פרק ד - אהבת ה'

פרק ד
אהבת ה'
ז"ל הרמב"ם (הל' יסודי התורה ב:א-ב): "הא-ל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו, שנאמר (דברים ו:ה): 'ואהבת את ה' אלקיך', ונאמר (שם:יג): 'את ה' אלקיך תירא'. והאיך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד (תהלים מב:ג): 'צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי'. וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות. כמו שאמר דוד (שם ח:ד-ה): 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך... מה אנוש כי תזכרנו'".

יראת ה', שבלעדיה לא יזכה האדם לקדושה ולטהרה, היא עצמה התנאי המוקדם לשלב השני של התגדלות והתקדשות האדם שמקבל עליו את עול מלכות שמים, והוא אהבת ה', שהיא השלב היותר רם, כמו שאמרו חז"ל (סוטה לא.): "גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה".

היראה מבטיחה את פרישת האדם מהרע, ולאחר מכן יקל עליו לאין שיעור להגיע אל הטוב, וזה מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים לד:טו): "סור מרע ועשה טוב". היראה מרחיקה את האדם מהרע, והאהבה מבטיחה שיעשה טוב מתוך תשוקה ותאוה לה' ולמצוותיו, כי ככל שהאדם יתבונן בנפלאות ה' ויחקור את האמת של מדותיו וערכיו ויבין כמה תבונה ואמת יש בהם, תתחיל לצמוח בתוכו אהבה לאדון שהוא כולו טוב וחסד ורחמן, עד שהאהבה תהיה כה עזה ועמוקה שהיא תכבוש את נפשו ואת נשמתו, אהבה של דבקות ממש, כמו שנאמר (דברים ל:כ): "לאהבה את ה' אלקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו".

ובודאי לא נוכל להשיג את האין-סופיות של האהבה שאנו חייבים לאהוב את ה' יתברך כמו שנצטווינו שוב ושוב, שנאמר (דברים ו:ה): "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", ממש בכל נפשך, כמו שאמרו חז"ל (ספרי, ואתחנן לב): "אפילו הוא נוטל את נפשך". ומ"מ כמו שדברה תורה בלשון בני אדם, כך יצר הקב"ה אהבת בני אדם, שאמנם אין לדמות אותה לאהבת ה', ומכל מקום לגבי האדם היא כה עזה, שיש מזה איזה רמז קטן לאהבה שמצווים אנו לאהוב את הקב"ה. וז"ל הרמב"ם (הל' תשובה י:ג): "כיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתרה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד, כאילו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה, והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו, שוגים בה תמיד כמו שציונו, בכל לבבך ובכל נפשך. והוא ששלמה אמר דרך משל (שיר השירים ב:ה): 'כי חולת אהבה אני'. וכל שיר השירים משל הוא לענין זה".

וכן אמר רבי עקיבא (ידים ג:ה): "אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, [לפי] שכל הכתובים קודש ושיר השירים קדש קדשים". והטעם ברור וגדול, כי [[כז]] האהבה הגדולה ביותר שיכול האדם להבינה היא האהבה בין גבר לאשה שהוא שוגה בה תמיד וחולה אהבה מחמתה. בשביל הזולת יעשו הגבר והאשה הכל, יקריבו, ימסרו את נפשם וממונם, יעזבו את בית הוריהם וידבקו זה בזה, כמו שנאמר (בראשית ב:כד): "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". האהבה של האוהבים היא אהבה של דבקות ואף דבקות ממש, כי הקב"ה ברא את יצוריו כך שמעשה האהבה הגופנית יהיה מעשה של דבקות הגוף זה לזה וכאילו הפכו לבשר אחד, ונפש אחת, ונשמה אחת, ולקיים במובן המלא של המלה את "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט:יח), כלומר ואהבת לרעך שהוא כמוך, הוא "אתה", כי הרי האדם אוהב את עצמו ומרחם על עצמו ועמל למען עצמו ושומר על עצמו, וכאשר הוא מגיע למדרגה של אהבת אדם כלשהו כעצמו, כמותו, הרי שניהם הופכים לגוף אחד, ואין אהבה יותר גדולה מזו. ולכן קבעו חז"ל (מנחות צג:): "אשתו כגופיה דמיא". והיא דוגמא לאהבת ה' שגם היא חייבת להיות ב"דבקות", כמו שנאמר (דברים ל:כ): "לאהבה את ה' אלקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו".

ולכן קידש הקב"ה את שיר השירים בקדושה יתרה, כי ספר זה מסמל בלשון בני אדם את האהבה העזה שבין ישראל להקב"ה, וכן נאמר (שם ח:ז): "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה...". וכן כתב דוד המלך ע"ה (תהלים מב:ב-ג): "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים; צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי, מתי אבוא ואֵרָאה פני אלקים". וכן (שם סג:ב): "אלקים, א-לי אתה אֲשַחֲרך, צמאה לך נפשי כמה לך בשרי...". וכן כתב הפייטן: "לך א-לי תשוקתי - בך חשקי ואהבתי; לך לבי וכליותי - לך רוחי ונשמתי... לך רוחי לך כחי - ומבטחי ותקותי; לך לבי ודם חלבי - כשה אקריב ועולתי; לך יחיד בלי שני - לך תודה יחידתי; לך עזרה בעת צרה - היה בעזרי בצרתי...".

ואין דוגמא נאה ועמוקה יותר מזו שאמרו חז"ל (דברים רבה ב:לז): "'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך' (דברים ו:ה) - מהו בכל לבבך ובכל נפשך? בכל נפש ונפש שברא בך. ואמר ר' מאיר: על כל נשימה ונשימה שאדם מעלה חייב לקלס את יוצרו. מנין? שנאמר (תהלים קנ:ו): 'כל הנשמה תהלל י-ה'".

זה התפקיד של ישראל, באהבה ובחדוה, בתשוקה ובתאווה, להביא את העולם להכרת גדלות ומלכות הקב"ה, לגדלות ואלקיות מדותיו וערכיו, חוקיו ומשפטיו עד כי: "כל הנשמה תהלל י-ה". לשם כך עלה במחשבתו של הקב"ה לברוא עולם ואדם שהוא יהיה שיא הבריאה והיצירה.

אם כן, ראינו שהאמונה מביאה ליראת ה', ויראת ה' מביאה לענווה הכנעה ושפלות, והענווה מביאה לאהבת ה', ואהבת ה' מביאה את האדם לרמה של קבלת עול מלכות שמים שכבר דברנו עליה לעיל. וקבלת עול מלכות שמים מולידה באדם בטחון מלא בה'.

ובכן, מכיון שהאמונה והבטחון קשורים זה בזה, וכמו שאמרנו, בין תבין את המושג האמיתי של בטחון ביחד עם אמונה בה'.

[[כח]]