פרק ב והזמן אוזל

פרק ב והזמן אוזל

פרק ב והזמן אוזל

אך מי רוצה לראות ואיזו אוזן מוכנה לשמוע?

"כי עם מרי הוא בנים כחשים בנים לא אבו שמוע תורת ה'. אשר אמרו לרואים לא תראו, ולחזים לא תחזו לנו נכחות, דברו לנו חלקות, חזו מהתלות" (ישעיה ל).

דורנו דור אנשים הפוחדים, החרדים מפני עתיד המאיים על עולמם. ובכן, דורנו הוא גם דור של אשליה נוגה ואכזבה מרה; של היאחזות בקנים רצוצים והישענות עליהם כעל תמכים לעזרה; של אמונה במעוררי גיחוך ואומות בוגדניות; של סגידה לרגלי האדם ולרגלי סרחונו. אך –הכל ללא הועיל.

הוא עת הקציר, מידה כנגד מידה, קצירת שדות היוהרה ועבודת האדם, בצירת ענבי האנוכיות, ודבר לא ימנע את אשר חייב לבוא. ובתוך תוכנו, פנימה, אנו יודעים. לגבינו, הדור הוא עת החושך הנסתר, המכרסם והמחניק, שלמרות כל מאמצינו ממשמש החושך וקרב, ההתרסקות לא תיבצר, וכל מאמצינו המבוהלים סופם – אין אונים.

"באו ימי הפקודה באו ימי השלם..." (הושע ט').

והזמן אוזל.

איום ונורא. מי רוצה להאמין בכך? ולכן, איננו מאמינים. מי חפץ להודות שנתיבות "ההגיון", "המציאות" החילונית, "הפרגמטיזם" וה"מעשיות" מגיעות לקיצן הבלתי נמנע? מי מעונין להתוודות, שהאדם היהודי, שדחה את עול השמים ושם את יהבו בפרי הידע שלו עצמו, מוצא את עצמו עתה על סף גירושו מן גן העדן לשוטים?

מי שחסרה לו האמונה באלוקי אמת – מלבד משלמי מס שפתי תפילה החשובים כאפס, אשר בטחונם באליל הנוחות נעלם עם בוא צל המשבר הראשון – אינו יכול להודות בפשיטת רגל תקוותיו "ההגיוניות", שהרי אם יודה, יוותר במערומיו. ובכך, יאבד גן עדנם "על אמת"...

לכן הם חשים להאחז בעלה תאנת האכזבה שאינו מסתיר שום דבר חשוב מלבד ראותם. הם מוכרחים להאמין שיורשעו בזכות הפרגמטיות החילונית וההגיון שלהם; הם נחפזים ליצור פתרונות ולהכריז עליהם כי טובים הם; חושך, וקוראים לו "אור".

"הוי האמרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חשך לאור ואור לחשך..."(ישעיה ה).

והזמן אוזל.

בגלות, המציאות האנטישמית שאנו מתכחשים לקיומה בחריצות כה מרשימה, מבהילה אותנו במגעה המזויע. במדינת היהודים הגובלת בפשיטת רגל כללית, חודר לבתינו חוסר הבטחון החש בנוראות העתיד למרות נעולי השכל ונטולי השכל, להדיר שינה מעינינו, תנומה מעפעפינו.

איום ונורא, איום ונורא! לא נביט, לא נשלים עם כשלון עבודת האדם, עם התמוטטות ממלכת העפר.

מאחר שהמציאות מכאיבה מדי, ממציאים פתרונות ומריעים לאשליות. נשיא "גוי" זה או אחר, יחלצנו; הוא יצילנו; הוא לא יתיר לנהרות בבל להגיע עד נפשנו – הוא יושיענו מן הרפש אשר אנו טובעים בתוכו. ארצות הברית תהיה מקלנו ומשענתנו לנחמנו מישמעאל ומהאדומי האדום. הגוי האמריקאי עוד יבין שכיוון שמוסקבה היא האויב האמיתי, ישראל תעמוד במקום אמריקה במזרח התיכון. הגוי האמריקאי עוד יתפוס שבאמת אין ישראל מאיימת על מקורות הנפט של ארה"ב, ועל-כן יבחר ביהודים ולא בסעודים. בעלי הברית בוושינגטון לא ילחצו עלינו לסגת מהשטחים, ישלימו בשמחה עם התנחלותינו שם, יתנו לנו נשק וסיוע ככל שנצטרך, ועוד.

הגוי המוסלמי המתון באמת חפץ בשלום, ומצרים אינה מהווה עוד איום – הביטו בתצלומי התיירים היהודים המחייכים לספינקס, ואין לחשוש מהתמרונים האמריקניים וממשלוחי הנשק לקהיר, ועוד.

האפריקנים ישובו אלינו, והערבים ה"מתונים" יחליפו את "קיצוני" אש"ף ואנו נשכנע את "הפלשתינאים" להשלים עם חיילינו תמורת חופש "פלשתיני" אוטונומי לאסוף אשפה ולהניח ביבי שפכין. ערביי ישראל יסכימו לשיר את "התקווה" תמורת תעסוקה וחשמל. יתכנו שלום ובטחון אם רק נתפשר. יתכנו שלום ובטחון רק אם לא נתפשר.

ובגלות יהיה טוב, שהרי משטרת צרפת תמנע אנטישמיות, וכן גם משטרת אנגליה. וה"קו קלכס קלאן" והנאצים האמריקנים אינם כלל ראויים להתחשבות, שהרי בארה"ב "היא" לא תוכל להתרחש. תאטרון האבסורד היהודי. הקומדיה ללא מוסיקה – וללא צחוק. יכולתנו הנפלאה לראות את אשר אנו חפצים לראות ולהתכחש למציאות המפחידה. לרמות אותנו; אנו תובעים מאת עצמנו ומאת מנהיגינו – והם נענים לנו.

"דברו אלינו חלקות" אנו דורשים מעשי אונאה, והם מספקים את תביעתנו באמצעות כל דברי הגיחוך המסולפים המביאים הקלה לדאגתנו, משחת הרגעה לקמטי מצחה של אומה במצוקה. נבואת השקר של הפוליטיקה משקרת, ואילו האומה נפטרת. המנהיג מוכן להשלות, ולנו אין הכח לראות, שהרי האמת אינה נסבלת.

"הנביאים נבאו בשקר והכהנים ירדו על ידיהם ועמי אהבו כן ומה תעשו לאחריתה"(ירמיהו ה').

 

והזמן אוזל.

מי רוצה לשמוע? ולכן אינם שומעים. מי חפץ לראות? ולכן אינם רואים.

"אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו" (משלי כז).

על אחת כמה וכמה כאשר לנגד עיניו רק החיים הטובים והשמים ללא ענניו! היהודי הפשוט חי את חיי הבלו הפשוטים, בעוד שמוריו ורועיו חיים את חיי הבלם הנינוחים, ולאיש מהם לא איכפת שהסוסים הרתומים לעגלה אשר בה הם ישובים משתוללים השתוללות-פרע אל עבר הצוק. בשבילם אין צוק; לגביהם אין יום הדין, אין רגע של אמת. אינם משתוקקים להבחין באמת; אדרבה, עדיף להם שתגלה האמת ממחשבתם:

"...אבדה האמונה ונכרתה מפיהם" (ירמיהו ז).

בזעם גלוי וברעד סמוי הם מגרשים את קול ההנחיה, קול האמת המרה. חיי הבלם, נוחותם, מותרותיהם – חיי שעה – תובעים דממה מנביא האמת. חיי השעה הנוחים סממו אותם והמיטו עליהם תרדמה קטלנית.

"הוי השאננים בציון והבטחים בהר שומרון... המנדים ליום רע ותגשון שבת חמס. השכבים על מטות שן וסרחים על ערשתם ואכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק. הפרטים על פי הנבל... השתים במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו... לכן עתה יגלו בראש גלים וסר מרזח סרוחים..." (עמוס ו).

אל יפר איש את קשר השתיקה; אל ינפץ את אשליות הנועם. אל נשמע אזהרות, או קולות מאיימים, או קריאות "זהירות!" ידום קול היהודי המיסטיקן הלא – הגיוני – הוא מדיר שינה מעינינו. הוא מפרק את טירות ההגיון בספרד היהודית ובתפיסת הקלפים העבריים. הוא בוהה בקיסר, בראש הממשלה, באלוף, בפדרציה וביו"ר ההנהלה "המציאותיים", בבגדיהם יקרי האריג, ומעז לזעוק: "אבל ערומים אתם!"

אנשים כמוהו מסוכנים, אנשי האמונה מפחידים את שאינם מאמינים, שהרי מכריחים הראשונים את עמיתיהם לנגוס נגיסה אל תוך פני המציאות המרה, הקובעים בעקשנות, שהדרך החילונית-רציונאלית, חסרת תוחלת, ואח"כ מונים את הדרכים – הם המשמידים את יסודות ה"מציאותיות" החילונית עצמם. התובעים את הדברים היהודיים, המסוכנים והבלתי-הגיוניים שיביאו לבידודנו וימיטו עלינו את איבת הגוי ואת חריקת שיניו – אין להתיר להם לסכן אותנו. ישתיקו אותם בשל האי-רציונאליות המסוכנת המאפיינת אותם; יבלמו את פיהם כדי שיספיקו האשליות הדמיוניות אך המרגיעות, שיום-יום מזריקים אל תוך שכלנו, להמשיך להרדימנו כלפי המציאות האמיתית. על-כן, תהא דממה!

"שנאו בשער מוכיח ודובר תמים יתעבו"(עמוס ה).

 

והזמן אוזל

הפסיקו, אנו תובעים מהם, חדלו מהשמצת פרשת אהבינו עם בעל בריתנו הגויי והרך, אל תוסיפו להוקיע את נשיאת עינינו לוושינגטון שמשם יבא עזרנו הרפובליקני-הדמוקרטי. הם מפריעים לנו; הם מפחידים אותנו הם מדברים במושגים יהודיים, במונחים אשר לפיהם תקוותו היחידה של היהודי היא אמונתו בהקב"ה. הם מדברים על עם נבחר שגורלו נקבע רק ע"י דבקותו בתורה. הם אשר יהדותם מזעזעת את חושיהם ואת מוחם ולבם של המתייוונים והמתבוללים.

הם המדברים על התנערות מפחד האומות, על שפתי היהודי הממללות תפילה והמחוברות אל אגרופי היהודי העטופים פלדה, המשיבים אל שונאי ישראל שבע על כל חילוליהם. הם המדברים במונחים של מימוש זכות היהודי על ארץ ישראל כולה, של יישוב יהודים – לעיני כל העמים – על כל שעל אדמה בארץ הקודש.

הם הדוחים בשאט נפש מדינת "פלשתין" ביהודה, בשומרון או ב"ירדן". הם המדברים על הרחקת השועלים מהר בית ה' ואת פצצת הזמן הערבית המתקתקת מארצנו. הם הזועקים נגד בית העלמין שהוא הגולה, התובעים פינוי-חירום בטרם ישטפנו מבול הלהבה.

הם מסוכנים; מה יאמרו הגוים, מה יעשו? איך נתגבר על פחדינו? הם מסוכנים. לעג להם. השמץ אותם – כלא אותם. ומעל לכל – השתק אותם.

"ויקפצו השרים על ירמיהו והכו אתו ונתנו אותו בית האסור... כי בא ירמיהו אל בית הבור... וישב שם ירמיהו ימים רבים" (ירמיהו לז).

 

והזמן אוזל.

הנסיכים, הברונים הפיאודליים, "מנהיגי" הקהילה, מי שפרקו עול שמים, מכרו את יהדותם המקורית תמורת נזיד עדשי הגוים ומאסו בבכורת סיני; מי שהשמידו דור יהודי צעיר וגזלו ממנו את אמונתו באלקים, ובנותן תורת אלקים. מי שנבחרים לא בשל יהדותם או אדיקותם או למדנותם, כי אם בשל ממונם וכוחם. מי שהבריחו דור יהודים צעירים ממקודם, שייסדו את הגדולה בתנועות הנוער היהודיות – "יהודים למען מאומה"... מי שנטלו לידיהם אומה, קדושה ומקודשת, והניחוה מחוללת וחילונית, מי שדחו את היחוד, את הבחירה, את ההיבדלות, את השוני שבאלקים האחד והעם האחד, ובכך גזלו מילדיהם כל שמץ של סיבה לשמור על יהדותם. מי שדחפו דור יהודי לקראת נישואי תערובת והתבוללות ואדישות. הנסיכים, הברונים הפיאודליים, רועי העם היהודי.

"הוי רעי ישראל אשר היו רעים אותם, הלא הצאן ירעו הרעים... ותפוצינה מבלי רעה ותהיינה לאכלה לכל חית השדה ותפוצינה... לכן הרועים שמעו דבר ה'... הנני אל הרעים ודרשתי את צאני מידם והשבתים מרעות צאן... והצלתי צאני מפיהם ולא תהיין להם לאכלה" (יחזקאל לד).

 

והזמן אוזל.

אולם אם נחבאים הכבשים והרועה בבערותם שבחרו בה, ואם מוגלים הקטנים ע"י מנהיגים נטולי חזון; אם אל המסרבים לראות מצטרפים מי שאינם מסוגלים להבחין במציאות היהודית – אזי, בודאי, יהיו מי שיראו את ההר ואת הענן קשור עליו, ויחזו את ייעודם וישמיעו את קולם.

"בן אדם, צפה נתתיך לבית ישראל ושמעת מחפי דבר והזהרת אותם ממני" (יחזקאל ג).

לכן יזעק השומר ותשמיע הקרן את התראתה. כי יש אלקים בעולם שעשאו וכל אשר בו. הוא הגוזר מה שיהיה ואת הכל ברא למענו, למען תכליתו, עשיית רצונו. ועולם המסרב להכיר בו יתפורר ויתפרק. והעם היהודי, שנבחר באהבה מקרב כל שאר האומות להתקדש ולהתרומם בדרכו האלקית המיוחדת, ידבק בייעודו או יסבול את מכאובי עונשו האלקי. זוהי המציאות ואין מידיה מציל!

חולות תקופתנו מסתננים עד לקיצם. בשם ה' ועוד בטרם יציפנו האסון הנורא וישטוף את כל אהובינו, ייודע ויובן – בכל אמיתותו המכאיבה – מצבו הממשי של העם היהודי ונתיבו היחיד לגאולת הדרו. הבה נבחין בבהירות, באמת שבחטאינו, ובעונש העולה ללא ספק מתוכם. יראו המסתנוורים מרצון וישמעו החרשים בזדון; ונעשה מאמץ אחרון למען חידושנו הלאומי.

"ויש תקוה לאחרתיך, נאום ה'..."(ירמיהו לא).

יש תקוה  ובינינו לגאולתנו עומדת אך תפילה ועוצמה. עלינו רק לאזור אומץ, לדחות את המתבוללים והמתייוונים, לשתות עמוקות מגביע האמונה והבטחון, להתכונן לקרב על הכבוד היהודי ועל גדולתו, ולצלול את תוך ים האמונה. הים בודאי ייבקע והגאולה תהיה שלנו. אם רק נמצא אומץ ועוז. אם רק...

הקשיבו איפוא לאמת – נטעם את טעמם המר של פרות פרשת אהבינו עם עולם תרבות הנכר. נחפשה דרכינו ונחקור את גלי המחר הקרבים ובאים ב"הגיון" וב"מציאות". נראה – במלוא בהירותה הטראגי – את מצבה האמיתי של האומה היהודית, ההווה שלה והמחר. ותובן דרך הרעיון היהודי האמיתי.

כי הזמן אוזל.השמש החלה שוקעת כי פנה יום, והזמן קצר להושיע עם רדוף קללות – שתים. שתי קללות המאיימות על הגוף ועל הנפש, המאיימות להמיט עלינו אסון נורא. שתי קללות כה איומו בחושבינו עליהן, שתיהן עוד יותר נוראות בהתגשמותן: קללת המושגים האיומים שהרתם בכל שהוא זר ונכרי, וקללת המנהיג היהודי האיום הנולד בכל שהוא זר ונכרי.

המדובר במלחמה, לא פחות. מלחמה על לבו ונפשו ושכלו של היהודי. מלחמת שתי השקפות-עולם, שתי אורחות-חיים כה שונות, כה מנוגדות, המרוחקות זו מזו כמזרח ממערב; שתיהן אינן מסוגלות לדור בכפיפה אחת, שתיהן העתידות להאבק זו בזו עד למוות. מלחמה, אשר יקבע המנצח בה את מהותו של העם, ואת מהותה של המדינה. מלחמה בין הקוראים בה' הכל-יכול והכל-יודע, אשר לפניו חובה עלינו להשתחוות ולהרכין ראש, ואשר עפ"י תורתו וגזרותיו ומושגיו וערכיו עלינו לחיות – לבין פורקי עול החותרים לעצב את גורלם שלהם בלי להתחשב בבורא, אשר יוהרתם שואפת לברוא אומה כצלמם ומדינה כדמותם. מלחמה בין המבקשים לחיות ככל הגויים ובקרב כל הגויים, אומות העולם, ולחבוק את תרבותם ואת מושגיהם וערכיהם ותועבותיהם – לבין המכירים בייחודם ובבחירתם, והחובקים את קדושתו של עם נפרד, נבדל, מבודד ושונה, החי בנפרד מכל השאר, ללא מגע מטמא עם תועבת תרבות שהרתה בטומאה ונולדה בהבל חילולם. מלחמה בין הממליכים את ה' אלקים, הכורעים ברך והנכנעים לפניו, החפצים לעצב את חיי היהודי ואת מדינת היהודים עפ"י רצונו – לבין המתכחשים לקשרו עם חייהם וגורלם, המבקשים להוציא את היהודי מדמי בידודו הקדוש כדי להכניסו לזהמת טמיעתו החילונית בסיר הבינוניות והטומאה.

"אמר נבל בלבו אין אלקים... אלקים משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דרש את אלקים"(תהלים נג(.

זוהי המלחמה; מלחמת רעיונות, הנכרי והיהודי, הטמא והקדוש. זוהי המלחמה, ואילו כל השאר אינו אלא גילוייה והשלכותיה הטבעיים.

זוהי מלחמה. וידינו בה על התחתונה.

והזמן אוזל.