלה מנהיגיך, ילד יהודי! אלה מנהיגיך, ישראל!

אין פלא, אפוא, שהילד היהודי הולך בעקבות מנהיגיו המהוללים. המגיפה מאומצת ע"י המנהיג היהודי המדביק בה – באותות ובמופתים – את בניה של האומה.

וכאשר הם רואים את בניהם מתנשפים בעורף הגוי, היהודים ממציאים שיטות להפוך את הגוי לבנו של אברהם אבינו ע"ה... גיור – מושג אשר במקורו האלקי יועד להתיר להיכנס אל תוך העם הנבחר את מי שגילה נכונות לכרוע ברך תחת עול התורה ומצוות, לעלות בשמחה וביראה בתרי"ג המעלות המובילות לסיני – גיור זה הופך, בידי הצאן ורועיה הכוזבים, למשחק. הגוי המבקש ליישב את ההדורים עם קרוביו החדשים עובר תהליך שאינו אלא פרודיה של גיור, לאחר שהותאם הביגוד והונעם לטעמו ע"י איש מרכז. הגוי נשאר כמות שהיה, אך עתה הותרה כניסתו לקודש לטמא את העם הנבחר. מאמצים את הגוי ומעבירים אותו כ"יהודי", ובאלפיהם וברבבותיהם ועוד, ומשחיתים את קדושת עם ישראל. אך בכך, לגבי מסיגי גבול הקדוש, אין די.

ה"מתקנים" וה"משמרים" וה"משחזרים" הרומסים את חצרות היהדות בגלות מבקשים לייצא את תועבותיהם ואת רמאותם לארץ הקודש. מה מבקשים פגרים חיים בארץ החיים?!

יהודי החילוניות והונאת ה' "טמפל" זולל בחדווה מסירי הבשר הטמאים של הגלות. מצטרף אליו באירוניה רעבתנית היהודי הבוחר בסיר הכשר למהדרין – היהודי "הדתי"! היהודי "הדתי"?, לא, מוטב לומר המבצע האורתודוכסי של הפולחן היהודי, אשר שהותו בת האלפיים בתנאי גלות השחיתה וסילפה את ערכי היהדות האמיתיים והיסודיים ביותר. הוא מזוקן, עטור פאות באדיקות – או מגולח למשעי וחבוש כיפה סרוגה – גם כך וגם כך הוא מתחבר אל כל השאר בעבודתם הקיבוצית, עבודת עגל הזהב בן זמננו – גולת הזהב!

ישראל? לעלות לארץ ישראל? לעלות לארץ אשר אליה פונים שלוש פעמים ליום בתפילתם – בהקפדה, שלא להחמיץ פולחן? לעלות, לחיות בארץ אשר את גורלה מבכים מרה כל תשעה באב, יום השנה ליום האבל הלאומי? מה, באמת לעקור את עצמם מהגלות ללכת לגור בציון ובירושלים אשר כל שנה הם מייחלים לה, "בשנה הבאה"?

אולם נברשות ופאות נכריות יקרות (ה"שטייטעל") והגוף הטובעני של החיים הטובים חזקים בהרבה ממצות.

"כי אתם עוברים את הירדן לבוא לרשת את הארץ אשר ה' אלקיכם נותן לכם וירשתם אותה וישבתם בה" (דברים יא).

"וימאסו בארץ חמדה" (תהלים ק"ו)

ולכן הם ממציאים כל מיני תירוצים, העטופים כולם טלית שכולה תכלת.

"ישראל גם היא גלות..."; "כעת לא אתחלתא דגאולה, רק עקבתא דמשיחא..."

האם הם מבינים את אשר הם מדברים? האם אפשר להביט במדינה הקמה בנסים ובנפלאות לאחר אלפיים שנים, ולהשקיף על קיבוץ גלויות ממאה ארצות, בלי להבחין בכך תחילת חזון הגאולה הגדול? למרות החטאים והתועבות בארץ פנימה?

לא, מה שלא רצוי אין אנו עושים. אך, תחילה, יש להטביע על בשר החזיר את החותמת ההלכתית "כשר"...

איך הם מקדשים את החולין; איך הם מקדשים את החילול; מגדילים ומעריצים את הגלות אשר בעצם הווייתה מייצגת את השפלתו ואת חילולו של שם הקב"ה!

"ויבא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו" (יחזקאל ל"ו).

הגלות היא התגלמות חולשתם של היהודים, תבוסתם, מנוסתם, רדיפתם, עינויים, השפלתם, רציחת עמם, שואתם וביזויים. כיוון שכך, היא מגלמת – בעיני אומות העולם – את חולשתו, כביכול, של אלקי היהודים. בשביל צוררי היהודים, תבוסת עם ישראל מהווה הוכחה לחוסר יכולתו כביכול של אלקי ישראל לחזק את עמו ולתת להם את הנצחון ואת הפאר. אלקים שכזה – או שהוא חסר-עוצמה, או שהוא חסר-קיום.

"לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד על חסדך על אמתך למה יאמרו הגוים: איה נא אלקיהם" (תהלים קט"ו).

"בי ה' אמר אחרי אשר הפך ישראל ערף לפני אויביו... ומה תעשה לשמך הגדול"(יהושע ז).

"שפלותם של ישראל חילול שמו הוא" (רש"י ליחזקאל ל"ט ז).

ההשפלה תגיע לקיצה. היא מגיעה לקיצה כיום. כתבי הקודש רועמים בבשורה האלקית; ה' אלקי ישראל ניעור, סוף ביזויו קרב. מדינה יהודית – סמל העוז והעוצמה, סמל עוזו, עוצמתו וקיומו – ממש של אלקי ישראל. אכן הוא קיים! איום ונורא!

"וידעו הגוים כי אני ה'... בהקדשי בכם לעיניכם ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו)

"ה' מלך, ירגזו עמים!" (תהלים צט).

החל עידן קידוש השם – אשר אינו דר בכפיפה אחת עם השפלה ועם ביזוי, עם חילול השם. אין מדינה יהודית דרה בכפיפה אחת עם הגלות. נחרץ דין הגלות לחיסול – זוהי גזרה אלקית.

"והוצאתי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצתם בם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה" (יחזקאל כ).

"בחמה שפוכה" ישמרנו ה'!

אך כלום אינו משפיע, אפילו על "הדתיים". הרי הם עיוותו והושחתו במהלכן של אלפיים שנים חריגות. אי אפשר לחיות כמיעוט במשך אלפיים שנים, אוכלים על שולחן זולתם, מתחננים על חיוך, על גילוי סובלנות, על אהבה – ולהשאר שפויים לחלוטין. אי אפשר לחיות בביתו של זר ולשמור על יציבות נפשית. כורח המציאות הוא שיירש המיעוט חוסר-בטחון, תסביכים, פחדים, חוסר-יציבות. כורח המציאות הוא שהמיעוט נחשף לתרבות הרוב ומושפע על ידיה – היא חודרת, משחיתה, משנה, מניחה את ידה הכבדה על היהדות, והיהודי – בלי לתפוס זאת כלל – מאמץ את ערכיו של הגוי ומניח שגם הם – יהודיים.

ואי אפשר לשמור על נורמליות ללא מושגי מדינה ואומה. האמונה שהיתה משולבת כולה בארץ, באדמה, באומה ובשלטון נהפכת למערכת צעדי פולחן חיוורת וחלושה. כאשר השרשים מאבדים את אחיזתם באדמה, הם מתנוונים ומתים מתת-תזונה. ובכן, מגלים ציון חדשה וירושלים החדשה בזהמה ובטומאה שהן הגלות. הם טובלים במקווה בעוד השרץ מונף בידיהם. הם נהפכים לאמריקאים או אנגלים או צרפתים או קנדים בני דת משה, דת דתית ביותר. הם עולים על המיתרים להבטיח שהבשר המוגש לשולנחם לא יהיה סתם כשר; שהפאה הנכרית ההדורה תכסה את האשה הפשוטה למדי הלבושה שמלה יקרה ביותר, יקרה בהרבה משל שכנתה, והמכסה כדין את מרפקה כשהיא מתקינה בביתה את נברשתה החדשה; שיחיו בתנאי המותרות של החזיר ולא יסתכנו בסבל הטהורים בארץ ישראל. מה חשיבותה של גזרת חז"ל ש"לעולם ידור אדם בארץ ישראל בעיר שרובה עכו"ם, ולא ידור בחוצה לארץ בעיר שרובה ישראל"? מה חשיבותה של קביעת חז"ל ש"הדר בחוצה לארץ דומה למי שאין לו אלוה"? תמיד אפשר לתרץ אמרות חז"ל כשהרוח חפצה בכך.

וארץ ישראל נותרת בפיהם "גלות". ואין הדבר נוגע במצפונם. אין בושה, אין בושה.

"וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו"(תהלים ק"ו).

"ותפשי התורה לא ידעוני"(ירמיה ב).

"מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבא? קטנות שהיה בהם שלא האמינו בהקב"ה" (סוטה מ"ח).

"כי הענין האלקי עמד לחול עליהם כבראשונה, אילו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה אבל רק מקצתם נענו – ורובם והחשובים שבהם נשארו בבבל, מסכימים לגלות ולשעבוד ובלבד שלא ייפרדו ממשכנותם ומעסקיהם" (ריה"ל, ספר הכוזרי).

"אף לא אחד מני אלף המתעורר להשתקע בארץ, לגור בה... נראה לנו בישבנו בנוח בחו"ל כי מצאנו כבר ארץ ישראל אחרת וירושלים אחרת" (הרב יעקב עמדין, במבוא לסידורו)

ובכן, היהודי יושב, יושב עם כל השאר, הזרים, הנכרים, הגויים אשר מהם נצטווה להיבדל. הוא יושב וסועד ולוגם וצוחק ונהנה, ואינו רואה כלום.

"אפרים בעמים הוא יתבולל. אפרים היה עגה בלי הפוכה אכלו זרים כחו והוא לא ידע..." (הושע ז).

היהודי ממתין. הוא ממתין להיות קרבן – פעמיים. ברסבו לצאת מבית העלמין שהוא הוא, מעצם טבעו, הגלות, הוא ממתין, בלי להבין זאת, למות בה, חס וחלילה. שהרי הקב"ה מכין את כוס התרעלה, כוס הגמול על יהרתו וכפירתו של הגוי:

"והצהרתי לאדם והלכו כעורים כי לה' חטאו... כי כלה אך נבהלה יעשה את כל ישבי הארץ"(צפניה א)

"כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך... אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ"(תהלים ע"ה).

הבורא מכין את הכוס לגוי, ואילו היהודי תובע לשתות ממנה!

הגלות.קרב עונשו של הגוי, במהירות הנמדדת רק במונחי הזעם האלקי. עולם שנתמכר לחיי חומרנות טובים מזדעזע בראשית תהליך גמילתו, בעת עוויתות המערכת הכלכלית. מדינות התיעוש העשירות טורפות זו את זו בתחרות פרועה; היצוא מצטמצם וגרעונות מסחריים ותקציביים מאמירים; תביעות חברתיות שלפנים היו רק מוגזמות הופכות להיות מעמסה כבדה מנשוא על כתפי הקיום הכלכלי. התפוררות כלכלית מלווה רוגז חברתי ותסיסה המובילים כולם למהפכה ולאנדרלמוסיה רווית דם. ואילו בעת ובעונה אחת מעיף "עולם שלישי", ממורמר ומדני, מבטי שנאה אל עבר הצפון והמערב האמידים, ושואף ליטול את עושרם לעצמו. נשקם הגרעיני הראשון תכף יהיה כבר בידיהם, ובכך יצטרף לנשק רק העוצמה וההרס ששתי מעצמות-העל מכוונות זו כלפי זו, במירוצן המטורף לייצרו, לנסותו ולהחדירו אפילו אל תוך מרחבי החלל.

התפוררות רצונם ומרצם של ארה"ב ושל המערב מביאה לקריאות-טירוף ל"שלום" ולפירוק נשק חד-צדדי. הסובייטים משקיפים בבוז ובקורת-רוח בעוד תאבונם לתוקפות תופח. תעוזתם צומחת ביחס ישיר לחולשת אמריקה והמערב, ואילו המאזנים נוטות עוד ועוד לטובת התוקפנות המקדמת את הסיכוי – ובעיקר את הסיכון – להתנגשות גרעינית.

המשבר המתפתח בעולם המתפתח מוביל לתסיסה ולאנרכיה פוליטית, כאשר מתקוממים מקומיים זוכים לתמיכה גלויה מוגברת מצד מוסקבה ובאות-כוחה. מדינות רבות יותר ויותר, בעלות עוצמה פוליטית, משאבים כלכליים, וכוח-אם רב מצטרפות אל המחנה האנטי-אמריקני ואובדות למערב. ההתקוממות המוצלחת מביאה להתקוממות במקום אחר, לתוקפנות מוצלחת פושטת כמו דליקת יער, העולם החופשי מצטמק בשטחו, בעצמתו ובבטחון ביכולתו להישרד. התגובה לא תאחר לבוא.

בתוך ארצות הברית פנימה, אנשי צבא בהולים וחלקים תופחים של האוכלוסיה מודאגים יותר ויותר מתוצאות העוצמה האדומה והחולשה המערבית. גוברות הקריאות לנקיטת צעדי חירום למנוע את הגלישה אל עבר ההשתלטות הסובייטית; מירוץ חימוש אמריקני דחוף ותסיסה פוליטית סבירה יותר ויותר מצד הימין המתחזק ידחפו את אמריקה לקראת עימות – נואש נחוש עם מוסקבה.

ובינתיים מאיימת שואה עולמית לפרוץ מכיוון אחר. ככל שהאימפריה הסובייטית מתפוררת תחת לחצי ההמונים למען חיי חומרנות טובים יותר וחופש פוליטי רב יותר; בעוד שהיסודות הלאומניים, הן בתוך בריה"מ עצמה והן בגרורותיה, נעשים נועזים יותר ומאיימים לפלג את ההגמוניה הקומוניסטית-סובייטית – ייאלץ הקרמלין ללבוש אופי סטליניסטי ולצאת למסעות דיכוי עקיפים גם בתוך גבולות ארצו ובגרורותיה. החשש מפני אבדן האימפריה ישחרר את הסובייטים מכל מגבלותיהם, ואם יהיה הדבר בחוץ, יסתכנו אף במלחמה גרעינית. צעדי הסובייטים במזרח אירופה בגבולותיה ומחוץ להן, בנוסף להשתלטות קומוניסטית במקומות שונים במערב, יובילו לעימות שלא יוגבל להחלפת שדרים דיפלומטיים בלבד. זוהי המציאות.

מלחמת-עולם נעשית בלתי-נמנעת, ועלותה תימדד במיליארדי נפשות. הגלות העולמית עומדת על הסף, ונעה באופן בלתי-משתנה לקראת מלחמת אש שתכחיד אומות ותשמיד ארצות.

הכל בלתי נמנע. כל ההיסטוריה – שהיתה, שהינה ושתהיה – הרי הקב"ה גוזרה, והאסון האיום – עונש אלקי ונקמתו – אכן יהיה.

"פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי ואדרכם באפי וארמסם בחמתי ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי. כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה... ואבוס עמים באפי ואשכרם בחמתי ואוריד לארץ נצחם" (ישעיה ס"ג).

"לי נקם ושלם... כי קרוב יום אידם, וחש עתידות למו"(דברים לב).

הכל בלתי נמנע. נקמתו המובטחת של האלקים שנדחה ע"י אנשי יוהרה והמניפים את נס החומרנות הגאה. האדם, אשר פירות הידע שלו הביאו לו עושר וקידמה ופסגות הרי ההשכלה ואשר – באשליתו. – חושב את עצמו א-ל; המרשה לעצמו להאמין שהוא שולט בגורלו, המאמין ביוהרתו שהוא אשר ברא אלקים בצלמו; כיון שטעם מענבי עץ הדעת, השתכר מגאווה ומתכונן לשלוט בגני הקיום האנושי, לברוא חיים ולשלוט בהם; אשר מושיט את ידו אל עבר עץ החיים אל עבר פירותיו הנצחיים, ועל-כן מתחייב נפשו.

"ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי... אעלה על במתי עד, אדמה לעליון. אך אל שאול תורד אל ירכתי בור"( ישעיה י"ד).

"יען גבה לבך ותאמר אל אני, משוב אלקים ישבתי בלב ימים ואתה אדם ולא אל... ברב חכמתך ברכלתך הרבית חילך ויגבה לבבך בחילך... לכן הנני מביא עליך זרים, עריצי גוים... לשחת יורידוך ואתה ממותי חלל בלב ימים" (יחזקאל כ"ח).

הכל בלתי נמנע, והרי זוהי שבועת אלקי ישראל הזועם על האומות שלא ידועהו ועל-כי משתעבדים בעמו ישראל יותר מדי; זהו זעמו של ה' אלקי ישראל אשר שמו קשור לעולמים בשם עמו ואשר הריהו מושפל ומחולל בהשפלת ישראל. שעת נקמתו ממשמשת ובאה:

"יען היות לך איבת עולם ותגר את בני ישראל על ידי חרב בעת אידם... לכן חי אני נאום ה' אלקים כי לדם אעשך ודם ירדפך" (יחזקאל ל"ה).

"הרנינו גוים עמו, כי דם-עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו, וכיפר אדמתו עמו"(דברים ל"ב).

"והיה ביום ההוא ביום בוא גוג על אדמת ישראל... תעלה חמתי באפי... ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו ועל עמים רבים אשר אתו. והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'"(יחזקאל ל"ח)

והיהודי? הוא יושב בלוע הר הגעש שהוא גלותו, בעודנו שומע מתוך מעין את תחילת הרעמים והלבה קרבה אל כפות רגליו. היהודי יושב, ואינו מבין דבר. הקב"ה מכין את הכוס לגוי, ואילו היהודי – בלתי חדיר לשכל – תובע בתוקף ללגום ממנה. אכן, יהא כך.

הממאן לצאת מהגולה יישאר לעולם – המצורף בחורבנו אל הגוף הזר שביכר על פני ארץ קודשו. שרידי הבורחים והנשרדים יהיו לעד עדות לעיוורונם של הנשארים.

אכן, "ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם..."

היהודי – קורבן כפול: הראשון, כשהוא נופל אל תוך ים אש החורבן השוטפת את הגלות. ויחד עם זאת, קורבן לגל שנאת-היהודים שיציף את העולם ויוסיף עילה נוספת לחורבנה.

גל של שנאת-ישראל מציף את העולם שהוא מחוזק – באופן אירוני – לעתים קרובות ע"י עצם קיומה של אותה מדינה יהודית אשר הציונים הפוליטיים החילוניים ראוה בעיוורונם כפתרון לבעיה שתשים קץ לתופעה לעולמים. זהו גל שנאת-יהודים המבשר את תחילת הפרק האחרון של הגלות; סופו – חיסול אותן קהילות ישראל שמיאנו לחסל מרצונן את נוכחותן ואת מעמדן כמיעוט בקרב נכרים ובקרב טומאה. בצרפת פצצה נוטלת נפשות; בבריטניה שונאים זועמים פורעים ומעלים באש מוסדות יהודיים; בבלגיה ובגרמניה נאצים קמים מחדש. בכל אירופה המערבית צועדים יורשיו של היטלר ומכינים את מערכת הפתרון האחרונה בהצגת הפסיון שונאת-יהודים בת ימינו. אמנם המערב במערב והמזרח במזרח, אך כשהמדובר ביהודים נפגשים השניים ומשתפים פעולה. במזרח אירופה מצטרפים רוחנית הפשיסטים הקומוניסטים של השמאל אל עמיתיהם הנאציים הימניים במערב במשימתם המשותפת נגד היהודים, ושוב רועדת אדמת הסטלינים תחת רגלי יהודי מסך הברזל ורוסיה הסובייטית.

"צאו מתוכה עמי ומלטו איש את נפשו מחרון אף ה'" (ירמיה נ"א).

מי מקשיב? באיראן, קהילה יהודית אמידה משלמת את מחיר סירובה להימלט מסירי בשר הטריפה של גלות פרס, ואת מחיר העדפת שטיחיהם על פני שטיח הקרקע היהודית בישראל. בדרום אפריקה, יהודים המתרווחים במותרות האפרטהייד מסרבים לחשוב על שקיעת רודזיה אל תוך ימה של זימבבווה, ועוצמים את עיניהם למרחץ הדמים המתפתח במחשבתם של עשרים מיליון שחורי-עור. גם עליהם מצלצל הפעמון.

ובאמריקה הלטינית, תומכי קסטרו שמאלניים בעלי ההשקפות האנטי-רכושניות והאנטי-ציוניות מנפצים את המעמד היהודי האמיד. ניקרגואה וסלבדור נעשות יודנריין. כל אמריקה המרכזית הולכת בעקבותיהן ובדרום אמריקה יוקדת קדחת דומה. מימין הקשת הפוליטית צועדת החונטה הצבאית המחסלת ליברלים, כינוי אשר, לגביהם, פירוש יהודים. מארגנטינה עולה סירחון האנטישמיות אשר הפצת ריחו מסמלת את קץ ימי היין והשושנים ליהודי אמריקה הלטינית. הם מצדם מכינים את חשבונות הבנק שלהם ומנוסתם – צפונה.

צפונה? קנדה וארצות-הברית. קנדה בעמדת המתנה כשמחוז קוויבק מחכה לשקיעה כלכלית להזין את שאיפתה לבדלנות ולהביא להקמת ממשל הירא מני זרים והעוין ליהודים. יהודי מונטריאול יארזו את חפציהם – הריקים מהעושר שהוא כעת בידיהם, ויעברו – לא למקלט שבמדינתם היהודית, אלא לטורונטו אשר, בתורה, תרעד בעת קריעת הפדרציה לגזרים ע"י תסיסה כלכלית – חברתית כלכלית. מחשבות המביאות את הצינה לארה"ב מחממות בקנדה, ורטט ההתקוממות האיומה עומד היום על סף תגליתו הגדולה של קולומבוס.

האימפריה האמריקנית שהתענגה שלושים שנה במותרות חומריות ללא הקבלה בהיסטוריה, שוקעת, רועדת. כיון ששמנו האמריקאים ונעשו תלויים בחייהם הטובים, כיום הם מבחינה פסיכולוגית אינם מסוגלים עוד להשלים עם המציאות האכזרית התובעת מהם הקרבת קורבנות וויתור דרסטי על תשוקותיהם החומריות. עצם עושרם וסירי בשרם שנהנו מהם וסעדו מהם כנראה ללא גבול יצרו חולשת נפש שאינה עמידה בפני נסיגות חומריות. ארץ הזהב חולה, חולה אנושה.

 מבחינה צבאית, זה עשרות שנים לא הייתה ארה"ב שרויה במצב כה חמור של חוסר נכונות להתמודד עם האויב. הסובייטים מתעצמים בתחום של הכנות צבאיות – ביבשה, באוויר ובים, תחת לפני הים ובחלל החיצון. עוצמתם מצילה על העולם החופשי הרואה בארה"ב מקור לחולשה צבאית, מנחיתות הנשק ועד לכשלונות החומר האנושי החיוני בצבא המורכב מחסרי מוטיבציה אידיאולוגית ובמקרים רבים מהעוינים, גזענים, את הארץ ואת הממסד שהם אמורים לשרת. סם החומרנות שאמריקה מכורה לו מביא בהכרח לסירוב להתמודד עם אויב שמא תפרוץ מלחמה על כל זוועותיה. חולשה חומרית מולידה זהירות פוליטית – וחסר-אונות צבאי, תופח החשד שוושינגטון אינה מתכוונת – או אינה מסוגלת – להגן לא על העולם החופשי ולא על עצמה. כלפי כל זאת אין הסובייטים לא עיוורים ולא חרשים.

 בתוך חלקים מהחברה האמריקנית מתחילה הריאקציה. פחד מפני המתרחש; תגובה באשר לראשית התהליך ולסיבת המשכו. מי אשם בשקיעת המעצמה העולמית הראשונה – לשעבר אל תוך עמדה של נחיתות צבאית ואסטרטגית? המבוכה מולידה רוגז קר בלבות ההמונים, ובכללם הגנרלים והקצינים והפקידים הבכירים במערכת הבטחון של המדינה.

הם ואחרים יחפשו את האשם. לא קשה יהיה למצוא שעיר לעזאזל המזוהה עם הליברליזם, עם פירוק הנשק, עם המתינות בגזרה הבינלאומית. הלא הוא היהודי.

מבחינה כלכלית, חלף השגשוג – ולא ישוב עוד. הוא מעולם לא היה אלא תופעה ארעית, ועתה היא קבורה – קרבן המציאות הכלכלית. פריחתה המדהימה של אמריקה היתה בראש ובראשונה תוצאה של מלחמת העולם השנייה אשר בסיומה נותרה ארצות הברית המדינה המתועשת היחידה בעולם שלא הופצצה ושלא הוקז דמה, כלכלית. לא היו מתחרים – לא גרמניה, לא יפן, לא שוק אירופי משותף, לא אדוני השוק מאסיה.

היום, כולם ישנם – תחרות כלכלית שהיא נחשול עבודה זולה המעמיד את התחרות האמריקנית בפינה. וזו רק ההתחלה. מדינות אסייתיות, אפריקניות – לטין-אמריקנים לומדות את סבכי התיעוש המודרני; מי יוכל להתמודד עמן? הן תתחלנה לייצר את אשר ייבאו עד עתה מאמריקה, ויתחרו עם ארה"ב במכירת תוצרתן בארצות אחרות.

על אמריקה לייצא כדי להתקיים. כיום היא לא רק מביטה בצמצום חוזי היצוא שלה – היא רואה גם מוצאי יבוא זרים ,זולים ומשובחים המצמקים את ממדי המכירות מבית ואת מספר מקומות העבודה. גרעונה המסחרי של ארה"ב גדל בשיעור מפחיד. תקציביה מנופחים ע"י תכניות רווחה שהתרחבו במשך עשרות שנים בלי התחשבות במחירן – וקוצרים גירעונות – אסון. חובה הלאומי של ארה"ב את טריליון הדולרים ותשלומי הריבית לבשם אסטרונומיים בגודלם. הפתרון – ללוות, ומלווה מוליד מלווה נוסף, גדול יותר, קשה יותר... מערכות ממשל בכל הרמות – מקומית, מדינתית, פדראלית-מתקרבות ל"קו האדום" של פשיטת רגל.

החוב האישי, שזכה לעידוד החמדנות והחומדים, מרקיע שחקים. אשליית משרות-הקבע המכניסות הביאה לרכישות אשראי הרחק מעבר לאמצעיו המוגבלים של האמריקאי הממוצע. עודדוהו נוכלים, אך היום הגיע אגע האמת. משרות מצטמצמות בעקבות האבטלה הגואה; עבודת שעות נוספות מתחסלת. האינפלציה, בסיוע ההוצאות העצומות של ממשלות חסרי האומץ לקצץ, מכרסמת בחסכונות. הפוליטיקאים, מדפיסי הכספים לעיכוב המבול עד לאחר זמנם, למעשה מעודדים עף הם את התפשטות הלהבות. לפתע, הופכות ההלוואות על שיעורי הריבית הגבוהים שלהן לחרבות דמוקלס, המדירים את שנתם של ההמונים. גם הלווה, אך גם המלווה, חיים בפחד. הראשון, מפני ספק יכולתו לשלם את חובו ומפני אובדן רכושו; השני – בעיקר הבנקים – בשל סכומי ההלוואות העצומים אשר הפסדם פירושו התמוטטותה של שיטה הנתונה במשבר עמוק כאשר מיליארדי דולרים בהלוואות-חוץ לממשלות זרות נמחקים כחובות שלא יוחזרו. התפוצצות שיטת האשראי הינה חץ המופנה אל לב הדמוקרטיה האמריקנית וסדרה החברתי. מכאן יוכח אופייה אמיתי של שיטת הפנסיה – ממשלתית ופרטית – שיטה אשר עשרות מיליונים חושבים בתמימותם שהיא קיימת ושהיא שלהם. התמוטטות כלכלית תוליד המונים סוערים המחפשים שעירים לעזאזל ונקם. הדמגוגים והשונאים יגישו את שניהם .השעיר לעזאזל יהיה המיעוט הבולט בעושרו ובשגשוגו, אשר שמו המוזכר בבתי מרזח (רק שם שומעים את האמת על מחשבותיה של אמריקה) מעורר קנאה, חמדנות ושנאה איומות. שמו – היהודי.

"אהה ליום כי קרוב יום ה' וכשוד מש-די יבא"(יואל א).

התמוטטותה החברתית של השיטה האמריקנית בעיצומה כבר שנים. כל המוסדות ששימשו כמקורות לערכי מוסר וכסכרים מפני הפרא שבאדם, חרבים. קיים איום בתגובה חריפה. המשפחה, הכנסיה, בית הספר – כל הסכרים הללו נפרצו לפני גלי המתירנות והתשוקה החומרית. שעמום הוא הסרטן הרוחני של תקופתנו והמרפאים חסרי האמונה ממליצים על תרופות מכל הסוגים. הסמים, האלכוהול, המין, הפורנוגרפיה, החתירה חסרת המחשבה אל התענוג, הסיפוק והמיפלט – כולם מטרפים להחריב את האומה, את המשפחה ואת הפרט, שחיתות הנפש ועיוותה מעלים צינה מוסרית.

מיליונים של אמריקאים נפחדים, נרגנים, מסוכנים – רואים, מבינים, יוקדים משנאה. גלי נגד גואה נערם ומתרחב בשם הנצרות והמוסר. הוא נולד בזעם מפני הרס הערכים המסורתיים והרס הבנים, בניהם. הוא מחפש אשם, זה שהטיף ותבע לעבוד את עבודת העונג העצמי. הוא ימצא שעיר לעזאזל, הוא נקרא "היהודי".

ההתמוטטות הפסיכולוגית של האמונה בשיטה, באומה, מולידה ריאקציה. עם ששוכנע לפנים בדבר ייעודה הגלוי של אמריקה עומד ציני, נבוך, מטושטש. אומה שידעה שה"צדק" תמיד עמה, ושהוא תמיד לימינו של הא-ל, הרוסה מבחינה מוסרית, לא רק על ידי התנוונותה החברתית המוסרית הפנימית, אלא גם ע"י מתקפות זכויות האזרח, וייטנאם, וטרגייט, ושערוריות פוליטיות. בתחילתה היא דוחה את "הפוליטיקאים" ואת השיטה הפוליטית שהם מייצגים. מתעורר רעב קדמוני לימי קדם הטובים, קריאה נוצרית-אמריקנית ל"חדש ימינו כקדם". אמריקה תהיה לארץ נוצרית. היא תהיה לארץ "מוסרית". היא תהיה שוב לאמריקה של האגדות. אנשים אלה יחפשו לאור נרות, השאור שבעיסה – אמריקאית. הוא נקרא "היהודי".

"יום עברה היום ההוא יום צרה ומצוקה יום שאה ומשואה..." (צפניה ב)

זוהי המציאות של הגלות, ואל יורשה לנביאי השקר האופטימיסטיים להרגיע אתכם. אלא היא חייבת לבוא, כי היא גזרה.

"סורו סורו צאו משם טמא אל תגעו צאו מתוכה הברו נשאי כלי ה'" (ישעיה נ"ב).

"באו ימי הפקדה באו ימי השלם, ידעו ישראל אויל הנביא משגעי איש הרוח על רב עונך ורבה משטמה" (הושע ט).

זוהי המציאות בגלות

אבל יש גם ישראל – הארץ והמדינה.