הרב כהנא צדק לאורך כל הדרך

בטחון בה' – ללא מורא מבשר ודם

קשה לייחד פרק מסוים במשנת הרב כהנא לנושא הבטחון בה', שכן זהו היסוד עליו עומד כל הבנין, והוא מבריח מן הקצה אל הקצה בכל הסוגיות השונות בהן עסק, וכפי שגלוי לעין כל מי שהכיר אותו כאדם ולעין כל מי שבקיא בכתביו, ואף מי שקרא חוברת זו עד כאן, במעט שימת לב מגיע לעיקר גדול זה. לכן עלה בדעתנו תחילה, שלא להתיחס לנושא זה כנושא נפרד בפני עצמו בדומה לשאר הנושאים שהוזכרו. אלא שאחר מחשבה נוספת, ולרגל הארועים האקטואליים המתרחשים ממש בימים אלו, החלטנו לשנות מהתכנית המקורית. כאשר אירן הולכת ומתקרבת להשגת פצצת אטום, בישראל נחלקות הדעות בין אלו הסוברים שאין לעשות כלום לבין אלו המנסים להשיג הסכמה לפעולה משותפת עם ארה"ב, אך כולם מודים שלכתחילה ודאי שאל לה לישראל לפעול לבדה. גם אלו המחייבים פעולה עצמאית מדגישים שזה יעשה רק בלית בררה. בראותנו כל זאת, לא יכולנו להחריש ולא להביא את דברי הרב כהנא בענין הבטחון בה' והברכה שבבדידות המדינית. בעקבות שטיפת המח של התקשורת, רבים אינם מסוגלים לעכל את שלוש המילים המודגשות לעיל. ברכה? בבדידות מדינית? לא, איננו מתכוונים דווקא לאלו הכופרים בה' ובתורתו, אלא אף ובעיקר לאלו המאמינים בו ומשתדלים לעבדו. אך כפי שכבר ראינו, מרחק שנות אור מפריד בין החשיבה הרדודה המצויה בקרב מקבלי ההחלטות והממסד (גם הדתי) לבין עומק תבונתו, המבוססת על הרעיון היהודי, של הרב מאיר כהנא.

    חודשים ספורים לפני שעלה בסערה השמימה, התרחש המשבר שהוביל למלחמת המפרץ הראשונה. סדאם חוסיין פלש לכוויית, ואילו ארה"ב הקימה קואליציה נגדו ביחד עם עוד מדינות מערביות ומדינות ערב "מתונות", כאשר המחנה המשותף לכולן הינו הדאגה לרווחי הנפט, כך שהאזור כולו היה כמרקחה. סדאם איים בהשמדת ישראל בסגנון המזכיר מאד את נשיא אירן כיום, והיה מצוי בידו נשק בלתי-קונבנציונלי, אשר הוא כבר עשה בו שימוש נגד הכורדים. כהיום גם אז, ישראל נמנעה מלתקוף תחילה, שמא תואשם ב"תוקפנות", ויותר מכך, כדי לא "לקלקל" את הקואליציה של ארה"ב עם סעודיה, מצרים ושאר "ידידות". בסופו של דבר, גם  אחרי שהותקפה בטילים, ישראל, בראשות ראש הממשלה ה"ימני" יצחק שמיר, הבליגה כדי לשרת את האינטרסים האמריקאיים. הבלגה זו, אשר שמיר בצעירותו כמפקד הלח"י היה בז לה, הועלתה על נס על-ידי כל הפרשנים וה"מבינים" כביטוי של תבונה ואחריות מדינית. לאמיתו של דבר, היא היא שהרסה את כח ההרתעה של ישראל, והיא אף סללה ישירות את הדרך לועידת מדריד, ובעקבותיה, להסכם אוסלו הידוע לדראון – תהליכים אותם הרב כהנא צפה, אף שהתרחשו אחר מותו. זכינו אנו, והרב כהנא הותיר אחריו מאמר בו הביע את דעתו לגבי סוגיית עיראק בצורה מפורטת, וכך נוכל אנו, כיהודים מאמינים, לגזור מסקנות לגבי אירן, לאור הרעיון היהודי הצרוף, ולא לאור הפרשנים הנבובים הריקים מתוכן יהודי, וכתוצאה מכך – אף משכל ישר.

    הרב כהנא מצביע לפני הכל על כך שעיראק אינה סוגיה פוליטית, אלא סוגיה דתית-תורנית, לא פחות משאלה בכשרותו של אתרוג. החילוק שהאדם הדתי של ימינו עושה בין סוגיות "דתיות", בהן הוא פונה למקורות ההלכה, לבין סוגיות "חילוניות" כמו פוליטיקה וצבא, בהן הוא פונה ל"מבינים" בתחום – חלוקה זו היא שקר ואם כל חטאת, והיא אחת ההשפעות ההרסניות של הגלות. לאמיתו של דבר, אין תחום בחיים שאינו נתון לשליטתה הבלעדית של התורה. באמת, אין מושג שנקרא "פוליטיקה", כי אם הלכות מלחמה, הלכות מדינה ושאר הלכות בעניני ציבור, כפי שהובאו בספרות חז"ל ובפוסקים. מי שאינו מבין זאת, יהדותו הפכה מתורת חיים ל"דת" מעוותת ככל הדתות. ומה שיקבע את הגורל של עיראק הוא אך ורק דבקותנו בה' ובתורתו בשלמותה.

    אחר שהבהיר נקודת יסוד זו, מדבר הרב כהנא על תקופתנו, המבשרת את השלבים האחרונים בתהליך הגאולה, כאשר אחד משני תרחישים יכולים להתרחש – גאולה בפאר והדר תוך נצחונות אדירים, הקרויה "אחישנה", או חלילה גאולה "בעתה", תוך חבלי משיח קשים ונוראיים. איזה תרחיש יקרה בפועל? התשובה תלויה בנו ובמעשנו. ה' ברחמיו הרבים מעניק לנו הזדמנות אחר הזדמנות לשוב אליו, אך בכל פעם כשאנו מסרבים, ההיסטוריה מתקדמת בשלב נוסף לעבר גאולה של "בעתה". והתאספות הגויים למזרח התיכון עם צבאותיהם מסמלת שלב נוסף בתהליך. ומי שרואה כל זאת ואינו מבין שהכל נעשה עבור ישראל, לקראת מלחמת גוג, הוא כעיוור המגשש באפלה.

    מעתה, אומר הרב כהנא, להוי ידוע לכל אותם אנשים המביטים אל המציאות דרך משקפיים גיאו-פוליטיות וסוציו-אקונומיות, שמנקודת מבטם – בכל תרחיש שיתרחש בעימות בין ארה"ב לעיראק, ישראל מפסידה! הרי אם סדאם יצא וידו על העליונה, וזאת בגלל חוסר היכולת של החברה האמריקאית לספוג אבדות רבות, אזי הוא יהיה הגיבור הגדול בעולם הערבי מאז סלאח א-דין, בדרכו להשגת נשק גרעיני, כשאולי  אף יתן פצצה או שתים לארגוני הטרור הפלשתינאים. ואם אמריקה תגבר בסופו של דבר, אזי אין לנו לשמוח כדעת היהודים השטחיים שאינם מבינים. כי אז הנצחון האמריקאי יושג תחת מטריה של כח רב-לאומי הכולל את סוריה, מצרים ועוד מדינות ערביות, הנלחמות לצד האמריקאים

דבר זה יהווה תקדים עבור כח רב-לאומי דומה שילחץ על ישראל לסגת מיש"ע. אותן מדינות שנלחמו נגד עיראק תאמרנה עתה לוושינגטון – "אנחנו נלחמנו למענכם נגד אחינו; עכשיו אתם חייבים להציל את המעמד שלנו בעולם הערבי על-ידי שתגמלו לנו ותעצרו את התוקפנות הישראלית.". בוש ובייקר (נשיא ארה"ב ושר החוץ שלה דאז, שבין כה וכה היו עוינים לישראל) ימהרו להסכים. אותן סנקציות כלכליות שהופעלו על עיראק (וכיום מופעלות על אירן) תופעלנה על ישראל. משלוחי נשק יגיעו מארה"ב למדינות ערביות "ידידותיות", כשהלובי הפרו-ישראלי, אשר קרנו הולכת ויורדת, לא יוכל עוד לעצור זאת. (הרב כהנא דיבר שנים לפני "האביב הערבי" בעקבותיו אותו נשק כבר מצוי בידי האחים המוסלמים). ואחרי שהביסה את סדאם, גיבורם של ההמונים הערבים, ארה"ב תרצה להציל את מעמדה בקרב העולם הערבי תוך הפגנת יחס נוקשה ו"שויוני" כלפי ישראל.

    זו היתה תחזיתו של הרב כהנא, כחודשיים לפני מותו. בחודשים שאחרי כן, ארה"ב אכן ניצחה, אם כי לא באופן מוחץ. בנאום הנצחון בוש כבר דיבר על הצורך בפתרון ה"בעיה הפלשתינאית". אחר-כן הופעל על ישראל מכבש של לחצים, שהביא לכינון ועידת מדריד, בה הכירה ישראל בנציגי אש"ף, גם אם לא רשמית. המדרון התלול הוביל כעבור זמן מועט להסכם אוסלו, הקמת הרשות הפלשתינאית, רצח מאות יהודים, וההיסטוריה ידועה. מדהים להווכח כיצד גם היום, אותה טפשות מונעת מישראל לתקוף את אירן, מכיון שהאינטרס האמריקאי הוא להחניף לעולם הערבי ולמנוע משבר נפט, רק שבזמן אובמה הדבר נעשה ביתר שאת ובגלוי.

     הרב כהנא לא עוצר בכאן. הוא נוגע בבטן הרכה של המדיניות הישראלית וקורא עליה תגר. הוא מצהיר באופן ברור, שאינטרסים ישראליים ואמריקאיים אינם זהים. ההפך הוא הנכון. ארה"ב בתווך הארוך מעונינת בפיתוח יחסיה עם מדינות ערב ה"מתונות" והדבר יבוא על חשבון ישראל. הדברים נכתבו כמעט עשרים שנה לפני עליית אובמה לנשיאות, והיום במבט לאחור הם נראים כנבואה.

    אחרי כל זאת ברור, שבהסתכלות חילונית "פרקטית", ישראל אינה יכולה לנצח. וכאן מגיע הרב כהנא ללב הענין. הוא קובע שכך חייב להיות, שכן זהו רצון ה'. הוא לא יביא גאולה לעם שאינו שב אליו ואל תורתו, אלא על-ידי יצירת התנאים, עליהם עומד היסוד של הגאולה – בדידות מדינית; ישראל ללא בעלות ברית; ישראל שאין לה למי לפנות, אלא לה'. כי כל זמן שיש ליהודים אפילו בעל ברית אחד שנדמה שאפשר לסמוך עליו, הם יאמינו שהוא זה שהציל אותם. כך היה עם צרפת בשנות ה-50, וכך היה עם ארה"ב מסוף שנות ה-60 והלאה. מעולם לא הכירו בה' כמי שהושיע את ישראל. ואפילו מקיימי הפולחן שבקרב היהודים אינם מבינים זאת. אבל בסוף לא תהיה בררה. כי רק כשישראל יהיו מבודדים, אז יהיו חייבים לישא עיניים לבורא. אם יעשו זאת מרצון, הגאולה תבוא בהוד והדר, "היום, אם בקולו תשמעו". אך אם קטני האמונה ימשיכו להיאחז ולדבוק בגויים ולבטוח בהם, אותם בעלי ברית יפנו להם גב ויקרעו אותם מעליהם, והבדידות המדינית תבוא בין כה וכה – אלא שכיון שלא בחרנו בה מרצוננו, יתלוו לכך אותן נוראות הידועות כ"חבלי משיח".

    המשבר במפרץ היה רק מקרה אחד בו המחיש הרב כהנא את דרכו, לפיה יהודי מאמין מתיחס לארועי העולם דרך מושגים יהודיים, ומשם הוא לומד כיצד לנהוג, כאשר בראש ובראשונה, הביטחון בה' הוא המנחה אותו בכל דרכיו. בפרקים הקודמים השתדלנו לעמת את עמדת הרב כהנא עם עמדת מתנגדיו, כדי שיעמוד הקורא על ההבדלים. אולם בסוגית הבטחון בה', נדמה שאין בכך כל צורך, שכן למתנגדי הרב כהנא כלל לא היתה אחיזה במושג.

    ניתן לסכם ולומר, שהבטחון בה' הוא הביטוי לכך שה' באמת שולט בעולמנו המוחשי, ולא קם מנהיג כמו הרב כהנא, אשר בכל שאלה אקטואלית העמיד את ה' ורצונו במרכז הענינים, כיון שהוא הבין שבלא זה, התורה מאבדת את כל משמעותה כמי שבאה להמליך את ה' על הבריאה. לכן הבטחון בה' הוא העומד במרכז מדיניות החוץ שהרב כהנא דרש לנקוט.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כשהיהודי נפטר מעולמו ועומד בפני בית דין של מעלה, שואלין אותו: "צִפִּיתָ לישועה?". החכמים שבנו, אלה המבינים את הייחוד והבחירה של העם היהודי, אלה המאמינים באמת, אלה המגנים את ההישענות על הקנה הרצוץ של הגויים ושל יהודים מתבוללים – יאמרו "הן". עליהם יאמר "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד,ו). האחרים, חילוניים ואף שומרי-מצוות-בלתי-מאמינים, אלה אשר כרעו ברך והתרפסו בפני "בעלי ברית", ובגדו, תוך כדי כך, בארץ וביעוד, יוסרו בהכתמת נשמותיהם במילים: "עַם נָבָל וְלֹא חָכָם" (דברים לב,ו).

עדים אנו לבידודנו הגדל והולך. אויבינו מתעצמים, ו"ידידנו" זונחים אותנו. עומדים אנו בודדים ונתונים בבהלה. בני אותו אברהם העברי אשר עמד בודד, נבדל, מן העולם כולו, שקועים בייאוש על כי בודדים אנו לפני הגוי, אשר אודותיו כבר הזהירו יהודים חכמים יותר: "הלכה, בידוע, שעשו שונא ליעקב".

יהודי פחדן וכסיל! הבדידות ליהודי ברכה היא ולא קללה. ולולא הכריח אותנו הגוי להבדל ממנו, לא היינו יכולים להתקיים בגלות כפי שהתקיימנו, אלא אצים היינו להתחתן בגויים, להתבולל, להטמא ולהעלם. לעמוד בבדידות מול כל אויבינו, פרושו לחסות בצל אלוקי ישראל,  אלוקי ההיסטוריה, א-ל קנא ונוקם, השומר הבטחתו לגאולה השלמה...

ככל שהיהודי מבודד יותר, כן תגדל יראת הכבוד והקדושה בנצחונו של הקדוש ברוך הוא. ככל שיעמוד בדד, וככל שימעטו העומדים לימינו, כן תגבר תפארת עֹזו. וכאשר יבוא היום בו לא יהיו עוד בעלי ברית לישראל לבטוח בהם אף אם נבקשם – אז נראה בהתקדש שמו יתברך ותיכון מלכותו בעולם. אז תבוא הגאולה השלמה.

"'אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה' (הושע יד,ו) – אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: אימתי יבוא הגואל? לכשירדו לירידה התחתונה אותה שעה אני גואל אתכם... אמרו:... בירידה התחתונה אנו! אמר להם הקדוש ברוך הוא: הכל מכם. כשתכוונו לבבכם למעלה... באותה שעה אני גואל אתכם" (מדרש שוחר טוב, ע"פ ילקו"ש תהילים מזמור מה).

בלק, מלך מואב, שלח פעם את בלעם לקלל את עם ישראל, ובלעם חפץ להתנבא באיומה ובנמרצת שבקללות, אך הקדוש ברוך הוא הכריחו לברוך את ישראל בגדולה ובכבירה שבברכות, וישא משלו ויאמר: "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב"(במדבר כג,ט).

היתה זו הגדולה שבכל הברכות שנתברכו בהן היהודים.

עם ישראל לבדד – קללה? נהפֹך הוא! בבדידותו טמונה ישועתו של היהודי וקידוש שם אלוקיו. "אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ" (הושע יד,ד). רק אמונה, בטחון במלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, ונכונות לקום ולעשות בכח אמונה ובטחון אלה. אם את כל זאת נבין – אשרינו וטוב לנו. אם את כל זאת נבין – הבנו את הכל. אם את כל זאת נבין – הבאנו עלינו ועל בנינו ועל בנותינו את היום הגדול לו קיווינו, נגילה ונשמחה בו. אך עלינו להבין את הכל ולא חלקים, ומי שאינו מבין את הכל כאן, אינו מבין כלום, וימיט על ראשיהם של צאצאיו וצאצאי צאצאיו קללה ושואה, חס וחלילה.

הרב מאיר כהנא – פרק הסיום –על האמונה ועל הגאולה