חוברת השואה ולקחיה

המעטת ערך השואה

 

לעיתים נראה כאילו הנאצים, חס ושלום, כבשו זמנית את העולם לפני תבוסתם הסופית. לעיתים נראה כאילו באותו פרק זמן קצר של שלטונם, הם קרעו את עיניו של כל יהודי ויהודי לפני שנסוגו, בהותירם את הניצולים היהודים עיוורים. עם של ניצולים אכן שרד, אולם נותר באופן טרגי סומא לצמיתות.

 

התוצאה העצובה והמפחידה ביותר של השואה לא היתה הצלחתם של הנאצים הארורים להשמיד שליש מהעם היהודי, אלא הצלחתם להותיר כעיוורים את שני השלישים הנותרים, ובעיקר את הקרבנות שניצלו. "עינים להם ולא יראו" (תהילים קט"ו,ה') – כלום. ואיך שמילות הנביא מהדהדות מבעד לדורות שעברו – "מי עיוור כי אם עבדי" (ישעיהו מ"ב,י"ט).

אני מצהיר בזאת כי אלו אשר תכננו ויזמו את האספה הזאת עשו כן עבור סיבות שיש להן מעט מאד קשר, אם בכלל, עם טובתו של העם היהודי. המניע העיקרי שלהם בלט לעין כל בבזיון שהיותה ההזמנה לבימת הנואמים של אדם, אשר – בלא להתיחס לכוונה שמאחורי מעשיו – הינו הגורם העיקרי העומד מאחורי הנסיון, אשר עלול, ה' ישמרנו, להוביל לאסון הגדול ביותר עבור יהדות העולם מאז השואה אשר הוזמן לגנותה בצדקנות.  

ניתן רק לעמוד בתסכול חסר אונים שעה שעשרת אלפים ניצולים של השואה הגרמנית מריעים בהתלהבות לרונלד רייגן[1] בה בשעה שהוא נמצא בעיצומו של מהלך אשר תכליתו לחנוק את ישראל מתוך תקוה שזה יכריח אותה לבצע ויתורים מטורפים. ניתן רק לחוש צער עמוק למראה העם המטופש ביותר עלי אדמות – היהודים – מזמינים, מריעים, ובסופו של דבר מחזקים את ידיו של האיש אשר באופן ממשי מסכן את קיומה של מדינה ובה מעל שלושה מיליון יהודים. והגוי, אשר כלפיו מביטים כל-כך הרבה יהודים יהירים ומטופשים בשל האינטליגנציה שלו[2], בקור רוח עשה צחוק מה"חכמים" על-ידי שלקח פסק זמן מחניקת המדינה היהודית בכדי להבטיח שהוא לעולם לא ייתן לישראל ליפול. והניצולים הריעו...

כמובן, עצם ההזמנה הינה שערורייה, וכמובן, היא הראתה קבל עם ועדה מהם המניעים האמיתיים של המארגנים. כבוד אישי, תהילה, פרסום. ואם אכן זהו המניע, מובן מדוע אין כל סיבה להימנע מלהזמין את רייגן, ויותר מכך, עצם נוכחותו של נשיא ארה"ב בארוע הופכת להיות גולת הכותרת, היהלום שבכתר של אותם ציניקנים העושים את הונם על גב השואה וקרבנותיה.

ועידה בנושא השואה הינה אכן דבר בעל חשיבות עליונה. אולם רק בתנאי שתאמר בה אותה אמת יהודית אשר לעולם לא נצפה לשמוע אותה מפי אלו הרודפים כאחוזי תזזית אחר מעמד וכבוד, אשר המציאו את הועידה הזו. באופן טבעי, אותם מארגנים ציניים אשר שחקו ברגשותיהם של הניצולים הזמינו את אותם אנשים שניתן לסמוך עליהם שלעולם לא יאמרו את כל אותם דברים.

היתה זו ועידה שהורתה בציניות ולידתה בכל מיני אמירות חסרות משמעות והגיון. מה שהטריד את הדוברים היתה העובדה כי ישנם גויים המכחישים את עובדת קיומה של השואה. הם פמפמו את המסר שזה חיוני להוכיח לכל גוי שהיהודים אכן נרצחו, שכן כפי שידוע לכולנו, זה מה שיבטיח שהגוי יחוש בושה וחרטה ועל-כן לעולם לא יעשה זאת שוב.

הפנלים אשר עסקו ב"אנטישמיות בימינו" מולאו באותם מומחים בעלי חשיבות עצמית מהועד היהודי האמריקאי, הקונגרס היהודי האמריקאי ובני ברית, אשר כצפוי נקטו עמדה תקיפה כנגד שנאת-יהודים, וכמובן, ערבו לכל היהודים הנושאים מספר על ידם ללא יוצא מן הכלל שבאמריקה זה לא יכול לקרות לעולם. וכמובן, ההזדמנות האדירה לומר ולעשות בצורה אמיתית את כל אותם דברים העשויים להפוך את השואה לנושא בעל משמעות באמת, ירדו לתהום הנשייה.

כדאי שיהיה ברור, ולא משנה כמה זה מכאיב. העובדה שגויים אינם מאמינים או אינם מודים באמיתותה של השואה כלל וכלל אינה מענינת אותי. אם יודו בשואה או יכפרו בה – לא תהיה לכך כל השפעה על הופעתה מחדש כאן[3]. אינני מוטרד מהעובדה שגויים אינם מאמינים שזה קרה אתמול. אולם כבר נעשיתי חולה מדאגה בשל הידיעה כי יהודים אינם מאמינים שזה עלול לקרות מחר.

הלקח הברור ביותר והטרגי ביותר מהשואה, ההוכחה המובהקת לכך שהיהודים לא למדו דבר משחיטת שליש מבני עמם, מונח בעצם נוכחותם של הניצולים בוושינגטון. הלקח היחיד מהשואה הינו שזה יכול לקרות, עלול לקרות וחייב לקרות שוב בכל ארץ שלא תהיה בגולה, ושהמקום להישרדות יהודית הינו אך ורק ארץ-ישראל. העובדה שאנשים אשר סבלו את זוועות מחנות המוות, את השפלת הנפש אשר חוו מידיהם של הגרמנים המתורבתים, ושרדו, רק בכדי לבחור גלות נוספת וארץ זרה נוספת – עובדה זו די בה בכדי להביאנו ליאוש וכאב. אולם זו גם חובתנו לזעוק לאותם אנשים בדיוק על השגעון שבמעשיהם, וועידת השואה היתה המסגרת האידיאלית בשביל זה.

אולם כמובן, רודפי הכבוד והמעמד אשר ארגנו ושלטו בכל אותו מפגש לא היה להם כל ענין בכך. אנשים אלו, היורקים על קברותיהם של הקרבנות הקדושים על-ידי הזמנתם לבימת הכבוד את נציגיהם של בדיוק אותם ארגונים יהודים אמריקאים אשר באמצעות שתיקתם ופחדנותם בזמן מלחמת העולם השניה סייעו לנאצים לרצוח את אחינו, בודאי לא היו מוכנים לסכן את כבודם הקטנוני ואת מעמדם בקרב הגמדים של הנכבדים היהודים.

ועידת השואה היתה בגידה עצובה בששת המיליונים ומכה קשה לעתיד הניצולים. אילו הורשיתי לדבר שם הייתי שם דגש על הנקודות הבאות –

Y       שנאת-יהודים הינה תופעה עולה ומסוכנת בארה"ב. ישנו צורך מיידי בתגובה נקודתית הולמת בדמות ליגה להגנה יהודית המתוקצבת היטב אשר תאמן יהודים קשוחים להגיב כנגד התפרצויות אנטישמיות באמצעות קשיחות יהודית.

 

Y       חיוני הדבר, שלעולם לא נשכח את תפקידו הנוראי של הממסד היהודי במהלך השואה – בהיותו משותק מאימת מה יאמרו הגויים – כאשר סרבו לבצע את אותן פעולות אמיצות של מחאה אשר היו מובילות להפצצת הגשרים ומסילות הרכבת עליהן נסעו קרונות הבקר של הנאצים כשהן מלאות ביהודים. ובזכרנו זאת, יהיה הדבר ברור, שהם, אשר בגדו בנו בעבר, אינם ראויים להנהיג אותנו בעתיד.

 

Y       לאמריקה, אשר תחת רוזוולט עשתה כה הרבה כדי לכסות על רצח ששת המיליונים, לא מגיעה כל החנופה הזאת מהניצולים היהודים. המאמץ המלחמתי האמריקאי כנגד הנאצים לא הונע על-ידי אהבת הצדק, כי אם על-ידי אינטרס עצמי כנגד מדינה אשר הכריזה מלחמה על ארה"ב.

 

Y       הלקח היחידי שנותר בסופו של דבר מהשואה הוא שזה חייב לקרות שוב (ה' ישמרנו), שעה שה' הכל-יכול שופך את זעמו על הגלות המסמלת בעצם קיומה את חילול שמו. התקוה היחידה להישרדות יהודית הינה לברוח מבית הקברות ששמו גלות, לרבות ארה"ב.

               

אלו הדברים שחייבים להאמר ולהשמע. אלו הדברים, ואין בלתם, אשר ביכולתם להציל את ועידת השואה מלהיות לשואה של ועידה.




[1] נשיא ארה"ב דאז. כשאר נשיאי ארה"ב, הוא דחק בישראל לבצע ויתורים לערבים, המסכנים את בטחונה.

[2] רייגן, אשר בעברו היה שחקן קולנוע זוטר, זכה לפופולריות אדירה בציבור האמריקאי דווקא בשל הצורה העממית בה היה מתבטא, והוא היה רחוק מאד מההגדרה של "אינטלקטואל".

[3] הכוונה, כמובן, לארה"ב, שם פורסם המאמר.