הרב כהנא צדק לאורך כל הדרך

אופיה של המדינה – המאבק האמיתי

   מדינת ישראל הוקמה על-ידי אנשים, אשר שאפו ליצור בתוכה יהודי "חדש" ברוח הזמן, אשר אינו כפוף עוד לתורת ה'. לא רק זאת, אלא שממשלת ישראל טרחה בשנותיה הראשונות לכפות את השקפת עולמה הכפרנית באמצעים כוחניים על התושבים, והגדילה לעשות כאשר לקחה קהילות שלמות שהגיעו מארצות המזרח והיו דבקים בתורה ובמצוות, והעבירה אותם – ובעיקר את הילדים הרכים – על הדת, על-מנת לעצב אותם בצלמם כדמותם. (עולי תימן, שהיו אגוז קשה לפיצוח עבור השלטון, סבלו פרט לדיכוי הרוחני גם מחטיפת ילדיהם, והדברים ידועים, אלא שבשעתו היה הרב כהנא היחיד שהעלה ענין זה על הבמה הציבורית). בניגוד לרבים אשר נהגו שלא להזכיר מאורעות אלו, הרב כהנא לא חשש לתאר את המציאות כפי שהיתה, ואף הציע הצעת חוק בכנסת לכינונו של יום השואה הרוחנית, לזכר אותם מאות אלפי יהודים אשר נשמתם נרצחה על-ידי השלטון החילוני. כמובן, שאף דבריו אלו לא זיכו אותו באהדה יתרה מצד הממסד. אך כפי שכבר ראינו בנושאים אחרים, לא אדם כמוהו יירתע מלומר את האמת כדי למצוא חן בעיני בשר ודם.

 העובדה שהמדינה והתנועה הציונית עוד לפני קום המדינה הונהגו על-ידי אנשים רשעים, לא נעלמה מעיניהם של גדולי ישראל. רבים וחשובים מהם, כתוצאה מכך, התנגדו לא רק לתנועה הציונית, אלא אף לכל הרעיון לפיו תקופתנו היא התקופה עליה דברו הנביאים בתארם את קץ הגלות וקיבוץ עם ה' לארצו לקראת הגאולה השלמה. הרב כהנא ראה גישה זו כשפיכת התינוק עם המים. נכון, היה אומר, אין חולק על כך שבן-גוריון וחבריו הם כנופיה של רשעים אשר השתלטו בגסות ובכח הזרוע על העם היהודי, ויש להלחם בהם בכל האמצעים, על-מנת למנוע מהם להוציא לפועל את זממם לעקור את התורה מישראל. אלא שיש להבחין בתוך כך במעשה ה' הגדול אשר מקיים את דברי נביאיו ומחיש את הגאולה, לא בגלל שאנו ראויים לכך, אלא למרות שאיננו ראויים, רק בגלל שמו אשר חולל בגויים, וכפי שמפורש בכמה וכמה מקומות על-ידי נביאי ה'. וכיון שה' ברוב רחמיו וחסדיו חנן אותנו דווקא בדורנו במתנות אדירות שלא ראינו מזה דורות, תהיה זו כפיות טובה מצדנו לדחות מתנות אלו.

כפי שסרב הרב כהנא להתעלם מהמציאות של מעשה ה' הגדול, כך סרב להתעלם מהמציאות המתוארת למעלה של שונאי ה' הרודים בעמו ומעבירים יהודים תמימים ואומללים על דתם. היו רבים מאלו אשר הבינו שתקופתנו מבשרת את תחילת הגאולה, ובתוכם תלמידי חכמים, אשר מרוב להיטות הוכו בעוורון וסרבו לראות את ראשי המדינה והציונות כמה שהם, כאויבי ה'. החילוק החד שעשה הרב כהנא בין מעשה ה' האוהב את עמו ומקנא לחילול שמו לבין מעשי ראשי העם הכופרים בתורה ושואפים להנחיל לכל את כפירתם – חילוק זה היה מעבר לתפיסתם של אנשים אלו. כך נוצרה מציאות, שכל צד בקרב שומרי המצוות ראה חלק מהתמונה, אך אף אחד לא ראה את התמונה בשלמותה. אף אחד, כמובן, מלבד הרב מאיר כהנא.

    העובדה שתקופתנו היא כה מורכבת, כך הבין הרב כהנא, מטילה על כתפינו אחריות עצומה. שכן ה', למרות שאפשר את קיבוץ הגלויות והקמת המדינה למרות מעשינו, לא יתן לנו למרוד בו לנצח בלא עונש. הגאולה הרי יכולה לבוא בהדר ובתפארת, אך קיים בדברי הנביאים, וגם בדברי חז"ל, תסריט נוסף לגאולה, תסריט של "בחמה שפוכה אמלוך עליכם", אשר עלול ח"ו לגרום לזוועות השואה להחוויר למולו. איזה משני התרחישים האלו יתרחש במציאות? התשובה תלויה בנו ובמעשנו. כמובן, שזה כולל לבטוח בה' ולהשליך הצידה את הפחד מפני הגוי בבואנו להבטיח ריבונות יהודית בכל חלקי ארץ-ישראל ובבואנו לגרש את האויב הערבי מתוכה. אבל לא די בכך. התורה הבטיחה לנו את הארץ ואת כל הטובות הגלומות בה בתנאי מוחלט שנמלא אחר כל מצוות ה'. הרב כהנא, עם כל זה שהדגיש את החשיבות של זקיפות הקומה הלאומית, ידע גם להדגיש שכל זה לא יועיל בלא שהמדינה תהיה יהודית באמת, ובלא שעם ישראל ישוב לא-להיו.

    הדברים גלויים לעין כל מי שקורא בתורה, בנביאים ובדברי חז"ל, אבל הרב כהנא ידע לומר זאת ללא מורא גם כשזה לא היה פופולארי ו"משתלם". הוא לא חשש לומר את האמת הברורה הזאת, גם כשידע שרוב בוחריו אינם דווקא שומרי מצוות. רבים הזדהו עם דעותיו של הרב כהנא בנושא הערבי, בעיקר אחר פרוץ האינטיפאדה, אך נרתעו מהמושג של "מדינת הלכה" ומ"כפיה דתית". אילו ויתר הרב כהנא על הנושאים האלו, ולכל הפחות אילו לא היה מדבר עליהם, התמיכה בו היתה מרקיעה שחקים. אך כמו תמיד, האמת היתה נר לרגליו, והוא לא נתן לשיקולי פופולריות להכתיב את דעותיו בשום נושא.   

   כפי שכתבנו לעיל לגבי הסתירה בין יהדות לדמוקרטיה, לרב כהנא היה ברור שמדינה יהודית שונה במהותה מכל מה שהאדם המערבי רגיל אליו. בשעה ששאר הנציגים הדתיים, ואף החרדים, בכנסת ובשאר מוקדי הענין הציבורי, נמצאו כל הזמן במגננה, התנצלות והצטדקות, תוך שהם מדגישים שאינם מעונינים בכפיה דתית ושהם מכירים באופיה הדמוקרטי של המדינה, הרב כהנא לא נרתע מלומר שהתורה דורשת שחוקיה ייושמו גם במרחב הציבורי, ושעונשים קשים צפויים לעם שמסרב ליישם את חוקי התורה. היה זה ענין של שכל ישר, שאם התורה קבעה עונשים לעבירות מסוימות, ונתנה לגופים שונים סמכות להעניש, אזי מתי דברי התורה בדיוק אמורים להתקיים, אם לא כשיש מדינה יהודית? הרב כהנא הצביע על צביעותם של אלו הנרתעים מ"כפיה דתית" בציינו את העובדה שכל חוק טומן בחובו כפיה, אם זה חוק של תכנון ובניה, מיסים, איסור עישון באוטובוס או כל נושא אחר, ובכל זאת אף אחד לא מדבר על "כפיה כלכלית", "כפיה בריאותית" וכדומה. חוק "דתי" אינו אמור להיות בעל מעמד נחות רק בגלל שלכמה אנשים המתנגדים לתורה הוא אינו נח.

    בשנים שחלפו מאז, התגבר הניכור של מוסדות השלטון לתורת ה', ולא רק שאין מי שמדבר על החלת חוקת התורה על המדינה, אלא שהבג"ץ ותומכיו בתקשורת ובשאר מקומות עושים כל שביכולתם על-מנת שישראל תהיה עוד מדינה מערבית, כאשר היהדות משמשת לכל היותר כתרבות ופולקלור שאין לקחת מדי ברצינות. מעל הכל, תחת החינוך שרצה הרב כהנא להנחיל לדור הצעיר, חינוך אשר ייצור יהודים גאים ודבקים בה' ובתורתו, מתרחש בארץ אסון של חינוך מנוכר ליהדות, לעיתים אף אנטישמי, תוך גילוי "הבנה" לאויבי ישראל. כתוצאה מכך קם דור אומלל השטוף בזימה, סמים, אלימות וכל שאר מרעין בישין של התרבות המערבית הקלוקלת – דור שאינו יודע מאין בא, ואין לו מושג מדוע עליו לחיות בארץ זו, עם סכנות בטחוניות, מיסים כבדים ושאר קשיים. השלב הבא הוא עזיבת הארץ, ולעיתים אף שנאת המדינה ותמיכה באויב. אלו שחשבו ליצור דור חדש של ציונות בלא תורה, קבלו דור אנטי-יהודי ואנטי-ציוני. מי שחזה כל זאת והתריע בשער היה, כמו תמיד, הרב מאיר כהנא. 

    בסיכומו של דבר רואים בנושא זה של אופי המדינה, כי הרב כהנא בעומק חשיבתו ידע להצביע על כך שבשורה התחתונה, זה מה שיכריע את גורל עמנו, ולכן לא נרתע מלומר את האמת בקול רם – שדבר ה' זו הלכה חייב להתקיים לא רק במישור הפרטי, אלא אף במישור הציבורי, עד כמה שהדברים אינם ערבים לאזניהם של אלו, אשר גדלו על ברכי ערכי המערב.בשעה שאחרים ניסו לטשטש את דברי התורה הברורים, הוא הלך והציג אותם כמו שהם, על-מנת שעם ה' ידע שיש דרך למנוע את האסונות הכרוכים בחבלי משיח.

 

חברי הכנסת, המאבק מסביב לשבת הוא רק חלק קטן מהמאבק האמיתי בקרב עם שעמד מול הר-סיני וראה את התגלות השכינה, קיבל מפי הקדוש ברוך הוא את תורת ישראל, שהבדילה אותו מן התועים, שהבדילה בין קודש לחול, בין ישראל לעמים, תורה שהפרידה בין היהודי לבין יתר העמים, שקבעה אותו כעם נבחר, כעם סגולה, עליון.
בין מחנה המתייוונים, המתבוללים, לבין היהודים הנאמנים לרעיון היהודי המקורי, האמיתי, רובץ פער שלא ניתן לגשר עליו. שני עולמות: מחנה אחד של היהודי האמיתי, הקדוש והטהור, המקבל עליו עול מלכות שמים ועול מצוות, השואף לקדושה ולהתעלות, המברך כל יום "שלא עשני גוי" ושלא אחזתי בהתייוונות ובתרבות המתועבת שלה; והמחנה השני - של בהמיות, שפלות, חופש פראי, ללא ריסון, ללא עול, של אנשים החותרים לחיי החיה, תועים, מתעים, שונאים את עצמם מכיוון שהם מכירים בריקנות שבהם, ומשום כך שונאים את הדתיים שנאה פתולוגית, מתוך קנאה באנשים שמצאו שלווה ויש סיבה לחייהם.
שני מחנות: אחד השם את הדברים של הקדוש ברוך הוא על לבבו, המכופף את יצרו ואת האנוכיות שבו לאביו שבשמים, העושה את רצונו של מלך מלכי המלכים כרצונו הוא, וכך זוכה לחירות האמיתית, לחופש האמיתי, לשלוות הנפש, שלעולם לא יוכל המחנה השני להגיע אליהם; והמחנה השני, האומלל, הרץ ומתרוצץ אחרי חיי שעה, רעיונות סרק, תענוגי הבל, כשיכור המתגלגל ברפש, כעיוור הממשש בחושך, כמסכן המחפש את זה שאינו קיים, פורקי עול, בני בלייעל - בלי עול, אומרים חז"ל - שמרדו באביהם שבשמים, שנוסדו יחד על השם וקראו: "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו". "יושב בשמים ישחק, השם ילעג למו - - - עבדו את השם ביראה, וגילו ברעדה, נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך, כי יבער כמעט אפו."

הרב מאיר כהנא – מעל במת הכנסת