פרק ג - ענוה, הכנעה ושפלות
פרק ג
ענוה, הכנעה ושפלות
אין די מלים לבאר את גודל התכלית של הכרת גדולתו ומלכותו של הקב"ה והשפלתו של האדם, והכנעתו לפני מלכו, כי אין מדה מגונה מזו של הגאוה והאנוכיות, והיא שורש הרע ויסוד הכיעור. הקב"ה שונא את הגאוה, כמו שנאמר (משלי ו:טז-יט): "שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו: עינים רמות לשון שקר וידים שפכות דם נקי, לב חרש מחשבות און רגלים ממהרות לרוץ לרעה; יפיח כזבים עד שקר ומשלח מדנים בין אחים". והרי הראשון בשנאה הוא עינים רמות, הגאוה, שממנה יוצאים כל שאר הדברים השנואים. ויתכן להסביר מדוע התחיל בשש והוסיף ואמר שבע, שכוונתו לומר שהוא שונא את שש האחרונות, שהן למעשה שבע, כי מהראשון - גאוה - נולדו. או כמו שפירש מצודת דוד (שם:טז): "השביעית היא 'תועבת נפשו', ר"ל שנואה מכולם". ואם כן, השביעית אינה השביעית בסדר אלא הראשונה, שמכיון שהיא אב הטומאות, לא נכללה עד הסוף, כי בענין כזה אחרון אחרון מתועב.
ואם הקב"ה שונא את הגאוה, ברור שמצוה גם עלינו לשונאה, כמו שנאמר (משלי ח:יג): "יראת ה' שנאת רע, גאה וגאון ודרך רע". והסיבה לשנאת הגאוה ברורה, כי הגאוה ממליכה את האדם, ה"אין", ומגביהתו ל"יש" של כבוד וכח ומלכות, ובכך הוא דוחק כביכול את רגליו ומלכותו של הקב"ה; הוא מורד בו, כופר בכל-יכולתו. ואיזו אוילות וכסילות היא זאת מצד האדם, שעליו אמרו חז"ל (אבות ג:א): "דע מאין באת... מטיפה סרוחה; ולאן אתה הולך -למקום עפר רמה ותולעה; ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון - לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה". חז"ל רמזו בזה: "דע מאין באת", כלומר דע שבאת מ"אין", מאפס, מכלום, ואיך יתגאה ה"אין" כאשר יש רק מלך מלכי המלכים אחד שלפניו עתיד הוא ליתן דין וחשבון. וז"ל בעל מסילת ישרים (פרק יא): "הנה כלל ענין הגאוה הוא זה, שהאדם מחשיב עצמו בעצמו, ובלבבו ידמה כי לו נאוה תהלה". וכן בפרק כב, הוא כותב: "הנה כלל הענוה הוא היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה, וזה הפך הגאוה ממש". ומכיון שהאיש מחשיב את עצמו, אם כן הוא עובד את עצמו ומהנה את עצמו ונותן לכל מדות האנוכיות לפרוץ החוצה, כגון התאוה והכעס והאכזריות, כי כל אלה מהנים את דרישת הגאותן, המחפש כבוד ועושר כדי להתהדר ולספק את גאותו.
כמה מזהירה התורה מתוצאות הגאוה, כמו שנאמר (דברים ח:יב-יד): "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים". הגאוה מובילה ישירות לכפירה, ודוקא החומרנות והעושר מחיים ומאכילים את הגאוה ואת התאוה, כמו שנאמר (דברים לא:כ): "ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ועבדום ונאצוני...". וכן (דברים לב:טו): "וישמן ישורון ויבעט". ואומרים חז"ל (ברכות לב.): "אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן". והעניות שוברת את האדם ומשפילה אותו ומונעת ממנו גאוה. וכל זה אם לא הגיע למצב של התרוששות, שאז יש חשש שיגנוב. וכך אמר שלמה המלך ע"ה (משלי ל:ח-ט): "ראש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי, פן אשבע וכחשתי ואמרתי: מי ה', ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלקי".
ולא באה התורה לעולם אלא לעקור את הגאוה מן העולם, ואשרי אנוש שזכה לכוף את יצרו, שלשם כך נוצר. ומשום כך הפליגו חז"ל ואמרו בסוגיה של צער בעלי חיים מדאורייתא, כך (ב"מ לב:): "תא שמע, אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו, ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא, הא עדיף ליה [כלומר, עדיף לפרוק את בהמת האוהב]? אפילו הכי, כדי לכוף את יצרו עדיף". ועל זה אמר "הבונה" (על העין יעקב): "כל שלמות האדם תלוי ועומד להגביר השכל על החומר, שהוא אמרם פה, 'לכוף את יצרו'". עד כדי כך מגיעה חשיבותה של כפיית היצר. וז"ל הרמב"ם (הל' איסורי מזבח ז:יא): "שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה, המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו, הרי נאמר בתורה (בראשית ד:ד) 'והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו', והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב. אם בנה בית תפילה יהיה נאה מבית ישיבתו. האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו. כיסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו. הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו, וכן הוא אומר (ויקרא ג:טז): 'כל חלב לה'' וגו'". כלומר, ככל שהאדם נותן מעצמו ומנכסיו, הוא ממעט את עצמו וכופה את יצרו, שזאת תכלית האדם, ועוד נדבר על זה בע"ה לקמן.
מכאן אפשר להבין את דברי הלל, כשבא אליו גוי שביקש להתגייר על מנת שילמד אותו את כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת, ואמר לו (שבת לא.): "דעלך סני לחברך לא תעביד; זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא, זיל גמור". לא שעשיית החסד והרחמנות לחבר היא מטרת התורה ויעדה - וכמו שמסלפים המתייוונים והמתגויים את תכלית תורת ה' יתברך -אלא שהיא מסמלת בדרך הטובה ביותר את כפיית היצר, האנוכיות והגאוה. כי אדם שנותן לחברו ושמעביר על מדותיו ושחושב על הזולת, מגיע להמעטת יצרו וגאוותו ומשפיל את האנוכיות שבו, וזאת היא תכלית האדם. משום כך, כל התורה היא פירוש לזה, וחייב היהודי לקיים את כל המצוות ואת כל דעות ה' בקבלה של עול מלכות שמים. ובפירוש אמרו חז"ל (רות רבה ה:ט): "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית, שכן אמרה רות לנעמי (רות ב:יט): 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום', ולא אמרה 'אשר עשה עמי' אלא 'אשר עשיתי עמו': הרבה פעולות והרבה טובות עשיתי עמו בשביל שהאכילני פרוסה אחת". כלומר, כמה דברים גדולים של הכנעה בלבו ומיעוט האנוכיות גרמתי לו על ידי שעשה איתי גמילות חסד. כי בזה שהאדם נותן משלו, הוא מכריז שאכן נכונים דברי חז"ל (אבות ג:ז): "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו. וכן בדוד הוא אומר (דברי הימים א כט:יד): 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'". וזאת כוונת חז"ל (ב"ב ט:): "כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות". וכי מה משנה לעני אם מפייסו העשיר אם לאו? אלא, אין המצוה שהכסף יגיע אל העני, אלא המצווה היא על העשיר שיתן, כדי לכוף את יצרו, ומשום כך גם דרך הנתינה חשובה.
קבלת עול מלכות שמים כוללת שני תהליכים מקבילים, מצד אחד ידיעת ה' וקבלת מלכותו והכרה שה' הוא האלקים ואין עוד מלבדו, ומאידך גיסא - וכפועל יוצא מידיעת ה' - השפלת האדם, לכוף את יצרו ולשעבד את גאוותו בידיעה שאינו אלא רימה ותולעה. והגאותן וגס הרוח לעולם לא יוכלו באמת ובתמים לדעת את ה' ולקבל על עצמם את עול מלכותו, כי גאותן אינו מסוגל לקבל על עצמו שום עול, והגאוה וקבלת עול ה' הן שתי תכונות הסותרות זו את זו.
ולכן אמרו חז"ל (סוטה ה.): "כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא:ה): 'מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל'. אל תקרי 'אותו' אלא 'איתו' לא אוכל". והסוגיה כולה שם (ד:-ה.) מתארת עד כמה מגונה ומסוכנת היא המדה של גסות הרוח: "כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודה זרה... כאילו כפר בעיקר... כאילו בא על כל העריות... כאילו בנה במה... לסוף מתמעט... ראוי לגדעו כאשירה... אין עפרו ננער... שכינה מייללת עליו...". עיין שם. ומשום כך הזהירו חז"ל בלשון יוצאת דופן נגד הגאוה ובעד הענוה, וז"ל (אבות ד:ד): "מאד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רמה". "מאד מאד" - נקטו לשון נדירה זו, כי החטא של גאוה הוא כה אדיר בעומק ההרס שהוא מביא על האדם שנתפס בו, וכן על העולם כולו.
לשון הקודש, שבה העולם נברא כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה לא:ח), אינו ככל שאר הלשונות שצמחו מעצמם דרך תהליכי הזמן והתולדות של כל עם ואומה. לשון הקודש "נברא" בכוונה ובתכנון על ידי הקדוש שבקדושים, הקב"ה, וכל מלה שבו יש בה סודות ורמזים, וכולן קשורות זה לזה במוסר השכל. ולפעמים מלים מנוגדות באות מאותו שורש, ללמדנו שבכח האדם לבחור באחת משתי דרכים שיוצאות ממקור אחד, אלא שהאחת טובה והאחת רעה. וכך הוא מה שאמרו כאן: "תקות אנוש רימה". הקב"ה כינה את התולעת דוקא "רימה" שהיא והיפוכה, "רם" והתרוממות, כל כך דומות בלשון, אע"פ שבאופן מעשי הן סותרות זו את זו, שהרי אין גבוה מרם, ואין שפל מרימה. והקב"ה מאיר לנו, שדוקא מי שמתנשא ומתרומם והופך לרם - סופו רימה ותולעה, והוא וכל גאוותו וממלכתו המדומה חוזרים לעפר ורימה, מהיכן שבאו. מה שאין כן בשפל, על אף שגופו חוזר לרימה ותולעה, נשמתו הופכת לרם והוא מתרומם.
וכן לגבי המן, שירד יום ביומו במתכונתו, כדי להרים את ישראל לקדושה על ידי בטחון בה' וללא דאגה לאוכל, כתוב (שמות טז:כ): "ויותירו אנשים ממנו עד בוקר וירום תולעים". מהרוממות של המן, הגיעו לרימה ותולעים, וז"ל בעל הטורים שם: "וירם, ג', דין, ואידך (יחזקאל י:ד): 'וירם כבוד ה' מעל הכרוב', 'שבעו וירם לבם' (הושע יג:ו), זה גסות הרוח ולכך נסתלקה שכינה... דאמרינן בפ"ק דסוטה: כל מי שיש בו גסות הרוח כאילו דוחק רגלי השכינה. ועוד 'וירם לבם' שאם רם לבבו, שיש בו גסות הרוח, ירום תולעים, וזהו ששנינו (אבות ד:ד), 'מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה'".
ולעולם השפל מתרומם והגאוותן מושפל, כמו שנאמר (משלי יח:יב): "לפני שבר יגבה לב איש, ולפני כבוד ענוה". כי רק אחד הוא רם ומרום, כמו שנאמר (ישעיהו ו:א): "ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא". וכן (ישעיהו נז:טו): "כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו, מרום וקדוש אשכון". רק הוא הרם, והוא רואה את השפל ומצילו, כמו שנאמר (תהלים קלח:ו): "כי רם ה' ושפל יראה". ואמרו חז"ל (סוטה ה.): "בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם - גבוה רואה את הגבוה ואין גבוה רואה את השפל, אבל מדת הקב"ה אינו כן, הוא גבוה ורואה את השפל שנאמר 'כי רם ה' ושפל יראה'". כלומר, השגחתו של הקב"ה היא מדה כנגד מדה, שהאדם הרם שמשפיל את השפל, מושפל ע"י ה', שהוא הרם היחידי, ושלמרות רוממותו רואה את השפל, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ג:טו): "והאלקים יבקש את נרדף". ואמרו חז"ל (קהלת רבה ג:[טו]): "לעולם הקב"ה מבקש דמן של הנרדפים מן הרודפים... ישראל נרדף מפני האומות ובחר הקב"ה בישראל... ר' אלעזר בר' יוסי בן זמרא אומר: אף בקרבנות כן. אמר הקב"ה: שור נרדף מפני ארי; עז מפני נמר; כבש מפני זאב - לא תקריבו לפני מן הרודפים אלא מן הנרדפים שנאמר (ויקרא כב:כז): 'שור או כשב או עז'...".
לעולם מתרומם השפל והרם נשפל, וכן מפורש בתנחומא (תרומה ז): "'וזאת התרומה אשר תקחו' וגו'... - זהב כנגד מלכות בבל... כסף כנגד מלכות מדי... נחושת כנגד מלכות יון שהיא פחותה מכולם, ועורות אלים מאדמים כנגד מלכות אדום, שנאמר (בראשית כה:כה): 'ויצא הראשון אדמוני'. אמר הקב"ה: אע"פ שאתם רואין ארבע מלכויות מתגאות ובאות עליכם, אני מצמיח לכם ישועה מתוך השעבוד". הרי הרם מושפל והשפל מתרומם, וכן נאמר (תהלים קמז:ו): "מעודד ענוים ה' משפיל רשעים עדי ארץ". זה שחשב לעלות עד לשמים בגאוותו, כמו מלך בבל שאמר (ישעיהו יד:יד): "אעלה על במתי עב אדמה לעליון", ה' משפילו, ומעודד ומפאר את הענוים בנצחון על הגאוותן במלחמה, כמו שנאמר (תהלים קמט:ד): "יפאר ענוים בישועה".
ולכן הקב"ה ציוה דוקא בזמן חרותנו, זמן הגאוה הלאומית של העם היהודי, חג החרות משעבוד הגאים והמתגאים, שלו נאה ויאה ההתרוממות, את השפלות והענוה, וכדי שיזכור שלגבי הקב"ה ישראל נשארים לעולם עבדים, ועבדו לעולם, וכן אמרו חז"ל (ספרי, שלח קטו): "כשפדה הקב"ה את זרע אברהם אוהבו לא פדאם לשום בנים אלא לשום עבדים, כשיגזור ולא יהיו מקבלים עליהם, אמר להם: עבדי אתם. כיון שיצאו למדבר התחיל לגזור עליהם מקצת מצוות קלות ומקצת חמורות... התחילו ישראל להיות מנתקים. אמר להם: עבדי אתם, על מנת כן פדיתי אתכם שאהיה גוזר ואתם מקיימים".
בודאי שעם ישראל, בתור עם ואומה, עמו של הקב"ה, הוא עם נבחר ועם סגולה, ובתור עמו הנבחר של מי שאמר והיה העולם, נאה ויאה לו הגאוה, ובכך הוא דומה לה' יתברך, שעליו נאמר (תהלים צג:א): "ה' מלך גאות לבש", וז"ל ילקוט שמעוני (תהלים תתמז): "א"ר חנינא: יש לך אדם שהוא נאה ללבושו ואין לבושו נאה לו; או לבושו נאה לו והוא אינו נאה ללבושו, אבל הקב"ה נאה ללבושו ולבושו נאה לו, שנאמר: 'ה' מלך גאות לבש', וכן הוא אומר (ירמיהו י:ז): 'מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה'". כלומר - בדרך כלל הלבוש של גאות וגאוה מגונה הוא, ואין ראוי ואין נאה לאדם ללובשו. אך כל זה משום שלא יעלה על הדעת שיעיז האדם השפל והריק מכל תוכן להתגאות, בלבוש שאינו שלו ושאינו נאה לו. אבל הקב"ה שהוא כל יכול ומלך מלכי מלכים, הוא כולו גאות ולכן נאה לו לבוש הגאות. ובאמת כ"כ רבינו בחיי (כד הקמח, ערך גאוה): "כי המשתמש במדת הגאוה הוא משתמש בלבושו של מלך, שנאמר 'ה' מלך גאות לבש', כי הגאות לא תאות כי אם אליו ולא לבשר ודם".
וכיון שהגאות יאה לה', גם לישראל בתור עמו של "ה' מלך גאות לבש", נאה ויאה להתהדר בגאות ובגאון, כמו שנאמר (נחום ב:ג): "כי שב ה' את גאון יעקב כגאון ישראל", וכן (ישעיהו ס:טו): "ושמתיך לגאון עולם". ומשום כך, ראוי אצל ישראל להשתמש במושג של "נצב". וזאת, על אף שבדרך כלל מושג זה קשור לגאוותנות מכוערת ולאנוכיות ולחירוף ולגידוף ה' רח"ל, כמו שנאמר (במדבר טז:כז): "ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם", וז"ל חז"ל (במדבר רבה יח:יב): "כיון שראו שנסתלקו ישראל מסביבותיהם, יצאו מחרפים ומגדפים, שנאמר 'יצאו נצבים', ולהלן כתיב (שמואל א יז:טז): 'ויגש הפלשתי [גלית] השכם והערב, ויתיצב ארבעים יום'". פירוש: כל מקום שכתוב אצל רשע הלשון "נצב", הכוונה לקומה זקופה ו"ניצבית", של גאוה ואנוכיות, כמו שגלית בא בגלוי פנים לחרף את ה' (כמו שנביא בע"ה) ואצלו כתוב "ויתיצב", וכך גם בדתן /ואבירם שהיו גאוותנים (וכמו שאמרו במדרש שם, במדבר רבה יח:י, "וכשראה משה שעמדו בגאותן..."). וכן אמרו (נדרים סד:): "כל מקום שנאמר 'נצים', 'נצבים', אינם אלא דתן ואבירם", והכוונה יותר רחבה, שכל מקום שכתוב "נצבים" מדובר בגאותנות וחרוף, כגון זה של דתן ואבירם.
הקב"ה קבע שיצאו ממצרים ללא חמץ, שנאמר (שם:לט): "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים". ואין זה בא לתת טעם מדוע לא יצאו עם חמץ, שהרי באמת לא גורשו ממצרים, לפי רצון המצרים, אלא אע"פ שפרעה דרש שיצאו מיד, כמו שנאמר (שם:ל-לא): "ויקם פרעה לילה... ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי", מ"מ לא יצאו בלילה אלא ביום, כמו שנאמר (שם:מא): "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים", ואמרו חז"ל (שמות רבה יח:י): "אמר לו האלקים [לפרעה]: בלילה אתה מוציא את בני? לא תוציא את בני בלילה אלא יצאו בראש גלוי בחצי היום". אם כן בודאי היה להם פנאי לאפות לחם רגיל, חמץ, אלא שהקב"ה ציוום שלא לאפות חמץ, כדי שאותו פרעה שחרף את הקב"ה באמרו (שמות ה:ב): "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל", עכשיו ינסה לגרש אותם, כל כך נפל עליו פחד ה'. והעיקר שה' אומר בזה לישראל - שלעולם אל תתגאו בזה כעם, שהרי רק הקב"ה הציל אתכם ואתם לא הייתם מסוגלים לגאול את עצמכם, ובודאי שלעולם אל תתגאו כיחידים כי אין מידה יותר מגונה ממידת הגאווה ליחיד. שהרי החמץ והשאור הם סמל יצר הרע והגאוה, שהשאור מנפח את העיסה ועושה אותה לחמץ, ו"שאור" בא מהמלה "סער", שמניע את העיסה ומביאה לידי נפיחה. כך היצר והאנוכיות מנפחים את האדם השפל למחשבות של גדולה ושל כח ושל גאווה, וכן נאמר (תהלים יב:ד,ו): "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות... משד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה', אשית בישע יפיח לו". הגאוותן המדבר גדולות מנופחות, "יפיח לו".
על כן הרשעות והגזל, שהורתם בגאווה, מכונים "חומץ", שנאמר (ישעיהו א:יז): "דרשו משפט, אשרו חמוץ [החזיקו את הגזול]", וכן (תהלים עא:ד): "פלטני מיד רשע מכף מעול וחומץ". וברור ש"חומס" ו"חמסן" באים מלשון חומץ. וכל זה משום שהחומץ מקולקל, כמו יין מקולקל שנקרא חומץ, וכן כינו חז"ל רשע בן צדיק "חומץ בן יין", כמו במעשה דרבי אליעזר ברבי שמעון, שהיה מוסר עבריינים יהודים למלכות הגוים, ואמר לו רבי יהושע בן קרחה (ב"מ פג:): "חומץ בן יין, עד מתי אתה מוסר עמו של אלקינו להריגה?" ובכלל, משמש "חומץ" כלשון של קלקול, כדברי רש"י על הפסוק (ישעיהו סג:א-ב): "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה... מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת", המדבר על נקמת ה' באדום לעתיד לבוא, שבגדי הקב"ה כביכול יהיו צבועים ומטונפים מדם נקמתו, וכתב רש"י (שם): "ובא חמוץ בגדים, צבועים בדם, וכל דבר שהוא מתנאץ בריחו ובמראיתו, נופל בו לשון חימוץ". ויש כאן מידה כנגד מידה: אדום שהתגאה והתנפח כחמץ, והרשיע כחומץ (עיין יחזקאל לה, לו, וכן עובדיה), נענש בכך שביום נקמת ה', כשנוקם את דם ישראל שנשפך, דמו של אדום מתחמץ. ובגלל "חמץ" זה של אדום ושל הגוים, משלם להם הקב"ה ב"מחץ" שלו, כמו שנאמר (תהלים קי:ה-ו): "ה' על ימינך מחץ ביום אפו מלכים, ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה". וז"ל ילקוט שמעוני (תהלים תתסט): "'ידין בגוים מלא גויות', אמרו רבותינו, כל נפש ונפש שהרג עשו מישראל, כביכול נטל הקב"ה מדם כל נפש ונפש וטובל פורפוריון שלו עד שצבעה דם, וכשמגיע יום הדין ויושב עליו בבימה לדון אותו, לובש אותו פורפוריון ומראה לו גופו של כל צדיק וצדיק רשום עליה, שנאמר: 'ידין בגוים מלא גויות', באותה שעה מתנקם הקב"ה ממנו שתי נקמות, שנאמר (תהלים צד:א): 'א-ל נקמות ה' א-ל נקמות הופיע'" (ועיין לקמן על אותו עונש לאדום בענין החלב).
וראיתי לנכון להעתיק כאן את דברי רבינו בחיי, מגדולי ההוגים והמפרשים, פה קדוש, ממה שכתב בספרו הגדול "כד הקמח" בענין חמץ, וראוי לכל ירא שמים לחורטו על לוח לבו, וז"ל (ערך פסח א): "והנה לשון חמץ מלשון: 'כי יתחמץ לבבי' (תהלים עג:כא), כי הלב הנוטה להרשיע יקראוהו רז"ל 'החמיץ', כענין שאמרו בכורש (ר"ה ג:): 'כאן קודם שהחמיץ, כאן לאחר שהחמיץ', כן היין הנפסד נקרא 'חומץ', וכן אמרו בפירוש (ברכות יז.): 'גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה', כלומר יצר הרע, הרי שהמשילו יצר הרע לשאור. ואמרו במדרש (בראשית רבה לד:יב): '"כי הוא ידע יצרנו" (תהלים קג:יד), אוי לה לעיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה'. ועל כן היה החמץ מרוחק מן המזבח והזהירה עליו תורה שלא להקריבו כל עיקר, הוא שכתוב: 'כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח' (ויקרא ב:יא), לפי שהמזבח היה לריח ניחוח ומקום מיוחד לכפרה ולרצון, והחמץ לא לרצון, ומה שהיה חמץ בקרבן תודה (ויקרא ז:יג), לא היה ראוי להקריבו קרבן כי אם להניף אותו תנופה. ועל זה אמרה תורה: 'ולא יראה' ו'לא ימצא' (שמות יג:ז; יב:יט), לא יראה במעשה, ולא ימצא במחשבה, אלא שיבטלנו בלב... וכיון שהחמץ יש בו רמז ליצר הרע, מכאן יש לנו רמז שכשם שאנו מצווים לבטל החמץ בלב מן התורה, כך אנו חייבים לבטל יצר הרע מהלב ושלא ימשול בנו, וזה שאמר הכתוב: 'תשביתו' (שמות יב:טו), ודרשו ז"ל (פסחים ד:) דהיינו ביטול בלב, דכתיב: 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' (בראשית ח:כא). וכשם שבאה הקבלה לבער החמץ ולבדוק הבית בחורין ובסדקים, כך אנו חייבים לחפש ולבדוק חדרי בטן והכליות ממחשבות ומהרהורים רעים. וכשם שבדיקת החמץ אינה לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר, כך בדיקת יצר הרע אינה אלא לאור הנשמה הנקראת נר, הוא שכתוב: 'נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן' (משלי כ:כז)". דברי רבינו חיכו ממתקים וכולו מחמדים.
ויש להוסיף שכמו שחמץ הוא סמל הגאוה והאנוכיות, כך היפך החמץ, דהיינו המצה, נקראת בכתוב לחם עוני, שנאמר (דברים טז:ג): "תאכל עליו מצות לחם עני". מצד אחד פירש זאתרש"י (שם) מלשון עניות ועינוי: "לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים", וזה כלשון הפסוקים (שמות ג:ז): "ראה ראיתי את עני עמי", וכן (נחמיה ט:ט): "ותרא את עני אבותינו במצרים", ובודאי ש"עוני" (עניות) ו"ענוי" ממקור א' באו. אבל ביחד עם זה יש לזה משמעות נוספת: המצה באה כניגוד לחמץ, שהחמץ מסמל את הלחם העשיר, הגאוה הבאה והחולמת על עושר וכבוד והרחבה, ואילו המצה מסמלת את האדם העניו והשפל. ובכן, "לחם עוני", משמעו - לחם העניו. ועוד, שהחמץ מסמל את ה"אני", ואילו המצה, לחם עוני, מסמלת את "העני", כדי שידע היהודי שה"אני" שלו אינו אלא "עני", ולא הגאוותנות והאנוכיות הן שמעשירות, אלא אדרבה הן מביאות את האדם לעוני. והקב"ה ידע שאין כמו העוני והעינוי להביא את האדם לענוה ולשבור את גאוותו. וכן אמרו חז"ל (חגיגה ט:): "מאי דכתיב (ישעיהו מח:י): 'הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני'? מלמד שחזר הקב"ה על כל מדות טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות. אמר שמואל ואיתימא רב יוסף: היינו דאמרי אינשי, יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא [כרצועה אדומה על סוס לבן]".
אמנם, הקב"ה אינו שולל את העושר, כי הרי כמו כל דבר בעולם שנעשה על ידי הקב"ה, יכול האדם לעשות בו או טוב או רע, ובודאי אפשר לכוון את העושר לטוב, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה טז:ב): "'וזהב הארץ ההיא טוב' (בראשית ב:יב) - אמר ריש לקיש: לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא? בשביל בית המקדש". כלומר, בודאי שהעושר, הכסף והזהב, אינם רע כשלעצמם, שלא כדברי הדתות הנפסדות המתחסדות בשלילת העושר. הכסף אינו טוב ואינו רע. אם משתמשים בו לבנות מקדש ומשכן ולקיים מצוות - הרי טוב. אך אם הכסף עובד בשרות הגאוה והתאוה, אזי אין רע ממנו. ולא רק שהאנוכיות של האדם מכוונת אותו לרדוף אחרי הכסף והעושר, אלא שהכסף והעושר הופכים אותו ליותר גאוותן ורשע, וחוזר חלילה. וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יח:כג): "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות". וכן (שם כח:יא): "חכם בעיניו איש עשיר". הגאוה והתאוה מסיתים את [[כב]] האדם ליגע להעשיר, וכן המרבה כסף לא ישבע כסף, וכמו שאמר רבינו בחיי בכד הקמח (ערך עושר): "אמרו רז"ל (קהלת רבה א:[יג]), "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידיו - יש בידו מנה מתאוה לעשותו [מאתיים, יש בידו מאתיים מתאוה לעשותו] ארבע מאות, שנאמר (קהלת ה:ט): "אוהב כסף לא ישבע כסף"'. זהו מנהג העושר ומנהגו כמנהג האש שכל מה שתוסיף עצים על האש תוסיף המדורה ותרבה שלהבת".
© כל הזכויות שמורות