מעצרים

מעצרים



"ויקצפו השרים על ירמיהו והכו אותו ונתנו אותו
בית האסור בית יהונתן הספר, כי - אותו עשו לבית הכלא.
כי בא ירמיהו אל- בית הבור ואל החניות,
וישב - שם ירמיהו ימים רבים."

(ירמיה, לז' טו'-טז')


לא אירא רע

דברי הרב בבית משפט באמריקה לפני הכרעת גזר דינו:

"כשהייתי בן חמש לקחוני לראשונה לבית ספר ללמוד תורה, והמשכתי עד גיל 23. רבים הם הדברים שלמדתי משך 19 שנים אלו. אני חושב שכאשר מישהו שואל מהו יהודי ומה יסוד הוויתו, התשובה היא אהבת זולתו. זה קל לומר... אהבת היהודי השני פירושה לעשות מה שצריך לעשות...

אני לא שמח להיות פה, אע"פ שאתה רק שופט בשר ודם. איני מייחל לישיבה בכלא, למרות שזה מאד עלול לקרות. אמנם יבוא יום ואצטרך לעמוד לפני "שופט" אחר, ולצידו תעמודנה הרבה נשמות. אני מאמין שנשמות אלו העומדות לידו שואלות כל יהודי ויהודי שאלה: "היכן היית כשזעקנו לעזרה?" יהיו אלו נשמות ניצולי יהודי שואת אירופה ותהיינה גם נשמות יהודי רוסיה. אני עצמי רוצה להיות בטוח שאוכל לענות שהייתי שם ועשיתי ככל שיכולתי. השתדלתי לעשות מה שאני יכול, ובין אם אלך לכלא ובין אם לאו, אמשיך לעשות את המוטל עלי...".



"ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו"

באחד ממעצריו הראשונים של הרב בארץ, הוא נעצר לתקופה ממושכת בלא שידע את הסיבה למעצרו. הרב שהיה רגיל עד אז למעצרים בארה"ב, שם, כיאה לדמוקרטיה אמיתית, לא מקובל לעצור אדם בלי לומר לו את סיבת מעצרו.

כאדם "המסוכן לציבור", הושם הרב בבידוד. לאחר שלושים יום בבידוד חשב הרב לעצמו: "אני לא צריך את כל הסבל הזה, הרי אני עושה את הכל בשביל עם ישראל ואם העם אינו רוצה בכך - לא צריך", שקע לו הרב במחשבות יאוש.

כשליהודי יש שאלות, הוא פונה לתנ"ך. ישב הרב בחדרו הצר נטל את ספר התנ"ך בידו ופתחו בספר ירמיהו פרק כ': "פיתתני ה' ואפת, חזקתני ותוכל, הייתי לשחוק כל היום, כלה לעג לי. כי מדי אדבר אזעק חמס ושד אקרא, כי היה דבר ה' לי, לחרפה ולקלס כל היום. ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו, והיה בלבי כאש בערת עצר בעצמתי, ונלאיתי כלכל ולא אוכל" חש הרב שהדברים מדברים בעד עצמם ומאז סיפר הרב - יותר לא היו לי מחשבות נוגות כאלה.


למען אחי ורעי

מייד לאחר הבחירות בשנת תשמ"ד, בהן נבחר הרב לכנסת, הועלתה סברה שבעקבות ספירת קולות החיילים יעבור מנדט אחד ממפלגת העבודה לתנועת ה"תחיה" ולגוש הימין יהיו 61 חברי כנסת כאשר הרב הוא חבר הכנסת השישים ואחד.

בעקבות זאת התקשר באותו לילה בכיר במפלגת השלטון לרב, על מנת לברר מהן דרישותיו כדי להיכלל בקואליציה. הרב הסביר לו, שכמובן כ"סיעת יחיד" הוא אינו יכול לבוא בדרישות מרחיקות לכת ועל כן יש לו דרישה אחת ויחידה והיא: הפסקת כל ההליכים המשפטיים ושחרור מיידי של כל אסירי המחתרת היהודית ואנשי "כך" שהואשמו בירי על ערבים ובהצתת מערכת העיתון האנטישמי "אל- פאג'ר".

"אינך מבין" ענה הבכיר לרב והוסיף "אני מתכוון לדרישות של תפקידים, משרות, תקציבים וכיבודים". "כסיעת יחיד לא תוכל לקבל תיק" הסביר והוסיף ושאל את הרב "באיזה תיק הנך מעונין בכל זאת".

"נראה לי שאתה אינך מבין" ענהו הרב וחזר והדגיש כי זוהי דרישתו היחידה ואם היא לא תמולא אזי הוא, הרב, לא יהיה בקואליציה בשום אופן.

בכך נסתיימה השיחה. מאז לא פנו עוד אל הרב בהצעות כאלה בהבינם, שאת הרב לא ניתן לרכוש ב"תיקים" ותקציבים...

אשריך שנתפסת על דברי תורה

בשנת תשנ"ב, בעקבות התפרעויות רבות שנערכו בכפרים ערבים לאחר אירועי סברה ושתילה, החליט הרב לנסוע לכפר טייבה כדי להזהיר את תושביו לבל יוסיפו עוד להשתולל.

השתתפתי עם הרב בנסיעה זו ויחד אתי התלוו לרב גם יוסי דיין ושמואל בן ישי.

קרוב לכפר הבחנו במחסום משטרה. הורה הרב לשמואל, שנהג, לעצור בצד הדרך. הרב ויוסי דיין שהיו מוכרים, ירדו מן המכונית ועקפו את המחסום תוך הליכה בשדה כותנה סמוך, בעוד שמואל ואני המשכנו בנסיעה. חלפנו על פני המחסום ללא בעיות מיוחדות, חזרנו לשדה ואספנו את הרב ואת יוסי. בהתקרבנו לטייבה, הבחנו במחסום משטרה אחר שהוצב בכניסה השנייה לכפר. כאן כבר לא הספיקו הרב ויוסי לרדת וללכת דרך השדה, ועל כן חבש הרב כובע לראשו והרכיב משקפי שמש בתקווה שלא יזהוהו. לשוטרים במחסום סיפרנו כי אנו נציגי הסוכנות המלווים מיליונר מאמריקה (הוא הרב בתחפושת) וכי אנו עושים דרכנו לישוב סלעית, כדי לתרום כסף לישוב זה.

מכונית הפיאט המיושנת והחבוטה בה נסענו, ותעודות הזהות שהצגנו עם כתובת מגורים בקרית ארבע, שהופיעה בכולן, עוררו את חשדם של השוטרים, אך בעזרת ה' ניתנה לנו הרשות להמשיך בדרכנו. משהתחלנו לנסוע, לפתע קרא לנו סמל משטרה שהוצב במחסום לעצור ולפתוח את תא המטען. נזכר אותו סמל שהרב, שבזמנו נאסרה עליו הכניסה לחברון בתוקף צו של המושל הצבאי, הגיע בכל זאת לעיר כשהוא מטמין עצמו בתוך תא מטען של מונית... את הרב לא מצא הסמל בתא המטען של הפיאט, אולם כרוזים של תנועת "כך" נמצאו שם למכביר. כעת הסיר הרב את הכובע והמשקפיים והזדהה בפני השוטרים המופתעים. לאחר חקירה במשטרת כפר סבא, הופרדנו לשני זוגות: יוסי דיין ושמואל בן ישי נשלחו לתא המעצר בשדה התעופה בן-גוריון ואילו הרב ואני, נכלאנו בתחנת המשטרה בפתח תקווה.

תא המעצר בפתח תקווה היה אז מקום אפלולי מצחין וצפוף ביותר. כאשר נכנסנו לשם, היו כל המיטות תפוסות ועצירים אחדים אף ישנו על הרצפה. העצירים במקום זיהו מיד את הרב ותוך דקות ספורות פינו עבורו מיטה, וערכו עליה מצעים נקיים וכיבדוהו בעוגות ופירות שונים. כל העצירים שהיו שם התגודדו סביב הרב תוך גילויי אהדה רבה. כשהתברר להם שאני הוא מזכירו של הרב - פינו גם עבורי מיטה.

פנו דרך

סניף "כך" בנצרת עילית, שכן בבית משותף שכל דירותיו, מלבד זו של הסניף, היו מאוכלסות בערבים מנצרת תחתית שרכשו שם דירות. הסניף נחנך בטקס חגיגי במעמד הרב וראש תנועת "כך" בעיר, מר אלכס פינקלשטיין. מוזמנים רבים הגיעו לטקס, אולם היו נוכחים שם גם רבים שלא הוזמנו... שתי משאיות מלאות באנשי מג"ב חמושים באלות ואוטובוס מלא שוטרים הגיעו גם הם לחנוכת הסניף.

בתום הטקס, רצה הרב לתדלק את מכוניתו. תחנת הדלק הפתוחה, היחידה היתה בנצרת תחתית והרב רצה לנסוע לשם. ניידת משטרה חסמה את דרכו. לאחר שביררו את מטרת נסיעתו לנצרת תחתית, הורו לו השוטרים לנסוע לתחנת המשטרה ולתדלק את רכבו שם על חשבון המשטרה. בדרכו חזרה לירושלים, ליווהו שתי ניידות משטרה, אחת מקדימה ואחת מאחור תוך צפירה והבהוב באורות הכחולים. וכך נסע הרב לירושלים כשהוא מלווה לאורך כל הדרך בשתי הניידות כאילו היה הרב נמנה על אחד מראשי האח"מ.

שלח את עמי

תרגום מתוך ספרו של הרב "סיפורה של הליגה להגנה יהודית"

ב - 29.12.69 בשעה אחת אחר הצהרים, פלשו בבת אחת 3 קבוצות של יהודים צעירים למשרדים הסובייטים: "טס" - (עיתונות), "אינטוריסט" - (חברת תיירות) ו"אירופלאט" - (חברת תעופה) בניו יורק, וקבוצה אחרת קפצה לתוך מטוס סובייטי שנחת זה עתה בנמל התעופה קנדי. היהודים הצעירים היו כולם חברי ה"ליגה להגנה יהודית", ועם  ההתקפות האלו החל פרק חדש ומהמם  בתולדות המאבק למען יהודי ברית המועצות וגם בהיסטוריה של הקהילה היהודית האמריקאית.

בסט, אני (הרב) ועוד שלשה צעירים השתלטנו על  המשרד. הנציגים, כולל שני עיתונאים סובייטים, נצטוו להישאר בשתיקה בעוד שאנו צובעים את הקירות בסיסמאות "עם ישראל חי" ו"שלח את עמי".

במשרדי "אינטוריסט", קבוצה בהנהגת אברהם הרשקוביץ בן ה- 25, הרשתה לאלו שרצו להימלט לעזוב, ואז נעלו את כל הדלתות. אחד הנציגים הסובייטים שניסה לקחת מספריים - נסגרה המגירה על ידו, אבל המחזה המרגש ביותר התנהל בנמל התעופה קנדי. שם, דיילים סובייטים חיוורים עמדו והביטו כאשר קבוצה של יהודים צעירים מיהרו לתוך מטוס סובייטי ענק שהגיע זה עתה ממוסקבה. בעוד שצעיר אחד צובע את המטוס בסיסמאות בעברית, קשרו עצמם שניים אחרים לגלגל הקדמי כשהם צועקים "עם ישראל חי".

בעוד שיהודים ואינם יהודים כאחד הביטו בתדהמה על החריגה היוצאת דופן מההתנהגות הרגילה של היהודים - "הנחמדים והשקטים", ה"ליגה", כולל אלו שנעצרו רק אתמול, נכנסה לפעילות התקפית נוספת.

בשעה שמונה בערב, בקור ובגשם, הגיעה קבוצה של מאתיים חברי ה"ליגה" לבניין האו"ם, שם חיכו עוד כמאה חברים. שורות של שוטרים מיחידה מובחרת חיכו שם כשבידם מקלות, כדי למנוע מחברי ה"ליגה" להגיע לשגרירות הסובייטית.

היו שם מספר שוטרים בעלי דרגות גבוהות, כולל המפקד דוד פאלק שהודיע לי שאסור לקבוצה לעמוד שם ושנצטרך לזוז למקום מרוחק יותר. אנחנו באנו, כמובן, לשנות את הנוהל הזה, והודעתי למפקד שאנחנו מתכוונים להיכנס לבלוק ולעמוד בחצר לפני בית הכנסת "פארק איסט" (שלמזלנו עמד בדיוק מול הבניין הסובייטי). "אנו רוצים להתפלל לה' ליד בית הכנסת" - אמרתי לו.

פאלק, שהוא עצמו יהודי, לא היה יכול להסתיר את החיוך כשאמר "באמת, הרב, אתה באמת לא רוצה להתפלל".  "אבל אני כן רוצה" - אמרתי לו, ולא רק זה, אני מתכוון להתנהג לפי חוק חופש התפילה, אלא אם כן תיתן לי סיבה חוקית מספקת למה מותר להפגין ליד כל בנין אחר או למען משכורת גבוהה יותר, אבל להתפלל מול בית כנסת זה לא חוקי - משום שזה מפריע לסובייטים? ואת זה התכוונתי לעשות, ומיד.

באותו רגע, שוטר בעל דרגה גבוהה הודיע ברמקול שחל עלינו איסור לעמוד בבלוק הזה ועלינו להתקדם מיד. ואכן כך עשינו. דחפתי את עצמי לתוך מחסום המשטרה ולתוך קבוצת השוטרים, והקהל התפרץ איתי קדימה. השוטרים היכו במקלות אך קיבלו בחזרה אגרופים. צופה בן 75, ד"ר מוריס צוקר נפל לארץ מחמת מכה על הראש ממקלות השוטרים, אבל ההתקפה החלה .

בפעם השניה בתוך עשרים וארבע שעות, ביליתי מספר שעות בתוך הכלא. בפעם הזאת האשימו אותי בהתקפה נגד החוק, התפרעות, והפרת סדר.

למחרת גיליתי שהמשטרה נענתה לבקשתנו ושנצחנו. מאותו יום והלאה, הם הודיעו, מספר מוגבל של מפגינים יוכלו לעמוד במקום מספיק קרוב כך שהסובייטים יראו וישמעו אותם. אלימות היא תמיד לא רצויה, אבל לפעמים הכרחית