פרק ז- חסד

פרק ז חסד

"משכיל לאיתן האזרחי; חסדי ה' עולם אשירה, לדור ודור אודיע אמונתך בפי; כי אמרתי עולם חסד יִבָנה, שמים תכין אמונתך בהם" (תהלים פט:א-ג). דברים כהוייתם: תפקידו של האדם הוא לבנות את העולם על פי מצוות ומושגי הקב"ה, ומי שעושה חסד, ממש בונה את העולם ומשלים אותו. כביכול, הקב"ה בנה עולם לא מושלם, ומסרו לאדם להשלימו על ידי מילוי תפקידו, ומשום כך גזר על מצות מילה כדי להשלים את האדם, ודוקא ביום השמיני, כדי להשלים את היום השביעי שמסמל את מלאכת ה', כביכול.

משום כך נקראו ישראל בנים למקום, לשון בניין, כמו שנאמר (דברים יד:א): "בנים אתם לה' אלקיכם", והרי אמרו חז"ל (שלהי מסכת ברכות): "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר (ישעיהו נד:יג): 'וכל בניך לימודי ה' ורב שְלום בניך'; אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'". ואכן המטרה של מצות פרו ורבו היא שהאדם יבנה דור המשך שיטפל בבנין העולם על פי מדותיו של הקב"ה. בזה הוא בן לה', ובונה לה'. בזה הוא בונה ומשלים, ובזה מביא שלום והשלמה לעולם, כאשר הוא בונה אותו על פי מדות ה', ומדות תרתי משמע, שהמדות - המושגים והערכים של ה' - הן המדות, המדדים והשיעורים המראים איך לבנות את העולם. ועל פי זה יש להבין את הפסוק "עולם חסד יבנה", שמי שעושה חסד, מדתו הגדולה של הקב"ה, ובונה את העולם על פי מדה ומדד ושיעור זה, משלים אותו כפי רצונו של הקב"ה.

ובאמת כך אמרו (אבות דרבי נתן ד:ה): "'כי חסד חפצתי ולא זבח' (הושע ו:ו) - העולם מתחלה לא נברא אלא בחסד, שנאמר (תהלים שם): 'כי אמרתי עולם חסד יבנה'".

וז"ל הילקוט שמעוני (תהלים פט, תתמ, וכן עיין מדרש תהלים שם): "'משכיל לאיתן האזרחי חסדי ה' עולם אשירה לדור ודור' וגו' - זה שאמר הכתוב (ירמיהו ט:כג): 'כי אם בזאת יתהלל המתהלל הַשֹכֵל וידֹעַ אותי' וגו', אמר איתן: אני השכלתי, משכיל לאיתן האזרחי. אמר הקב"ה: השכלת, כי באלה חפצתי, מי שהוא מקלסני אל יקלסני אלא באלה, וכן הוא אומר (הושע ו:ו): 'כי חסד חפצתי ולא זבח'. א"ל דוד: חסד חפצת, בחסד אני מקלסך, לכך נאמר (תהלים סב:יג): 'ולך ה' חסד', ולא חסד אחד בלבד אלא חסדים הרבה, וכן ישעיהו אמר (סג:ז): 'חסדי ה' אזכיר'. וכן איתן אמר 'חסדי ה' עולם אשירה' (תהלים פט:ב). אמרו לאיתן: על מה העולם עומד? אמר להם, על החסד, שנאמר (ישעיהו טז:ה) 'והוכן בחסד כסא'. משל למה הדבר דומה? לכסא שהיה לו ארבע רגלים והיתה האחת מתמוטטת (שהיא קטנה), נטל צרור וסמכו, כך היה הכסא של הקב"ה כביכול מתמוטט עד שסמכו הקב"ה, ובמה סמכו? בחסד. הוי אומר 'אמרתי עולם חסד יבנה'. וכן דוד אמר (תהלים קלו:ה): 'לעושה השמים בתבונה'. על מה הם עומדים? על החסד, שנאמר: 'כי לעולם חסדו'...". וכן (קהלת רבה ז:[א]ד): "ללמדך שכל הכופר בגמילות חסד כאילו כופר בעיקר". עד כדי כך גדולתה של גמילות חסדים!

הרי ראינו שהעולם עומד על חסד. ואע"פ שאמרו (אבות א:יב): "על שלשה דברים [[סז]] העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", מ"מ תורה ועבודה אינן אלא מכשירים למעשי האדם בעולם, ומעשים אלה עומדים על חסד, כי אם אין חסד, אנדרלמוסיה באה לעולם, ואיש את רעהו חיים בלעו. החסד לזולת, אף למי שאינו קרובו ובכלל אינו מכירו, היא המדה המבדילה את האדם מן החיה ומן הבהמה, והיא שמעלה אותו אך מעט פחות מהמלאכים, ואולי אף מעט יותר מהם. כחו לתת ולהקריב מרכושו ומזמנו למען הזולת, הוא מה שרצה הקב"ה להפעיל ולהגשים בעולם כאשר בראו, ולמענו ברא את האדם.

אל תטעה. החסד כשלעצמו אינו עיקר הבריאה והתורה, אלא הוא הביטוי הבולט והמודגש והברור ביותר של מדת הענוה, ביטול ה"יש", כפיית והכנעת היצר, וקבלת עול, שניתן להבחין באדם. בזה שהאדם נותן - הוא מבטל את חוש הלקיחה. בזה שהוא דואג לזולת - הוא מכניע את גאוותו ואת אנוכיותו ואת חמדנותו שלו.

אין גדלות ושבח כלל וכלל בקבלת החסד או הצדקה על ידי הנצרך או העני. בזה שאדם לוקח ונהנה אין בכלל מצוה. כל המצוה היא בזה שהנותן נתן, שנכמרו רחמיו של איש החסד, ושכח את עצמו ואת רכושו ואת אנוכיותו, וכפה את ה"יש" שבו, ונתן מכיסו או מזמנו ומשלו - מעצמו - לזולת, ובכך חיזק את כח הענוה והשפלות שלו. בזה שהוא כופה את יצרו ומקטין את חמדנותו ואת גאוותו ואת אנוכיותו - בזה הוא ממלא את תפקידו בעולם. לשם כך נוצר.

דבר פשוט וברור הוא זה, שעיקר מטרת גמילות חסדים אינה שהמקבל יהנה, אלא שהנותן יתן. כך ראינו במעשה בבתו של נקדימון בן גוריון שהיה עשיר מופלג ובעל צדקה גדול היה, ובזמן החורבן ראה רבן יוחנן בן זכאי שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים, וז"ל חז"ל (כתובות סו:): "בכה ריב"ז ואמר, אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה. ונקדימון בן גוריון לא עבד [עשה] צדקה? והתניא, אמרו עליו על נקדימון בן גוריון כשהיה יוצא מביתו לבית המדרש, כלי מילת היו מציעין תחתיו ובאין עניים ומקפלין אותן מאחריו? איבעית אימא לכבודו הוא דעבד, ואיבעית אימא כדבעי ליה למיעבד לא עבד, כדאמרי אינשי לפום גמלא שיחנא". ואם עיקר המצוה היא שהעניים יהנו, הרי לפי האבע"א הראשונה, הם נהנו, ומה איכפת להם או לנו אם נקדימון בן גוריון עשה רק לכבודו? אלא ברור כחמה, שעיקר הענין של גמילות חסדים ורחמנות הוא תוצאת הפעולה על הנותן: האם נתינתו תרמה לשבירת ה"יש" שבו, לכפיית יצרו, או לא. ואם עשה את מה שעשה לכבודו, הרי לא רק שלא השפיל את עצמו ואת גאוותו, אלא אף חיזק אותה, והעובדה שהעניים נהנו אינה חשובה.

אמרו חז"ל (פסחים ח.): "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא, הרי זה צדיק גמור". וז"ל רש"י (שם): "הרי זה צדיק גמור בדבר זה. ולא אמרינן שלא לשמה עושה, אלא קיים מצות בוראו שציוהו לעשות צדקה, ומתכוין אף להנאת עצמו שיזכה בה לעולם הבא או שיחיו בניו". הרי רש"י קובע, שדוקא אם עיקר כוונתו היא לקיים את המצוה של צדקה כפי שציוה הקב"ה, רק אז היא מצוה מעולה, אפילו אם הוא רוצה גם הנאה עצמית. א"כ, שוב אנו רואים, שהמניע, הסיבה, הם העיקר בעשיית חסד או צדקה. ובאותה סוגיה אומרים התוס' (ד"ה שיזכה): "והדתנן (אבות א:ג) 'אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס', היינו בכה"ג שאם לא תבוא לו אותה הטובה שהוא מצפה, תוהא ומתחרט על הצדקה שעשה. אבל מי שאינו תוהא ומתחרט הרי זה צדיק גמור...".
[[סח]]
וכן למדנו (פסחים נ:): "תנו רבנן, יש זריז ונשכר... יש שפל [עצל] ונשכר... זריז ונשכר - דעביד כולי שבתא ולא עביד במעלי שבתא [שעובד כל השבוע אך לא בערב שבת]... שפל ונשכר - דלא עביד כולי שבתא ולא עביד [גם] במעלי שבתא...". ובהמשך (שם): "רבא רמי: כתיב (תהלים נז:יא) 'כי גדול עד שמים חסדך', וכתיב (שם קח:ה) 'כי גדול מעל שמים חסדך'. הא כיצד? כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה, וכדרב יהודה דאמר... לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". וז"ל התוס' שם (ד"ה וכאן): "תימה דרבא גופיה אמר בפ"ב דברכות (דף יז.) כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא? ואומר ר"י, דהתם מיירי כגון שלומד כדי להתייהר ולקנטר ולקפח את חבריו בהלכה, ואינו לומד ע"מ לעשות, אבל הכא מיירי דומיא דההיא דלעיל, יש שפל ונשכר, דלא עביד כוליה שבתא ולא במעלי שבתא, שאין מתכוון לשום רעה אלא מתוך עצלות, אפילו הכי גדול עד שמים חסדו". הרי ראינו גם כאן, שהמניע והמחשבות של האדם שמקיים מצוה הם העיקר, ואדם שעוסק בתורה מסיבה מגונה ורעה, לא רק שלא קיים מצוה, אלא אף נוח לו שלא נברא. ואם עשה את המצוה שלא לשמה אך ללא סיבה ומניע רעים, אזי מגיע לו שכר כל שהוא, ומשום כך לפחות יקיים את המצוה כך, אך בודאי אינו כמו מי שקיים מצוה לשמה ובכוונה טובה ומלאה.

וז"ל המהרש"א (כתובות סז.) על התירוץ בגמרא שם שנקדימון בן גוריון נתן צדקה רק לכבודו: "'לכבודו הוא דעבד' וכו' - להאי תירוצא משמע דאפילו הוה עביד כדבעי למיעבד, כיון דלא עשה כן משום מצוה אלא לכבודו הוה ליה שלא לשמה ונענש עליה. ואין להקשות, הא אמרינן גבי צדקה אפילו שלא לשמה יש לו שכר עליה, כדאמרינן כדי שיחיה בני וכו'... דיש לומר האי שלא לשמה לכבוד הוא גרע טפי, כמו שמחלקין התוס' בפסחים (נ:) אהא דאמרינן לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה וכו'. ובעלמא אמרינן טוב לו שלא נברא, עיין שם. ורבים בדור הזה שמקבצין עושר שלהם שלא באמונה ובחילול השם בגזילת גויים, ואח"כ מתנדבים מאותו ממון להיות להם כבוד בכל שנה ולתת להם ברכת מי שבירך להיות להם שם ותפארת, ואין זה אלא מצוה הבאה בעבירה, ואין לעושר הזה מלח וקיום כדאמר הכא". יסוד גדול למדת כאן, ידידי, יסוד עולם ואל תשכח: שלא הפולחן הוא העיקר אלא המחשבה והסיבה והמניע. ואם עיקר המניע הוא רע, לא רק שלא קיים מצוה אלא שעבר עבירה גרועה בגלימה ובאדרת של מצוה.

ובדומה, למדנו (ב"ב י:): "אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: בני, מהו שאמר הכתוב: 'צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת' (משלי יד:לד)? נענה ר' אליעזר ואמר: 'צדקה תרומם גוי' - אלו ישראל, דכתיב (דברי הימים א יז:כא): 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'; 'וחסד לאומים חטאת' - כל צדקה וחסד שאומות העולם עושין חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל בו... נענה רבן גמליאל ואמר: 'צדקה תרומם גוי' אלו ישראל... 'וחסד לאומים חטאת' - כל צדקה וחסד שאומות העולם עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא להתיהר בו".

שלא כמזייפי ומסלפי תורת ה', המושפעים כל כך הרבה מן התרבות הזרה, שהופכים את החסד ואת הרחמים למטרות כשלעצמן ובכך מעלים אותם מעל לכל המצוות, ובכורח מציאות זו מפחיתים מערך שאר המצוות, וכן מושכים את המושגים של חסד ורחמים לקיצוניות מטופשת ומסוכנת, כאשר הם כוללים בתוכם גם שונאים ואויבים ורשעים - הרעיון האמיתי של חסד ואמת הוא, שאלה הם רק חלק, אמנם החלק הבולט והחד ביותר, מהמגמה והמטרה העיקרית של תורה, דהיינו ביטול ה"יש" וכפיית היצר והאנוכיות. והרי כל המצוות ניתנו לשם כך, אלא שהחסד והרחמים הם המצוות הישירות והמיידיות ביותר למטרה זו, כפי שהסברנו.
[[סט]]
א"כ, ודאי וודאי שכל טיפה וטיפה של רחמנות וחסד שהאדם מרגיש למען הזולת ממעטות את יצרו ואת האנוכיות שלו. כי האדם שבוכה ומרגיש עד עומק נפשו את הכאב של הזולת, יוצא מתוך עצמו, מתוך האנוכיות, ומשום כך אין כמו הרחמים והחסד למעט את הגאוה ולהרים את האדם.

זאת כוונתו של הלל הזקן, כשבא אליו גוי להתגייר כשהוא עומד על רגל אחת, כלומר, ביקש לדעת את עיקר ותמצית התורה, ואמר לו הלל (שבת לא.): "דעלך סני לחברך לא תעביד; זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור". כוונתו היא: מטרת התורה היא ליצור אדם שממעט את עצמו, ומרסן את האנוכיות שלו, ושובר ומבטל את ה"יש" שבו, וכופה את יצרו, ומשתחרר מהחמדנות והגאוה, שהיא שורש הרע והטומאה. והדרך הישירה והברורה והמיידית ביותר לכך היא הדרך של אהבת הזולת וגמילות חסד לזולת. זה מבטא את עיקר התורה, דהיינו שבירת ה"יש". לכן הוא אמר שזאת כל התורה, כי אכן שבירת ה"יש" היא כל מטרת הקב"ה, וזה מתבטא בביטוי החד והברור ביותר ע"י אהבת הזולת. אך כל השאר, כל שאר המצוות, הן פירושו, כלומר, איך לכוף את היצר. כי מי שנוהג בדברי מוסר ואהבה, משום שהוא מסכים להם כי הם יפים ונעימים, לעולם לא יגיע למטרה האמיתית של שבירת ה"יש". אך בזה שאדם מקיים את כל המצוות, גם את אלה שהן חוקים, בלי סיבה, ועל אחת כמה וכמה מצוות קשות הנוגדות את האהבה ואת המוסר כביכול, בזה הוא מפרש שאהבת הרֵעַ באה לא כמטרה כשלעצמה, אלא כחלק גדול ועצום של המטרה האמיתית של האדם - שבירת האנוכיות וקבלת עול שמים. וכמו כן, מי שמבין את מקומם האמיתי של חסד ורחמים במערכת תורת ה', גם יבין את מגבלותיהם והיכן אסור לגמול חסד ולהיות רחמן, וכמו שכתבנו לעיל.

החסד, כמו כל המדות שמצאנו בתורה, אינו אלא מדה של ה' שנצטוינו לחקות ולקבל על עצמנו, במטרה להידמות לו. כך למדנו (שבת קלג:): "'זה א-לי ואנוהו' (שמות טו:ב)... אבא שאול אומר: 'ואנוהו' - הוי דומה לו. מה הוא חנון ורחום, אף אתה היֵה חנון ורחום". ותרתי משמע, לא רק שתהא חנון ורחום, אלא תהא חנון ורחום בדרך שה' מפרש רחום וחנון, ולא כמו שאתה רואה אותם, וזאת הכוונה ב"הוי דומה לו".

אמרו חז"ל (ספרי, עקב מט): "'ללכת בכל דרכיו' (דברים יא:כב) - אלו דרכי הקב"ה, שנאמר 'ה' ה' א-ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה' (שמות לד:ו-ז), ואומר 'כל אשר יקרא בשם ה' ימלט' (יואל ג:ה). וכי היאך אפשר לו לאדם לקרוא בשמו של הקב"ה? אלא מה המקום נקרא רחום וחנון, אף אתה הוי רחום וחנון ועשה מתנת חנם לכל. מה הקב"ה נקרא צדיק, שנאמר 'צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו' (תהלים קמה:יז), אף אתה הוי צדיק. מה הקב"ה נקרא חסיד, שנאמר 'וחסיד בכל מעשיו', אף אתה הוי חסיד. לכך נאמר 'כל אשר יקרא בשם ה' ימלט', ואומר 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו' (ישעיהו מג:ז). ואומר: 'כל פעל ה' למענהו' (משלי טז:ד)".

עוד אמרו (סוטה יד.): "מאי דכתיב: 'אחרי ה' אלקיכם תלכו' (דברים יג:ה)? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר (שם ד:כד) 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא'? אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים דכתיב (בראשית ג:כא) 'ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם', אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים, דכתיב (שם יח:א) 'וירא אליו ה' באלוני ממרא', אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב (שם כה:יא) 'ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו', אף אתה [[ע]] נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים, דכתיב (דברים לד:ו) 'ויקבור אותו בַגַי', אף אתה קבור מתים".

עוד אמרו חז"ל (תנחומא וישלח י): "'וירא אלקים אל יעקב' - זה שאמר הכתוב: 'כל ארחות ה' חסד ואמת' (תהלים כה:י). בשעה שאמר משה לישראל 'אחרי ה' אלקיכם תלכו' (דברים יג:ה), וחוזר ואומר 'ללכת בדרכיו', אמרו לו, מי יוכל ללכת בדרכיו? והכתיב (נחום א:ג) 'ה' בסופה ובשֹעָרָה דרכו וענן אבק רגליו', וכתיב 'בים דרכך ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו' (תהלים עז:כ), וכתיב 'אש לפניו תאכֵל וסביביו נשֹעֲרָה מאד' (שם נ:ג)? אמר להם משה לישראל, לא אמרתי לכם כך, אלא דרכיו חסד ואמת וגמילות חסדים, דכתיב 'כל ארחות ה' חסד ואמת'. וג"ח, שתחלת התורה ג"ח ואמצעיתה ג"ח וסופה ג"ח. תחלתה, הלביש ערומים, שנאמר 'ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' (בראשית ג:כא). אמצעיתה, ביקור חולים, שנאמר 'וירא אליו ה' באלוני ממרא' (שם יח:א). וסופו, קבר מת, שנאמר 'ויקבור אותו בַגַי' (דברים לד:ו). אף אתם תלכו אחר מדותיו של הקב"ה" (ועיין קהלת רבה ז:[ב]ג).

וכן (בראשית רבה לג:ג): "'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו' (תהלים קמה:ט)... אמר ר' שמואל: טוב ה' לכל ורחמיו על הכל שהן מדותיו הוא מרחם". כלומר, הקב"ה מרחם על כל מדותיו, ורחמיו הם גם מדתו.

הרי שמדות אלו, הנובעות כולן ממדת החסד, הן מדות ה', וכבר בראשית העולם גמל הקב"ה חסד כאשר הלביש ערומים. ומדות ה' שהן טהורות וקדושות כולן ומשקפות את הטוב הכולל והמקיף ואת כל-יכולתו של הקב"ה, מצֻווֹת הן על האדם בישראל, כדי שיהיה דומה לו ככל שאפשר, בזה שהוא כופה ומכניע את גאוותו ואת אנוכיותו ואת יצרו, שהם הם שורש הטומאה והרע והכיעור בעולם. ומדת החסד של הקב"ה היא חלק ממדותיו כולן, כאשר כל אחת מהן נמצאת במקומה ובזמנה המתאים.

וז"ל התנחומא (אמור טו): "אמר דוד (תהלים פט:ז), 'כי מי בשחק יערוך לה''... א"ר אבין הלוי, מי כהקב"ה שהוא מפרנס יתומים ומשביע רעבים, ואין הלשון הזה 'יערך' אלא לשון פרנסה, שנאמר (ויקרא כד:ח) 'ביום השבת ביום השבת יערכנו'... ד"א, 'כי מי בשחק יערך לה'', מי כיוצא בהקב"ה שמלביש ערומים, ואין הלשון הזה אלא לשון כסות, שנאמר (שופטים יז:י) 'וערך בגדים ומחיתך'. ד"א, 'כי מי בשחק יערך לה'', אין הלשון הזה אלא לשון מלחמה, שנאמר (בראשית יד:ח) 'ויערכו אתם מלחמה', ללמדך שהוא עושה מלחמתן של ישראל". הרי לפנינו שוב הכלל היסודי, שמדות ה' כוללות גם אלה של חסד ורחמים וגם אלה של מלחמה ונקמה - והכל בעת הנכונה, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי טו:כג): "ודבר בעתו מה טוב".

תפוס כלל זה בידיך, ידידי, שכל מצוה של חסד שעושה האדם לרעהו מישראל יש בה שתי מצוות. האחת, המצוה הפרטית והמסויימת שקיים (כגון נתינת צדקה או הכנסת כלה או ביקור חולים וכדומה); והשניה, מצוה כוללת לכל מעשה חסד, והיא המצוה של אהבת ישראל שקיים, כמו שנאמר (ויקרא יט:יח): "ואהבת לרעך כמוך". בכל חסד שעושה היהודי לרעהו היהודי, מפגין הוא אהבת ישראל זו, ובזה מקיים גם את המצוה הכוללת של אהבת ישראל (ועיין במה שנכתוב בע"ה בזה להלן).

מי יוכל למדוד את ערכו של חסד, וגמילת חסד, שגומל אדם לרעהו היהודי! אכן, אין לחסד מדידה ולא שיעור, כמו שאמרו חז"ל (פאה א:א): "אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה והביכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה. אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב: כיבוד אב ואם וג"ח והבאת שלום בין אדם לחבירו, ות"ת כנגד כולם" (כי הרי רק ע"י ת"ת ילמד האדם איך לקיים את כל שאר [[עא]] המצוות, כמו שאמרו (ב"ק יז:) "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"; ומלבד זה קיים ערך עליון לתלמוד תורה כשלעצמו, כפי שנסביר בע"ה). ומביאים חז"ל (אדר"נ ד:ה), שכאשר ר' יהושע ראה את ביהמ"ק חרב, "אמר ר' יהושע, אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל. א"ל [רבן יוחנן בן זכאי]: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה זה - ג"ח".

חסד וג"ח הם מושג כולל, ונכללות בהם הרבה מצוות פרטיות כגון צדקה, הכנסת כלה, ביקור חולים וניחום אבלים, והרבה כאלה. למעשה, המושג של חסד אין לו שיעור, אלא כל דבר שאדם עושה לרעהו, ואפילו מלה אחת טובה, הוא חלק מהחסד שבונה את העולם. כלומר, כל מעשה טוב שאדם עושה עם רעהו, נקרא טוב בגלל החסד שנמצא בו, כי החסד הוא הגרעין היסודי שבתוך כל טוב. וכך אמר ר' אלעזר (סוכה מט:): "אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, שנאמר (הושע י:יב): 'זרעו לכם לצדקה, קצרו לפי חסד'". וז"ל רש"י שם: "הנתינה היא הצדקה, והטורח הוא החסד, כגון מוליכה לביתו או טורח שתעלה לו להרבה... שנותן לבו ודעתו לטובתו של עני". כמה אמת הראה לנו רש"י ז"ל! ושוב יש הוכחה ברורה שהמטרה של צדקה וחסד היא ההשפעה על נפשו של האדם הנותן.

מזה ראינו שגם צדקה היא חלק מג"ח, מכיון שהחסד הוא עיקרה של צדקה. וכן אמרו (אדר"נ ד:ה): "אלא מה הן ג"ח שהיה מתעסק בהן [דניאל]? היה מתקן את הכלה ומשמחה, ומלווה את המת ונותן פרוטה לעני...". אך למעשה חז"ל הבחינו בין מה שקראו צדקה, לבין המושג המצומצם של ג"ח, ואמרו (סוכה שם): "בשלשה דברים גדולה ג"ח יותר מן הצדקה: צדקה בממונו, ג"ח בין בגופו בין בממונו [כגון הלואה]; צדקה לעניים, ג"ח בין לעניים בין לעשירים; צדקה לחיים, ג"ח בין לחיים בין למתים". הרי ראינו, שבתלמוד, "צדקה" מצטמצמת לממון, כסף, ואילו "ג"ח" בדרך כלל הוא חסד שאדם עושה בגופו, ובע"ה להלן נעיין בשתיהן.

[[עב]]