פרק ב - יראת ה'
פרק ב
יראת ה'
כאשר עמד ישראל מול הר סיני וראה את התגלותו של מי שאמר והיה העולם, רעדו ונבהלו: "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד" (שמות יט:יח). "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחוק" (שמות כ:טו). ואמרו חז"ל (ברכות כב.): "'והודעתם לבניך ולבני בניך' (דברים ד:ט), וכתיב בתריה 'יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב' (שם:י), מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע".
מול גדלות הקב"ה ותורתו חייב האדם לעמוד באימה, ביראה, ברתת ובזיע כמו שעמדו ישראל בסיני, כי כך אמר הקב"ה למשה (דברים ה:כו): "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם".
יראת ה'! צו ומצוה יסודית ובסיסית שבלעדיה אין העולם יכול להתקיים. וכך אמר להם משה כשנעו מפחד ה' בהר סיני: "אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ:יז). אי אפשר לחיות חיים ללא חטאים בלי יראת ה'! ולכן נאמר (ויקרא יט:יד): "ויראת מאלקיך, אני ה'". הדבר הטהור ביותר בעולם, שבגלל מהותו מבטיח העדר החטא, הוא היראה. וזאת הכוונה בתהלים יט (פסוק י): "יראת ה' טהורה עומדת לעד". הפחד והאימה והיראה כובלים את האדם כדי שלא יחטא.
יראת ה'! האדם המתבונן, וההוגה, והרואה את נפלאות ה', נדהם מגדולתו של מי שאמר והיה העולם, ומתבייש מקטנותו ושפלותו שלו. יראה אוחזת אותו, יראת ה'. וכך אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ב:יא): "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה". וז"ל ילקוט שמעוני (תהלים תרכג): "כתוב אחד אומר 'עבדו את ה' ביראה', וכתוב אחד אומר (שם ק:ב) 'עבדו את ה' בשמחה'; מהו כן? אלא בשעה שאדם עומד בתפלה יהא שמח שעובד לא-לוה שאין כמותו בעולם, ואל תהי נוהג בקלות ראש לפניו אלא ביראה. 'וגילו ברעדה' (שם ב:יא) - א"ר אחא, כשתבוא השעה שכתוב בה (ישעיהו לג:יד): [רעדה]' אחזה חנפים', ישראל שעובדים להקב"ה הם גלים ושמחים, שנאמר 'וגילו ברעדה'".
וז"ל חז"ל (שבת לא.): "אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ישעיהו לג:ו): 'והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת, [יראת ה' היא אוצרו]?' 'אמונת' זה סדר זרעים, 'עתיך' זה סדר מועד,'חוסן' זה סדר נשים, 'ישועות' זה סדר נזיקין, 'חכמת' זה סדר קדשים, 'ודעת' זה סדר טהרות, ואפילו הכי 'יראת ה' היא אוצרו' (שם). אמר רבא, בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי אי 'יראת ה' היא אוצרו', אין; אי לא, לא. משל לאדם שאמר לשלוחו, העלה לי כור חיטין לעלייה, הלך והעלה לו, א"ל ערבת לי בהן קב חומטון, א"ל לאו, א"ל מוטב אם לא העליתה... אמר רבה בר רב הונא, כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו, בהי עייל?! מכריז רבי ינאי, חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד. אמר רב יהודה, לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר (קהלת ג:יד): 'והאלקים עשה שייראו מלפניו'. ר' סימון ור' אלעזר הוו יתבי, חליף ואזיל ר' יעקב בר אחא, א"ל חד לחבריה, ניקו מקמיה דגבר דחיל חטאין הוא. א"ל אידך, ניקו מקמיה דגבר בר אוריין הוא. א"ל אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא, ואמרת לי את בר אוריין הוא?! תסתיים דרבי אלעזר הוא דאמר דגבר דחיל חטאין הוא, דא"ר יוחנן משום ר' אלעזר, אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר (דברים י:יב): 'ועתה ישראל, מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה' וגו', וכתיב (איוב כח:כח): 'ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה' וגו', שכן בלשון יוני קורין לאחת הן; תסתיים".
וכן אמרו חז"ל (אבות דרבי נתן כב): "רבי חנינא בן דוסא אומר: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, [וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת], שנאמר (תהלים קיא:י): 'ראשית חכמה יראת ה''. אמרו לפני רבן יוחנן בו זכאי: חכם וירא חטא מה הוא? אמר להם: הרי זה אומן וכלי אומנותו בידו. חכם ואין ירא חטא מהו? אמר להם: הרי זה אומן ואין כלי אומנותו בידו. ירא חטא ואין חכם מהו? אמר להם: אין זה אומן, אבל כלי אומנותו בידו".
כמה קשה לקנות את המדה של יראת ה', כי האנוכיות והגאותנות והיצר הרע מסיתים את האדם להיפרד ממנה. ומשום כך, לפני שנפטר רבי יוחנן בן זכאי בירך את תלמידיו בלשון זו (ברכות כח:): "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן [כלומר, ולא יותר מזה]? אמר להם: ולואי! [[בי]] תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם [ולא ירא מהקב"ה שרואה את הכל]". וזאת כוונת חז"ל במה שאמרו (סוטה ג.): "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" - הרי כל אדם שפוי ובהיר ירתע מכל עבירה ועבירה, שהרי הקב"ה רואה! וכי יזיד אדם לגנוב, להכות, לרצוח כאשר מולו עומד שוטר? רק מטורף יעשה כזאת. ולכן האדם שמאמין ובכל זאת חוטא, אין זה אלא שבאותו רגע נתכסו ההגיון והשפיות שלו, והאנוכיות והתאוה שלו כל כך התגברו עליו, שהעז לחטוא תחת מבטו של הקב"ה.
משום כך יכוין אדם בכוונה והרגשה מלאה בכל מצוה ומצוה שהוא מקיים, ולא כמו אלה שעושים מצוות רק כדי לצאת ידי חובתם. וזאת כוונת ר"א במשנה (ברכות כח:): "העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים". ואמרו על זה בגמרא (כט:): "אמר רבי אושעיא, כל שתפלתו דומה עליו כמשוי. ורבנן אמרי, כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו, כל שאינו יכול לחדש בה דבר", והדין ככולם, כי כל אחת מהדרכים האלה מצביעה על חוסר כוונה וחוסר "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז:ח), ותפלה כזו מוטב שלא יתפלל.
משום כך, כמה חשוב שאדם יעמיד מולו תמיד את הקב"ה או את אחת מהמצוות, שיהא זכרון והזכרה תמיד לפניו, כמו שנאמר (שם): "שויתי ה' לנגדי תמיד", והוא חלק יסודי מיראת ה', כי הרואה את המצוה לפניו כאילו רואה את המצוה לפניו, ואיך לא ירעד מיראת בוראו. וזה לשון ילקוט שמעוני (תהלים תרסח): "המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר 'שויתי ה'' וגו'. אמר רב, צריך אדם לומר כשמברך: ברוך אתה ה', ושמואל אמר: ברוך ה'. על דעתיה דרב 'שויתי ה' לנגדי'". כלומר, אדם חייב להעמיד כביכול את הקב"ה לפניו תמיד, ולהרגיש כאילו הוא עומד ממש לפניו, ומשום כך יאמר "ברוך אתה ה'", לפי רב.
וכן מצאנו במצות ציצית שניתנה כדי להיות מזכרת מתמדת, כמו שנאמר (במדבר טו:לט): "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". כלומר, המצוה הזאת, שעומדת תמיד נגד עיניכם, תזכירכם את נוכחות ה' ותכניס מורא בלבכם, יראת ה'. וז"ל חז"ל (מנחות מג:): "'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'' - כיון שנתחייב אדם במצוה זו נתחייב בכל מצוות כולן [כלומר שנזכר בהן ומתיירא מה']... תניא אידך, 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'' -שקולה מצוה זו כנגד כל המצוות כולן [פירוש, שמכיון שהיא מזכירה את כולן הרי היא ככולן; ועוד - שהתפקיד של כל מצוה ומצוה הוא להזכיר לאדם את בוראו, ומכיון שמצות ציצית באה כדי להזכיר את כל המצוות, הרי היא עושה את תפקיד כולן]... ורשב"י אומר: כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה. כתיב הכא 'וראיתם אותו', וכתיב התם (דברים ו:יג) 'את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד'". הנה ראייה ברורה שהמצוה שנועדה להביא את הקב"ה לפני האדם תמיד, מביאה לידי יראת ה', שהרי הגזירה שווה באה מפסוק המדבר ביראה.
הגמרא שם ממשיכה לעסוק באותן מצוות המסבבות את היהודי כדי שהקב"ה ומוראו יהיו לפניו תמיד: "ת"ר, חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות: תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן. ועליהן אמר דוד (תהלים קיט:קסד): 'שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך'". פירוש, שבע מצוות מסבבות את האדם כל יום, ומצוות אלה באו לסמל את משפטי הצדק של הקב"ה, שהם מדותיו וערכיו ודרכיו.
וממשיכה הגמרא: "ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה! וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו. לאחר שיצא אמר [[גי]] עליה שירה, שנאמר (תהלים יב:א): 'למנצח על השמינית מזמור לדוד', על מילה שניתנה בשמיני". ונראה שקרא לה "שמינית" גם כי היא המצוה השמינית שנמצאת אצל הגבר כל יום, ואדרבה אין כמוה - שהיא בגופו של אדם - קשר בל ינותק, תזכורת עולם שלא תימחק (ולקמן עוד נרחיב בענין המילה בע"ה).
ומכאן יש להלל ולשבח כל יהודי שמלבושו ובגדיו שונים מאלה של הגוים, ושאינו מתבייש בזה שהוא שונה מהם, וגם אינו נרתע מלעג המתייוונים, כי זכות גדולה היא ליהודי להיות מובדל במלבושו, ובזה הוא מסבב את עצמו בהכרה ובהזכרה שהוא שונה ושעליו לקבל על עצמו עול מלכות שמים ביראה ובאהבה. וז"ל ילקוט שמעוני (בלק תשסח): "'הן עם לבדד ישכון' (במדבר כג:ט) - מובדלין הן מן הגוים בכל דבר - בלבושיהן, ובמאכלן, ובגופיהן,ובפתחיהן". וכנגד אלה והמלעיגים עליהם הקפיד הרמ"א לכתוב בפתיחת השולחן ערוך (או"ח א:א): "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך".
ודע שלדוד המלך, בתור מלך, היתה עוד מצוה שהיתה אתו תמיד, והיא ספר תורה, שהוא וכל מלך היו חייבים לכתוב, כמו שנאמר (דברים יז:יח-יט): "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר... והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. למען ילמד ליראה את ה' אלקיו...". וז"ל חז"ל (סנהדרין כב.): "אלא מה אני מקיים 'את משנה התורה הזאת'? לשתי תורות, אחת שיוצאה ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו. אותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו, שנאמר (תהלים טז:ח) 'שויתי ה' לנגדי תמיד'". הרי, שלמלך ניתנה מצוה מיוחדת כדי לקיים בה את המצוה הכוללת של "שויתי", וזאת משום שאין כמו מלך שצריך לכוף את יצרו וגאותו יותר מכל אדם, ולשים בפניו תמידאת היראה והמורא מפני הקב"ה, כי הרי כולם משתחוים לו ומכבדים אותו ויום יום מנפחים את גאותו.לכן דוקא מלך צריך להבין שהוא משועבד ועבד לה' ושכל חוקיו של הקב"ה עומדים ממעל לו, ואם יעיז לצוות להפר איזה ממצוות ה' אין שומעין לו. כך אומר הרמב"ם (הל' מלכים ב:א): "כבוד גדול נוהגין במלך, ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם, שנאמר (דברים יז:טו) 'שום תשים' - שתהא אימתו עליך...". ומכל מקום כותב הרמב"ם (שם ג:ט): "המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצוות אפילו במצוה קלה ה"ז פטור. דברי הרב [הקב"ה] ודברי העבד [המלך] דברי הרב קודמין. ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו". לגבי הקב"ה אין המלך יותר מעבד, מאותו עם של עבדיו שעליהם אמרו: "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה:נה). ועוד נרחיב בענין הזה לקמן בע"ה.
"
שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים שם) - וגם את זה ראה הרמ"א לנכון להכניס ממש בתחלת השולחן ערוך (או"ח א:א), וז"ל: "'שויתי ה' לנגדי תמיד' הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול... כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול, הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו... מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד". ו"שויתי" בא להגדיל באדם יראת ה', כי ללא יראת ה' אין תקנה לאדם, ולכן הקב"ה דורש אותה ממנו, כמו שנאמר (ברכות לג:): "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר (דברים י:יב): 'ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה [את ה' אלקיך...'"] והמעיין בכל הפסוק יראה שהוא מסיים: "ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". כלומר - מיראת ה' תגיע ללכת בכל דרכיו ולאוהבו ולעבדו בכל לבבך ובכל נפשך. אך בלי יראת ה' לא יתכן שתגיע לקדושה כי האנוכיות תמיד תתגבר.
וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי ב:א,ה-ו): "בני אם תקח אמרי ומצוותי תצפון אתך... אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא כי ה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה". אכן, רק ה' יתן חכמה ולא זה שסופו לעפר, ורק מפיו דעת ותבונה ולא מפה בשר ודם כי הרי "מי שם פה לאדם" (שמות ד:יא). ויראת ה' תוליד את הענוה, ההכנעה והשפלות הרצויות להקב"ה.
[[וט]]
© כל הזכויות שמורות