פרק ו- טוב ורע
פרק ו
טוב ורע
במערכת המלחמה של התרבות הזרה נגד מידות ורעיונות ה' יתברך, וכאשר מתנהל מאבק מתמיד לזייף את האמת האלקית, אין עיוות וסילוף יותר נפוץ ויותר מסוכן מזה הנובע מהתנגדות "מוסרית" למושגי הקב"ה על ידי רבים ורעים, הצדיקים הרבה יותר מבוראם, שבזמננו התרבו מחמת התרבות הזרה הגויית שחדרה לתוך מקדש ה'. ועליהם כבר הזהיר הרמב"ן בפירושו על הפסוק (דברים ז:טז): "ואכלת את כל העמים אשר ה' אלקיך נותן לך, לא תחוס עינך עליהם", וז"ל: "ואמר: 'לא תחוס עינך עליהם', כאשר הזכרתי, כי ברחמנות הטפשים יאבד כל משפט". והוסיף שם אור החיים הקדוש: "ואומר: 'לא תחוס', על דרך אומרו (משלי יב:י): 'ורחמי רשעים אכזרי': פירוש, אין זו ממדות הטובות אלא מדה רעה", עכ"ל. אכן דברי חכמים כדרבנות. וכבר הזכרנו את ענין נביא השקר, שעליו כתוב (דברים יג:ו): "והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת כי דיבר סרה על ה' אלקיכם", ומפרש אור החיים הקדוש: "וכן אמרו בספרי: 'כי דיבר סרה, שבא לזייף דבריו של הקב"ה'". וממשיך אור החיים: "ועל זיופו הוא מת". ללמדנו שכל שמזייף את דבריו של הקב"ה, ומעוות ומסלף אותם, כבד עוונו מנשוא.
במלחמה שהכריזו המורדים בדבר ה', נגד הקב"ה, מצד אחד העיזו עזי הפנים ועזי הנפש לקרוא תיגר על מידות ה' ועל גדלותו האין סופית, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים יד:א): "אמר נבל בלבו: אין אלקים, הִשחיתו הִתעיבו עלילה אין עושה טוב". ובכן, בגאוותם "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ", והעיזו לבנות לעצמם תרבות ומחשבות ורעיונות ומידות משלהם, כאשר הם בזים להקב"ה בלעג, כמו שנאמר (תהלים עג:יא): "ואמרו איכה ידע א-ל ויש דעה בעליון".
ומצד שני, המורדים הללו, ושאר האנשים שעבורם חוקות ה' ומידותיו מהוות עינוי נפש מכיון שאינם מסוגלים לקבל את המוסר ואת הערכים שלו, זייפו את האמת. הם סילפו ועיוותו אותה, בזה שהפכו את האמת לשקר. הטמאים נכנסו למקדש המדות וקבעו את קביעותיהם, כאשר אור הופך לחושך וחושך לאור, ושקר גובר על האמת. ומכל הסילופים והעיוותים אין יותר מסוכן מזיוף המושג של "טוב ורע", כי כך בהכרח נהרסות גם כל שאר המידות, הנובעות במישרין מהמושג של טוב ורע. ומשום כך, שקע העולם בבוץ השקר, כאשר הרשעות והרע מהוּלָלים והטוב והצדק יִמָאֵסו.
"כי לא מחשבותי מחשבותיכם" (ישעיהו נה:ח) אמר הקב"ה, ובזה הדגיש את משימת האדם המוגבל והסופי, לבטל את מחשבותיו הסופיות, המוגבלות והארעיות, ולקבל על עצמו בענווה ובהכנעה את מחשבות הקב"ה הנפלאות והנהדרות, האמיתיות והאין-סופיות, וכמו שהגדיר דוד המלך ע"ה (תהלים קלט:יז): "ולי מה יקרו רעיך א-ל מה עצמו ראשיהם".
"עד לא עשה ארץ וחוצות", "קדם מפעליו מאז", כאשר החליט הקב"ה לברוא עולם ומלואו, עלתה בלבו הכוונה ליצור עולם בצלמו וכדמותו - דהיינו עולם [[נ]] טוב, כי הקב"ה הוא כולו טוב, הוא שיא התכלית של טוב, וכמו שאמר וחזר ושנה דוד המלך ע"ה "הודו לה' כי טוב" (תהלים פרקים קו, קז, קיח, קלו ועוד), וכן בתפילת שחרית תיקנו חז"ל לומר: "טוב יצר כבוד לשמו".
ורצה הקב"ה, שהוא כולו טוב, ליצור עולם שישקף את הטוב, כלומר שיבטא את כל המושג של טוב - בכל פרטיו ודקדוקיו - כולל היופי וההוד החומרי, שגם הם מכילים בתוכם את זיו השכינה. "ברכי נפשי את ה', ה' אלוקי גדלת מאוד, הוד והדר לבשת... מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית, מלאה הארץ קניניך... יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו" (תהלים קד:א,כד,לא).
גדלות ה', גדלות יצירתו! העצים עם פירות ענפיהם המתוקים, ההרים הגבוהים העטורים שלג, הדשא הירוק, האגמים והימים הצלולים והקרים, הכרים לבושי צאן והעמקים עטופי בר, שמש פז המאירה לארץ - כל היופי וההדר להשביע נפש שוקקה. וכן העונג וההדר הנעוץ באומנות ובשירה הנוגעות ללב האדם, הנוגעות לנשמתו והמעלות אותו לתענוג רוחני. הוד והדר, יופי וזיו - כל אלה עלו במחשבת ה' יתברך כחלק מעולם שכולו טוב, והוא ברא את הכלי הנכבד הזה של יופי והדר גשמיים, כדי שיכלול בתוכו את עיקר כוונתו - את המסומל, את המשוקף - את הטוב.
כי כעיקר הטוב, כשיא המושג של טוב, כסיבת יצירת העולם, ברא הקב"ה את מעלות ומידות הצדק והחסד והמשפט והדין והרחמים והאמת - אבני פינת העולם, זיו והדר ויופי העולם הנפשי והנשמתי, שיצאו לפועל וימצאו את ביטויָם המעשי דרך שיא יצירתו של הקב"ה: האדם. כל המידות האלו, שמהוות את "הטוב", הוכנסו לעולם כדי שיצאו מגדר מחשבה ורעיון ויקבלו ביטוי מעשי, ובכך ישפיעו שפע רב של טוב על עולם שנברא להיות כולו טוב.
משום כך, בבריאת אלקים את השמים ואת הארץ, נאמר אחרי כל יצירה ובריאה "וירא אלקים כי טוב", ובסוף "והנה טוב מאד". כלומר, הבריאה והיצירה תאמו את המחשבה של הקב"ה ליצור עולם גשמי שישקף את הטוב במידות ובמחשבות ה'. וזאת כוונת חז"ל בדבריהם על הפסוק (משלי ח:ל): "ואהיה אצלו אָמוֹן ואהיה שעשועים יום יום", וז"ל (בראשית רבה א:א): "התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו לדעת האיך הוא עושה חדרים, האיך הוא עושה פשפשין. כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם, והתורה אמרה: 'בראשית ברא אלקים', ואין ראשית אלא תורה".
וכן אמרו (תנחומא, בראשית א): "'בראשית ברא אלקים' - זה שאמר הכתוב: 'ה' בחכמה יסד ארץ' (משלי ג:יט), וכשברא הקב"ה את עולמו נתיעץ בתורה וברא את העולם, שנאמר 'לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה' (שם ח:יד)... והיא היתה אומנת לכל מעשה בראשית, שנאמר 'ואהיה אצלו אמון' (משלי ח:ל), אל תקרי אמון אלא אומן. ובה נטה שמים ויסד ארץ, שנאמר 'אם לא בריתי יומם ולילה' וגו' (ירמיהו לג:כה). ובה חתם ים אוקיינוס שלא יצא וישטוף את העולם, שנאמר 'האותי לא תירָאו נאם ה' אם מפני לא תחילו' וגו' (שם ה:כב). ובה כבש את התהום שלא יציף את העולם, שנאמר 'בחקו חוג על פני תהום' (משלי ח:כז). ובה ברא חמה ולבנה, שנאמר 'כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חקֹת ירח וכוכבים לאור לילה רוגע הים ויהמו גליו ה' צב-אות שמו' (ירמיהו לא:לד). הא למדת שהעולם לא נתיסד אלא על התורה, והקב"ה נתנה לישראל שיתעסקו בה ובמצוותיה יומם ולילה, שנאמר 'והגית בו יומם ולילה' (יהושע א:ח), ואומר 'כי אם בתורת ה' חפצו וגו' והיה [[נא]] כעץ שתול על פלגי מים' וגו' (תהלים א:ב-ג), שבשביל שומרי התורה העולם עומד, שכן אמרה חנה 'כי לה' מצוקי ארץ' (שמואל א ב:ח)".
הקב"ה ברא את העולם כאדריכל הבונה את הבנין על פי מפות ופנקסות, על פי התורה, דהיינו המדות, המעלות והרעיונות של הקב"ה שנעוצים בתורה. והכל כדי ליצור "טוב"! הקב"ה שהוא כולו טוב, מביט בתורה שעליה אמרו (אבות ו:ג): "ואין טוב אלא תורה, שנאמר: 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזֹבו' (משלי ד:ב)", ובורא עולם לצדיק שגם עליו נאמר "טוב"; ויצוין שצדיק נקרא "טוב" דוקא בפסוק שנאמר בבריאת העולם, כמו שאמרו (יומא לח:): "אפילו בשביל צדיק אחד עולם נברא, שנאמר (בראשית א:ד): 'וירא אלקים את האור כי טוב' - ואין טוב אלא צדיק, שנאמר (ישעיהו ג:י): 'אִמרו צדיק כי טוב'". וכן משה רבינו, שלא קם בישראל נביא כמוהו, נקרא "טוב", כמו שאמרו חז"ל (סוטה יב.): "'ותרא אותו [את משה] כי טוב הוא' (שמות ב:ב) - תניא: ר"מ אומר: טוב שמו...". וכן נאמר (תהלים צז:יא): "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".
טוב! אמת המדה שבה נברא העולם. ועצם המושג של "טוב" מעלה בהכרח את הניגוד, את המכחישו, את האויב לו - "רע". כמו שהאור עומד בהכרח בניגוד לחושך והמתוק בניגוד למר, כך כסתירה וכאויב מושבע עומד הטוב מול הרע. ומכיון שה' יתברך ברא את העולם לשם תמימות ושלמות של טוב, ברור שאין בו מקום לניגודו - הרע. כלומר, אין מקום בעולם למושג של רע, וק"ו לרשע, וזאת כוונת חז"ל בדבריהם (בראשית רבה ג:ו): "אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה אלא על הטובה. 'ויקרא אלקים לאור יום ולחושך קרא אלקים לילה' - אין כתיב כאן, אלא 'ולחושך קרא לילה'".
ומאחר שחייב אדם לבחור בטוב ולשלול בתכלית השלילה את הרע, ודבר זה מחייב הבדלה ולא ערבוביא, משום כך נאמר (בראשית א:ד): "ויבדל אלקים בין האור ובין החושך", כלומר הבדילם, עשה להם תחומים מובדלים כדי שלא ישמשו ביחד ושיהיה היכר ביניהם. וז"ל חז"ל (ירושלמי, ברכות ח:ו): "לאור א"ל: היום יהא תחומך, ולחושך א"ל: הלילה יהא תחומך". וז"ל רש"י (בראשית א:ד): "ראהו כי טוב, ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשין בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה". הרי שהקב"ה קבע את המושג של טוב ושל רע והבדיל ביניהם, ובזה קבע כלל יסודי למעשה בראשית ולישראל - הבדלה - שבלעדיו אין העולם יכול להתקיים, כי ההבדלה היא היא שמגדירה ומאפשרת הכרה ברורה בשוני שבין טוב ורע, ובכך היא מונעת את הערבוביא ואת הטשטוש שמהם נולד הזיוף.
וכך אמרו חז"ל (במדבר רבה יח:ז): "אמר לו משה [לקורח]: גבולות חלק הקב"ה בעולמו. יכולים אתם לערב יום ולילה? והוא שאמר הכתוב בתחילה: '...ויבדל אלקים בין האור ובין החושך' (בראשית א:ד), בשביל תשמישו של עולם. וכשם שהבדיל בין האור ובין החושך בשביל תשמישו של עולם, כך הבדיל ישראל מן האומות, שנאמר (ויקרא כ:כו): 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי'".
רעיון ההבדלה בא להבטיח את ההפרדה בין הרצוי לבין הפחות רצוי, ועל אחת כמה וכמה בין האמת לבין השקר, בין הטוב לבין הרע. ההבדלה מכריזה על ההבדל בין האור והחושך, הטוב והרע. ההבדלה באה כדי להגן על זהותו וטהרתו של הטוב, להצילו מסכנת הערבוביא והזיוף. כי לעולם לא תהיה סכנה לאמת ולטוב מצד אלה הכופרים בהם. אך סכנת נפש מאיימת על האמת ועל הטוב ועל כל מידות ה' מצד הזיוף והמזייפים, המטשטשים את ההבדל, הקוראים לשקר אמת ולרע טוב.
משום כך יצר הקב"ה בעולם משכן ומקדש, כסמל מוחשי לעולם כפי שהקב"ה רצה [[נב]] שיהיה, כולו קודש וטהרה, כולו טוב, שאין אליו גישה וכניסה ודריסת רגל לא לטומאה ולא ל"זר". ולכן קבע הקב"ה גם את המושג של הבדלה בין טומאה לטהרה. כי למעשה, כל המושג של טומאה אינו אלא חוק ללא סיבה, כמו שהביאו חז"ל (תנחומא, חקת ח) מעשה בגר אחד ששאל את רבן יוחנן בן זכאי על דין פרה אדומה, ואיך יתכן שאפרה יטהר את הטמא, ולאחר שדחה אותו ריב"ז בתשובה בקנה, הסביר לתלמידיו את האמת, וז"ל: "חייכם, לא המת מטמא (ולא הפרה מטהרת) ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אין אתה רשאי לעבור על גזרתי" (ועיין גם במדבר רבה, תחילת חוקת). כלומר, הקב"ה ברא והכניס לעולם מושג מלאכותי של טומאה וטהרה, כדי שיהיו דברים גשמיים ומוחשיים כנגד המושגים השכליים של רע וטוב, וכך האדם ירגיש בפועל את החומרה של טומאה, דהיינו ה"רע", שהעובר עליו, כביכול, ירגיש את העונש של הטמא. כי האדם בטבעו אינו מסוגל להכיר ולהרגיש מושגים שנשארים בגדר השכל והמחשבה גרידא. האדם חייב להרגיש ולמשש במציאות את המושג, ולשם כך יצר הקב"ה סמלים מוחשיים; בשביל זה המציא הקב"ה את הטומאה לסמל נצחי ומוחשי של הרע ועונשו.
וכן גזר הקב"ה שהאדם הטמא לא ייכנס למקדש, שגם הוא סמל מוחשי, הדוגמה של העולם כולו, שלכתחלה נברא העולם במטרה להיות כולו טהור וטוב, מקום שאין לרע כניסה לתוכו ולא דריסת רגל בו. ולכן, כדי להמחיש את זה ולהבליט את הענין, ברא הקב"ה מקדש כנגד העולם וטומאה כנגד הרע, וגזר שהטומאה לא תיכנס למקדש כמו שאינו רוצה שהרע ייכנס לעולם.
כי הרע סותר את בריאת העולם שנוצר רק לשקף את הטוב, את דרכי ומושגי הקב"ה שהוא כולו טוב. וודאי וודאי שנצחון הרע הוא הדבר הנורא ביותר שיכול להיות, כי נצחון הרע כביכול מהווה נצחון לא רק על הטוב אלא על מי שברא את הטוב, ושהוא כולו טוב. נצחון הרע סותר כביכול את מלכותו ואת שלטונו של ה' יתברך, ומהווה חילול השם, בזה שהוא יוצר חלל בעולם, הריק כביכול משלטונו הטוב של הקב"ה. ועל כן קבעו חז"ל באופן חד משמעי (ילקוט שמעוני, תהלים מז): "כל זמן שהרשעים שולטים בעולם כביכול אין הקב"ה יושב על כסאו... ואימתי יושב? 'ועלו מושיעים בהר ציון [לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה]' (עובדיה פסוק כא)".
ומכאן הבדל וניגוד יסודי בין מחשבת ה' יתברך לבין מחשבות התרבות הזרה והנכרית של הגוים ושל בני עמנו המתגוים, רח"ל. בתורת ה' לא תיתכן ולא שייכת סובלנות לגבי הרע, לא קיים כלל וכלל מושג של דו-קיום בעולם בין הטוב ובין הרע. אדרבה, גזרה וחוק וציווי החוזר ונשנה הוא: "ובערת הרע מקרבך!" "ובערת הרע מישראל!" (דברים יג:ו; יז:ז,יב; יט:יט; כא:כא; כב:כא-כב,כד; כד:ז). שוב ושוב מצווה אותנו השם יתברך על הצורך להפריד ולהבדיל בין הטוב ובין הרע, כדי לבער את הרע מקרבנו. הרע הוא הדבר השנוא ביותר על הקב"ה; הרע סותר את כוונת וסיבת בריאת העולם שכולו טוב; הוא כתם שחור המכער והמעכר את יופיו ואת זיו הדרו של עולמו התמים והשלם, עולמו הקדוש, עולמו של הקב"ה שכולו טוב. הרע מאיים כביכול על מלכותו ואף על נוכחותו של הקב"ה בעולם; הרע מאיים על המשך קיומו של העולם שנברא רק לשם טוב.
וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט:קד): "מפקודיך אתבונן על כן שנאתי כל אורח שקר", וכן (שם:קיג): "סֵעפים שנאתי ותורתך אהבתי", וכן (שם:קסג): "שקר שנאתי וָאֲתַעֵבָה", וכן אמר הנביא (עמוס ה:יד-טו): "דרשו טוב ואל רע... שנאו רע ואהבו טוב", וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי ח:יג): "יראת ה' שנאת רע".
[[נג]]וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ה:ה): "כי לא א-ל חָפֵץ רשע אתה, לא יגֻרך רע". ואם את הרע הוא שונא, אזי גם את הרעים והרשעים הוא מאייב, וכך ממשיך דוד (שם:ו): "לא יתיצבו הוללים לנגד עיניך שָנֵאת כל פועלי און". כלומר: אם "לא יגורך רע", אז ברור שגם "שנאת כל פועלי און". וכן (תהלים לד:יז): "פני ה' בעושי רע". על כן בכל מקום שנאמר בתורה "ובערת הרע מקרבך", תרגם אונקלוס, "ותפלי עביד דביש", כלומר: ותבער את עושי הרע מבינך. כי הרע לבדו אינו אלא מושג דומם, ורק כאשר מגיעים עושי הרע המתרגמים את הרע לשפת המציאות, המחיים את המושג, נכנס הרע לעולם בפועל. על כן, ועל אף שהם מעשי ידיו, שונא אותם הקב"ה ומצווה להעבירם מן העולם.
וכמו שהקב"ה אוהב טוב, כך האדם, שתפקידו להידמות לה' יתברך, גם הוא חייב לאהוב טוב ולהידבק בטוב ולדאוג להתפשטות הטוב בעולם. וכן, מכיון שה' יתברך שונא את הרע ואת עושיו, הרי גם מתפקידו של האדם לשנוא את הרע ולבערו מן העולם, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים צז:י): "אוהבי ה' שנאו רע". כלומר, חובתם של אלה האוהבים את ה' יתברך, היא לשנוא את הרע ולבערו מן העולם.
ברור, שכמו שהקב"ה שונא כל פועלי אוון, כך על היהודי לשנוא את הרעים ולמנוע מהם מלהגשים את מזימותיהם, וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט:קנח): "ראיתי בוגדים ואתקוטָטָה אשר אמרתך לא שָמָרו". וכן (תהלים קלט:כא-כב): "הלוא מְשַנאיך ה' אשנא וּבִתקוממיך אתקוטָט, תכלית שנאה שנאתים - לאויבים היו לי". ופירש הרד"ק (שם:כב): "תכלית, שנאה גדולה, שלא אוכל לשנאותם יותר".
וכן (משלי כח:ד): "עוזבי תורה יהללו רשע, ושומרי תורה יתגרו בם". ופירש מצודת דוד (שם): "יתגרו בם: יעשו מריבה עם הרשעים, אף אם רבים המה לא יחניפו אותם". והאבן עזרא חידש חידוש נפלא כאשר כתב (שם): "יתגרו בם - בעוזבי התורה".
אמרו חז"ל (יבמות קג.-קג:): "כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, שנאמר (בראשית לא:כד): 'השמר לך [לָבָן] פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע'. בשלמא רע, לחיי, אלא טוב אמאי לא? אלא שמע מינה, טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים". וכן על הפסוק (דברים ז:טז): "ואכלת את כל העמים אשר ה' אלקיך נותן לך, לא תחוס עינך עליהם", אמר אור החיים הקדוש, כמו שכבר הזכרנו: "ואומר לא תחוס עינך, על דרך אומרו: 'ורחמי רשעים אכזרי' (משלי יב:י), פירוש, אין זו ממדות הטובות אלא מדה רעה".
וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כא:יב): "משכיל צדיק לבית רשע מסלף רשעים לרע". ובשמות רבה (ט:ב): "ואמרת אל אהרן קח את מטך, הדא הוא דכתיב (תהלים קי:ב): 'מטה עֻזך ישלח ה' מציון, רדֵה בקרב אֹיביך', אין הקב"ה רודה את הרשעים אלא במטה. ולמה? לפי שנמשלו לכלבים שנאמר (תהלים נט:ז): 'ישובו לערב יהמו ככלב', כשם שדרכו של כלב ללקות במקל כך הם לוקים, לכך נאמר: 'מטה עוזך'... אמר להן הקב"ה: פרעה רשע הוא, אם אומר לכם תנו מופת, הכו אותו במקל".
הנה, יש המסכימים שחובה להילחם למען הטוב ולשבח את הטוב ואת הטובים, אך סבורים שאין ללכת למלחמה נגד הרע, ובודאי שאין להתגרות ברשע ולקללו. אולם טעות גדולה בידיהם, ואף עבירה נוראה. וז"ל חז"ל (בראשית רבה מט:א): "וכל מי שהוא מזכיר את הרשע ואינו מקללו עובר בעשה. מה טעמיה? 'ושם רשעים ירקב' (משלי י:ז)... רב כי הוי מטי להמן בפורים אמר: ארור המן וארורים בניו, לקיים מה שנאמר: 'ושם רשעים ירקב'".
וראוי כאן לפרש את דברי חז"ל (מגילה ז:): "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", והובא בהלכה (שו"ע או"ח תרצה:ב), ורבים וטובים מתקשים בביאור מאמר זה. ולי נראה שקבעו לנו כאן חז"ל עיקרון נפלא ועצום: אין [[נד]] הכוונה שישתה עד שיתבלבל ויאמר "ארור מרדכי" ח"ו, אלא שיבין שאין הבדל בין ברכת מרדכי לבין קללת המן, בין ברכת הצדיק לבין קללת הרשע - שניהם מצוה, מצוה לקלל וללחום ברשע בדיוק כמו שמצוה לברך את הצדיק; ובפורים אל יהסס לקלל ולשנוא את המן, כי מצוה בזה בדיוק כמו בברכת מרדכי - שניהם שוים.
עוד אמרו חז"ל (מגילה כח.): "שאל רבי את ר' יהושע בן קרחה: במה הארכת ימים? אמר לו... מימי לא נסתכלתי בדמות אדם רשע, דאמר ר' יוחנן אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע...".
כך כתב רבינו בחיי בספרו הגדול "כד הקמח" (ערך גאוה): "'יראת ה' שנאת רע גאה וגאון ודרך רע' (משלי ח:יג). הכתוב הזה הזכיר שלמה ע"ה בשם החכמה. אומרת החכמה: כי מי שיש בו יראת השם יתעלה, ישנא איש רע, כלומר שנאת איש רע כמו: 'ואני תפלה' - (תהלים קט:ד), שטעמו: איש תפלה, כי כיון שהוא איש רע מצוה לשנאותו, וכן אמר דוד ע"ה: 'הלוא משנאיך ה' אשנא' וגו' (תהלים קלט:כא), ואמר שלמה ע"ה: 'עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם' (משלי כח:ד). כי הצדיק והרשע שני הפכים הם, זה שונא לזה, כי כל מין אוהב את מינו ושונא את הפכו, וכן אמר שלמה ע"ה: 'אנשי דמים ישנאו תם' (שם כט:י), ואמר: 'ותועבת רשע ישר דרך' (שם:כז). ואיש רע הוא הכולל המדות הרעות שהזכיר, והם: 'גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות'".
רבינו בחיי הביא חלק מהפסוק: "תועבת צדיקים איש עול ותועבת רשע ישר דרך". פירוש הפסוק הוא, שכמו שהרשע מתעב את הצדיק, כך על הצדיק לתעב את הרשע, ועל כן על הצדיק להתרחק מהרשע ולא להתקרב אליו, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' דעות ו:א): "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר, 'הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע' (משלי יג:כ). ואומר (תהלים א:א): 'אשרי האיש [אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב]'".
הנה לפנינו רעיונות ומחשבות אלוקיים ותורניים, העומדים בניגוד מוחלט ובסתירה ברורה לדעות ולרעיונות של תרבות הנכרים והזרים שחדרה כמים בקרבנו וכשמן בעצמותינו, והטוענת רח"ל שהאדם ולא הקב"ה הוא הקובע את "האמת", ואת הגדרת "הטוב והרע", ושכל זמן שאדם אינו גורם נזק לחברו כביכול, הכל מותר כי "לי כל הארץ, ולי הגוף שלי, ולי החיים שלי" - כך טוען הכופר בדעות ובגזירות ה' ובעול מלכותו. והאויל הזה אינו מבין שכל חטא ועבירה שהוא עובר משחיתים את נשמתו, ושזה יביא אותו בסופו של דבר גם להזיק לבריות במחשבותיו הנפסדות; כי בזה שהוא סוגד לעצמו ומהנה את גופו ואת תאוותיו, הוא חייב להגיע למצב שבו גאוותו ואנוכיותו כובשות אותו ושולטות עליו, עד אשר הוא הופך לעבד משועבד לגופו ולתאותו; ואין לך השחתת הנפש והנשמה גדולה מזו, כי בכך הופך האדם הרם לבהמה זוחלת; ולא יתכן שאדם מושחת כזה, שאיבד את כל כח הרצון להשתלט על יצרו ושהפך למשועבד לגופו, לא יתייחס גם לזולת באנוכיות ובחמדנות. ודע, שעצם הנזק שהוא עושה לעצמו, בזה שמשחית את נשמתו, פשע הוא, כי חטא איום הוא לאדם להזיק לעצמו, כי לא ברשות עצמו הוא כי אם ברשות הקב"ה. ועל כן כה חמור החטא של איבוד לדעת, עד שאין למתאבד קבורה בתוך קברי ישרים, וכמו שנפרש להלן בע"ה.
אמרו חז"ל (בראשית רבה לד:י): "'ויאמר ה' אל לבו' (בראשית ח:כא) - הרשעים הן [[נה]] ברשות ליבן, 'אמר נבל בלבו' (תהלים יד:א); 'ויאמר עשו בלבו' (בראשית כז:מא); 'ויאמר ירבעם בלבו' (מלכים א יב:כו); 'ויאמר המן בלבו' (אסתר ו:ו). אבל הצדיקים ליבן ברשותן, 'וחנה היא מדברת על לבה' (שמואל א א:יג); 'ויאמר דוד אל לבו' (שם כז:א); 'וישם דניאל על לבו' (דניאל א:ח); 'ויאמר ה' אל לבו'". הצדיק שולט על לבו, על יצר הרע, על תאותו. הוא מדבר "אל" ו"על" הלב - מעליו; בעוד שהרשע משועבד, הוא "בלבו", שבוי בתוכו.
והעיקר: שמי שמורד בגזירות ה' מביא לעולם את הנזק הגדול ביותר שקיים - חילול השם, וקריאת תיגר על מלכותו הבלתי מעורערת של הקב"ה. וזאת כוונת חז"ל שאמרו (סנהדרין לז.): "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם". כלומר, הקב"ה ברא את העולם "בשבילי" - בשביל האדם, היצירה הגדולה ביותר של הקב"ה, זה שמסוגל להבין את מדותיו ולהבחין בין טוב לרע כפי שהקב"ה קבעם. "בשבילי", כדי שאכוף את יצרי ואקבל עלי עול מלכות שמים. זאת הכוונה של "בשבילי", וזה ההבדל בינו לבין "שלי".
אכן זהו סתירה וניגוד מוחלט, ופער שאין לגשר עליו. מצד אחד התרבות הזרה של אנוכיות ומרד במידות ה', ומצד שני קבלת עול מלכות שמים כגזירה.
עצם ההגדרה המהותית והמוחלטת, עצם הקביעה של טוב ורע על ידי תורתנו הקדושה מהווה סתירה וניגוד, והכרזת מלחמה על התרבות הזרה. התרבות של הגוים, ושל המתיוונים שאימצוה, מטיפה לעיקרון שאין לקבוע אמת וטוב מוחלט ומיוחד, מכיון שכל הדעות והרעיונות, כולל אלה המגדירים את הטוב והרע, אינם אלא פרי מחשבות בני אדם, ומי יקבע את האמת בזה? בין אלה שכופרים רח"ל בקיומו של א-ל עליון, הכל יכול ויודע הכל, שהוא מקור החכמה והאמת, ובין אלה שמודים בקיום כח עליון אך מכחישים שהוא קבע לנו דרכים ומחשבות ורעיונות בתורה, מכיון שכופרים בתורה מסיני - סבורים שאין לקבוע מעמד מיוחד של אמת ל"טוב" זה לעומת האחר. סובלנות ומגוון רחב של דעות הם יסוד היסודות של התרבות הזרה.
ומכיון שאין לקבוע בוודאות מהו הרעיון הרע, ברור שלא ניתן לבערו מן העולם. ברור שהסובלנות והגמישות הנפשית כלפי כל הדעות ואורחות החיים (כמעט) הן ציפור נפשם של חסידי התרבות הזרה של הגוים, ובשבילם החרות והחופש הכמעט מוחלטים עומדים מעל הכל, ובכלל זה החופש והזכות לאדם להתנהג בחייו כאוות נפשו כל זמן שאינו "מזיק לזולת".
ברור שמחשבה ודעה זו אינה אלא תועבה רעיונית וגועל נפש להקב"ה ולעם ישראל. מי שאמר והיה העולם ברא עולם העומד על האמת, אמת מוגדרת ומיוחדת, הנקבעת על ידו. העולם נברא כדי להגשים את המדות ואת הרעיונות של הקב"ה, והם מסוימים וקבועים וברורים, והבא לחלוק עליהם מתחייב בנפשו. לא האדם הוא הקובע את דרכו בעולם, והוא אינו בן חורין לבחור באורח חיים כאוות נפשו בלי שישא אח"כ בתוצאות, דהיינו עונש מר מאביו שבשמים.
בשאט נפש, פונה התורה עורף למושג של חופש האדם ואדנותו על גופו וחייו. כך אומרים חז"ל על הפסוק (שמות לב:טז): "והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא, חרות על הלוחות", וז"ל (אבות ו:ב): "אל תקרי 'חָרות' אלא 'חֵרות'; שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". אין האדם בן חורין, חופשי, להתנהג כפי ראות עיניו. משועבד הוא לעול מלכות שמים, לאזיקי תורתנו הקדושה, ורק אז יהפוך - דרך הסכמתו לעבודת ה' וקבלת עולו - לבן חורין. רק אז ישוחרר מהבלי הבהמיות, [[נו]] ההופכים אותו לעבד נרצע לצרכיו, לאנוכיותו, לתאוותיו, ול"יש" שבו. רק אז ישוחרר מכבלי הבהמיות הקושרים אותו לתאוה שהופכת לתועבה, לתועבה שהופכת לתאוה.
הקב"ה אינו מכיר בזכותו של האדם שברא, לעשות כרצונו כל זמן שאינו מזיק לזולת, כי הקב"ה קבע שאין חייו של האדם שייכים לו, כי חייו מצווים עליו, וניתנה לו דרך ללכת בה, ושלא רק שאסור להזיק לזולת אלא שאסור לאדם להזיק לעצמו. ככל שאדם הולך נגד יוצרו, מזיק הוא לעצמו, נוטל הוא את נשמתו, מתאבד הוא רוחנית - ואין הוא בן חורין להתנהג כך. החיים עצמם אינם הנכס הפרטי של אדם, והקב"ה נפח רוח באפו והחיה אותו אך ורק כדי שיחיה חיים מסויימים ומוגדרים של טוב, וכמו שאמרו חז"ל (אבות סוף פרק ד): "ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי". ואם יאמר האדם: מכיון שעל כרחי נוצרתי, הרי אם לא איפשי בחיים, זכותי לקחת את נפשי ולהתאבד - קבע הקב"ה שאין האדם בן חורין לא לחיות כראות עיניו וגם לא למות על פי רצונו. וכך אמרו חז"ל על אדם שמאבד את עצמו לדעת (מסכת שמחות - אבל רבתי ב:א): "ולא מספידין עליו, אבל עומדים עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים מפני שהוא כבוד חיים, כללו של דבר: כל שהוא כבוד של חיים מתעסקין בו; כל שאין כבוד של חיים אין הרבים מתעסקין עמו לכל דבר". וכן פסק הרמב"ם (הל' אבל א:יא) וכן הטור (יו"ד סי' שמה). למדנו אם כן, שאפילו חייו עצמם אינם בידי האדם, כל שכן אורחי חייו.
מכיון שהקב"ה קבע את הטוב ואת הרע, וציווה (דברים ו:יח) "ועשית הישר והטוב בעיני ה'", כלומר - ולא הישר והטוב בעיניך, הוא קבע גם מערכת מדינה ומלכות שתדאג לאכיפת הטוב במדינה. כפייה תורנית היא הלכה פסוקה, למרות הניגוד הבולט לתרבות הזרה הגויית. כי כך ציווה ה' יתברך (דברים טז:יח): "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", וז"ל רש"י (שם): "ושוטרים - הרודין את העם אחרי מצוותן, שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט". וז"ל חז"ל (דברים רבה ה:ה): "שיהא השוטר כשופט כשיהו המעשים כנגד המקל והרצועה ושלא יהא המכה צריך ללקות".
ואלה דברי החינוך (שופטים, מצוה תצא): "למנות שופטים ושוטרים, שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה בעל כרחם, ויצוו בראוי לעשות, וימנעו הדברים המגונים, ויקיימו הגדרים על העובר עד שלא יהיו מצוות התורה ומניעותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש". הרי לפנינו מצות הכפייה, המצוה לכפות על היהודי את הטוב. וכל כך למה? אמרו חז"ל (תנחומא, שופטים ב): "אם אין שוטר אין שופט". כלומר, התורה והמצוות והדינים לא ניתנו כסתם שעשוע שכלי, משחק אינטלקטואלי לאנשי רוח לשחק בהם וליהנות מחכמתם. אדרבה, כפי שאמרו חז"ל (ירושלמי, שבת א:ב): "הלומד שלא לעשות נוח לו אילו לא נברא", וכן (ירושלמי, ברכות א:ב): "הלומד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו". ומאותה סיבה שהתורה אינה תרגיל אינטלקטואלי אלא דורשת שמי שחייב במצוותיה ילמדן ויקיימן, אמרו חז"ל (סנהדרין נט.): "גוי שעוסק בתורה חייב מיתה". שהרי, מכיון שגוי אינו חייב לקיים את מצוות התורה, אם כן אין לו עסק בהן, ואם הוא אכן מתעסק בהן הרי הוא הופך אותן לסתם חכמה ככל החכמות, ועל זה הוא מתחייב בנפשו, וכמו שאמרו חז"ל (שם): "'תורה ציוה לנו משה מורשה' (דברים לג:ד) - לנו מורשה ולא להם" (ואין הכי נמי, שמותר וחובה לגוי ללמוד את שבע מצוות בני נח, וכמו שאמרו חז"ל במפורש על דברי ר"מ (שם): "שאפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול - התם בשבע מצוות דידהו").
[[נז]]
אם כן, גם אצל מערכת המשפט התורנית, חלילה לנו להשאיר את מצוות ה' יתברך כשעשוע שכלי, ומשום כך נקבעו שופטים לגזור את הדין ושוטרים להגשימו ולכופו על הצבור, ואכן קיימת מצוה מדאורייתא של כפיית הטוב על הציבור, כי בלי זה אין שופט ואין משפט ואין עולם.
וכלל זה של כפיית הטוב על הצבור גורר עוד ניגוד יסודי ובולט בין תורת ה' ומושגיה לבין התרבות הזרה של הגוים, והוא בענין הדמוקרטיה וההליכה אחר הרוב בכל נושא ונושא. הרי לפי תרבות הנכרים אין אליל יותר נשגב ואין עגל יותר זהוב מזה של הדמוקרטיה, שלפניה תכרע כל ברך נכריה, תישבע כל לשון מלשין. הדמוקרטיה נתנה הכשר ואישור לתועבות ולפשעים, והפכה את העולם מיצירתו ורכושו הבלעדי של אדון כל הארץ - ה' יתברך - לנכס הפרטי של האדם השפל. מעולם שמגמתו היתה "כולו טוב", מעולם של קדושה וטהרה ואמת, הפכה אותו הדמוקרטיה, דרך קביעתה המעוותת והמסולפת והשקרית ש"הרוב הישר בעיניו יעשה", דרך הכרזת מלחמה על אדון כל הארץ וגזירותיו - "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו" (תהלים ב:ג) - לעולם של חמדנות ואנוכיות ובהמיות, כאשר הרוב הדומם, המחפש את הטוב בעיניו ואת החופש לקום ולצחק, קובע את אורח חייו של הפרט, המדינה והעולם לפי שכלו ורגשותיו.
התורה הקדושה אינה מכירה בזכות הדמוקרטיה לקבוע שום כלל בניגוד לציווי ה'. כך לימדונו חז"ל לגבי סנחריב שצר על ירושלים, כאשר בתוך העיר היתה מחלוקת חריפה בין חזקיהו המלך לבין שבנא הסופר אם להשלים, כלומר להיכנע, אם לאו. וז"ל חז"ל (סנהדרין כו.): "מאי קשר רשעים? שבנא [שרצה להיכנע] הוה דריש בתליסר רבוותא, חזקיה הוה דריש [רק] בחדסר רבוותא. כי אתא סנחריב וצר עלה דירושלים כתב שבנא פתקא, שדא בגירא: שבנא וסיעתו השלימו, חזקיה וסיעתו לא השלימו... קא מסתפי חזקיה. אמר: דלמא ח"ו נטיה דעתיה דקב"ה בתר רובא, כיון דרובא מימסרי אינהו נמי מימסרי? בא נביא ואמר לו (ישעיהו ח:יב): 'לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר'; כלומר קשר רשעים הוא וקשר רשעים אינו מן המנין". ופירש רש"י: "אל תחשוב בדעתך חזקיהו שיהא מניינו של שבנא מנין ליחשב רוב".
אין המושג של רוב שייך לא לרשעים ולא להצבעה רשעית שבאה למרוד בה' או במצוותיו. אין לרוב של האדם השפל שום סמכות ללכת נגד האחד שברא את כולם. רק כסיל ואויל יאמרו שהתורה ניתנה על ידי הקב"ה בסיני כתורת אמת, ולאחר מכן ניתן בכל תקופה מסויימת ללכת ולהצביע ולהחליט אם אכן יש ללכת אחרי האמת. הדמוקרטיה ניתנה לחברות ולמדינות שאין להן האמת, ושעבורן כל סיעות השקר שוות הן. שם בודאי אין עדיפות לשקר אחד על השני. אך לדידן, שמשה אמת ותורתו אמת וכל הרשעים בדאים, בודאי שחלילה לנו להפוך את מלכות ש-די להפקר של בני אדם.
וזה מה שאמר הקב"ה למשה כאשר ציוָהו למנות את יהושע למנהיג, ואמר לו משה (דברים לא:ז): "חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ". כלומר, אתה תבוא עם העם אל הארץ (וכמו שתרגם אונקלוס: "את תיעול עם עמא"). אך כאשר הקב"ה בעצמו מצווה את יהושע (שם:כג), אמר לו: "חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ". ואמרו חז"ל (סנהדרין ח.): "כתיב 'כי אתה תבוא' וכתיב 'כי אתה תביא'. אמר רבי יוחנן: אמר לו משה ליהושע: אתה והזקנים שבדור עמהם [וז"ל רש"י: "על פיהם עשה מעשה"]. אמר לו הקב"ה: טול מקל והך על קדקדם; דַבָר אחד לדור ואין שני דַבָרין לדור" (ועיין לקמן בפרק "ממשלה בישראל" ששם בע"ה נרחיב בכל זה).
[[נח]]
הכלל ברור: הקב"ה יצר טוב, ועולם שכולו טוב. ובד בבד הגדיר בהלכה בדייקנות את הטוב ואת הרע, ועל פי הגדרתו ציוה עלינו לצאת למלחמת חרמה נגד הרע ונגד הרשעים. כי הרי יש הלכה של טוב ורע, והיא מסויימת ומוגדרת בדיוק כמו הלכות שבת ושאר המצוות. והלכות טוב ורע קובעות: לא סובלנות, ולא דו-קיום, אלא הבנה ברורה שאין הטוב והרע יכולים לדור בכפיפה אחת, באותו עולם. "ובערת הרע מקרבך", ובסוף - מעולמך. ויתכן שגם התרבות הזרה תסכים בעניינים מסוימים עם תורת ה', שאדם פלוני או עם אלמוני או מושג מוגדר כרע. יתכן שלא תהיה מחלוקת לגבי רשעותו של אדם מסויים או אומה מסויימת. ומכל מקום, במקום להבין שאם כן הדבר, הרי אנו ובנינו ובני בנינו מחוייבים לקום ולבערו מן העולם, עומדים הזרים של התרבות הזרה ומטיפים לאהבת הרשעים, כי "גם הם נבראו בצלם אלקים", וכי "השנאה היא דבר שלילי ורעה כשלעצמה", וכי "עדיפה אהבת חינם משנאת חינם", וכי "אפילו כלפי אויבינו חייבים אנו להתנהג בסובלנות, באהבה ואחוה, שלום ורעות". וכך עומדים עזי הפנים והנפש נגד האמת האלוקית, ובמצח נחושה מטיפים הבורים ועמי הארץ - שרוב רובם אינם מקבלים כלל וכלל את אלוקיותה של התורה, ורק כאשר הדבר מתאים להם ולכוונותיהם המקולקלות מצטטים הם את החלק הנראה להם, וגם זאת בסילוף ועיוות נוראים - לאהבה לרעים שאינה אלא רשעות ושנאה לטובים; לרחמנות וחסד לרשעים שמהם יצא רשע לצדיקים ולחפים מפשע.
אוי לבוּר שלא נעבד ואינו חרוש תורה, ואוי לנבער מדעת שמצוה לבער את בורותו מן העולם, ואוי לגרנות ישראל שמלאו בוּר כי גדול עוונם ובורותם מנשוא. בסלפם את המושג ואת התכלית של "רע", מוסיפים הם חטא על פשע בזה שמעוותים גם את מדות ה' הנובעות מהמושג של טוב, דהיינו הרחמנות, החסד, האהבה, וכדומה. בבערותם ובבורותם מביאים הם מדברי חז"ל, ומזייפים אותם בגילוי פנים בתורה באופן מדהים. הם קוראים לרחמנות וליחס של אהבה לאויבי ישראל הצמאים לדם יהודי, ומביאים כהוכחה עלובה את דברי הלל הזקן (שבת לא.) לזה שבא להתגייר "על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת", שאמר לו הלל: "דעלך סני, לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה...".
עוד מביאים האוילים את דברי החכם מכל אדם, שלמה המלך ע"ה, כאשר הוא אומר (משלי כד:יז): "בנפול אויבך אל תשמח", ואת דברי חז"ל (מגילה י:): "בקשו מלאכי השרת לומר שירה [כשטבעו המצרים בים סוף]. אמר הקב"ה: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?" הנה וכהנה מביאים המזייפים והבורים מקורות חלקיים, כאן בחוסר מהותי ושם בחוסר הבנה. מטיפים בורים, שעליהם כבר נאמר (משלי ה:ג): "כי נופת תטופנה שפתי זרה".
אך תורת ה' תמימה, כי מפי א-ל תמים יצאה, ואמרות ה' שלמות ונקיות מכל סיג. כך אמר דוד המלך ע"ה (תהלים יח:לא): "הא-ל תמים דרכו, אמרת ה' צרופה, מגן הוא לכל החוסים בו". וכן (שם יב:ז): "אִמֲרות ה' אֲמָרות טהֹרות כסף צרוף בעליל לארץ מזֻקק שבעתָים".
אך המסלפים והמזייפים כבר הפכו את הכסף המזוקק לסיגים, וציפו את היהודי הפשוט - החרס הנשבר - סיגים, וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי כו:כג): "כסף סיגים מצֻפה על חרשֹ, שפתים דֹלקים ולב רע". אוי לנו שהתקיימו במלוא חומרתם דברי הנביא (יחזקאל כב:יח): "היו לי בית ישראל לסיג". ומי [[נט]] יצרוף כבור סיגיך, ומי יצרוף את הבורים מהסיגים כדי לקיים את הפסוק (משלי כה:ד-ה): "הָגוֹ סיגים מכסף ויצא לצֹרף כלִי, הגו רשע לפני מלך ויכון בצדק כסאו".
מי יאיר לנו את נר ההבדלה, ויקיים לנו את מצות הפרשת הטבל והתבל מהקודש? מי יוציא את האמת הטהורה מתוך אשפת השקר, ובכך יציל את תורת ה' מסילוף ומזיוף? לא פחות ממלחמת מצוה היא זאת, שעליה אמרו חז"ל (סוטה מד:): "הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". כי לעת כזאת, בא הפסוק ללמדנו (משלי כו:ה): "ענֵה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו". ובכן, בוא וראה, הסכת ושמע, את הצו האלוקי ואת האמת האלוקית של הקב"ה לגבי הרע והרשע.
אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, תהלים מז): "כל זמן שהרשעים שולטים בעולם, כביכול אין הקב"ה יושב על כסאו... ואימתי יושב? [שנאמר] (עובדיה פסוק כא): 'ועלו מושיעים בהר ציון [לשפוט את הר עשָו והיתה לה' המלוכה]'". הימצאם של רשעים בעולם והשתלטותם עליו מהווים אתגר ואיום למלכותו הבלעדית של הקב"ה, ועל כן מלחמת מצוה היא לבערם מן העולם.
לכן לגבי מלחמת ישראל נגד אויביו, שהם גם אויביו של הקב"ה, אמרו חז"ל (תנחומא, שופטים טו): "'כי תצא למלחמה על אויבך' (דברים כ:א) - מהו 'על אויבך'? אמר הקב"ה: צאו עליהם כאויבים, כשם שאינם מרחמים עליכם כך אתם לא תרחמו עליהם". צאו עליהם כאויבים, אמרו חז"ל, ולא כאוהבים, כי הרשעים האלה לעולם לא ידרשו את טובתכם, ולכן אל תדרשו את שלומם ואת טובתם. זאת היא ההלכה המוסרית והרעיונית של הקב"ה. לגבי האויב אין מקום לאהבה ולסלחנות, כי מצד אחד הוא לא יחוס על ישראל באהבה, אם תהיה לו האפשרות לשלוט עליו, כמו שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, דברים כ, תתקכג, בשם אלה הדברים זוטא): "'כי תצא למלחמה על אויבך'... אם אתם חומלין עליהם, הם יוצאין למלחמה עליכם. משל לרועה שהיה רועה צאנו ביער. מצא גור אחד של זאב וחמל עליו, והיה מיניקו מן העזים. בא בעל מלאכתו וראה אותו, אמר ליה: הרוג אותו, לא תחוס עליו שלא יהא תקלה לצאן. ולא שמע אליו. כיון שגדל, היה רואה כבש והורגו, גדי ואוכלו. אמר לו: לא אמרתי לך לא תחוס! כך אמר להם משה: אם אתם חסין עליהם 'והיה אשר תותירו מהם [לשיכים בעיניכם]' (במדבר לג:ה)...".
ומצד שני, אין להתייחס באהבה ובסלחנות למי שקם נגד הקב"ה, והלכה היא שכל אויב שקם נגד ישראל כאילו קם נגד הקב"ה, כמו שאמרו חז"ל (מכילתא, בשלח, מסכתא דשירה ו): "'וברוב גאונך תהרוס קמיך' (שמות טו:ז) - הרבית להתגאות נגד מי שקם נגדך. ומי הם שקמו נגדך? הם שקמו נגד בניך... שכל מי שקם כנגד ישראל כאילו קם כנגד הקב"ה".
תיפח נפשם של מזייפי מידות הקב"ה! ברור שכלל גדול מסר לנו הלל הזקן באומרו: "דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה". אך הוא סיים: "ואידך פירושה הוא, זיל גמור!" פירוש יש על כלל זה, ורק בור, אויל ורמאי יתעלם ממנו, ויעלים בכוונה את סוף מאמרו של הלל הזקן. וכי חל כלל גדול זה על גוי שהוא אויב לעם ישראל? וכי חייב יהודי להשוות את עצמו לגוי ארור ורשע הצמא לדמו? כל מי שטיפת תלמוד בראשו, ושמילא את כריסו אפילו במדה קטנה של ש"ס ופוסקים, יבין שזה חוכא ואיטלולא!
לאהוב את השונא? וכי "רֵע" הוא לנו? אל תקרי "רֵע" כי אם "רַע"! לרשע, לצורר, אין חובה של רֵעות אלא ההיפך, וכן קבעו חז"ל (במדבר רבה כא:ד): "'צרור את המדינים' (במדבר כה:יז) - למה? 'כי צוררים הם לכם', מכאן אמרו חכמים: [אם] בא להורגך השכם להורגו". אכן השכם להורגו - ולא לאוהבו.
[[ס]]
מי ימלל זיופי גבורות ה' כפי שזויפו בדורות אלה! העיוות המכוון לגבי "מעשה ידי טובעים בים", כאילו יש להצטער ולהימנע משמחה בנפול אויבך, הפך למנת חלקם של אוכלי התרבות הזרה, תרבות הגוים והמתייוונים. והרי כל אלה - הבורים והמזייפים גם יחד - מעלימים או מתעלמים מהסיפא של מאמר זה, שדוקא משם, ורק משם, יש להוציא את ההלכה לגבי שמחה לאיד האויב!
סוגיית הגמרא שם (מגילה י:) מתחילה כך: "'והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם כן ישיש להרע אתכם' (דברים כח:סג) - ומי חדי הקב"ה במפלתן של רשעים, והא כתיב (דברי הימים ב כ:כא): 'בצאת לפני החלוץ, ואומרים: הודו לה' כי לעולם חסדו', ואמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר 'כי טוב' בהודאה זו? לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים. וא"ר יוחנן מאי דכתיב (שמות יד:כ): 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה'? (באותה שעה) בקשו מלאכי השרת לומר שירה (לפני הקב"ה). אמר הקב"ה: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?" וממשיכה הגמרא: "אמר רבי אלעזר, הוא אינו שש, אבל אחרים ששים. ודיקא נמי דכתיב 'כן ישיש', ולא כתיב 'ישוש', שמע מינה".
אמת ואמונה! בודאי שהקב"ה, האב הרחמן, אב ויוצר כל חי, צדיק ורשע גם יחד, אינו שש ואינו שר כאשר בניו הרשעים מתים. כי למרות רשעותם, מכל מקום הרי הם בניו, ואיזה אב ישוש על מיתת בנו, אפילו יהיה הרשע שברשעים? ומ"מ אין הוא מהסס להרוג את מעשה ידיו, כי הרי הוא זה שהטביע את המצרים. הוא אינו שר, הוא אינו שש, אבל הוא מטביע את מעשה ידיו בים, ועוד, אמנם הוא בעצמו אינו שש ואינו נותן ששון ושירה ברקיע השמים, אבל אחרים - בני ישראל - הוא כן משיש, ואדרבה - הוא מחייב אותם לשיר.
כך אמרו חז"ל (מכילתא, בשלח, מסכתא דויהי ב): "'ה' ילחם לכם' (שמות יד:יד) - המקום יעשה לכם נסים וגבורות ואתם תהיו עומדים ושותקין? אמרו ישראל למשה רבינו: משה, מה עלינו לעשות? אמר להם: אתם תהיו מפארים ומרוממים ונותנים שיר ושבח וגדולה ותפארת למי שהמלחמות שלו, כענין שנאמר (תהלים קמט:ו): 'רוממות א-ל בגרונם'... באותה שעה פתחו ישראל פיהם ואמרו שירה". וכן (שמות רבה כג:ט): "מהו 'הגיון סלה' (תהלים ט:יז)? אמרו ישראל: מה עלינו לעשות אלא לומר שירים וזמירות, שנאמר: 'אז ישיר'...". "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'"! הקב"ה שתק - אך טיבע ותבע. טיבע את המצרים על אף שהם מעשי ידיו, ותבע מישראל לשיר ולשמוח, להודות ולהלל כי הרע בוֹער מן הארץ.
כי פרעה והמצרים הרעים והגאים הם אלו שהגביהו את קרנם נגד ה' ונגד משיחו ישראל. "יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו" (תהלים ב:ב). אותו פרעה ואותו מצרים אמרו (שמות ה:ב): "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח". פרעה הרים את נס המרד נגד בוראו ויוצרו, חילל שם שמים בגאוותנות, ועל כן אמר הקב"ה למשה על אותו מחלל שמו שאמר "לא ידעתי את ה'": "וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם" (שמות ז:ה). ואפילו לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים, וכבר נגף הקב"ה את המצרים באותות ובמכות, לא הסתפק בזה הקב"ה והוסיף גמול על עונש, כמו שאמר למשה (שמות יד:ד): "וחִזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואִכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'". ובכן, הקב"ה החליט להטביע את מעשה ידיו, בלי לשיר, אלא לצוות את ישראל לשיר על קידוש שמו של הקב"ה, שהיה מחולל במצרים על ידי המצרים גסי הרוח והגאווה. וז"ל חז"ל (מכילתא, בשלח, מסכתא דשירה ב): "'אשירה לה' כי גאה גאה' (שמות טו:א) - מתגאה הוא על כל [[סא]] המתגאים, שבמה שאומות העולם מתגאים לפניו בו הוא נפרע מהם". וכן (שם, מסכתא דויהי א): "'ואכבדה בפרעה' - מגיד הכתוב שכשהמקום פורע מן האומות שמו מתגדל בעולם... 'וידעו מצרים כי אני ה'' - לשעבר לא היו יודעים את ה', אבל כאן - 'וידעו מצרים כי אני ה''". בגלל גאוותם ורשעותם הטביע הקב"ה את מעשה ידיו בים, וציוה על ישראל מצות שירה ושבח והודיה, כדי להודיע לעולם ש"ה' ימלוך לעולם ועד"!
סלחנות ואהבה לאויב? רחמנות וצער על מותו? ז"ל חז"ל (מדרש אבכיר, מובא בתורה שלמה שמות יד:לא, אות רי): "'וירא ישראל את היד הגדולה' (שמות שם) - בשעה שביקש הקב"ה להטביע את מצרים עמד עוזא שר מצרים לפני הקב"ה ואמר לפניו: רבש"ע! נקראת צדיק וישר... למה אתה רוצה להטביע את מצרים... באותה שעה עמד גבריאל ולקח מלבן של טיט ועמד לפני הקב"ה ואמר: רבש"ע! הללו ששעבדו בניך שעבוד קשה כזה, תרחם עליהם? מיד חזר הקב"ה וישב עליהן במדת הדין וחזר וטיבען בים".
צער על מיתתם של רשעים, על צרי ישראל? ז"ל חז"ל (מדרש תהלים מזמור כב:א): "מה היו [בני ישראל] עושין להם [למצרים]? היו כל אחד ואחד מישראל נוטל כלבו והולך ונותן את רגלו על צואר של מצרי והיה אומר לכלבו: אכול מן היד הזו שנשתעבדה בי, אכול מן המעיים הללו שלא חסו לי".
מפלתם של המצרים הרשעים המליכה את הקב"ה כמלך מלכי המלכים, וקידשה את שמו המחולל בלעג ובניאוץ הגוים, ושירת ישראל ביטאה את קידוש שמו ומלכותו. וז"ל חז"ל (שמות רבה כג:א): "'אז ישיר משה' - הדא הוא דכתיב (תהלים צג:ב) 'נכון כסאך מאז'... אע"פ ש'מעולם אתה', לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה, לכך נאמר: 'נכון כסאך מאז'... משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך ב'אז', נתיישב מלכותך וכסאך נכון. הוי - 'נכון כסאך מאז', ב'אז ישיר'". וז"ל הילקוט שמעוני (תהלים צג, תתמז): "'נכון כסאך מאז' - זה אחד מששה דברים שעלו במחשבה להיבראות קודם בריאת העולם". כלומר, הקב"ה חשב לברוא את העולם כדי שישב על כסאו כמלך, וכאשר הוא עושה נקמה ברשעים כמו ב"אז" ("אז ישיר משה"), הרי כסאו נכון.
אך יותר מזה. הרי חז"ל אומרים שה' אכן שמח באבדן רשעים! וז"ל חז"ל (ספרי, קרח קיז): "'ואני הנה נתתי' (במדבר יח:ח) - 'ואני' - ברצון; 'הנני' - בשמחה; דברי רבי ישמעאל. אמרו לו תלמידיו, רבינו, לפי שהוא אומר: 'ואני הנני מביא את המבול מים' (בראשית ו:יז), שומע אני שיש שמחה לפני המקום? אמר להם, יש שמחה לפני המקום כשיאבדו מכעיסים מן העולם, וכן הוא אומר: 'בטוּב צדיקים תעלֹץ קריה, ובאֲבֹד רשעים רִנה' (משלי יא:י), ואומר: 'שִנֵי רשעים שברת, לה' הישועה, על עמך ברכתך סלה' (תהלים ג:ח-ט), ואומר: 'ה' מלך עולם ועד, אבדו גוים מארצו' (שם י:טז), ואומר 'יִתַמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, ברכי נפשי את ה' הללוי-ה' (שם קד:לה)".
ולגבי מה שאמר שלמה המלך ע"ה, "בנפול אויבך אל תשמח" (משלי כד:יז), שבו תקעו זרים ומתייוונים את יתדותיהם, הרי כך תיארו חז"ל (מגילה טז.) איך הגיע המן להרכיב את מרדכי על סוס המלך: "אמר ליה [המן]: סק ורכב. אמר ליה: לא יכילנא, דכחישא חילאי מימי תעניתא. גחין וסליק [המן], כי סליק בעט ביה [מרדכי]. אמר ליה [המן]: לא כתיב לכו: 'בנפול אויבך אל תשמח'? אמר ליה: הני מילי בישראל, אבל בדידכו כתיב (דברים לג:כט): 'ואתה על במותימו תדרוך'". אין האזהרה נגד שמחה לאידו של האויב חלה על גוי שהוא אויב לישראל, אלא על יהודי שהוא אויב של יהודי אחר (ואם תשאל, איך יתכן שיהודי יהיה אויב או שונא של יהודי? בע"ה נפרש זאת להלן).
לבער את הרע ואת הרשעים, הוא מצוה לדורות. כי לגבי המצוה לשנוא ולבער את הרע אמרו חז"ל (תנחומא, פינחס א): "'[תחת אשר קינא לאלוקיו] ויכפר על בני [[סב]] ישראל' (במדבר כה:יג) - וכי קרבן הקריב [פינחס] שנאמר בו כפרה? אלא ללמדך שכל השופך דמן של רשעים כאילו הקריב קרבן".
וכן: "כל זמן שהרשעים חיים הם מכעיסים להקב"ה... כיון שהן מתים הן פוסקים מלהכעיס לקב"ה" (בראשית רבה ט:ה). וכן: "מיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם, לצדיקים רע להן ורע לעולם..." (סנהדרין עא:).
אלה שמתלבטים ומהרהרים אחרי מידה זו של הקב"ה, המתנגדים למושגים אלה בהגדרת טוב ורע, או שקשה להם לסבול אותם, קוראים תיגר על כל מדות ה' הנובעות מהמושג של טוב ורע, דהיינו שנאה מול אהבה, אכזריות מול רחמנות, סלחנות מול נקמה, שויון מול בחירה, סובלנות מול כפיית האמת, מלחמה מול שלום, דמוקרטיה מול מלכות שמים.
הנה, אברהם אבינו, שהיה כולו חסד, לא היה יכול לקבל על עצמו את דרישת שרה אמנו (בראשית כא:י): "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". ולא מתוך אכזריות סתם אמרה זאת הצדקנית, אלא משום שראתה והבינה שיש רשעות בתוך ישמעאל, והוא יקלקל ח"ו את בנה יצחק, ובמיוחד אם יוכר כבכור. כך נאמר בפרקי דר"א (פרק ל): "ישמעאל נולד בקשת ונתרבה בקשת... פעם אחת ראה את יצחק יושב לבדו וירה עליו חץ להרגו. ראתה שרה והגידה לאברהם, כזה וכזה עשה ישמעאל ליצחק, אלא עמוד וכתוב ליצחק כל מה שנשבע הקב"ה ליתן לך ולזרעך, חייך שאין בן האמה הזה יורש עם בני עם יצחק". וכן בבראשית רבה (נג:יא): "דרש ר"ע: 'ותרא שרה את בן הגר המצרית... מצחק', אין מצחק אלא גילוי עריות... רבי ישמעאל אומר: אין הלשון הזה של צחוק אלא ע"ז... ר"א בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אין הלשון הזה [של] צחוק אלא לשון שפיכות דמים".
שרה הבינה שרשע זה עומד לרשת את אברהם, ועוד בתור בכור, ודרשה שיגרש אותו. ומיד אחר כך נאמר (שם): "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו". ואמרו חז"ל (בראשית רבה שם:יב): "הדא הוא דכתיב (ישעיהו לג:טו) 'ועוצם עיניו מראות ברע'". כלומר, אברהם אבינו, מתוך רחמיו וחסדיו, לא רצה לראות ברע שעשה ישמעאל, ומה עוד שהוא בנו. ועל זה היה צריך הקב"ה לצוותו (שם): "אל ירע בעיניך על הנער...".
הרחמנות כלפי האכזר, אינה מדה טובה, ואדרבה, חובה היא להיבדל מן הרשע אפילו אם צעד זה קשה, וגם אם הוא נראה כאכזריות, כי האכזר והרשע ישפיעו על הטוב ויקלקלוהו. אין דו-קיום בין הרשע ובין הישר - רק הבדלה ופרישה.
המצוה לבער את הרע מקרבנו מחייבת שנאה לרע, וכמו שהבאנו למעלה את דברי דוד המלך ע"ה (תהלים צז:י): "אוהבי ה' שִנאו רע". חובה היא על מי שאוהב את ה', לשנוא את הרע ואת הרשע שהם אויבי ה'. אך בתרבות הזרה של הזרים והמתייוונים כל הענין של שנאה ואהבה סולף ועוּוַת, עד שחטא ופשע הוא לדבר על שנאה כחובה הלכתית בזמן הנכון ובמקום הנכון. האהבה המזויפת מטהרת את שרץ הרשעות בקנ"א טעמים. גם כל שאר המדות - האכזריות והנקמה ודומיהן - הפכו בידיהם של הזרים והמוזרים לרע שחייבים לנדותו. וכך היא לא דרכה של תורה...
הקב"ה, בורא העולם וכל אשר בו, ברא גם את המדות ואת הערכים ואת המוסר. הוא בראם והוא הגדירם והוא נתן לכל מדה ומדה את זמנה, את מקומה ואת תפקידה. וכך אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ג:א-ח): "לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים, עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע, עת להרוג ועת לרפוא, עת לפרוץ ועת לבנות, עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד, עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים, עת [[סג]] לחבוק ועת לרחֹק מחבק, עת לבקש ועת לאבד, עת לשמור ועת להשליך, עת לקרוע ועת לתפור, עת לחשות ועת לדבר, עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום" (ועיין במה שנכתוב בפרק "מלחמה ושלום", בע"ה).
לכל זמן, ועת לכל מדה וערך, ואת כולם ברא הקב"ה ונתן לכל אחד תפקיד ומקום וזמן. עת לאהוב - אך עת גם לשנוא; ומי שאינו מסוגל לשנוא את מי שהקב"ה ציוה לשנוא, הוא חוטא, פורק עול, ומביא חורבן לעולם, כי בסופו של דבר מי שאינו יודע איך לשנוא כראוי אינו מסוגל לאהוב כראוי, ומי שאינו מוכן לעת מלחמה במקום ובזמן הראוי והמצוּוה, הוא חוטא ופורק עול בדיוק כמו מי שאינו מוכן לעת שלום. הקב"ה, שברא את העולם, מבין את "נפש בהמותיו" לכל פרטיהם. הוא, המבין והמאזין, הבוחן כליות, יודע שיש מקום לרחמים, לשלום, לאהבה, לחסד, ולמחילה, אך בד בבד, יש מקום וצורך לאכזריות, כביכול, למלחמה, לשנאה, להרוג ולעקור את הרשעות מהארץ, ולבער את הרע מן העולם.
כי מה לא יעשה האדם להציל ולהגן על יקריו לבל יגע בהם השונא והסכנה! מה לא יהיה מוכן לעשות לאלה המסכנים את יקריו ואת אהוביו, ומה לא יעשה כדי לסכל את מזימותיהם של אלה המסכנים אותם, כדי להציל את בני ביתו, ידידי נפשו, וכדי לבער את הסכנה מעולמם? ובדיוק לשם כך, השקיף ה' יתברך שהוא אב העולם, אב הרחמים המרחם על בניו, וראה את סכנת הרע והרשעות ליקריו החפים מפשע והצדיקים, והבין שאך חטא ופשע לא יכופר הוא לחמול על אלה שעליהם נאמר "מרשעים יצא רשע" (שמואל א כד:יג), ובכך לתת להם את האפשרות להתאכזר על צדיקים ועל זכים. אדם המרחם על הרשע ופותח לו פתח להציק ולהתאכזר על הישר ועל הצדיק, אינו רחמן אלא אכזרי, כי מי שאינו מסוגל לשנוא את הרע ואת הרשע אינו מסוגל לעולם לאהוב את הצדיק ואת הישר.
מיתתם של רשעים עדיפה לאין שיעור על מיתתם של צדיקים, וביעור הרע מן העולם עולה לאין שיעור על ביעור הטוב. ואדרבה, כאשר הקב"ה מבער את הרע ואת הרשע מן העולם, אינו עושה חסד רק עם הצדיק והחף מפשע, אלא גם עם הרשע. חסד עושה הקב"ה עם הרשע כאשר הוא מבערו מן העולם, כי בכך הוא מונע ממנו להרשיע ולהוסיף על חטאו, ועל ידי זה יושפע לו שפע רב כדי להקל על עונשו לעולם הבא. כך ראינו אצל חנוך, שכתוב בו (בראשית ה:כד): "ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו כי לקח אותו אלקים". וז"ל המדרש (בראשית רבה כה:א): "חנוך חנף היה, פעמים צדיק פעמים רשע, אמר הקב"ה: עד שהוא בצדקו אסלקנו". וזאת הכוונה האמיתית והסופית של חז"ל במאמרם שהבאנו לעיל: "מיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם". הנאה לעולם שאין מציקים לו, והנאה להם כי הקב"ה מצילם מידם של עצמם.
גם כאן יש ניגוד וסתירה תהומיים בין תורת ה' לבין התרבות הזרה, כאשר ההתייוונות שוללת את המונח של העולם הבא ושכר ועונש שם, ובאמת העולם הבא הוא עיקר חייו של האדם, העולם הנצחי, והעולם הזה אינו אלא תקופה חולפת וארעית שכל מטרתה היא רק כמבחן להגיע לעולם האמת, כמו שאמרו חז"ל (אבות ד:טז): "העוה"ז דומה לפרוזדור בפני העוה"ב, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין".
וכן אמרו (שם:כב): "הילודים למות, והמתים להחיות, והחיים לידון לידע להודיע ולהיוודע שהוא א-ל, הוא היוצר, הוא הבורא, הוא המבין, הוא הדיין, הוא עד, הוא בעל דין, והוא עתיד לדון. ברוך הוא שאין לפניו לא עוולה, ולא שכחה, ולא משוא פנים, ולא מקח שחד, שהכל שלו. ודע, שהכל לפי החשבון. ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך - שעל כרחך אתה נוצר; ועל כרחך אתה נולד; ועל כרחך אתה חי; ועל [[סד]] כרחך אתה מת; ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא".
מי שמאמין בתורת ה' ומקבל על עצמו את עול מצוותיו ומחשבותיו, יבין את הארעיות וחוסר החשיבות שבעוה"ז, ואת הנצחיות והאין-סופיות של עוה"ב, שהוא המקום הקבוע לנפשו של אדם. ואם כן, יבין גם שביעור והעברת הרע מן העולם, אינו אלא לטובתו, כדי שלא יחטא עוד, ושההבדל הזמני בין מיתתו עכשיו לבין מיתתו הטבעית - לפי קצבת ימיו - אינו אלא כחוט השערה.
העיקר הוא, שלכל יש עת - עת לרחמים ועת לאכזריות וכדומה, והכל לפי הגדרת וציווי ה', ומי שמקיים את מידותיו כראוי מביא חסד וטוב לעולם. וזאת כוונת המשנה (ברכות נד.): "'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך' (דברים ו:ה) - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע". ומפה קדוש של רבינו יונה יצאו דברי אלקים חיים, וז"ל (שם): "עוד נוכל לומר שיצר הטוב הוא מדת הרחמנות, וכיוצא בזה. ויצר הרע נברא לאכזריות, וכשאדם אינו מרחם על הרשעים והוא אכזרי להם, נמצא שהוא עושה מצוה גדולה ועבודת השם עם יצר הרע". גדולים הם דברי רבינו! וכמה מנוגדים הם לרעיונות של בני התרבות הזרה בזמננו!
הקב"ה קבע מקום וזמן לאהבה, ובמקומה ובזמנה מצוה וחובה לקיימה, וכן קבע מקום וזמן לשנאה, ובמקומה ובזמנה מצוה וחובה לקיימה. ולא היה ולא יהיה בתורה המושג של "אהבת חינם", בדיוק כפי שהתורה שוללת בתכלית השלילה את המושג של "שנאת חינם". במדות ה' אין "חינם", אלא יש סיבה ברורה לכל מדה ומדה - אהבה ושנאה במקומן ובזמנן, וחובה עלינו לקיימן כמצוותן וכהלכתן, וח"ו אל נחליפן לא בתור "צדיק הרבה" ולא בתור "רשע הרבה".
כבר ראינו כמה שגה בזה שאול המלך, שהיה גדול בישראל ואב בית דין, ובשגגתו כמעט הביא חורבן על ישראל כאשר הירהר אחרי מדותיו של הקב"ה בעודף צידקות ורחמנות, כמו שנאמר (שמואל א טו:ה) "וירב בנחל", ודרשו חז"ל (יומא כב:): "על עסקי נחל... אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה: הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא, בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו: 'אל תהי צדיק הרבה'". וכבר הוסיפו: "אל תהי צדיק הרבה יותר מבוראך".
ועל הפסוק בקהלת (ז:יח): "טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך, כי ירא אלקים יצא את כולם", אומר רש"י: "אחוז בצדק וברשע, אם אמר לך הנביא הצדיק דבר שהוא דומה לך לרשע, כגון שאמר שמואל לשאול - אל יקל בעיניך לפקפק בו". ועוד הוא אומר (שם): "'יצא את כולם' - ידי שניהם לקיים, הצדק והרשע כהלכתן". ויתכן שזאת כוונת ורמז הפסוק (שמואל א יד:מז-מח): "ושאול לכד המלוכה על ישראל וילחם סביב בכל אויביו, במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה ובפלשתים, ובכל אשר יפנה ירשיע, ויעש חיל ויך את עמלק ויצל את ישראל מיד שוסהו". בכוונה מיוחדת, כדי ללמדנו מוסר גדול, נכתב "ובכל אשר יפנה ירשיע". דוקא "ירשיע", שפירושו - מחייב ומכלה ומחריב, כי בתחילת מלכותו קיבל על עצמו שאול את עול מלכות ה' ואת עול מצוותיו, ואחז ברשע כביכול כהלכתו גם לגבי כל העמים וגם לגבי עמלק, ומשום כך "ויצל את ישראל מיד שוסהו", משום שאחז במדות ה' ודבק בהן להרשיע את הרשע. ופירוש המלה "ירשיע", הוא גם "יצליח", כמו שנאמר בדוד (שמואל א יח:ה): "ויצא דוד בכל אשר ישלחנו שאול ישכיל", ותירגם יונתן: "מצלח", וכן אצל שאול הכוונה [[סה]] היא "יצליח", אלא שהשתמש הכתוב בלשון "ירשיע", ללמדנו שהסיבה היתה שהיה מוכן להרשיע את הרשעים ולאחוז באכזריות במקומה ובזמנה לפי צו ה'.
בוא וראה איזו אכזריות יצאה מצדקתו של שאול ומרחמנותו המעוותות, מסירובו לקבל על עצמו עול מלכות ה', כאשר פנה שאול מדבקות בה', והתחיל לפקפק ולהרהר במדותיו, והפך לצדיק הרבה יותר מבוראו! הרי מחמלתו של שאול על אגג יצא המן הרשע, שכמעט השמיד ואיבד את ישראל. ולקח זה למדנו - כפי שכתבתי - מחז"ל (מגילה יא.), שרבי לוי היה פותח את דרשתו על מגילת אסתר בפסוק "ואם לא תורישו את יושבי הארץ" (במדבר לג:נה). וז"ל רש"י שם: "אף אלו נענשו על שחמל שאול על עמלק".
ולא זו בלבד, אלא שמפריקת עול מלכות בגלל רחמנות יתירה, בא האדם לידי אכזריות, כמו שאמרו חז"ל (קהלת רבה ז:[טז]): "כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי, סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן".
עוד אמר החכם מכל אדם (קהלת ג:יא): "את הכל עשה יפה בעתו גם את העֹלם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף". ויפה פירש שם המצודת דוד, וז"ל: "כל מה שברא ועשה הקב"ה בעולמו, הכל יפה, אבל להשתמש בהם בעתם המיוחד להם לא בעת זולת עת". ומי שאינו דבק במדות ה' בעתן המיוחד, "לא ימצא את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף", כלומר, לא יבין שמעשה ה' תוכנן בדייקנות ובחכמה מדהימה שהאדם השפל לא יוכל להבינה, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קלט:ו): "פליאה דעת ממני, נשגבה לא אוכל לה". ומי שמנסה לשנות ולהחליף מדה מהעולם המתוחכם הזה, רק יקלקלנו ויהרסנו, ויתגלה שרחמנותו המדומה היא אכן אכזריות. ועל זה אמר שלמה המלך (משלי כ:כד): "מה' מצעדי גבר, ואדם מה יבין דרכו". פירוש - האדם לא יבין את דרכו הנשגבה של הקב"ה, וממילא גם לא יבין את דרכו עצמו. וגס הרוח והגאוותן שפורק עול ומאמץ את דעותיו שלו לגבי מדות ומוסר, ושולל בבוז את דעות ה' או מזייפן ומעוותן, גדול עוונו מנשוא. וכבר כתבנו שזאת כוונת חז"ל באמרם (ברכות לג.): "גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר (שמואל א ב:ג): 'כי א-ל דעות ה'', וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו" - הכוונה היא שרק לה' הדעות, רק הוא בעל הדעות ורק "לו נתכנו עלילות" (שמואל א שם), ומי שאין לו דעה, כלומר דעת ה', אסור לרחם עליו, כי בסילוף דעות ה' יביא אכזריות לעולם.
ועתה, ידידי, בוא ונתבונן במידות ה' של חסד ורחמנות וכל שאר המידות והמצוות הנובעות מהן, בזמן המתאים ובמקום הנכון על פי גזירת ה'.[[סו]]
© כל הזכויות שמורות