חוברת השואה ולקחיה

אחרי ארבעים שנה

 

הם מתקשים לערוך ועדה לחקר חלקה ותפקידה של יהדות ארה"ב במהלך השואה. רק טיפש יכל לסבור שיקרה אחרת, ונותר רק להריע על מותו של מחקר לגבי אשמת יהדות ארה"ב, אשר שופטיו יכללו נציגים של הממסד היהודי האמריקאי. יותר סביר להעניק לשועל את האחריות לשמירת לול התרנגולים מאשר שהוועד היהודי האמריקאי, בני ברית, הקונגרס היהודי האמריקאי, הפדרציות היהודיות        וכל שאר הנכבדים יסכימו למחקר הוגן וכנה על חלקם הנוראי ברצח ששת המיליונים.

מה שמפריע לי – לא, מה שמרסק אותי – הינה הנטיה היהודית להגיע לאיזושהי מידה של אמת באיחור של שנים, של עשרות שנים. אני נזכר בשנים הראשונות של הליגה להגנה יהודית כאשר צעקתי ביחד עם הארגון על חטאיו של הממסד היהודי. אני נזכר בתגובות הנזעמות ובגינויים הכעוסים על-ידי יהודים. היום, אומר זאת ארתור גולדברג[1] – בדרכו האופינית, כעבור כמעט 15 שנה – ולכן זה טוב.

מה שהוא אינו אומר, לעומת זאת, ואף אחד אחר אף הוא אינו אומר זאת, הוא החלק השני, החלק העיקרי בקריאת הגינוי של הליגה להגנה יהודית. כי אני העליתי את הנושא של אשמת יהדות ארה"ב בשואה, את הנושא של שותפות יהודית ברצח מתוך שתיקה ופחד, עבור סיבה. עבור הסיבה המכרעת שאנו היהודים היינו עלולים לחזור שוב על אותה זוועה – הפעם ביחס ליהודי ברה"מ. ואותם ארגונים אשר עמדו על דם אחיהם בשנות האימה של השלטון הנאצי, אכן ישבו בדממה במשך חמישים שנה של דיכוי סובייטי כלפי אחיהם היהודים.

אין זה פלא שכאשר בשנות ה-60 המאוחרות של המאה ה-20, יהודים עמדו בכדי להוקיע את פשע השתיקה הכפול, הממסד היהודי, לרבות אחד בשם ארתור גולדברג, שפכו בזעם את כעסם על אותם יהודים.

מחקר על השואה אשר יפוקח על-ידי אותם ברונים פאודלים[2] אשר עשו כה הרבה בכדי לנתץ את התקוות האחרונות של אחינו ואחיותינו באירופה בתקופה הנאצית – מחקר כזה שווה פחות מכלום. אמנם, מה שנדרש כיום הינו מחקר עמוק ומכאיב ביושרו ביחס לעצמנו ולחטאינו לא רק לפני ארבעים שנה, כי אם היום, ממש ברגע זה.

ברגע זה, כאשר נתן (אנטולי) שרנסקי[3] יושב בסבל תמידי תוך שביתת רעב. ברגע זה, כאשר יוסף ביגון[4], שנעצר בפעם השלישית, עומד באימה בפני האשמת השלטונות בבגידה. ברגע זה, כאשר אידה נודל[5] עדיין מתיסרת ואלפי מסורבי עליה יושבים ביאוש גובר והולך, כשבחודש הזה הוענקו אשרות יציאהלשלושים יהודים בסך-הכל. עכשיו, ברגע זה.

רוצים ללמוד על חוסר המעש הנפשע של בני ברית, הועד היהודי האמריקאי והקונגרס היהודי האמריקאי בשנות הארבעים? בהחלט, אולם רק אם באותו זמן נפתח בחקר שתיקתם החולנית ביחס ליהודי ברה"מ החל מתחילת המהפכה הבולשביקית, במשך כמה עשורים, עד השנים האחרונות. לחקור את האדישות הנוראה של המנהיגים היהודים בשנת 1943? בודאי, אך רק אם זה הולך יד ביד עם סקירת הסרוב הנפשע לנקוט בכל צעד משמעותי עבור היהודים הסובייטים ב-1983.

הרוצחים-על-ידי-שתיקתם ממשיכים להתהלך בקרבנו. רק השמות השתנו; הארגונים, האצולה הנכבדת, הכל נותר אותו דבר. אחיזת החנק של הגמדים העשירים והכוחניים של הממסד היהודי ממשיכה ללפות אותנו. ולרועים הללו מצטרף העדר העונה אחריהם "מההה", אותם כבשים אשר תרעינה אחר הרועים לכל מקום, ובלבד שלא תגענה למקומות הקשים והמסוכנים ולמחוזות ההקרבה העצמית. היהודים האמריקאים מאוחדים כולם בקשר הדוק של אדישות כלפי זעקתם של יהודי ברה"מ. רפורמים, קונסרבטיבים, אורתודוכסים[6], השקט מחריש אוזניים. החטא מרעיד את אמות הספים.

אילו שרנסקי היה אתר לשריפת פסולת בוויליאמסבורג, ברוקלין[7], מאות היו יוצאים מכותלי בית המדרש המקודש ויוצאים להפגין. אילו ביגון היה תכנית להסעת תלמידים אשר קוצצה, בתי-ספר ותלמודי תורה היו נסגרים למשך יום שלם ושולחים את תלמידיהם להפגין, בהנהגת נח דיר, חבר מועצת העיר ניו-יורק[8]. אילו יהדות ברה"מ היתה פירוק נשק גרעיני[9], רבאייס רפורמים ומנהיגים ליברלים היו ממלאים את "סנטרל פארק" למאותיהם ולאלפיהם[10]. אולם לדאבוננו - הם לא. הם רק יהודים. הם רק אחינו ואחיותינו.

כמובן, אין זה הזמן להקמת קבוצת מחקר, אלא למעשים. עכשיו זה הזמן בו מוטל על היהודים לשוב בתשובה, להכות על חטא עבור החטא הנוראי של אדישות וחוסר אכפתיות, המכוסה היטב תחת התירוץ של "ביטול תורה", או "מה זה כבר יעזור"? פעילות. סוג הפעילות אשר ירעיד את העולם כמו בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. כמובן, אני יודע מה עשוי לנער את העולם ולהביא את אנדרופוב[11] לידי הבנה שהסובייטים אינם יכולים לשחק כרצונם בגורל היהודים ללא תגובה. אולם לדאבוני, כיום, אין אנשים שיבצעו זאת.

אני יודע שאם אחר שנים של עצומות ותחינות, שרנסקי עדיין נרקב לו בכלא וביגון עדיין עומד בפני מאבק חסר סיכוי – אזי הדרך היחידה היא להכאיב לרוסים. אני יודע שאם כנגד כליאת היהודים הסובייטים תוטל אימה ואף כליאה – ולו לזמן מה – של דיפלומט סובייטי, הדבר יזעזע את העולם ואת הקרמלין יותר ממיליון מכתבי תחנונים. אני יודע זאת וחלומי הגדול ביותר הינו שדבר כזה יצא לפועל. אולם לדאבוני, חוששני שכבר אין בקרבנו אותם ענקי עולם אשר יגיעו לפסגות של נכונות להקרבה עצמית יהודית, ועל-כן אני פונה ליהודים בתחינה להציל לא את יהודי ברה"מ, כי אם את עצמם. זאת, מכיון שאני רוצה שהדבר יהיה ברור ושלא תהיינה טעויות – סרובם של היהודים לתת מעצמם למען אחיהם ואחיותיהם בברה"מ חייב להוביל לאסון האולטימטיבי עבור יהודי האדישות.

כתב שלמה המלך, החכם מכל אדם – "התרפית ביום צרה צר כחכה. הצל לקחים למות, ומטים להרג אם-תחשוך. כי-תאמר הן לא-ידענו זה הלא-תכן לבות הוא-יבין ונצר נפשך הוא ידע, והשיב לאדם כפעלו" (משלי כ"ד,י'-י"ב).

 

והאבן-עזרא מפרש ומסביר – "התרפית ביום צרה הבאה על חברך ולא הצלתו. צר כחכה בעת צרתך... אם תחשוך מן ה"לקוחים למוות" ביום צרתם שתאמר לא היינו יודעים עת נלקחו למוות, "הלא תוכן לבות" לעשות רצונו, ונוצר נפשך ממוות "הוא יבין" וירא שלא אבית להצילם, וישיב לאדם כמוך כפעלך שתהיה בצרה כמוהו ולא תמצא מציל".

 

1943. 1983. רק התאריך השתנה. כל השאר נותר כשהיה. תשכחו מגולדברג והממסד היהודי. הם אינם מושיעים, כי אם מהרסי יהודים. זכרו רק את מילות התנ"ך, את המילים העוצמתיות המדברות אל כל יהודי העומד באפס מעשה על דם אחיו. קומו, לפני שהכל-יכול ינחית עלינו את העונש הנורא מכל על החטא הנורא מכל – אדישות כלפי זעקותיהם של אחינו היהודים...



[1] יהודי ממסדי אשר שימש כשופט בית המשפט העליון בארה"ב בין השנים 1962-1965, ואחר-כן היה פעיל בהנהגה היהודית הממסדית בארה"ב. נחשב בעיני רבים לסמל של היהודי האמריקאי המוצלח.

[2] כך נהג הרב כהנא לכנות את ראשי הממסד היהודי בארה"ב, ברומזו לכך שמינו את עצמם מכח עושרם.

[3] אסיר ציון המפורסם ביותר בקרב יהודי ברה"מ. לימים השתחרר והיה לשר בממשלות ישראל.

[4] אף הוא אסיר ציון מפורסם.

[5] אסירת ציון ידועה אף היא.

[6]בעוד שביחס לראשונים לא היו לרב כהנא ציפיות גבוהות בענין, הרי שלגבי היהדות האורתודוכסית נכונה לו אכזבה גדולה כאשר אותם יהודים, מהם ניתן היה לצפות שיכאבו את כאבם של אחיהם ויקיימו בגופם את מצוות "אהבת ישראל", נותרו ברובם הגדול באדישותם, תוך הסברים מפולפלים כגון שפעולות אלימות כמו של הליגה להגנה יהודית יכולות רק להזיק וכדומה. הרב כהנא נהג לספר על אפיזודה כאובה, כאשר בתקופת הפעילות כנגד הסובייטים התפלל בשבת בישיבת מיר, בה למד במשך 13 שנה ושם הוסמך לרבנות. אחר התפילה, כשניגש כמקובל לראש הישיבה, אותו הכיר היטב עוד מלפני שנשא במשרה, לברכו ב"שבת שלום", החזיק ראש הישיבה בידו ואמר לו "אתה רוצח יהודים ברוסיה". הרב כהנא לא רצה להתעמת ורצה להמשיך בדרכו, אולם ראש הישיבה לא הרפה מידו וחזר על הדברים פעם שניה ושלישית. אחר הפעם השלישית, השיב לו הרב כהנא – "בא נאמר שהצדק עם ראש הישיבה. בא נאמר שהפגנות ומעצרים והשתוללויות אכן מזיקות. אולם אני ישבתי בבית המדרש הזה במשך 13 שנים, ואינני זוכר יום אחד של תענית שהוכרזה למען יהודי ברה"מ.אינני זוכר יום אחד של תפילה, אף לא פרק תהילים אחד שנאמר למענם. דברים כאלו בודאי אינם יכולים להזיק!" רק אז הרפה ראש הישיבה מידו, ולא ענה דבר. במשך הזמן, אחר שהוכחה בפועל צדקתו של הרב כהנא כשבעקבות פעולותיו נאלצו הסובייטים לשחרר מספר חסר תקדים של יהודים, התחילו בקרב היהדות האורתודוכסית לנוע ברמה מסוימת לעבר עמדתו.

[7] בינואר 1983 הייתה תכנית להקמת אתר כזה, מה שהוביל למחאה גדולה בקרב היהודים הדתיים תושבי המקום, לרבות הפגנות ודברים נוספים הכרוכים בביטול תורה.

[8] נציג השכונה החרדית בורו פארק

[9] נושא חביב בקרב חוגים ליברליים בארה"ב, לרבות, כמובן, היהודים הרפורמים והקונסרבטיבים.

[10] הנושאים המתוארים בפסקה העסיקו את יהודי ארה"ב בשעת כתיבת המאמר.

[11] יורי אנדרופוב – בעת כתיבת המאמר שימש כמנהיגה של ברה"מ. קודם לכן עמד בראש הק.ג.ב. הידוע לשמצה.