הרב כהנא צדק לאורך כל הדרך

מלחמה באויבי ישראל – הקם להרגך השכם להורגו

   במשך אלפיים שנות גלות ידע עם ישראל רדיפות וצרות רבות, ומפעם לפעם נטל את מקל הנדודים בחפשו מקום בו יוכל לחיות בשלוה, אלא שבכל מקום אליו הגיע, לא מצא מנוח והיה מושא לטרפם של גויים צמאי דם. מה שלא כל-כך עלתה על ליבו היתה האפשרות להשיב מלחמה לאויב ולעמוד על כך שדם יהודי אינו הפקר. היו זמנים בהם המצב הזה היה גזרת שמים בשל חטאינו, ומקל הנדודים היה האופציה היחידה. אלא שעם הזמן, הדבר החל להשפיע על נפש היהודי, עד שנהיה מובן מאליו ש"יהודי" הוא שם נרדף לקרבן. הדברים חדרו כה עמוק לתוך נשמתו של היהודי עד שגם אחר שקמה מדינה יהודית עם אחד הצבאות החזקים בעולם, אותה מנטליות של מסכנות ובריחה ממשיכה לשלוט בכיפה, ובימינו היא נתגלגלה לתוך המושג המעוות המכונה "טוהר הנשק".

   הרב כהנא, בראותו את האסונות הניתכים על עמנו כתוצאה ממדיניות רופסת זו, הן בארץ והן בגלות, החליט לחשוב מחדש כיצד יש להגיב לשונאי ישראל המרימים את ראשם בכל מקום. אחר שניתח את הסיבות שגרמו לצורת החשיבה העקומה של ראשי העם, כפי שכתבנו לעיל, פנה לתורתנו הקדושה, לדברי חז"ל ולשכל הישר, על-מנת למצוא דרך תגובה אלטרנטיבית – דרך תגובה יהודית.

(כותרות משנה)  יהודי ארצות הברית

   בשנות הששים המאוחרות של המאה הקודמת, נהפכו לסיוט חייהם של יהודים רבים בארה"ב אשר חיו בקרבת שחורים. הבתים בלילה היו נעולים היטב, וכל יציאה מהבית הפכה להרפתקה אשר אין לדעת כיצד תגמר. ראשי הממסד היהודי היו מנותקים ומנוכרים מהיהודים הפשוטים, שעה שהם עצמם חיים בבטחה בשכונות "סטריליות" ומשם הטיפו לאחיהם המעונים לגלות הבנה וסימפטיה כלפי השחורים ה"מקופחים".

את כל זה בא הרב כהנא לשנות. הוא הקים את "הליגה להגנה יהודית" כדי להגן על יהודים לא רק בעצם ההגנה הפיזית, אלא יותר מכך – לשנות את תדמית היהודי בעיני הגוי. וככל שהיתה לליגה תדמית יותר אלימה ופחות "נחמדה", כך השיג הרב כהנא את מטרתו, שכן הוא ידע היטב, שאותו בריון אנטישמי אשר התרגל לתקוף את היהודי משום שראה אותו כשפן, יחשוב מחדש אם זה כדאי לו, שכן תחת השפן ניצב אריה.

 

הבעיה היא אצל היהודים, לא אצל הלא-יהודים. היהודים צריכים שינוי פסיכולוגי ביחס שלהם לנשק. צריך להבין שכדי להתקיים בעולם בו מתמחים הגויים באמנות הלחימה והתחמושת, גם עלינו להתמחות באמנות זו, ולדאוג לכך שידעו זאת גויים. כלב משתולל פוחד מהשוט; האנטישמי הכלב- המשתולל פוחד מהרובה. הוא, הרי, מכיר את כוחו של הרובה. דווקא מתוך אהבת השלום ומתוך השאיפה לעולם של שלווה יוצאת הקריאה: יהודים, צעירים וצעירות, למדו לירות.

הרב מאיר כהנא "סיפורה של הליגה להגנה יהודית"

   כמובן שהממסד היהודי התנגד לשימוש באלימות. מבחינתם הרב כהנא ערער את כל הצורה שהם העניקו ליהודי האמריקאי הנחמד והחייכן. אלא שהרב כהנא הבהיר תמיד שחיי יהודים חשובים בעיניו יותר מחיוכיהם של ראשי הממסד היהודי, ואם הבריונים האנטישמים (מאיזה צבע שלא יהיו) מבינים רק את שפת שרשראות הברזל וצינורות העופרת, אזי זו השפה שבה יובהר להם שדם יהודי אינו הפקר, ושילכו לחפש קרבן אחר. צדקת דרכו הוכחה על אתר – בכל מקום שהליגה להגנה יהודית היתה בסביבה, כל היהודים חשו בטוחים יותר, ובכל מקום שנתקלו יהודים בבריונות אנטישמית, היו מתקשרים – חלקם אמנם בחשאי – לליגה להגנה יהודית, ולא לאף אחד מהארגונים ה"מכובדים". אין צורך לומר שגם הבריונים קלטו את המסר והתקפותיהם על היהודים פחתו בצורה דרסטית. הם אמנם המשיכו לשנוא יהודים, אבל הם למדו, לטובתם, שמוטב להם לשמור את השנאה הזו בליבם, ולכל היותר אפשר לבטא אותה במילים בבתי המרזח. לתקוף יהודים בפועל, בזכות הרב כהנא, כבר לא היה משתלם.

 

יהודי ברית המועצות

   גם במאבק למען יהודי ברה"מ חרג הרב כהנא מהנורמה המנומסת והמאופקת. אחרי חמישים שנה של דיכוי רודני מאחורי מסך הברזל, היה ברור לו שהזמן אוזל עד שלא יוותר כל זיק של יהדות בברית המועצות. הדרך היחידה לפעול למען שחרור היהודים משם היה העלאת הנושא לראש הכותרות. לצורך כך, החל בסדרת פעולות "בלתי מקובלות" אשר  הבהירו לאימפריית הרשע שלא יהיה להם מנוח עד שלא ישחררו יהודים מבית הכלא הגדול בעולם. התפרעויות, מעצרים, הטרדת דיפלומטים, תקיפות שונות של מטרות סובייטיות ופיצוץ מופעי אומנות סובייטיים – כל אלו הפכו לחלק מההווי היומיומי של הליגה להגנה יהודית, ונושא היהדות הסובייטית המדוכאת זינק מהזווית התחתונה של עמוד 53 לכותרת הראשית של כל עיתון בארה"ב ובברה"מ.

 הרב כהנא בתבונתו המדינית הבין ששתי המעצמות, ובעיקר הרוסים, מעונינות בהפשרת היחסים מסיבות שונות – מדיניות, כלכליות ואחרות. והוא ידע לנצל זאת היטב – אם הרוסים מעונינים בקשרים טובים עם ארה"ב, הם יצטרכו לשלם במטבע של שחרור היהודים. זאת, בשעה ששאר ה"מנהיגים" היהודים חסרי המעוף, התבונה והאומץ, גינו פעולות "אלימות ובלתי-חוקיות", כאשר את שחרור יהודי ברה"מ טענו שאפשר להשיג ב"דיפלומטיה שקטה" ותוך פניה ל"מצפון" של העולם – אותו עולם שנתן לששה מליון יהודים למות פחות משלושה עשורים קודם לכן. ועל ה"מצפון" של הסובייטים – מוטב שלא לדבר, שלא נגיע לידי גיחוך.

   לאחרונה נחשפו מסמכים שונים מאותה תקופה, הן בארה"ב והן ברוסיה. מענינת במיוחד העדות על של החוץ של ארה"ב, היהודי הנרי קיסינג'ר, אשר היוה יותר מכל אחד אחר סמל להצלחת השתלבותם של היהודים בחיים האמריקאים (הוא השתלב כל-כך בהצלחה, עד שנשא גויה לאישה). אותו שר חוץ נחשב בעיני היהודים המתבוללים לדגם האידיאלי של היהודי האמריקאי, בהיותו מסמל את ההפך הגמור מהרב כהנא. בעוד שהרב כהנא עורר את יהודי ארה"ב לזהותם היהודית, אשר נושלה מהם על-ידי דורות של הורים ומנהיגים ריקים מתוכן יהודי, קיסינג'ר היה התוצר המושלם של ניכור ליהדות וטמיעה בהווי החיים האמריקאי. וכאשר זה נהפך לשר החוץ של ארה"ב, גאתה בליבם של יהודים רבים, לא רק מתבוללים, התחושה שהנה סוף סוף זכינו, ואפשר לסמוך על שר החוץ "שלנו" שבודאי לא יתן לפגוע ביהודים ובישראל. הרב כהנא לחם בקיסינג'ר מלחמת חורמה כאשר זה האחרון לחץ על ישראל לבצע ויתורים לערבים (אולי כך קיוה "להוכיח" את נאמנותו לארה"ב תוך בגידה בעמו, ואולי סתם היתה זו השקפת עולמו המדינית, והוא היה כה מנוכר ליהדותו, עד שלא ראה כל בעיה לתמוך באויבי ישראל). לעניננו כאן חשובה התיחסותו לגורלם של יהודי ברה"מ. וכך אמר אותו שר חוץ יהודי, אשר הארגונים היהודיים סמכו עליו כמי שלו יתן לאינטרסים יהודיים להפגע, לנשיא ארה"ב – "גם אם יכניסו את יהודי ברה"מ לתאי גזים, זו אינה בעיה של ארה"ב". כמובן, שהמסקנה היא שאף במקרה כזה, לא כדאי לאמריקה להתערב ולעזור ליהודים. מי שגינה את דרכיו של הרב כהנא ודגל ב"דיפלומטיה שקטה", יכול להווכח מדבריו של קיסינג'ר, אשר פורסמו רק לאחרונה, עד כמה הרב כהנא צדק, ועד כמה ה"דיפלומטיה השקטה" היתה כסות עיניים עבור חוסר מעש, פשיעה והזנחת אחינו היהודים.      

   פרט לכך, נחשפו גם פרוטוקולים מהקרמלין, המוכיחים בעליל, שמה שגרם להנהגה הסובייטית לשחרר כמות חסרת תקדים של יהודים בתחילת שנות השבעים היה החשש מפני פעולות "הליגה להגנה יהודית", מתוך הבנה שיש ביכולתה להרוס את כל המאמצים לבניית קשרים טובים עם ארה"ב, בדיוק כפי שהרב כהנא חזה. לאחרונה יצא ספר באנגלית המתאר את המאבק לשחרור יהודי ברה"מ בשם "O, Powerful Western Star" מאת הסופר פטר גולדן. סופר זה רחוק מאד מהשקפת עולמו של הרב כהנא והוא מיצג עמדות ממסדיות טיפוסיות, בהיותו נושא הסכמות של יצחק שמיר, שמעון פרס, ג'ורג' שולץ (לשעבר שר החוץ של ארה"ב) ועוד אישים בעלי חשיבות פוליטית. כמובן שהרב כהנא מתואר שם בכל התיאורים המשמיצים אליהם הורגלנו זה מכבר בתקשורת. אלא שאחרי הכל, כיון שהסופר חקר את מסמכי הקרמלין מאותה תקופה, נאלץ בעל כורחו להודות, שעם כל ההסתייגות מדרכו האלימה של הרב כהנא, שתי עובדות אי אפשר להכחיש. האחת היא שלפני תחילת פעילות הליגה להגנה יהודית למען יהודי ברה"מ היו משתחררים משם כ-3,000 יהודים בשנה, ואילו כעבור שנתיים-שלוש של פעילות המספר עלה כתוצאה ישירה מפעולות הליגה ל-45,000. העובדה השניה היא שסיסמת הליגה "לעולם לא עוד" קנתה שביתה בליבם של יהודי ארה"ב, בעיקר אלו הזוכרים את השואה, והותה את הדלק המניע את המאבק.

 

כאשר הייתי ילד בן חמש, לקחו אותי הורי ללמוד תורה. המשכתי זאת עד גיל 23. למדתי הרבה, הרבה דברים באותן תשע-עשרה שנים. יש דברים שנשארים לעד אצל האדם. אני חושב שמכל מה שלמדתי בכל אותן שנים, יש דבר אחד שנשאר איתי יותר מכל. כששואלים מהו יהודי, מהו הבסיס של "להיות יהודי", התשובה היא אהבת ישראל. קל מאד להגיד את זה. הרבה אומרים זאת; זה לא עולה הרבה. אך פירושה של אהבת ישראל אמיתית היא לעשות את מה שצריך להיעשות. אני כבר שלוש שנים עם הליגה להגנה יהודית. אני לא יודע מה יהיה הבוקר [מה יהיה גזר הדין], אך תמיד אראה את שלוש השנים האלה כשיאה של אהבת ישראל. הרווחתי מהליגה להגנה יהודית הרבה יותר ממה שהשקעתי בה, מפני שזכיתי להכיר בה אנשים שהיו מוכנים למסור נפש. נשאלתי היום על ידי כתב מה אני מרגיש, ואני רוצה לספר לכם מה אני מרגיש:

מסופר בתלמוד על רבן יוחנן בן זכאי, בשעה שהיה על ערש דווי, שנכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם, התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: "מפני מה אתה בוכה? אין לך ממה לפחד, אתה בוודאי מזומן לעולם הבא". ענה להם רבן יוחנן בן זכאי: "אילו הייתי עומד לפני מלך בשר ודם, אשר יכול לגזור עלי ישיבה בכלא או לכל היותר ליטול את חיי הגשמיים, הייתי ירא. על אחת כמה וכמה צריך אני לפחד עכשיו, כשאני הולך לעמוד לפני מלך מלכי המלכים".

אני לא שש להיות כאן, על אף שאינך אלא שופט בשר ודם. אני לא שש לשבת בכלא, למרות שזה בהחלט עלול לקרות. אולם יום אחד אצטרך לעמוד לפני שופט אחר. לידו יהיו, כך אני מאמין, הרבה נשמות. אני מאמין שאותן נשמות עומדות לידו, ובכל פעם שמגיע יהודי לעולם האמת, הם שואלים אותו: "איפה היית כשזעקנו?" אלה הן נשמותיהם של יהודי שואת אירופה, ותהיינה שם גם נשמותיהם של יהודי ברית המועצות. אני רוצה להיות מסוגל לענות: "הייתי שם, ועשיתי מה שיכולתי". אכן, ניסיתי לעשות את מה שיכולתי למענם. בין אם אשב בכלא, ובין אם לא, אני אמשיך לעשות את המוטל עלי. אני מקווה רק שחברי הליגה להגנה יהודית וכל היהודים — ללא קשר לתוצאות המשפט הבוקר — ימשיכו ויעשו את המוטל עליהם. תודה.

דברי הרב בבית המשפט הפדרלי בתשל"א (1971) כמה דקות לפני מתן גזר הדין. מתוך ההקדמה לספר "סיפורה של הליגה להגנה יהודית"