חוברת השואה ולקחיה

השואה שהיתה

 

תורשה לי הערה קצרה ביחס למהומה שהתעוררה בקשר למנזר הקתולי באושוויץ.

                ההפגנה של היהודים במחנה ההשמדה שהונהגה על-ידי פעיל יהודי אמריקאי הוזכרה בעיתונות הישראלית בתאריך 24 ליולי, 1989. באותו יום, ידיעה על מחנה נוסף הופיעה באותם עיתונים. היה זה מחנה קיץ ערבי בשפרעם, שם למדו ואומנו ילדים ערבים ישראלים לתמוך באינטיפאדה. ובכן, שני מחנות: האחד, אושוויץ. השני, בישראל. האחד, השואה שהיתה; השני, מתכנן את השואה שתהיה, ה' ישמרנו.

השאלה הינה – איזה מביניהם מהווה סכנה גדולה יותר ליהודים? לאיזה מהם יש חשיבות עליונה עבור היהודים? ומדוע זה כך, שאותם פעילים המרוויחים את מחייתם ותהילתם מהשואה שהיתה, לעולם אינם מפגינים כנגד הסכנות האדירות של השואה העתידית?

 

ראשית כל, ברצוני להבהיר, כי המהומה וההפגנות סביב בנית המנזר באושוויץ לא רק שאין בהן תועלת או חשיבות. יותר מכך – הם נובעים מהשקפה שאינה אלא מוטעית ואשר מסיחה את דעת היהודים מהנושאים האמיתיים. בעיני, השואה היא דבר אשר צריך להיות צרוב בזיכרונו של כל יהודי, ואסור שתשכח אי-פעם. אולם אין פרוש הדבר שיש לבקר באושוויץ. או בפולין. או בכל מקום ביבשת אירופה, אשר אדמתה רוויה בדם יהודי, ואשר בה יושבים וחיים את חייהם ללא בושה אותם אנשים ועמים אשר רצחו אותם.

 

אל לו לאף יהודי לבקר בארצות הללו. אל לו לאף יהודי לתת ולו פרוטה לפולנים או לגרמנים או לאף אחד מאותם שונאי-ישראל מזרח אירופיים בתור תייר. שאושוויץ תהיה שלהם. עבורי, די בזיכרון. והמסר של אותו זיכרון זועק בדיוק את ההפך מאותם טיולים בזויים למזרח אירופה. זיכרון השואה זועק לעברנו – שאף רגל יהודית לא תדרוך על אדמת בית הקברות ששמו מזרח אירופה. שיוטל עליה חרם לדורות עולם. שזכרה יהיה מקולל לצמיתות ומגונה לנצח נצחים.

                כל ביקור של יהודי באותן ארצות מהווה את ההפך הגמור מכך. אכן הוא מבקר במחנה ההשמדה, אולם אחר זאת הוא הולך ומתרועע עם הפולנים או הגרמנים או ההונגרים. הוא מגביל את מימדי השואה למה שקרה בעבר ולאותם מעטים יחסית אשר היו בה שותפים פעילים. דבר זה מחלל את זכר הנרצחים היהודים. שאף אגורה של יהודי לא תבוזבז שם. שאף כף רגל יהודית לא תדרוך שם. שיקחו להם את בית הקברות ששמו אושוויץ, ואנו נרכז את מאוויינו בישראל, מקום חייו של היהודי.

ופרושו של דבר הוא לצעוק ולהפגין כנגד אלו אשר היום שואפים להשמיד את ישראל, אשר כיום רוצים להביא שואה על היהודים. פרושו של דבר לנקוט בעמדות קשות ושנויות במחלוקת אשר לא מביאות לאדם פופולריות. ההפך הוא הנכון – הן מביאות עליו שנאה.

וזו הסיבה אשר בגינה ה"פעילים" אינם נכנסים לענינים הללו. שכן להפגין ולתקוף את הכנסייה הקתולית זה מעשה פופולרי. כל יהודי יאהב אותך עבור כך. לעמוד ולדבר על השואה שהיתה זה הדבר הפופולרי והרווחי ביותר שאפשר להעלות על הדעת (מכון ויזנטל ומנהליו, אלי ויזל ורבים אחרים יהפכו לכלום בלא השואה שהיתה). להפגין נגד נאצים וקתולים באושוויץ ו"להגן על זכרם של ששת המיליונים" זה טעים יותר מחלב ודבש[1].

אולם לתקוף את הערבים המהווים איום ממשי כלפי היהודים כיום, ולדרוש שיגורשו וירוסקו – אה, זה כבר מאד לא פופולרי. ועל-כן אותם קולות של ה"פעילים" היהודים הנשמעים ברמה באושוויץ הינם כה דוממים בסוגיה זו. שכן אם אי פעם ינקטו עמדה ביחס לערבים, יאבדו את מקומם בהיכל התהילה של הפופולריות.

               

אין לי כל ענין באושוויץ בתור מקום. עבורי, די בשם עצמו, די בעצם הזיכרון בכדי שאשנא את המקום ואת אלו שרצחו אותנו שם עד כדי כך שלעולם לא ארצה לבקר שם וודאי שאינני מעונין לתגמל את הפולנים באמצעות כספי. הדרך לשמר את זכר השואה שהיתה הינה להבטיח שלא תהיה שואה בעתיד. ואת זה לא עושים באמצעות בזבוז של כסף יהודי על טיולים לפולין או באמצעות הפגנות כנגד שונאי-היהודים של הכנסייה הקתולית. הם תמיד שנאו יהודים ותמיד ישנאו אותם. תשבותנו כלפיהם איננה להילחם בהם על בית קברות יהודי, כי אם לעשות את כל הניתן בכדי להבטיח את קיומה של ישראל, המהווה עצם בגרונו של כל אנטישמי, אך בעיקר בגרונה של הכנסייה. שכן קיומה של מדינה יהודית הינה הוכחה לשקר ולזיוף של הכנסייה הנוצרית.

 

שתיקח לה הכנסייה את בית הקברות, ושה"פעילים" היהודים יפגינו למען ישראל על אף שפניהם יקודמו בכעס ועלבונות תחת המחמאות חסרות החשיבות להן הם זוכים כיום כאשר הם מבזבזים זמן וכסף יהודי על פחות מכלום.

 



[1]הרב כהנא משתמש כאן בביטוי האנגלי "better than apple pie", מילולית "יותר טוב מפשטידת תפוחים", שכוונתו לדבר הנחשב לטוב ולמוערך ביותר.