פרק טו- אמונה וביטחון

פרק טו

אמונה ובטחון

האמונה והבטחון בהקב"ה - יסוד תורת ה' הם, ואחיזתנו בהם תביא את הגאולה בהדר ובתפארת, ואילו המאיסה בהם תביא על ישראל יסורים שלא ראינו כמותם, רח"ל. על זאת תרד עיני דמעה לילה ויומם, על דורותינו וזמננו, על עת יתומה זו של אבדן האמונה והבטחון בהקב"ה כל יכול, הכח האין סופי של עם ישראל, אלוקי האלקים שבידו הכל ושאין מי שיעמוד נגדו. הרי הבוטח ברהבים, וסומך ובוטח בזרוע בשר, כופר ביכולתו של הקב"ה, ולמעשה במציאותו. והוא רחום יכפר עוון זה שגדול מנשוא, כי גם יראי ה' הקטנים עם הגדולים איבדו את דרך הבטחון המלא והתמים בה' אלקי ישראל.

האמונה והבטחון בה' - יסוד תורת ה' הם. כך אמרו חז"ל (מכות כג:-כד.): "שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה... בא דוד והעמידן על אחת עשרה... בא ישעיהו והעמידן על שש... בא מיכה והעמידן על שלש... חזר ישעיהו והעמידן על שתים... בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר (חבקוק ב:ד): 'וצדיק באמונתו יחיה'".

אכן, האמונה היא היסוד שעליו עומד המבנה של תורת ה', כי בלי אמונה בה', כשאין מושג של כח עליון, כל יכול ויודע הכל, ח"ו, אין תורה ואין יהדות. רק בזכות האמונה בה' יתברך ובמידותיו הנשגבות והאינסופיות נוצר העם היהודי, ורק בגלל האמונה תבוא הגאולה הסופית של העם היהודי. כך אמרו חז"ל (מכילתא, בשלח, מסכתא דויהי פרשה ו): "'אז ישיר משה ובני ישראל' (שמות טו:א) - ר' נחמיה אומר, כל המקבל עליו מצוה אחת באמנה כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקדש, שכן מצינו באבותינו, שבשכר אמנה שהאמינו אבותינו בה', זכו ושרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה, שנאמר (שם יד:לא), 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו', ונאמר: 'אז ישיר משה ובני ישראל'. וכן את מוצא, שלא ירש אברהם אבינו העולם הזה והעולם הבא אלא בזכות אמנה שהאמין בה', שנאמר: 'והאמין בה' ויחשבה לו צדקה' (בראשית טו:ו). וכן את מוצא, שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר האמנה, שנאמר 'ויאמן העם' (שמות ד:לא). וכן הוא אומר: 'אמונים נוצר ה'' (תהלים לא:כד), מזכירין אמונת אבות, ואומר: 'ואהרן וחור תמכו בידיו' וגו' (שמות יז:יב), ואומר: 'זה השער לה' צדיקים יבואו בו' (תהלים קיח:כ). בבעלי אמנה מהו אומר? 'פתחו שערים ויבֹא גוי צדיק שומר אמונים' (ישעיהו כו:ב), השער הזה כל בעלי אמונה נכנסין בו, וכן הוא אומר: 'טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, להגיד בבֹקר חסדך ואמונתך בלילות, עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור, כי שמחתני ה' בפעלך במעשי ידיך ארנן' (תהלים צב:ב-ה). מי גרם לנו לבוא לידי שמחה זו? שכר אמנה שהאמינו אבותינו בעולם הזה שכולו לילה, לפיכך זכינו לעולם הבא שכולו בוקר, לכך נאמר: 'להגיד בבֹקר חסדך ואמונתך בלילות'. וכן יהושפט אומר לעם (דברי הימים ב כ:כ): 'האמינו בה' אלקיכם ותֵאָמֵנו, האמינו בנביאיו והצליחו'. וכתיב (ירמיהו ה:ג) 'עיניך הלוא לאמונה', וכתיב (חבקוק שם) 'וצדיק באמונתו יחיה', וכתיב (איכה ג:כג): 'חדשים לבקרים רבה אמונתך'. וכן אתה מוצא שאין הגליות מתכנסות אלא בשכר אמנה, שנאמר: 'אתי מלבנון כלה אתי מלבנון [[קעח]] תבואי תשורי מראש אמנה' (שיר השירים ד:ח). וכתיב: 'וארשתיך לי לעולם... וארשתיך לי באמונה' (הושע ב:כא). הא, גדולה אמנה לפני הקב"ה, שבשכר אמונה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, שנאמר: 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו, אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'', וכן הוא אומר: 'ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו' (תהלים קו:יב)". הרי, שהורתו של ישראל, באברהם אבינו, ולידתו כעם, במצרים, וגאולתו הסופית - כולן מבוססות על האמונה בה' יתברך.

המושג של אמונה כפי שהוא מבואר בפסוקים אלה כולל למעשה גם את המושג של בטחון, על אף שבאמת הם שני חלקים של מושג אחד. האמונה היא קבלה וידיעה ברורה, שאכן הקב"ה קיים, ושהוא יצר את הכל, ושהוא פעל ועשה נסים ונפלאות גדולים למען ישראל. כלומר, האמונה היא ידיעה והחלטה על דבר שבעבר, דהיינו, שהקב"ה אכן ברא את העולם ואכן עשה נסים לאבותינו במצרים ועל ים סוף ובכל האירועים המתוארים בתנ"ך. ואילו הבטחון הוא פועל יוצא מן האמונה, ומורה על העתיד, והוא ידיעה ושכנוע פנימי שכמו שבעבר עשה הקב"ה נסים ונפלאות, כך בטוחים אנו וברור לנו שיעשה לנו נסים גם בעתיד, וכמו שנראה להלן, בע"ה.

האמונה היא יסוד היסודות של תורת ישראל, שהרי בלי מושג של אלקים ח"ו, אין תורה ואין עם ישראל כעם קדוש ונבחר עם יעוד מסויים וקדוש. הרמב"ם, הנשר הגדול, פתח את ספרו הגדול, משנה תורה, במלים אלה: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו". וכן רבינו בחיי, בספר כד הקמח (ערך אמונה), כתב: "עיקר התורה והמצוה היא האמונה. כי מי שאין לו אמונה נוח לו שלא נברא... והוא שיאמין אדם שיש לעולם בורא נמצא יחיד והוא משגיח בעולם השפל במין האדם בכלל ובפרט". חלק זה של האמונה מתייחס לבריאת העולם וכל אשר בו, והחלק האחר של האמונה היא האמונה שהקב"ה עשה אותות ומופתים ונסים גדולים למען עם ישראל.

האמונה שלנו - הן האמונה ביצירת העולם על ידי הקב"ה והן האמונה שהקב"ה עשה נסים ונפלאות לאבותינו - אינה מושתתת על אמונה עיוורת או עיונית, אלא על ראייה ועדות ממשית. כלומר, אמונתנו שהקב"ה עשה לישראל נסים ונפלאות במצרים ובמדבר, מבוססת על עדות ראייה, שעם ישראל ראה במו עיניו, כי הנסים נעשו לעיני כל ישראל. התורה מורה לנו, שבכל תהליך יציאת מצרים, המכות ששברו את מצרים נעשו בגלוי, כדי שישראל יראה את מציאות ה', יאמין בו, יירא ממנו וידבק במידותיו ובמצוותיו. כך הכתוב אומר (דברים ו:כא-כב): "ואמרת לבנך: עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה, ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים, בפרעה ובכל ביתו לעינינו". וכן (שם ז:יח-יט): "...זכור תזכֹר את אשר עשה ה' אלקיך לפרעה ולכל מצרים, המסות הגדולות אשר ראו עיניך...". וכן בים סוף נאמר (שמות יד:לא): "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

כך גם במעמד הר סיני. שם נאמר (דברים ד:ט-יא): "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב, באֱמֹר ה' אלי, הקהל לי את העם ואשמיעם את דברַי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילַמֵדון. ותקרבון ותעמדון תחת ההר וההר בוער באש עד לב השמים חושך ענן וערפל". וכן (שם:לב-לו): "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, לְמִן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול [[קעט]] הזה או הנשמע כמֹהו. השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי. או הֲנִסָה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסֹת באֹתות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ה' אלקיכם במצרים לעיניך. אתה הָרְאֵתָ לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו. מן השמים השמיעך את קולו ליַסרך ועל הארץ הראך את אִשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש". וכן (שם ה:ג-ד): "לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום כֻלנו חיים. פנים בפנים דִבר ה' עמכם בהר מתוך האש".

אם כן, ראינו, שהאמונה שלנו אינה ענין של רגש עיוור, אלא תוצאה ישירה מראייה, מהוכחה ועדות אישית ועובדתית. כי הקב"ה ידע את טבע האדם ואת קשיות עורף ישראל ואת ספקותיהם ואת הדופי שבלבם, ולכן עשה אותות ומופתים שיראו במו עיניהם, ואף נתן את האות, המופת, ההוכחה הגדולים ביותר שיכולים להיות: התגלות ה' יתברך בכבודו ובעצמו בסיני לעיני כל ישראל, אנשים, נשים וטף. כך כתב הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ח:א): "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכישוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה. היה צריך להשקיע את המצריים - קרע את הים והצלילן בתוכו. צרכנו למזון - הוריד לנו את המן. צמאו - בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קורח - בלעה אותן הארץ. וכן שאר כל האותות. ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו, ואנו שומעים: משה משה, לך אמור להן כך וכך. וכן הוא אומר: 'פנים בפנים דיבר ה' עמכם'. ונאמר: 'לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת'. ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו, שהיא אמת שאין בו דופי? שנאמר (שמות יט:ט): 'הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם'. מכלל, שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה".

בזה נבדלת אמונת ישראל הבדל מהותי ויסודי מכל שאר האמונות שבעולם, המבוססות כולן על עדות או עדויות כביכול של יחיד או של מספר מצומצם של יחידים, כגון האמונה הנפסדת של הישמעאלים והנוצרים, הנשענות על קנים רצוצים של עדויות של יחידים מפוקפקים. רק אמונת ישראל עומדת על בסיס של ראיה והוכחה מעשית, לא של אדם אחד או של כמה יחידי סגולה אלא של כל העם, אנשים נשים וטף. היא מושתתת על ראיה והתבוננות ועדות אישית של כל אדם ואדם בישראל. הרי טענה של יחיד או של קבוצה קטנה לאמת האלוקית, אינה דומה להתגלות אלוקית לכל העם, כמו שהיה בסיני.

לכן, דוקא בלשון יחיד, לכל יחיד ויחיד בישראל, אמר משה רבינו (דברים ד:לה): "אתה הָרְאֵתָ לדעת כי ה' הוא האלקים - אין עוד מלבדו". כלומר, הידיעה וההוכחה שלך שה' הוא האלקים באות מצד זה שהָראֵית, שנתנו לך לראות במו עיניך.

יוצא מדברינו, שהקב"ה עמד על זה שישראל יראה וישמע במו עיניו ובמו אזניו את מציאות ה' ואת גדולתו ואת נפלאותיו. ומזה שראה ישראל בעיניו את כח ה' ואת גבורתו ואת מציאותו, ממילא יֵדע ויאמין שה' גם ברא את העולם ואת כל אשר בו, את השמים ואת כל צבאיו ואת הארץ ואת כל בריותיו. הקשר בין האותות שראה ישראל לבין האמונה בהקב"ה כבורא העולם, רמוז בזה שהתורה מתחילה במעשה בראשית, "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", ומסיימת בפסוק "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". כלומר, היד החזקה [[קפ]] והנסים והנפלאות שנעשו לעיני ישראל, השרישו בישראל את האמונה שהקב"ה ברא את השמים ואת הארץ, ושהוא הכח העליון היחידי. סופה של תורה מעיד על תחילתה.

זאת היא תורת האמונה. מעידה היא על מה שאירע בעבר, שאכן קיים כח עליון כל יכול, והוא ה' יתברך, שיצר את העולם ושעשה לנו נסים ונפלאות עד אין חקר. האמונה מורה על עובדות ועל מעשים שכבר נעשו בעבר, על גדולת הקב"ה, על מעשה ידיו, על פעליו ועל מפעליו, על הנסים שעשה לאבותינו.

כך כתב דוד המלך ע"ה (תהלים קלט:ו-יב): "פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה. אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך. אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים. גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך. ואֹמר אך חשך ישופני ולילה אור בעדני. גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה".

"אמונה" קשורה ללשון "נאמן", דבר איתן, מבוסס, שאינו יכול ליפול, כמו שנאמר (שמואל ב ז:טז): "ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם", וכן (ישעיהו כב:כג): "ותקעתיו יתד במקום נאמן". כמו כן, עניית "אמן" אחרי כל ברכה, היא הכרזה שזהו דבר בטוח ומבוסס ואיתן, כמו שנאמר (תהלים מא:יד): "ברוך ה' אלקי ישראל מהעולם ועד העולם, אמן ואמן". כלומר, איתן וקבוע לעולם.

הבטחון, לעומת זאת, הוא התוצאה של האמונה. מאחר שאנו מאמינים שה' עשה בעבר את הדברים שמנינו, אנו בטוחים שהוא מסוגל לעשות כך גם בעתיד, וברור לנו שיקיים מה שהבטיח לנו (אלא שבתנ"ך ובחז"ל לשון "אמונה" כוללת הרבה פעמים גם את המושג של בטחון).

הבטחון בה' יתברך ככח עליון, כל יכול, שבידו לגאול ולהושיע ולהציל ולהגביה שפלים ולהקים מעפר דל, אינו סתם מליצה, אלא הוא המבחן וההוכחה לאמונת האדם במציאות ה'. כי מי שאינו משליך את יהבו על ה' יתברך, מראה שאינו מאמין בכחו וביכולתו של הקב"ה, וזה סימן שבאמת אינו מאמין במציאותו, ח"ו. הבטחון בה' כולל גם את הרעיון שהקב"ה כל יכול ובידו הכל, וגם את הרעיון המרכזי שאנו זקוקים לו ולעזרתו, כי אנו השפלים והחלשים והסופיים איננו מסוגלים להתמודד לבד עם צרותינו ועם בעיותינו. הבטחון בה' הוא הודאה שאנחנו מתי מעט, ושאנו צריכים לשאת אליו עיניים לעזרה, ובכך אנו מרסנים ומחלישים את היצר ואת הגאוה ואת האנוכיות, שזה מטרת האדם בעולם. משום כך, מרכז התפילה הוא העמידה, שמונה עשרה הברכות, ולא קריאת שמע שיש בה ייחוד ה', ולא כל התפלות והשבחים לא-ל (ולכן העמידה נקראת בלשון חז"ל "תפלה", כי היא היא עיקר התפלה), וכל כך למה? משום שבעמידה, ה"תפלה", יש תחנונים ובקשות, זעקה לה' לעזור לנו, לסייע לנו, להצילנו; ויש בכך הכרה בגדולת ה' ובשפלות האדם, והכרה זו היא יסוד העולם. זה מה שבאה מידת הבטחון להשריש בנו. וכמה חשוב לאדם בישראל לשים בפניו תמיד את הכח האינסופי של הקב"ה, ולחרוט על לוח לבו את נכונותו לציית ללא גבול להקב"ה, בידיעה שבטחון בה' צריך להיות הוא דבר בלתי מסוייג, ושאם יעשה האדם את מה שמוטל עליו, אזי הקב"ה לא רק שיקיים את מה שהבטיח, אלא כביכול חייב הוא לקיים את מה שהבטיח. וכך אמרו חז"ל (ספרי, עקב מט): "ואם עשיתם מה שעליכם, אף אני אעשה מה שעלי". כלומר, הקב"ה אומר "מה שעלי", היינו מה שעלי לעשות, מה שאני חייב לעשות. וכן, על הפסוק (דברים כו:טו) "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל...", כתב רש"י: "עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך לעשות...".

[[קפא]]

הבטחון בה' ככח עליון כל יכול, מוצא את ביטויו המלא בשירת חנה (שמואל א ב:א-י): "עלץ לבי בה' רמה קרני בה', רחב פי על אויבי כי שמחתי בישועתך. אין קדוש כה' כי אין בלתך ואין צור כאלקינו. אל תרבו תדברו גבֹהה גבֹהה יצא עתק מפיכם, כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות. קשת גבורים חַתים ונכשלים אזרו חיל. שבֵעים בלחם נשֹכָרו ורעבים חדֵלו, עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אֻמללה. ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם. מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון, להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחִלם, כי לה' מצֻקי ארץ וישת עליהם תבל. רגלי חסידיו ישמֹר ורשעים בחשך ידָמו כי לא בכח יגבר איש. ה' יחתו מריביו עליו בשמים ירעם, ה' ידין אפסי ארץ, ויתן עֹז למלכו וירם קרן משיחו".

דוד המלך ע"ה מילא את ספר תהלים בדברי בטחון מלא בהקב"ה, ושיריו הם נר לרגלנו בתורת הבטחון בה' יתברך. כך הוא אומר (תהלים ד:ט): "בשלום יחדו אשכבה ואישן, כי אתה ה' לבדד לבטח תושיבני". וכן (שם ה:יב): "וישמחו כל חוסי בך, לעולם ירננו ותסך עלימו...". וכן (שם ט:יא): "ויבטחו בך יודעי שמך, כי לא עזבת דורשיך ה'". וכן (שם יג:ו): "ואני בחסדך בטחתי, יגל לבי בישועתך...". וכן (שם טז:ח): "שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט". כלומר, חייב אדם לשוות ולהעמיד את ה' לנגדו תמיד ואז לא יירא, כי אז יזכור תמיד שהקב"ה, שהוא כל יכול, לצדו, ולא ימוט, כמו שנאמר (שם נה:כג): "לא יתן לעולם מוט לצדיק", וכן (משלי כד:טז): "כי שבע יפול צדיק וקם".

חייב אדם להעמיד ולהציג את הקב"ה לנגדו תמיד, לא רק כדי שזה יתן לו בטחון מתמיד, אלא גם כדי שבכך יזכור וידע את הקב"ה תמיד, ובכך ילך תמיד בדרכיו, וזה יבטיח לו את עזרת ה'. וכך אמר שלמה המלך ע"ה (שם ג:ו): "בכל דרכיך דעהו", ואמרו חז"ל על זה (ברכות סג.): "דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה? 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך'". וז"ל המהרש"א שם: "לא קאמר 'זכרהו', אלא 'דעהו', ידיעה אמיתית במציאותו ושהוא יכול ומשגיח בכל דרכיך, לתת שכר טוב לצדיקים ולענוש רשעים...".

לגבי בטחון בה' נאמר עוד (תהלים יח:ג-ד,כט-ל): "ה' סַלעי ומצודתי ומפלטי, א-לי צורי אחסה בו, מגני וקרן ישעי משגבי, מהולל אקרא ה' ומן אויבי אִושע... כי אתה תאיר נרי, ה' אלקי יגיה חשכי, כי בך ארוץ גדוד ובאלקי אדלג שוּר". וכן (שם כ:ב,ח): "יענך ה' ביום צרה, ישגבך שם אלקי יעקב... אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר". וכן (שם כב:ה-ו): "בך בטחו אבותינו, בטחו ותפלטמו, אליך זעקו ונמלטו, בך בטחו ולא בושו". וכן (שם כג:ד): "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי, שבטך ומשענתך המה ינחמֻני". וכן (שם כה:כ): "שמרה נפשי והצילני, אל אבוש כי חסיתי בך". וכן (שם כז:יד): "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'". וכן (שם לא:כה): "חִזקו ויַאֲמֵץ לבבכם כל המיחלים לה'".

משני הפסוקים האחרונים למדנו את סוד הבטחון האמיתי: שקשה מאד לעמוד בפני צרות רבות ורעות, מפרכות ומדכאות, ובפני מצב של יאוש וכמעט אבדן תקוה, ומכל מקום לבטוח בה'. לזה דרוש חיזוק עצום, ולזה אמר דוד המלך ע"ה "קוה אל ה'" - כלומר, מול כל הצרות, קוה אל ה' ובטח בו, ואם ניסית וקשה לך, אז "חזק ויאמץ לבך", כלומר תתחזק ותתאמץ ותמצא את הכח לבטוח בו, ואז הבטחון כבר יתן לך כח מצד עצמו.

עוד נאמר על הבטחון (שם לא:כ): "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, פעלת לחוסים בך נגד בני אדם". וכן נאמר (שם לב:י): "רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו". [[קפב]] ועל זה מצאנו בילקוט שמעוני (תהלים תשיט): "רבי אליעזר ורבי תנחום בשם רבי ירמיה: אפילו רשע ובוטח בה', חסד יסובבנו". עד כדי כך גדול הבטחון בה', שגם אם בגלל חולשתו או בגלל סיבות אחרות אדם אינו מקיים את מצוות התורה, מ"מ אם באמת ובתמים יבטח בה' - חסד יסובבנו. הסכת ושמע, כמה גדול הוא בטחון בה', וכמה חייב אדם לקושרו בקשר של קיימא ללבו, למוחו, ולנפשו, כי הוא ההוכחה לאמונה במציאות ה', ואשרי אדם שיזכה לו, ועל זה נאמר (ירמיהו יז:ז): "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו". אכן ברוך אדם זה, כי לא רק יקבל את שיא השכר על בטחונו בה', אלא גם יזכה לשמחה ולשלוה בחיי עוה"ב. כי כפי שנראה בע"ה, השמחה היא תנאי מוקדם לבטחון בה', וגם פועל יוצא הכרחי מבטחון זה.

בטחון בה' היא קריאה והכרזה נגד ה"מציאות". כי הבטחון האמיתי קובע שהמציאות האמיתית אינה דוקא מה שהעין רואה עתה, או מה שהאוזן שומעת, או מה שהאצבע מרגישה. המציאות האמיתית היא שהקב"ה יכול להפוך את קערת ה"מציאות" על פיה, ושאין דבר העומד בפני רצונו של ה'. כך כותב רבינו בחיי (כד הקמח, סוף ערך בטחון): "כל מי שבוטח בה' יתברך, מדת החסד המפרנסת את העולם מקיפתו מכל צד, שנאמר 'והבוטח בה' חסד יסובבנו'. והוא הממציא לו סיבות שיתפרנס בהם, כי אין הסיבות נבצרות ממנו יתברך".

וזאת כוונת דוד המלך ע"ה באומרו (תהלים נה:כג): "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך". לא מליצה היא, ולא סתם מושג של שיעור "מוסר", אלא מציאות, ואמת. ואמרו חז"ל (סוטה מח:): "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר: מה אוכַל למחר - אינו אלא מקטני אמונה".

כדי ללמד מידה זו של אמונה ובטחון, הוריד הקב"ה את המן לפרנסת אבותינו במדבר. המן בא כתגובה לתלונות בני ישראל שהטילו ספק ביכולת ה' לתת להם אוכל - והפגינו חוסר אמונה מובהק כלפי הקב"ה. כך אמר דוד המלך ע"ה (תהלים עח:יט-כב): "וידברו באלקים, אמרו: היוכל א-ל לערוך שלחן במדבר... הגם לחם יוכל תת, אם יכין שְאֵר לעמו; לכן שמע ה' ויתעבר ואש נִשֹקָה ביעקב וגם אף עלה בישראל; כי לא האמינו באלקים ולא בטחו בישועתו". לכן החליט הקב"ה לתת להם מן, כנגד אי-אמונתם, וכסמל האמונה והבטחון בו. על אלה שלא שמעו למשה והותירו מן המן עד למחרת, אמרו חז"ל (מכילתא, בשלח, מסכתא דויסע ד): "אלו מחוסרי אמונה שבישראל".

בירידת המן היו כמה נקודות מיוחדות: האחת, שלא ירדה כמות גדולה, שאילו כן היו יכולים בני ישראל ללקטו ולהכניסו לשמירה כדי להבטיח אוכל לעתיד, אלא הוא ירד רק פעם ביום ואחר כך נמס. השניה, שלכל אדם היתה כמות מוגבלת, עומר לגולגולת, ולאחר שאכלה לא נשאר לו אוכל, והיה צריך להמתין עד למחרת היום. השלישית, שאם אדם ניסה ללקט יותר מהמכסה, הכמות שליקט מעבר לעומר לגולגולת הבאישה והסריחה. כך נאמר בתורה (שמות טז:ד,טו-כ): "ויאמר ה' אל משה: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו, הילך בתורתי אם לא... ויאמר משה אלֵהם... זה הדבר אשר צוה ה', לִקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגֻלגֹלת מספר נפשותיכם, איש לאשר באהלו תקחו. ויעשו כן בני ישראל וילקטו המרבה והממעיט; וימודו בעומר, ולא העדיף המרבה, והממעיט לא החסיר, איש לפי אכלו לקטו. ויאמר משה אלֵהם: איש אל יותִר ממנו עד בוקר; ולא שמעו אל משה, ויותירו אנשים ממנו עד בוקר, וירֻם תולעים ויבאש...".

המן היה נס איום ועצום; הסמל הממשי של בטחון בה', המפרנס כל בשר; והוכחת אדנותו על חוקי הטבע, והשגחתו בעליונים ובתחתונים. המן ירד רק פעם ביום, [[קפג]] ולא בכמות גדולה, וכל זאת כדי שלא יוכלו ישראל ללקט הרבה ולהכניסו לשמירה ובכך ישבו בשלוה ובנחת, בידיעה שבסלם יש די אוכל. כי הקב"ה רצה להשריש בתוכם את תורת האמונה והבטחון - שכל חייהם תלויים כל יום וכל שעה וכל רגע אך ורק בחסדי ה', כך שישאו את עיניהם לשמים בבטחון בו, שאכן יפרנס אותם כל יום, ובכך ישברו את גאותם ואת האנוכיות שבתוכם, ויקבלו עליהם עול מלכות שמים. וזאת כוונת המלים "למען אנסנו, הילך בתורתי אם לא": המן היה נסיון ומבחן לישראל, האם יבטחו בה' ויסמכו עליו (והנה, הקב"ה אמר: "הילך בתורתי אם לא", בעוד הוא התכוון: אם יאמינו בי; ובזה יש רמז גדול לכלל שבטחון בה' ואמונה בו הם "התורה", שעליהם העמיד הקב"ה את כל תרי"ג המצוות, כמו שהבאנו לעיל ממסכת מכות כד.). וכן נאמר (דברים ח:ב-ג,יא-יד,טז): "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענותך לנסותך, לדעת את אשר בלבבך - התשמור מצוותיו אם לא; ויענך וירעִבך ויאכִלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך. למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם... השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך... פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת... וכל אשר לך ירבה; ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים... המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך, להיטִבך באחריתך".

המלה "מן" לקוחה מהמלה "אמונה", כי המן הוא הסמל הממשי של אמונה ובטחון, כמו שאמרו חז"ל (תנחומא בשלח כ) על הפסוק (שמות טז:ד): "'דבר יום ביומו' - מי שברא יום ברא פרנסתו". ומן זה - סמל האמונה - הושם למזכרת עולם, כמו שנאמר (שם:לב-לג): "זה הדבר אשר צוה ה': מלֹא העֹמר ממנו למשמרת לדורותיכם למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר... קח צנצנת אחת ותן שמה מלֹא העֹמר מן...". ואמרו חז"ל (תנחומא שם כא): "שבשעה שאמר ירמיה לישראל: מפני מה אין אתם עוסקין בתורה, אמרו לו: אם אנו עוסקין בתורה, במה נתפרנס? באותה שעה הוציא להן צנצנת המן ואומר להם... אבותיכם שעסקו בתורה ראו מהיכן נתפרנסו. ואתם עִסקו בתורה ואני אפרנס אתכם מזה". המן היה ונשאר סמל הבטחון בה' ויכולתו לפרנס ולהציל את עמו, ולכן אמר הקב"ה להכניסו דוקא לצנצנת, כמו שאמרו חז"ל (תנחומא שם): "איני יודע של מה היה, אם של כסף, אם של זהב, אם של ברזל, אם של עופרת. תלמוד לומר: 'צנצנת', לא אמרתי אלא דבר המציץ מחברו - אין את מוצא אלא כלי חרס". כי הקב"ה רצה שכל דבר הקשור למן יסמל שפלות והכנעה ובטחון. החרס מסמל את זה, וכמו שכתב הפייטן (תפלת "ונתנה תוקף", במוסף של הימים הנוראים): "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו, משול כחרס הנשבר".

הקב"ה קבע למן את השיעור של עומר לגולגולת, וזאת כי העומר הוא עשירית האיפה, והוא כנגד המעשר שעתיד ישראל להפריש, בהודאה ובהכרה שהתבואה באה מה'. הנה, מצאנו עומר במן, וכן בעומר התנופה שמקריבים בט"ז בניסן כדי להתיר את התבואה החדשה. מצוה זו של עומר התנופה שנותנים כביכול להקב"ה, באה משום עומר המן שנתן הקב"ה לישראל, כמו שאמרו חז"ל (פסיקתא רבתי יח): "אמר הקב"ה לישראל: בָנַי, כשהייתי נותן לכם את העומר, הייתי נותן לכל אחד ואחד מכם 'עומר לגולגולת מספר נפשותיכם [איש] לאשר באהלו תקחו' (שמות טז:טז), ועכשיו שאתם נותנים לי את העומר אין אתם נותנים לי אלא עומר אחד משל כולכם...". הרי שמצות הנפת העומר שמתיר את החדש, באה כזכרון לעומר המן. היא באה גם כסמל לאמונת ישראל ובטחונו בהקב"ה, משום כך אמרו חז"ל (שם): "באיזו זכות זכו ישראל ליתן להם את ארץ כנען? בזכות העומר. לפיכך משה מזהיר את ישראל 'והבאתם את עֹמר [ראשית קצירכם]' וכו' [[קפד]] (ויקרא כג:י)". וכן (שם): "רבי יוחנן אמר, לעולם לא תהא מצות העומר קלה בעיניכם, שעל ידי מצות העומר זכה אברהם וירש את ארץ כנען, שנאמר: 'ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך' וגו' (בראשית יז:ח), על מנת: 'ואתה את בריתי תשמור' (שם:ט). ואיזה זה? מצות העומר". הכוונה הברורה בכל זה היא, שבזכות האמונה והבטחון בה', יירשו את ארץ כנען, והעומר הוא הסמל המובהק של בטחון זה, כי הוא כנגד המן. וכן בכל מה שקשרו חז"ל לעומר, הכוונה היא לבטחון שהעומר מסמל.

אמרו חז"ל (שם): "רבי יהושע בן לוי אמר, היא שעמדה להם בימי גדעון, שנאמר: 'ויבא גדעון והנה איש מספר [לרעהו] חלום, ויאמר, הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין ויבא עד האֹהל ויכהו [ויפֹל] ויהפכהו למעלה ונפל האוהל' (שופטים ז:יג). מהו 'צליל לחם שעורים'? רבנן אמרין, על שצליל עליהם אותו הדור מן הצדיקים, ובזכות מה ניצלו? בזכות לחם שעורים. ואיזו זו, מצות העומר. ר' שמואל בר נחמן [אמר], היא שעמדה להם בימי חזקיה: 'והיה כל מעבר מטֵה מוּסדה אשר יניח [ה'] עליו בתופים ובכנורות ובמלחמות תנופה נלחם בם' (ישעיהו ל:לב). וכי יש מלחמות [תנופה] באותו הדור? הוי אומר, זו מצות העומר".

העומר מסמל את הבטחון העמוק והאיתן, שגם כשיש חושך ודכאון והמצב אבוד, לכאורה, אין להתייאש, כי הקטן והמעט יכול להתגבר על הגדול והחזק, כמו שהיה בזמן גדעון. וזאת כוונת חז"ל בפסיקתא (שם): "רבי לוי אמר, היא שעמדה להם בימי הָמָן. בזמן שראה מרדכי להמן שבא לקראתו והסוס בידו, אמר: דומה אני שרשע זה להרגני בא. ואמר לתלמידיו, בִרחו לכם שלא תכוו בגחלתי. אמרו, בין לחיים בין למות עמך אנו. מה עשה? התעטף בטליתו ועמד לו להתפלל. אתא ההוא רשע ויתיב להון גביהון. אמר להון, במה אתם עסוקים? אמרו לו, במצות העומר שהיו ישראל מקריבין בבית המקדש. אמר להון, ודמה הוה הדין עומרא דכסף וזהב או דחיטין ושערין. ואמרין ליה, דשערים. אמר להון, וכמה הות טימי דידיה, בכ' קנטירין או בי' קנטירין. אמרין לו, סגין בי' מנין. אמר להון, קיימון דנצחין עשרת מניכון לעשרת אלפין קינטרי דכספא".

משום כך, גזרה התורה לעשות "תנופה" בהבאת העומר, כמו שנאמר (ויקרא כג:יא): "והניף את העֹמר לפני ה' לרצֹנכם". כי התנופה מסמלת את ריבונותו ואת כל-יכולתו של הקב"ה, שהן הבסיס לאמונתנו ובטחוננו, כמו שאמרו חז"ל (שם): "'והניף את העומר לפני ה' לרצונכם' - כיצד היה מניפן? רבי חמי בר עוקבא בשם רבי יוסי בר חנינא: מוליך ומביא כדי לבטל רוחות קשות, מעלה ומוריד כדי לבטל טללים קשים. ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אומר, מוליך ומביא למי שהעולם כולו שלו, מעלה ומוריד למי שהעליונים והתחתונים שלו".

נמצא, שהבטחון בהקב"ה והידיעה הברורה שבידו לעשות הכל ולענות לתפלותינו ולבקשותינו, נקבעו שוב ושוב במצוות התורה. על היהודי רק לפנות אליו, לשאת אליו את עיניו ואת קולו, לסמוך עליו. כך הכתוב אומר (תהלים לג:יח): "הנה עין ה' אל יראיו, למיחלים לחסדו". כלומר, חייב האדם בישראל לייחל לה'. וכן הכתוב אומר (שם:כב): "יהי חסדך ה' עלינו, כאשר יחלנו לך". כלומר, כערך הייחול כך ערך החסד שיהיה עלינו. וכן נאמר (שם לד:ט-יא,כג): "טעמו וראו כי טוב ה', אשרי הגבר יחסה בו; יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו; כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב... פודה ה' נפש עבדיו ולא יאשמו כל החוסים בו". שוב - התנאי לפדיון הוא שיחסה האדם בה'.

כללו של דבר: הבטחון הוא ההכרה וההודאה של האדם בישראל שהוא תולעת ולא איש, עפר ואפר, כחרס הנשבר, חלש וסופי, ושרק הקב"ה יכול לעזור לו בעת [[קפה]] צרה, כי הקב"ה הוא כל יכול ואין סופי ומי יעמוד נגדו? וככל שהמצב נראה אבוד, וככל שהיאוש מתגבר, כן חייב האדם להתגבר ולהתחזק בבטחון, כמו שנאמר (שם:כ): "רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה'". וז"ל רבינו בחיי (כד הקמח, ערך בטחון): "ומענין הבטחון: שלא יתערב שום ספק בבטחונו, ואף אם ימצאוהו רעות רבות וצרות, יתאמץ בעבודת ה' יתברך ויבטח בו באמת".

עוד כתב רבינו בחיי (שם): "וכל מי שיש בו מדת הבטחון, בידוע שיש בו מדת האמונה, כי הבטחון כדמיון פרי האילן והאמונה כמו האילן, וכמו שהפרי הוא אות על האילן או על העשב הגדל בו ואין האילן אות על פרי, כי יש כמה אילנות שאינן עושין פירות, כמו אילני סרק, כך הבטחון אות על האמונה ואין האמונה אות על הבטחון".

התבונן היטב במה שאמר כאן פה קדוש, ש"אין האמונה אות על הבטחון". ולכאורה, תמוהים הם דברי רבנו בחיי, שהרי ההגיון אומר שהבטחון הוא תוצאה הכרחית של האמונה, שהרי אדם המאמין שהקב"ה עשה נסים לאבותינו וברא את העולם ואת כל אשר בו ושולט על הכל ומנהיג ומוביל את הכל, בודאי יהיה בטוח בלי ספק שהקב"ה יקיים את מה שהבטיח לנו אם נלך בדרכיו ונשמור את מצוותיו, וממילא בודאי ינהג בהתאם, למרות כל הקשיים. ואם כן, מה פשר דברי רבינו בחיי שאין האמונה אות על הבטחון, בעוד, לכאורה, ברור ופשוט שהבטחון הוא תוצאה הכרחית והגיונית של מידת האמונה? אלא, לצערנו ולבושתנו לא כך הוא המצב. רבים וטובים מכריזים על אמונתם בהקב"ה ובכל-יכולתו, אך מעטים הם בני העלייה שבוטחים בו ושמסתכנים למען מצוותיו ולמען קידוש שמו, בבטחון באותו אלקים שעל אמונתם בו הם צווחים בפה מלא. כי הרי כמה קל ונעים הוא להצהיר אמונים לאמונה בה' ובמה שעשה בעבר! כמה פשוט הוא לדרוש ולנאום ולזעוק את אמונתנו במציאות ה', בכוחו ובגבורתו בנוגע למה שעשה בימי קדם! מי מבין שומרי תורת ה' ומצוותיו אינו מצהיר את אמונתו שהקב"ה עשה אותות ומופתים באדמת בני חם, או שהופיע מהר פארן לתת את התורה לישראל? מי לא ידקלם בבית הכנסת את פסוקי דזמרה, ובהם (תהלים קמו:ג,ה): "אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה... אשרי שא-ל יעקב בעזרו...". אך כמה מכל אלה הגאים באמירתם היומיומית, מיד לפני תפלת העמידה של שחרית, ש"ממצרים גאלתנו... ומבית עבדים פדיתנו, כל בכוריהם הרגת... וים סוף בקעת, וזדים טבעת וידידים העברת..." - מובילים את אמונתם בעבר לבטחון על העתיד?

נגע הצרעת, אבי אבות הטומאה, של ימינו, הוא חוסר הבטחון, ההיסוס לבטוח בה', מתוך ספק ביכולתו האמיתית של הקב"ה לעזור, מתוך מפחד בשר ודם, ומתוך יראה מ"המציאות" שהורסת את יראת ה' ואת בטחוננו בו; הן לגבי הפרט, האדם בישראל, והן לגבי הכלל - עם ישראל; הן לגבי דאגת אדם ופחדו לעתידו האישי ולגבי צרותיו הפרטיות, והן לגבי הפחד מהאוייב המאיים על כלל ישראל. אותו אדם מישראל הממלמל בתפלתו "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר" (תהלים כ:ח), אינו מבין איך יוכלו עם ישראל ומדינתו להחזיק מעמד ללא רכב וסוסים. האמונה שהיא דבר כה קל להניפה ולענות אמן אחריה, אינה דורשת כלום מן האדם. אך לא כן מידת הבטחון. בטחון דורש מהאדם לפעול, לעשות, לתת, להתמסר, להסתכן, הוא בעצמו, עכשיו, והכל בבטחון שאכן בסופו של דבר יהיה טוב. לא כל המאמין בוטח, וחוסר בטחונו של אדם מוכיח בסופו של דבר על חולשת אמונתו, או ח"ו על שקריותה. כך כתב רבינו בחיי (שם): "וענין הבטחון: שיתלה בטחונו בה' יתברך לבדו, ושיזכור אותו בכל פרטי פעולותיו, ושיתבונן כי אין המעשה ההוא מסור בידו אלא ברצונו יתברך, [[קפו]] לפי שיש הרבה בני אדם שבוטחים בה' יתברך בכלל והם מאמינים אמונה שלימה כי הכל בידו יתברך, אבל ענין הבטחון בפרטים לא ישית אל לבו...".

אכן, נודע הדבר. קל להאמין בדבר כללי ועיוני שאינו דורש מהאדם עצמו הקרבה אישית. אין קושי לתפוס את האמונה הכללית שהקב"ה כל יכול. אך כאשר מגיע האדם לשעת האמת, שבה הוא נדרש להוכיח את אמונתו על ידי פעולה אישית הנוגעת לחייו - והיא פעולה קשה ומסוכנת, הדורשת מסירות נפש והעזה - אזי הבטחון בהקב"ה נמס ואוזל, בדרך כלל.

הבטחון בה' מתייחס הן לאדם בישראל כפרט, והן לעם ישראל ככלל. על האדם בישראל כפרט כתב רבינו בחיי (כד הקמח, ערך בטחון): "ענין הבטחון בה' יתברך, פירש הרב הקדוש ר' יונה זצ"ל (בביאורו למשלי ג:כו), כי הוא שיֵדע האדם עם לבבו כי הכל בידי שמים, ובידו לשנות הטבעים ולהחליף המזל, ואין לו מעצור להושיע ברב או במעט, וגם כי צרה קרובה אליו, ישועת ה' קרובה לבוא, כי כל יכול ולא יבצר ממנו מזימה, גם כי יראה החרב על צוארו אין ראוי לו שתהיה ההצלה נמנעת מלבו, ופסוק מלא הוא באיוב (יג:טו): 'הן יקטלני לו איחל'. והוא שאמר חזקיה לישעיהו הנביא ע"ה: 'כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב מונחת לו על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים', שכן דרשו ז"ל בפרק חלק [אצלנו הוא בברכות י.]: 'אמר ישעיה לחזקיה, "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה" (מלכים ב כ:א), מת אתה בעולם הזה, ולא תחיה לעולם הבא. א"ל: מאי טעמא. א"ל: משום דלא נסבת איתתא ולא הוו ליך בנין. א"ל: חזאי ברוח הקודש דנפקו מנאי בנין דלא מעלו. א"ל: בהדי כבשי דרחמנא למה לך, איבעי לך לעסוקי בפריה ורביה, ומאי דניחא קמי דקוב"ה ליעביד. א"ל: השתא הב לי ברתך, אפשר משום דידי ודידך נפקי זרעא מעלייא. א"ל: כבר נגזרה גזרה. אמר לו: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא, שאפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים'. ולמדוהו מן המקרא הזה: 'הן יקטלני לו איחל'. וזה שכתוב (תהלים סב:ט): 'בטחו בו בכל עת', כלומר בכל עת שהצרה קרובה ואין אדם יודע דרך להינצל ממנה, יש לבטוח בו, כי הרבה שערים למקום".

אדם חייב לבטוח בה' בלי יאוש, בלי דכאון ובלי כניעה לרעה, אלא בתקוה ובציפייה שמחר יהיה טוב יותר. והדאגה והדכאון והיאוש הם הרס האדם וניגוד לבטחון. כך אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יב:כה): "דאגה בלב איש יַשחנָה ודבר טוב ישמחנה". כלומר, כשנכנסת הדאגה ללבו של אדם, ינסה להשפיל ולמעט אותה ויוריד אותה מכמותה, כי אם לא יעשה כך, היא תשפיל ותשחה אותו לארץ. לא יתכן שבטחון ודכאון ידורו בכפיפה אחת, כי האדם הדואג והעצוב והמיואש אינו מרים את עיניו להקב"ה בתקוה, אינו רואה בהקב"ה גורם רציני ח"ו. מצד אחד, אדם כזה אינו שוקל את האפשרות שהרעות שבאו עליו באו לטובתו, ליסרו ולהוכיחו, וכדי שיגדל ויתרומם נפשית ביסורים, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ג:יב): "כי את אשר יאהב ה' יוכיח", וכן אמרו חז"ל (ברכות ה.): "אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו... פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה... ואם תלה ולא מצא, בידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר: 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח'. אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: כל שהקב"ה חפץ בו, מדכאו ביסורין, שנאמר (ישעיהו נג:י): 'וה' חפץ דכאו החלי'. יכול אפילו לא קיבלם מאהבה? ת"ל: 'אם תשים אשם נפשו' (שם) - מה אשם לדעת אף יסורין לדעת". אדם שאינו מתחשב באפשרות זו, למעשה דוחק את רגליו של הקב"ה מן העולם. מצד שני, אדם שדואג, מתעצב ומתייאש, אינו מתייחס אל הקב"ה כגורם שיכול לעזור לו ולהצילו. יותר מזה: אדם השקוע בדכאון ובייאוש רואה את עצמו [[קפז]] כמרכז העולם, שרק צרותיו ובעיותיו חשובות, ואין גאוה ואנוכיות יותר גדולה מזו. בכך הוא כופר בהקב"ה וכביכול מצמצם אותו, כי גס הרוח, הגאוותן, קורא תיגר על הקב"ה, ואמרו חז"ל (סוטה ה.): "כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם". העצבות, הדכאון, היאוש עומדים בניגוד לבטחון בה' ככח עליון, כל יכול, שבידו לעשות את הכל, להגדיל ולהשפיל, לרומם ולהוריד, ואילו השמחה מורה על הבטחון בה', שבידו לעזור לאדם ולהרים מעפר דל, ואביון מאשפות.

השמחה היא חלק בלתי נפרד של הבטחון. אמרו חז"ל (שבת ל:): "'ושבחתי אני את השמחה' (קהלת ח:טו) - שמחה של מצוה; 'ולשמחה מה זֹה עושה' (שם ב:ב) - זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר [באלישע] (מלכים ב ג:טו): 'ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה''". עוד אמרו חז"ל (מדרש הגדול בראשית מה:כז): "אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך דבר שמחה". לא תיתכן השראת שכינה או נבואה אלא בשמחה, בלי דאגה ועצבות, וזו אות מובהק לבטחון בה' שהוא בודאי ייטיב לטובים בסופו של דבר.

כל החיים חייבים להיות מוקדשים לעבודת ה', ועבודת ה' כולה חייבת להיות רק בשמחה ובבטחון בה' יתברך. כך אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ק:ב-ג): "עבדו את ה' בשמחה, בֹאו לפניו ברננה, דעו כי ה' הוא אלקים, הוא עשנו ולו אנחנו, עמו וצאן מרעיתו". יש קשר בל ינותק בין הרישא לסיפא: רק אם עובדים את ה' בשמחה, אפשר לדעת "כי ה' הוא אלקים", כלומר, להגיע לאמונה ברורה ולבטחון בלתי מעורער. אכן, רק שמחה מורה על בטחון זה, ואילו כל דאגה וכל עצבון וכל פחד ויאוש, סימנים מובהקים הם לחוסר בטחון, כי אילו היינו באמת מאמינים שה' הוא האלקים, לא היינו מסוגלים להיות שרויים בצער ודכאון, אלא היינו מאושרים ובטוחים שהקב"ה יעזור לנו. וגם אם מאיזו סיבה לא יעזור לו - הרי כבר אמרו חז"ל (ברכות ס:): "תנא משמיה דר' עקיבא, לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל דעביד רחמנא לטב עביד". וכן, על הצדיק והטהור נחום איש גם זו, אמרו חז"ל (תענית כא.): "ואמאי קרו ליה נחום איש גם זו? דכל מילתא דהוה סלקא ליה אמר: גם זו לטובה". יסוד זה מבוסס על עמוד התווך של בטחון, שה' הוא כל יכול ויודע הכל, ואם כן ודאי שכל מה שהוא עושה, גם אם עתה נראים הדברים כצרות רבות ורעות, בסופו של דבר נבין שנעשו לטוב.

בטחון זה בה' הוא לב לבו של צידוק הדין. המשנה אומרת (ברכות נד.): "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". ושאלו על זה בגמרא (שם ס:): "מאי חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה...? אמר רבא: לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה... רבי תנחום אמר: מהכא (תהלים קטז:יג,ג-ד): 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא; צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא' [כלומר, בין אם זה כוס ישועות, שהוא שמחה, ובין אם זה צרה ויגון - בשניהם "בשם ה' אקרא"]. ורבנן אמרי מהכא (איוב א:כא): 'ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך'". וכן נאמר (איוב לד:יב): "אף אמנם א-ל לא ירשיע וש-די לא יעַוֵת משפט", וכן (משלי ח:ח): "בצדק כל אמרי פי, אין בהם נפתל ועקש". ואין לך צידוק הדין והכרזה מרעישה של בטחון בה' יתברך, יותר מה"קדיש" שאומר האבל כשעומד על יד קברו של אהובו ויקירו, רגע קט לפני סתימת הגולל, בפעם האחרונה שיהיה במגע אתו, ודוקא ברגע זה של צער ואֵבל בלתי נסבלים, מצדיק האומלל את הדין, ומביע את בטחונו בהקב"ה ובצדקו, במלים: "יתגדל ויתקדש [[קפח]] שמיה רבא...". קדיש זה וברכת "ברוך דיין האמת" הם הגשמת דברי חז"ל (שם): "לקבולינהו בשמחה".

ואם אפילו בשעת רעתו ואבלו, מקבל אדם בישראל את גורלו ואת הקב"ה שגזרו עליו, בשמחה, אזי בודאי מקבל אותו הקב"ה בשמחה על שבטח בו והאמין בו. ועל זה באו שני פסוקים בתהלים (קד:לא,לד) זה כנגד זה: "ישמח ה' במעשיו" -זו תהיה בבית שלו, כי אילו היתה צרה בביתו, לא היו בני ביתו צווחים, שהרי כבר לימד אותם לקבל כל אסון בשמחה ובצידוק הדין. "אנכי אשמח בה'". כאשר אדם מישראל שמח בה', אזי "ישמח ה' במעשיו", שבטחו בו וקבלו עליהם את הדין, בידיעה שכל דעביד רחמנא לטב עביד. ואת זה למדנו מהלל הזקן (ברכות ס.): "ת"ר, מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צווחה בעיר. אמר: מובטח אני שאין זה בתוך ביתי. ועליו הכתוב אומר (תהלים קיב:ז): 'משמועה רעה לא יירא, נכון לבו, בטוח בה''". וכבר הסביר אחד מגדולי הדור, שבודאי לא התכוין הלל העניו הגדול לקבוע שלא יתכן שרעה תפקוד את ביתו, אלא כוונתו היתה שלא יתכן שצרה

השמחה, שהיא תנאי לבטחון בה', היא גם חובה של עבודת ה' בכללה, כמו שכתבנו לגבי הפסוק "עבדו את ה' בשמחה". גם בפרטי עבודת ה' - המצוות - מצאנו את החשיבות של שמחה, כגון בקרבן שלמים (דברים יב:ז): "ואכלתם שם לפני ה' אלקיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם, אשר ברכך ה' אלקיך". וכן בכלל הקרבנות (שם:יב): "ושמחתם לפני ה' אלקיכם, אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהֹתיכם והלוי אשר בשעריכם...". וכן במעשר שני (שם יד:כו): "ואכלת שם לפני ה' אלקיך ושמחת אתה וביתך". וכן בחג השבועות (שם טז:יא): "ושמחת לפני ה' אלקיך...". וכן אצל הביכורים (שזמן הבאתם מתחיל בשבועות), נאמר (שם כו:יא): "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך...". וכן בחג הסוכות (שם טז:יד-טו): "ושמחת בחגך... והיית אך שמח". וכאן, בחג האסיף, הִרְבָה הכתוב בציוויים של שמחה: גם בפרשת אמור (ויקרא כג:מ) כתוב לגבי סוכות: "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים". טעם הדבר הוא, משום שחג הסוכות הוא סמל הבטחון, כפי שנבאר בע"ה, כי כשהאדם רואה בפניו בחג האסיף את כל תבואתו ופירותיו שאסף, רואה הוא את התגשמות בטחונו בה', ושמחתו כפולה ומכופלת בבטחון בה' שהוא זן ומפרנס לכל. ובאה המלה "אך" (בפסוק "והיית אך שמח") למעט, היינו למעט את השמחה הטבעית של כל אדם כאשר הוא יושב מול הגשמיות של האסיף, ולהפוך אותה לשמחה של מצוה, של בטחון בה' שהוא - ולא האדם - המפרנס והמוציא לחם מן הארץ. אכן, אין השמחות האמורות בתורה שמחה של רשות, אלא מצוות של שמחה, כמו שנבאר בע"ה.

השמחה שנאמרה בתורה מודגשת במצוות שיש בהן אכילה, כדי לציין ולהזכיר את מידת הבטחון, שהנה הקב"ה אכן הוא שמפרנס את האדם, וכמו שנאמר (תהלים קמה:טז): "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", ורק עליו אפשר לסמוך ורק עליו חייבים לסמוך ולבטוח.

לאותה מטרה, ציוותה התורה, שכאשר ייכנסו ישראל לארץ כנען, ויבואו להר גריזים והר עיבל לסיים שם את תהליך היותם לעם קדוש, יבנו מזבח לה', כמו שנאמר (דברים כז:ה-ח): "ובנית שם מזבח לה' אלקיך מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל... והעלית עליו עולות לה' אלקיך; וזבחת שלמים ואכלת שם, ושמחת לפני ה' אלקיך, וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב". ואמרו חז"ל (סוטה לה:): "שלשה מיני אבנים היו, אחד שהקים משה בארץ מואב... ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן... ואחד שהקים בגלגל". [[קפט]] אצל יהושע לקחו שתים עשרה אבנים, מעבר הירדן מערבה (ארץ כנען), והקימו את האבנים בתוך הירדן, והוציאו מהירדן שתים עשרה אבנים, ואת אלו הביאו לשכם לבנות שם מזבח ולזבוח עליו עולות וזבחים, ולשמוח בסיום התהליך של יצירת עם קדוש. ואח"כ קיפלו את האבנים האלו והביאו אותן לגלגל והקימו שם את האבנים כמזכרת נצח וכתבו עליהן את דברי התורה. וכן נאמר (יהושע ד:ג): "שאו לכם מזה מתוך הירדן ממצב רגלי הכהנים, הכין שתים עשרה אבנים והעברתם אותם עמכם והנחתם אותם במלון אשר תלינו בו הלילה". ופירש רש"י שם: "כמצות משה לבנות להם מזבח בהר עיבל ולכתוב עליהם את דברי התורה, ובו ביום באו אל הר עיבל ובנו בהם את המזבח והעלו עולות ושלמים ואכלו ושתו וקפלו אותם ובאו ולנו בגלגל". וכן כתב רש"י בסוטה (שם): "בגלגל - לאחר שבנו מהן בהר עיבל קפלום והביאום לגלגל וקבעום שם".

וממשיך הכתוב (יהושע ד:ו-ז): "למען תהיה זאת אות בקרבכם כי ישאלון בניכם מחר לאמר, מה האבנים האלה לכם; ואמרתם להם: אשר נכרתו מימי הירדן מפני ארון ברית ה', בעברו בירדן נכרתו מי הירדן, והיו האבנים האלה לזכרון לבני ישראל עד עולם". כלומר, כריתת מי הירדן והעברת בני ישראל בחרבה, היו האות הגדול והמרשים ביותר לגדולתו וליכולתו לשלוט על הטבע, על העולם ועל כל בשר ודם שבו. וכן נאמר (יהושע ה:א): "ויהי כשמוע כל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי הכנעני אשר על הים את אשר הוביש ה' את מי הירדן מפני בני ישראל עד עברם, וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל". כריתת מי הירדן היתה סמל לכחו וגבורתו האין סופיים של הקב"ה, דבר שהיה לאימה ורעדה לגוים, וסמל הבטחון בה' לעם ישראל. וכמו שסיים יהושע (ד:כד): "למען דעת כל עמי הארץ את יד ה' כי חזקה היא, למען יראתם את ה' אלקיכם כל הימים".

ולכן, האבנים האלו שנלקחו מהירדן, ממצב רגלי הכהנים, הפכו לסמל נצחי של גדלות ה' ובטחון ישראל בו. והקב"ה ציווה לעשות מהן (לפני הבאתן לגלגל) מזבח בשכם, שם אכלו ושתו ושמחו בבטחון ה' ובגדולתו, שהשמחה תמיד קשורה לבטחון בה'. אך אין שמחה גדולה כשמחה ששמחים כשרואים את הגשמת הבטחון והוכחתו, ולכן ציווה לשמוח שם במיוחד, כי אין שמחה כמו השמחה בישועת ה', וכמו שנאמר (שמואל א ב:א): "עלץ לבי בה', רמה קרני בה', רחב פי על אויבי כי שמחתי בישועתך". ולא רק ישראל שמח בהוכחת ישועת ה', אלא גם הקב"ה שמח כביכול, כי ישועתו היא קידוש שמו, ההוכחה שאכן ה' הוא האלקים. אומר ילקוט שמעוני (שמואל א, סימן פב): "'רחב פי על אויבי' - א"ר אבדימי: זה אחד מן המקראות שישועתן של ישראל ישועתו של הקב"ה... וכל זמן שישראל בנס - כביכול הנס לפניו, 'ויקרא שמו ה' נסי' (שמות יז:טו). אמר משה: בנס הזה שעשה המקום, בגינו עשאו, שמחה לישראל - שמחה לפניו, שנאמר: 'כי שמחתי בישועתך'". וכן על הפסוק (זכריה ט:ט): "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא", אמרו בתנחומא (אחרי מות יב): "כל ישועה שבאה לישראל היא של הקב"ה... 'צדיק ומושיע' אין כתיב, אלא 'צדיק ונושע הוא'". וכן (זכריה י:ז): "והיו כגבור אפרים ושמח לבם כמו יין, ובניהם יראו ושמחו, יגל לבם בה'". הגילה והשמחה הגדולה והרמה ביותר היא זאת של ישועת ה' בישועת ישראל, והוא שיא הבטחון בהקב"ה.

הקב"ה הדגיש כאן (דברים כז:ה): "לא תניף עליהם ברזל", ושוב כאשר בנו אותו (יהושע ח:לא): "מזבח אבנים שלמות אשר לא הניף עליהן ברזל". הנה הפסוק אומר (שמות כ:כב): "ואם מזבח אבנים תעשה לי, לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה", [[קצ]] ואומר על זה המכילתא (יתרו, מסכתא דבחדש, יא): "המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם והברזל נברא לקצר שנותיו של אדם; אינו רשאי להניף המקצר על המאריך". אך כאן זאת לא היתה הסיבה, שהרי כבר נאמר האיסור של הנפת ברזל, ומדוע היה צריך לחזור על זה במזבח בהר עיבל? אלא, הסיבה שהזכיר את זה כאן, היא להדגיש את כח ה' ובטחון ישראל בו. הוא כרת את הירדן, ויש בו הכח למגר ולהוריש לפניכם את הגוים, ולא בחרבכם תנצחו אלא בכח הקב"ה שבו חייבים לבטוח. ונראה לומר, שמשום כך ביהושע (ה:א) בפסוק: "ויהי כשמוע כל מלכי האמורי... את אשר הוביש ה' את מי הירדן מפני בני ישראל עד עברם...", הקרי הוא "עד עברם", אך הכתיב הוא "עד עברנו", והסיבה היא, שכל דור ודור בישראל יראה את עצמו כאילו הוא היה שם בעצמו ועבר את הירדן, ויבטח תמיד בה' ובגבורתו.

השמחה הזאת היא שמחה של מצוה, שמתעלה מעל לכל רגשות האדם וחושיו הטבעיים מכיון שהיא קשורה בבטחון בה', ומשום כך היא מגיעה עד מסירות נפש, שגם היא חייבת להיות בשמחה, וכמו שראינו אצל רבי עקיבא (ברכות סא:): "בשעה שהוציאו את ר"ע להריגה, זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים [כלומר, קורא ק"ש], אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: 'בכל נפשך' - אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו! ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?" ואכן הפסיק להצטער, ובשמחה מסר את נפשו על קידוש השם. וכי יש בטחון בה' ושמחה יותר גדולים מזה?!

כללו של דבר: השמחה היא תנאי מוקדם לבטחון אמיתי בה', ולא יתכן בטחון אמיתי באדם מתייאש ומדוכא. כל מצוה חייבת להיעשות דוקא בשמחה כאות לבטחון בה', ואם לא - אע"פ שקיים את המצוה, חטא. וכך נאמר (דברים כח:מז-מח): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויביך אשר ישַלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל...". שני דברים נאמרו כאן, ולמעשה שני חטאים; האחד - "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך", והשני - "בשמחה ובטוב לבב". וז"ל רבינו בחיי (כד הקמח, ערך שמחה): "'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה' - הענישו בעבודתו כשלא היתה בשמחה". כלומר, אע"פ שעבד את ה', שקיים מצוות, אך מכיון שלא עבדו בשמחה, הענישו ה'. וממשיך רבינו בחיי: "השמחה הזאת היא מצוה מן התורה, נצטוה אדם עליה כי היא עבודה גמורה לה' יתברך, חשובה יותר מן המצוה". אכן, גדולים הם דברי רבינו בחיי, ומרגלית יקרה העניק לנו. כי המצוה כשלעצמה נשארת כפולחן יבש, כעצם יבשה ללא רוח חיים, אלא אם כן היא מלוּוה בלב ובכוונה הנותנים למצוה כיוון וטעם. ואם המצוה נעשתה ללא שמחה, אלא בתור חובה ומשא שצריכים לעשותה ולהיפטר ממנה, אזי אין לה כיוון, והיא אינה מעלה את האדם, היא אינה משפיעה על נפשו ונשמתו, והוא אינו מתגדל ואינו מתקדש. ללא שמחה הוא אינו מתרגש מהייעוד הגדול שלו, הוא מחוסר רגש למצוה ולמי שציוה אותה. ללא שמחה, המצוה הופכת לדבר שולי בחייו, לטפל, לצדדי. אמרו חז"ל במשנה (ברכות ד:ד): "העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים", ובגמרא (ברכות כט:) פירשו: "כל שתפלתו דומה עליו כמשוי". כך, מי שאין לו שמחה בקיום המצוות, כל מצוותיו הן עליו כמשוי, ואין הקב"ה משחק תפקיד בחייו ובפולחנו כלל וכלל, ולמעשה כופר הוא במציאות ה' ח"ו. כי אילו האמין בהקב"ה ושהוא ציוה עליו את המצוות, היה קם כל בוקר בשמחה ובאושר לעוד יום של קיום מצוות הקב"ה, מלך מלכי המלכים, לעוד יום של חיי עולם. חוסר השמחה לא רק מורה על חוסר בטחון [[קצא]] בה', אלא על חוסר אמונה במציאותו, ח"ו. על כן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ה:יב): "וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו ותסך עלימו, ויעלצו בך אֹהבי שמך". שמחה, רינה, עליצות - כולן קשורות לבטחון בה', כולן מנת חלקם של אלה החוסים בו.

השמחה שמושתתת על בטחון בה', מביאה שלום ושקט נפשי לאדם בישראל, כי הבטחון בה' מביא אותו למדרגה של שמחה בחלקו, ואין ברכה יותר יקרה מזו, ואין עושר יותר גדול ממנה, וכמו שאמרו חז"ל (אבות ד:א): "איזהו עשיר השמח בחלקו", וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ל:ח): "רֵאש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חֻקִי". וכן נאמר (תהלים לז:כה): "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם". וכן (שם לד:י-יא): "יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו, כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב". ויש לשאול: וכי לא ראינו צדיקים נעזבים וזרעם מבקשים לחם? וכי אין יראים שחסר להם, וכי אין דורשי ה' שחסרים טוב? אלא, מי ששמח בחלקו, על אף שלכאורה חסרים לו דברים גשמיים, כיון ששמח בחלקו אין הוא מרגיש בחסרון, וממילא לא חסר לו. וכי יש ברכה גדולה מזו? וכי יש שלוה נפשית יותר עמוקה מזו? והכל בגלל בטחונו בה' יתברך, והבנתו את העיקר האמיתי של חיי העולם הזה.

אדם ששמח בחלקו הוא אדם מלא בטחון בהקב"ה ובמגמתו בבריאת העולם. הוא מבין שחיי העולם הזה אינם אלא חיי שעה, וחיי האדם כאן הם כהרף עין, ש"בבוקר יציץ וחלף, לערב ימולל ויבש" (תהלים צ:ו). הוא מבין כמה קצר בוקרו וביקורו של האדם בעולם הזה, וכמה קצרות שנותיו, וכמו שנאמר (שם:י): "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמֹנים שנה ורהבם עמל ואון, כי גז חיש ונעופה". האדם מגיע לעולם רק לביקור קצר, וכן ימיו השמחים, של צעירותו, ה"בוקר" שלו, קצרים הם, ומהר מהר הם חולפים. הבוקר והביקור יציץ וחלף, והצעירות מהרה הופכת לימי צער וצרות, שעליהם נאמר (קהלת יב:א): "וזכור את בוראיך בימי בחורֹתיך עד אשר לא יבֹאו ימי הרעה, והגיעו שנים אשר תאמר, אין לי בהם חפץ". והאדם המבין את תכלית העולם ואת תכליתו בעולם, מבין את הגבלת שנותיו וחייו, ומקבל בשמחה את חלקו, כי הרי אפילו היו כל ימיו מלאים רק טוב ולא צער כמה בכלל היה חי?

וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים לט:ו,יג): "הנה טפחות נתתה ימַי וחלדי כאַיִן נגדך, אך כל הבל כל אדם נצב, סלה... שִמעה תפלתי ה' ושַועָתי האזינה אל דמעתי אל תחרש, כי גר אנכי עמך, תושב ככל אבותי". מי שבוטח בה', ומבין מה באמת חשוב ומהו הבל ואין בו מועיל, מבין גם שכל אדם בעולם אינו אלא גר - דייר - היושב תקופת מה, ואז שב לאדמתו.

האדם שבוטח בה' ושמאמין בו ובתורתו, מסתכל על ההבל של אנשים הרצים אנה ואנה בעולם הזה לחפש עושר וגדולה וכבוד, כאשר "לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו" (תהלים מט:יח), כאשר "תצא רוחו ישוב לאדמתו, ביום ההוא אבדו עשתֹנֹתיו" (שם קמו:ד). ועל הבלי השאיפות של האדם בעוה"ז, אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת א:ב-ד): "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל, מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש; דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת". כי אין רעה ורעות רוח וסבל ודכאון, יותר מחיים ללא טעם, שנשפכו כמים על הארץ ולא נשאר מהם כל זכר, ואלה הם חיי השעה של רוב הכסילים בעולם הזה, המשכימים ומעריבים לריצה אחרי הבל ואין בו מועיל, ועליהם נאמר (תהלים מט:כא): "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו".

[[קצב]]

אך האדם שבוטח בה' ובתורתו, מבין את ההבל של חיי שעה של העוה"ז, ואת הגדלות והנצחיות של חיי העולם הבא, ולכן לעולם לא יתלונן ולא יחפש את ההבל והריק, אלא יהיה תמיד שמח בגורלו, כחלק מהעם הנבחר שזכה לאמת ולקדושה ולנצחיות. ויֵדע שלאחר שיעזוב את המלון הארעי של עוה"ז, יגיע לחיים הנצחיים והאין סופיים של עוה"ב, אם יקיים את תפקידו הפשוט והמהיר כאן בעולם הארעי.

>הבטחון דבר נשגב הוא וקשה, והאדם בישראל, לא רק שחייב לבטוח בה' יתברך בחייו הפרטיים ולגבי בעיותיו וצרותיו האישיות, אלא גם כאשר הוא עומד מול סכנה אישית הקשורה לתורת ישראל וכאשר מוטלת עליו חובת הבטחון בה' וקיום מצות מסירות נפש. לבטחון דרושה נפש גבוהה ואמיצה, וחייב האדם לעמול ולהתעמל בו ולהתאמץ ולהתחזק בכוחותיו הנפשיים, כדי להגיע למדת הבטחון, וכאילו היה מתעמל גופנית כדי להגיע לכח ולחוזק גופני. רק יחידי סגולה באמת מגיעים לראש ההר הגבוה ששמו בטחון אמיתי בה' יתברך, הלא המה הגדולים אשר בארץ. והמאמין האמיתי נודע רק בבטחונו המלא, דהיינו - הנכונות למסור נפש על קידוש שמו יתברך. וכן אמרו חז"ל (שיר השירים רבה א:[יג]): "'צרור המור דודי לי' - ר' עזריה בשם ר' יהודה פתר קרייה באברהם אבינו. מה המור הזה ראש לכל מיני בשמים [עיין שמות ל:כג], כך אברהם ראש לכל הצדיקים. מה המור הזה אין ריחו מפיח אלא באוּר, כך אברהם לא נודעו מעשיו עד שהושלך לכבשן האש". כלומר, לאמונתו של אברהם אבינו, לא היתה הוכחה לאמיתותה, עד שהיה מוכן למסור את עצמו על קידוש השם, בבטחון - לא שיינצל - אלא באמיתות ה' יתברך ובנצחונו הסופי.

כי מידת הבטחון אינה שיהיה בטוח שאם יעשה כך וכך אזי יינצל, או שהקב"ה יעזור לו במה שמבקש, ודע והבן זאת. אין הבטחון בה' ענין אישי לאדם הבוטח בו, וכמו שראינו אצל חנניה, מישאל ועזריה שאמרו למלך נבוכדנצר (דניאל ג:יז-יח): "הן, איתַי א-להנא די אנחנא פלחין יכִל לשיזבותנא מן אתון נוּרא יקִדתא, ומן ידך מלכא ישיזִב. והן לָא - ידיע להוֵא לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין...". פירוש: הנה יש אלקינו אשר אנחנו עובדים, הוא יכול להציל אותנו מן תנור האש הבוערת ואף מן ידך המלך יציל. ואף אם לא יחפוץ להציל, ידוע יהיה לך המלך כי לאלהיך לא נשתחוה. וכמו שפירשו חז"ל (במדבר רבה טו:יד): "בין מציל ובין שאינו מציל, ידיע להוי לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין". אם כן, רואים אנו שמידת הבטחון אינה הבטחה וידיעה שלֵוה שאם אדם מתמסר, הוא באופן אישי יינצל, אלא ידיעה ברורה ובטחון מלא שכך היא האמת ובסופו של דבר הקב"ה ותורתו ינצחו. וכן בשיר השירים רבה (ז:[ח]) אמרו, שכאשר באו חנניה מישאל ועזריה לדרוש אצל יחזקאל אם יינצלו אם יפלו לתוך כבשן האש, התיעץ יחזקאל בהקב"ה, שאמר לו להגיד להם שלא יחיו. וז"ל חז"ל שם: "אמרו לו: בין מתקיים, בין שאין מתקיים, אנו נותנין נפשותינו על קדושת שמו... מן דנפקין מן גביה דיחזקאל, נגלה הקב"ה, וא"ל ליחזקאל: מה את סבור שאיני מתקיים עליהם? מתקיים אני עליהם בודאי... אלא שביק להון ולא תימר להון מידי, אשבוק להון מהלכין על תומם...".

כלל גדול למדנו: הקב"ה אינו עושה נס לאדם שמוסר את עצמו על מנת שיעשה לו נס, או שיודע שיעשה לו נס. כי אם יש לו כבר ודאות שיעשה ה' נס בשבילו, א"כ אין זה בטחון בה' של מסירות נפש ונכונות להקריב את עצמו, שרק זה הוא הבטחון האמיתי, דהיינו - לא בטחון שאני אנָצֵל, אלא בטחון שאם אהיה מוכן למסור את נפשי על קידוש שמו, בודאי אפילו אם אמות מכל מקום האמת תתחזק ובסופו של [[קצג]] דבר תנצח. וכן, כאשר אברהם אבינו היה מוכן ליפול לתוך כבשן האש, לא בטוח היה שיינצל, אלא שמכל מקום היה מוכן ליפול על קידוש השם, כי בטוח היה שה' אלקים אמת. ודוקא אחיו הרן שקשר את בטחונו בה' לבטחון שיעשה נס עבורו, נהרג, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה לח:יג): "הוה תמן הרן, קאים פלוג [פירוש, היה חלוק בנפשו]. אמר: מה נפשך, אם נצח אברהם אנא אמר: מן דאברהם אנא. ואם נצח נמרוד אנא אמר: דנמרוד אנא. כיון שירד אברהם לכבשן האש וניצל אמרין ליה [להרן]: דמאן את? א"ל: מן אברהם אנא. נטלוהו והשליכוהו לאור ונחמרו בני מעיו... ומת על פני תרח אביו". הרי, שאין הקב"ה עושה נסים למי שסומך עליהם, כי אין זה בטחון בה' כלל וכלל, שהרי זו הצלה ודאית. ובטחון בא דוקא במקום סכנה, כאשר אין האדם יודע אם יינצל או לא, ומ"מ בוטח בה' שבין אם יינצל ובין אם לא יינצל, הוא הולך למען האמת האלקית שסופה לנצח.

זוהי הנפש הגבוהה, שהיא תנאי לתפיסת מדת הבטחון ולמסירות נפש, שהוא החלק הנשגב שבמדת הבטחון. וחוסר הבטחון נובע מנפש שפלה וקטנונית, המפחדת ודואגת תמיד. וזאת היא מכת המדינה ונגע הצרעת שהתפשטו רח"ל בקרב עמנו היום, ושמונעת מאתנו את ביאת הגואל והגאולה המחכים בכליון עיניים לבא. כי הנפש השפלה היא פתוחה ומזומנת לכל פחד ואימה, הן מצד יחידים והן מצד עמים הבאים על היהודי. על כן, חייב היהודי לחזק את נפשו ולאמצה עד שתהיה גבוהה ורמה, וזאת כוונת דוד המלך ע"ה (תהלים כז:יד): "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'". כלומר: קוה ובטח בה', ואם קשה - חזק ויאמץ לבך, והרם את נפשך, ושוב קוה ובטח בה'.

ועתה, הסכת ושמע כלל גדול בתורת הבטחון, ואף בתורה כולה: בכל התורה מצאנו הבדל בין היחיד לבין הצבור, בין הפרט לכלל, בין האדם בישראל לבין עם ישראל. בודאי שחלה חובת האמונה והבטחון על היחיד כמו על כלל ישראל, אולם הבטחון שחייב עם ישראל לבטוח בה' מורכב - מלבד מאותם החלקים של בטחון היחיד - גם מתוספת יסודית ואלוקית. כי עם ישראל הוא הכלי שבו מודדים את חילול או קידוש שמו יתברך. דרך עם ישראל מחללים הגוים את אלקי ישראל, וכמו שאמר רש"י (יחזקאל לט:ז): "שפלותם של ישראל חילול שמו הוא", וכמו שהארכנו בזה בפרק קידוש השם. ואם כן, כאשר הסכנה והאיום פוקדים את היחיד בישראל והוא אינו בוטח בה' יתברך ובורח ונכנע, בודאי שחטא גדול חטא וגדול עוונו, אך מכל מקום בדרך כלל אין כאן חילול השם. אך כאשר עם ישראל - בתור עם, בתור עמו של השם, אלקי ישראל, אינו בוטח בו, ונכנע לסכנה, ומשפיל את עצמו לפני הסכנה או מבקש עזרה מהגוי ובכך סומך עליו ונושא אליו את עיניו - כאן, בנוסף לחטא של חוסר בטחון ואמונה של היחיד בישראל בנסיבות דומות, מתוסף החטא של חילול השם, שגדול עוונו מנשוא.

כי הרי כאן, אין הבושה והכלימה, הבזיון והנאצה, מכוונים רק כלפיו, אלא אל קדוש ישראל - הקב"ה. תבוסתם של ישראל היא, כביכול, גם תבוסתו; ופחדם מהגוי כביכול, מוכיח, את חולשת הקב"ה ואי יכולתו לנצח את אויבי עמו. לכן, חוסר בטחון מצד העם הוא חטא שלא יכופר. ומשום כך לא הועילה תשובה אצל חטא המרגלים. כי באמת יש לשאול: הלא אחרי שחטאו העם ושמעו את עונשם, התחרטו וחזרו בתשובה, כפי שנאמר (דברים א:מא): "ותענו ותאמרו אלי: חטאנו לה'; אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר צונו ה' אלקינו"; ולמרות תשובה זו, לא סלח להם ה', ואמר (שם:מב): "לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם...". ומדוע לא סלח? ההסבר הוא, שבודאי [[קצד]] על חטאם האישי סלח הקב"ה להם, בתור יחידים, וכל אחד ואחד נתכפר. אך מלבד החטא שהיה כאן של חוסר בטחון של כל יחיד ויחיד, כמו שנאמר (במדבר יד:יא): "עד אנה ינאצֻני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי", היה גם חטא כללי של חוסר בטחון של כל העדה, של כל עם ישראל, והוא היווה חילול השם (וכמו שנאמר: "עד אנה ינאצֻני"). ועל חטא זה של חוסר בטחון ושל חילול השם אין תשובה, ורק המיתה ממרקת, כמו שכתב הרמב"ם (הל' תשובה א:ד): "אבל המחלל את השם, אע"פ שעשה תשובה והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות". ועל חילול השם הזה של כלל ישראל, לא נסלח להם עד שמתו (וגם לא ניתן להם להיכנס לארץ ישראל, וכמו שכתב האבן עזרא שנביא להלן, בע"ה, משום שהיו דור עם נפש שפלה, ולא היו מסוגלים להיות עם חזק ואמיץ).

אם כן, לגבי עם ישראל כעם, כל חוסר בטחון מלוּוה בחטא של חילול השם. וראינו את העונש הכללי והלאומי שהעניש הקב"ה את עם ישראל בגלל חטא יסודי זה, פעמים אין ספור, וכמו שנפרט בע"ה.

>כבר אמרנו שהקב"ה גזר על עם ישראל להיות עם לבדד, לבד, מובדל מן העמים, בגדר "הבדלה בין ישראל לעמים", כדי שיהיה מופרש ומנותק משיקוציהם ומתרבותם הזרה. לשם כך קבע לעם ישראל ארץ מיוחדת משלהם, ארץ ישראל, ששם ורק שם יחיו את חייהם האלוקיים ויבנו חברה ומדינה של תורה וקדושה בשלמות. והחובה של בידוד, ניתוק הקשר עם הגוים, דורשת בטחון מלא ותמים, ללא רבב של ספק, שהקב"ה הוא מלך מלכי המלכים שברא את העולם ואת הגוים שבו, שמנהל את העולם וכל אשר בו, ושיכול לעשות עם הגוים כאוות נפשו, ושאין ממה לפחד "כי לה' המלוכה ומושל בגוים" (תהלים כב:כט).

אולם, לאדם המחוסר אמונה או אפילו מקטני אמונה, המצב של בידוד מפחיד ומזעזע, ואפילו לשומרי הדת ולחרדים יחריד המושג של בידוד, כי האדם החלש - באמונתו - שואף לידידים, לבעלי ברית, לעזרה מגוים חזקים מול הסכנות שמסביב. מכל מקום, מי שסומך על הגוי ועזרתו, וחושש שללא עזרת בשר ודם לא יוכלו ישראל וארצו להתקיים, הוא אדם שנתפס ברשת של חוסר בטחון מוחלט בה', ואבק כפירה במציאותו, ולא יסולח לאדם בישראל ולעם ישראל המשליך אחר גוו את אמונתו בה', כמלך מלכי המלכים, הכל יכול, שמושל בעולם ובגוים ושרק הוא ישועתנו. ואפילו צדיקים גמורים ויראי ה' ייכשלו בחטא הנורא של חוסר בטחון, וכמו שאמרו חז"ל (סוטה מח:): "מאי דכתיב (זכריה ד:י): 'כי מי בז ליום קטנות?' מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא? קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקב"ה". אילו לא אמרו כך חז"ל, לא היינו מעיזים להעלות מחשבה זו על דל שפתינו.

אך הנה קבעו חז"ל כלל גדול ומחריד: שאפשר להיות צדיק, כלומר שומר תורה ומצוות, המקיים את כל הפולחן התורני, ומכל מקום להיות קטן אמונה. ועל זה ראוי לבכות, כי את סימני החטא הנורא הזה יש לראות בגלוי בדור יתום זה. וכאשר אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קטו:יג): "יברך יראי ה' - הקטנים עם הגדולים", רמז לזה שיש בין יראי ה' גם קטני יראי ה', קטני אמונה. וכבר הזהיר שלמה המלך ע"ה מפני החטא הנורא של פחד בשר ודם, ואמר (משלי כט:כה-כו): "חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב; רבים מבקשים פני מושל ומה' משפט איש".

המושג של עם ישראל לבד, קשור לזה שהקב"ה הוא לבד. כמו שהקב"ה לבד ואין [[קצה]] לדמות לו ואין להשוות לו, והוא יחיד, מיוחד ואחד, וכמו שנאמר (דברים ד:לה): "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים, אין עוד מלבדו", וכן נאמר (תהלים קלו:ד): "לעֹשה נפלאות גדולות לבדו", כך עם ישראל גם הוא לבדו, מובדל מכל העמים, כמו שנאמר (ויקרא כ:כו): "ואבדִל אתכם מן העמים", וכן (במדבר כג:ט): "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". וכמו שה' מובדל מכל מושג שבעולם, כן חייב ישראל להיות מובדל מכל שאר העמים שבעולם, וזאת כוונת הכתוב (תהלים קמח:יג-יד): "יהללו את שם ה' כי נשגב שמו לבדו... וירם קרן לעמו, תהילה לכל חסידיו, לבני ישראל עם קרובו, הללוי-ה". כלומר, אף על פי שהוא לבד וישראל חייב להיות לבד ובדד, מכל מקום הם עם קרובו. בין הקב"ה וישראל קיימת קירבה בתוך הבידוד הכללי; הקב"ה קרוב לעם המובדל, ומוכן לעזרם מכל צר וצרה, וכמו שנאמר (דברים לב:יב): "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר", וכן (שם לג:כח): "וישכון ישראל בטח בדד".

המלים "לבד" ו"בדל", חד הן בשינוי סדר האותיות, כאשר "בדל" הוא מלשון דל, כמו דל ורש שאין לו ידידים והוא דל מחברים ולבד, וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי יט:ד): "הון יוסיף רֵעים רבים ודל מֵרֵעֵהו יפָרֵד". אך דוקא אצל דל נאמר (תהלים קיג:ז): "מקימי מעפר דל", וכן ישראל שהוא "בדל" ומובדל, הקב"ה ירימהו ויצילהו, כי יש רק לבטוח בו, כי הוא לבדו קובע את גורלם של יחידים, עמים ומלכים, ואין לפחד לא מבשר ודם ולא מצבאותיהם - ולא מהבדידות.

כי הקב"ה מוביל ומנהיג את העולם כרצונו. וכך נאמר (משלי טז:ז): "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו", וכן (שם:לג): "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו", וכן (שם כא:א): "פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפץ יָטנו", וכן (שם:ל-לא): "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה", וכן (תהלים קח:יג): "הבה לנו עזרת מצר ושוא תשועת אדם".

כך היא דרכה של אמונה ובטחון בה', אמונה ובטחון תמימים שאכן ה' הוא אלקים ואין עוד מלבדו, שלא בכח יגבר איש ושאין לפנות אל האלילים ואל הרוזנים והעמים.

והמעיין יבין ששורש המלים "לבד" "לבדד" ו"בדל" הוא המלה "בד". הקב"ה יצר את לשון הקודש כך שכל מלה ומלה קשורה למלה ולמושג אחר, וכאשר קבע הקב"ה משכן ובית מקדש וכהנים - שהם מהווים את היצירה המוחשית בעולם של הקדושה האלוקית - נתן דוקא את השם "בד" לקדושה העליונה, כדי שיהיה סימן וסמל נצחי לאמונה ולבטחון בה', ולבדידות ולבדלנות שלו ושל עם ישראל.

כי הרי הארון הוא עיקר המשכן והמקדש, ובשבילו קבע הקב"ה את שניהם, וכמו שכתב הרשב"ם (שמות כה:י) וז"ל: "שבשביל הארון שהוא עיקר של 'ועשו לי מקדש' הוצרך לעשות משכן". והוא על פי חז"ל (שמות רבה לד:ב): "מה כתיב למעלה (שמות כה:ב) - 'ויקחו לי תרומה', מיד (שם:י) 'ועשו ארון עצי שטים'. מה התורה קדמה לכל, כך במעשה המשכן הקדים את הארון לכל הכלים". והסיבה לכך היא, שלוחות הברית וספר התורה היו בתוכו. הארון הוא החפץ היחיד שעמד מאחורי הפרוכת, בתוך קודש הקדשים, והקב"ה עשהו לחפץ הקדוש ביותר עלי אדמות, כאשר צימצם כביכול את שכינתו ודיבר אל משה מבין שני הכרובים, וכמו שנאמר (שמות כה:כב): "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות...", וכן (במדבר ז:פט): "...וישמע [משה] את הקול מִדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות, מבין שני הכרובים וידבר אליו". הקב"ה עשה את הארון מקומו כביכול בעוה"ז, ובכך סימלו כסמל כל-יכולתו והבידוד והלבדיות שלו, סמל הבטחון בו בלבד, וכמו שאמר חזקיהו כאשר התפלל להקב"ה להציל את העיר מסנחריב (מלכים ב יט:טו): [[קצו]] "ה' אלקי ישראל יושב הכרובים אתה הוא האלקים לבדך לכל ממלכות הארץ, אתה עשית את השמים ואת הארץ".

אכן הארון היה מקום ה' בעולם, יושב הכרובים, והארון הפך לסמל של כל-יכולתו ובטחון ישראל בו. וז"ל חז"ל (פסיקתא דרב כהנא קכג.): "א"ר שמואל בר נחמני, כל מקום שנאמר אדון, עוקר דיורין ומכניס דיורין. בנין אב שבכולם: 'הנה ארון הברית אדון כל הארץ' (יהושע ג:יא) - עוקר כנענים ומכניס ישראל". הרי הארון מסמל את אדון כל הארץ, בוראו וקונו ואדונו, המוציא עמים מארצות - כנענים וישמעאלים, והמכניס עמים - ישראל, ואין ביד אדם לערער.

אך הארון מסמל יותר מזה, שהרי הוא גם מסמל את יכולתו של הקב"ה לשלוט על, ולשנות את, כל חוקי הטבע, חוקים שהוא חקק ויצר. וז"ל חז"ל (בראשית רבה ה:ז): "'ויאמר יהושע אל בני ישראל, גשו הנה' וכו' (יהושע ג:ט) - ר' הונא אמר: זקפן בין שני בדי הארון. אמר רבי אחא ברבי חנינא: סמכן בין שני בדי הארון. רבנן אמרין: צמצמן בין שני בדי הארון. אמר להן יהושע: ממה שהחזיקו שני בדי הארון אתכם, אתם יודעים ששכינתו של הקב"ה ביניכם". הקב"ה הפך את הארון לסמל שליטתו על חוקי הטבע, כי כאן המועט החזיק את המרובה, ואיפה? "בין הבדים", המוטות שבהם החזיקו הלוים את הארון כאשר נשאו אותו. וכן אמרו חז"ל (סוטה לה.): "וכיון שעלה האחרון שבישראל מן הירדן חזרו מים למקומן, שנאמר (יהושע ד:יח): 'ויהי בעלות הכהנים נושאי ארון ברית ה' מתוך הירדן ניתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן למקומם'... נמצא ארון ונושאיו וכהנים מצד אחד וישראל מצד אחד, נשא ארון את נושאיו ועבר... ועל דבר זה נענש עוזא, שנאמר (דברי הימים א יג:ט): 'ויבֹאו עד גורן כידון וישלח עוזא את ידו לאחוז את הארון'. אמר לו הקב"ה: עוזא, נושאיו נשא - עצמו לא כל שכן! 'ויחר אף ה' בעוזה ויכהו שם [האלקים] על השל' (שמואל ב ו:ז)...".

הרי גם כאן שלט הארון על חוקי הטבע כאשר נשא את נושאיו, ובכך הפגין את חוק האמונה והבטחון לעם ישראל: אין הארון של הקב"ה צריך נושאים, אלא הוא נושא את עצמו וגם את כל אלה שכביכול נושאים אותו. ומשום כך אסור היה לשאת את הארון בעגלה, כי אין הארון צריך שום עזרה, כי הוא נושא את עצמו. אך הקב"ה גזר שישאו את הארון בכתף, כדי להדגיש שאם ישראל ישאו את הארון על כתפם, כלומר יקבלו עליהם את העול והעומס של הארון, אז הוא ישא אותם תמיד.

לכן קבע הקב"ה שהבדים ישארו תמיד בתוך הטבעות ואסור היה להסירם, כמו שנאמר (שמות כה:טו): "בטבעֹת הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו". וביומא (עב.): "המזיח חושן מעל האפוד והמסיר בדי ארון לוקה". והכל כדי שיזכרו ישראל שהבדים נושאים את הארון ולא הנושא את הבדים, שאין הקב"ה צריך נושאים ועזרה.

והשוכח את החוק הזה, ומנסה לעזור כביכול להקב"ה, בחשבו שהוא צריך עזרה, נענש, ועל אחת כמה וכמה, שמי שחושב שלארון ולאדונו אין כח לעזור, ובוטח במקום זה בגוים, חטאו כבד מנשוא.

הארון הוא סמל למקומו של הקב"ה בעולם, והבדים הנושאים אותו הם הסמל הממשי של כחו של הקב"ה הבלתי מוגבל, כל-יכולתו, גדולתו ותפארתו, והעיקר - בלעדיותו, שהוא לבד, בדד, ומובדל מכל יצירה ובריאה שקיימות בשמים ובארץ, ושעל ישראל לבטוח בו ולהאמין בכל-יכולתו, ושרק הוא יעזור ויושיע את עמו. לשם כך קרא הקב"ה למוטות "בדים", כי המלה "בד" היא המקור של לבד, בדד, בדל, והבדים הם עדים חיים לזה, העדים של ארון העדות שהוא עצמו עד לגדלות ואדנות הקב"ה.

[[קצז]]

והקב"ה רצה שבדים אלה - המסמלים את גדלות ה' וחובת הבטחון האין סופי בו - יהיו לפני עיניהם של ישראל תמיד, ולכן גזר גזירה נפלאה, וכמו שנאמר (מלכים א ח:ו,ח): "ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית אל קדש הקדשים, אל תחת כנפי הכרובים... ויאריכו הבדים ויֵרָאו ראשי הבדים מן הקדש על פני הדביר ולא יֵרָאו החוצה...", ופירשו חז"ל (מנחות צח.): "'ויאריכו הבדים' - יכול לא היו נוגעין בפרוכת? ת"ל 'ויראו', אי 'ויראו' יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין? תלמוד לומר, 'לא יראו החוצה'. הא כיצד? דוחקין ובולטין בפרוכת ודומין כמין שני דדי אשה, שנאמר (שיר השירים א:יג): 'צרור המור דודי לי, בין שדי ילין'". וכוונת הגמרא היא, שהקב"ה רצה שכל אדם בישראל הבא למקדש, יראה תמיד את הבדים ויזכור את מה שהם מסמלים: בטחון תמים ושלם בה' שהוא כל יכול. אך מכיון שפרוכת הבדילה בין קדש הקדשים ושאר המקדש, קבע שיאריכו וימשכו את הבדים, עד שהם דוחקים את הפרוכת ונמצאו בולטים כמו שדי אשה, וכך כל מי שעבר ראה את הבליטה וקלט את הלקח. וכן במסכת שבת (פח:) אמרו על הפסוק הזה: "אע"פ שמיצר ומימר לי, דודי 'בין שדי ילין'". וז"ל רש"י (שם): "אמר מיד לעשות לו משכן, להיות מצומצמת שכינתו בין שני הבדים, שנראים במקדש ראשון כשני שדים דוחקין ובולטין בפרוכת שכנגד הפתח". ושים לב שהמלה "בד" ו"שד" שוים, שהבי"ת מתחלף עם השי"ן על פי א"ת ב"ש.

בוא וראה את האהבה העזה של עם ישראל והקב"ה, שנמשלת תמיד לאהבת האיש והאשה, שהיא האהבה הגדולה והעזה ביותר שיכול אדם לדמיין. והנה דימה את בדי הארון לשדי אשה; ונראה שמשום כך אחד השמות של ה' הוא "ש-די". כמו כן, כמו שכתבנו, הכרובים היו מתחבקים בכעין אהבת האיש והאשה, ולואי שיגיע האדם למעלה זו של אהבת ה'.

נראה שהעובדה שהארון והבדים נקבעו כסמל של כל-יכולתו של הקב"ה, היא הטעם שהשתמש הקב"ה במלה "בד" במקום השם המקובל "מוט". הלא המלה המקובלת למקל שנושאים בו דבר מסויים היא "מוט", כמו שנאמר אצל המרגלים שהחזירו מארץ כנען אשכול ענבים (במדבר יג:כג): "וישאוהו במוט בשנים", וכן במדבר נתנו כלים שונים של המשכן לתוך מכסה עור תחש, ונאמר שם (שם ד:י): "ונתנו על המוט". כוונה גדולה יש בזה שה' קרא לזה "בד" ולא "מוט", כי מוט משמעו גם דבר הנושא, אך משמעו גם נפילה והתמוטטות, כמו שנאמר (ישעיהו כד:יט): "מוט התמוטטה ארץ", וכן (תהלים פב:ה): "ימוטו כל מוסדי ארץ". אם כן, "מוט" כולל גם מובן של עלייה, נשיאה למעלה, וגם מובן של נפילה למטה, וזה הקשר בין "מוט" למלה "מַטָה", ועוד, שמי שישן ונרדם ואין לו כח, נופל למיטה, וגם הלשון "מות" קשורה למוט, שמי שמת מתמוטט סופית. ולכן כל מקל שנעשה ע"י אדם לחזק ולהחזיק, לשאת ולהעלות, הוא דבר שבסופו יכול להישבר, להתמוטט. אך המקל שציווה הקב"ה שיעשו כדי לשאת את הארון, אינו יכול להתמוטט ולהישבר, כי הוא הסמל של כח הקב"ה בורא העולם, שעליו נאמר (תהלים קד:ה): "יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד", וכן נאמר (שם צג:א): "אף תִכון תבל בל תמוט".

הבד אינו "מוט", ומי שבוטח במה שהבד מסמל, הכח האין סופי של הקב"ה, לעולם לא ימוט, וכמו שנאמר (שם נה:כג): "לא יתן לעולם מוט לצדיק", וכן (משלי י:ל): "צדיק לעולם בל ימוט". הבד אינו מוט, אלא סמל אדנות ומלכות ה', עול מלכותו שלעולם לא ימוט; ואילו המוט מסמל את עול הגוים שהקב"ה שבר בגאולה הראשונה, כמו שנאמר (ויקרא כו:יג): "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים [[קצח]] מהיות להם עבדים, ואשבור מֹטות עולכם ואולך אתכם קוממיות". וכן ישבור את מוט הגוים לעתיד לבא, כמו שנאמר (יחזקאל לד:כז): "וידעו כי אני ה' בשברי את מֹטות עֻלָם והצלתים מיד העובדים בהם". מי שבוטח בה', לעולם לא ימוט, כמו שנאמר (תהלים כא:ח): "כי המלך בוטח בה'... בל ימוט"; וגם לא יירא באחרית הימים כאשר יבוא הקב"ה בחרון אף להתנקם בגוים ולמוטט ארץ ומלכים, כמו שנאמר (תהלים מו:ג,ו-ז): "על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים... אלקים בקרבה בל תמוט, יעזרה אלקים לפנות בֹקר; המו גוים, מטו ממלכות...".

רק פעם אחת מצאנו שנאמר "מוט" בענין הארון (דברי הימים א טו:טו): "וישאו בני הלוים את ארון האלקים... בכתפם במוטות". זאת, כדי להדגיש ולהבליט פעם אחת את שינוי המלה, ללמד שאע"פ שהיה צריך להיכתב תמיד "מוט", מכל מקום אין מקום למוט בארון, רק "בד", כי כל המשמעות של בד היא בטחון מלא במי שבידו לשנות את כל חוקי הטבע של העולם, ולעולם אין הבד מט.

המלה "בד" בגמטריא היא שש, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, והוא שולט בהם ובכל אשר בם. לכן קבע הקב"ה את ה"בד" בתוך משכנו ומקדשו, שהוא כעין עולם תמים וקדוש זוטא בתוך העולם הזה, כדי שיראו ישראל את הדוגמה שצריך לשאוף לחקות אותה.

מצד אחד, קרא הקב"ה למוט "בד", ומאידך, קבע לקדושים שבעם הקדוש, הכהנים, בגדי בד, כמו שנאמר (ויקרא ו:ג): "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו...". וכן ביום כיפור (שם טז:ד): "כתונת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנֹף, בגדי קדש הם...". וכן מצאנו כאשר דוד רקד לפני הארון (דברי הימים א טו:כז): "ודויד מכורבל במעיל בוּץ וכל הלוים הנושאים את הארון והמשוררים... ועל דויד אפוד בד". ופירש מצודת דוד (שם): "מין לבוש עשויה כעין האפוד של כהן גדול, והיא מיוחדת להמתבודדים בעבודת ה'". וכן ראינו בשמואל הלוי הקטן (שמואל א ב:יח): "ושמואל משרת את פני ה' נער חגור אפוד בד". וכן בכהני נוב (שם כב:יח): "וימת ביום ההוא שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד". אכן, בגדי הבד היו מיוחדים למתבודדים בעבודת ה' במקדש, כי הם היו הסמל של אדון המשכן שברא את עולמו בששה ימים, ולכן קבע שישרתו כהניו בבגדי בד, דהיינו "שש".

ו)ואכן, נקראו בגדי הכהנים "בגדי שש", כמו שנאמר (שמות לט:כז-כט): "ויעשו את הכתנות שש, מעשה אורג, לאהרן ולבניו, ואת המצנפת שש, ואת פארי המגבעות שש, ואת מכנסי הבד שש משזר, ואת האבנט שש משזר...". ה"שש" וה"בד" הם זכר ל"שש" של ששת ימי בראשית, שבהם - לבד ובדד ובדל - ברא ה' את העולם. תכלית בריאת העולם היתה יציאת מצרים, היינו שהקב"ה ברא את העולם כדי שידעו אותו בני אדם, את גדולתו ואת גבורתו, ויהללו וישבחו אותו וידמו וישוו לו וילכו בדרכיו ומחשבותיו, ויציאת מצרים הראתה לעולם בפועל את גדולתו ואת גבורתו, כשהוציא את עמו משעבוד מתוך ממלכה שממנה עד אז לא הצליח לברוח ולוּ עבד אחד, והוא הקים את ישראל לעם נבחר שיודיע לעולם את גבורתו. ולכן ה"שש" שהוא הבד, נקבע כזכר ליציאת מצרים ולבטחון עולם בהקב"ה. וכך נאמר (יחזקאל טז:ו,ט-י): "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמיך חיי, ואומר לך בדמיך חיי... וארחצך במים ואשטוף דמיך מעליך... ואחבשך בשש ואכסך משי". ועל זה אמרו חז"ל (פסיקתא לג): "אלו שמונה בגדי כהונה של כהן גדול שהיה בהם שש, כמה שכתוב: '[ויעשו את הכתנות שש...] ואת המצנפת שש'... וכו' (שמות לט:כז-כח). 'ואכסך משי' - אמר הקב"ה לישראל: עשיתי אתכם ממש בעולם; 'אני אמרתי אלהים אתם' (תהלים פב:...".

[[קצט]]

השש והבד היו סמלים נצחיים במקדש לבטחון בה', שברא את העולם ומנהיג את העולם, "משפיל אף מרומם". וכי יש דוגמא יותר זועקת ומרגשת מזאת של יוסף הצדיק שעמד לפני פרעה, ונאמר בו (בראשית מא:מב): "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף וילבש אותו בגדי שש" (רש"י: "דבר חשיבות הוא במצרים")? איזו התגלות אלקית, איזה נס גלוי! דקות ספורות בלבד קודם לכן, היה יוסף הצדיק עבד שפל בבית הסוהר, והנה כהרף עין עומד הוא בפני פרעה כמשנה למלך, שעל פיו ישק כל מצרים. וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קה:יח-יט): "עִנו בכבל רגלו ברזל באה נפשו, עד עת בֹא דברו אמרת ה' צרָפָתהו".

ובכן, "ויַלְבֵש אותו פרעה בגדי שש", שהוא רואה בהם רק "דבר חשיבות". אך למעשה, הוא השש והבד של ההוכחה לגדולת ה' הכל יכול; השש של יוסף הוא סמל האמונה ובטחון בה' אלקי ישראל.

היתה בזה גם תשובה מוחצת ליוסף עצמו, שנכשל בבטחונו כאשר ביקש משר המשקים להצילו, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה ז:א): "אתה מוצא לא היה יוסף ראוי לינתן בבית האסורין אלא י' שנים... ועל ידי שאמר לשר המשקים (בראשית מ:יד): 'כי אם זכרתני אתך... והזכרתני אל פרעה', נתוסף לו עוד שתי שנים...". והכוונה היא, שאדם בישראל המבקש עזרה מהגוי מתוך יאוש ומתוך פחד שמא הקב"ה לא יעזור לו, עושה בכך חטא גדול. ואילו היה יוסף פונה אליו בדרישה - משום ששר המשקים חייב לו טובה - לא היה זה נחשב חטא, אך כיון שהוא פנה בבקשה, שמראה שהוא צריך טובה מן הגוי, חילל בזה את השם, בהראותו שהוא אינו בוטח בה' אלא בבשר ודם.

ומכאן כלל גדול בקבלת סיוע מגוי: אם הגוי נותן את זה כחלק מעזרה הדדית, או כתשלום עבור מה שהוא חייב לישראל, הדבר מותר. אך אם פונים לגוי או למדינה כלשהם בבקשה, כעני העומד בפתח - אין חילול השם וחוסר בטחון חמורים מזה.

כפי שאמרנו, השש במקדש הוא "שש", והבד הוא "שש" - זכר להקב"ה שהוא בורא העולם ומנהיגו, ושרק בו יבטח גבר. ודוקא כשהוא לבוש בבגדי בד, ודוקא בין הבדים, בין הבדים של אמונה ובטחון, עושה הכהן הגדול את העבודה ביוה"כ. האדם הקדוש ביותר בישראל ביום המקודש ביותר לישראל, עושה את העבודה לבוש בגדי בד, כפי שהבאנו, כשהוא עומד בין הבדים. זאת ועוד: עיקר עבודתו הוא הקטורת והזאת הדם בקודש הקדשים, ובשתים אלו גזר הקב"ה שעבודתן תהיה בין הבדים. על הקטורת אמרו במשנה (יומא נב:): "הגיע לארון נותן את המחתה בין שני הבדים...". וכן אמרו חז"ל על הקטורת (שיר השירים רבה א:[יד]ג): "'בין שדי ילין' (שיר השירים א:יג) - שהיתה [הקטורת] מצומצמת בין שני בדי הארון".

לא בכדי, לגבי עיקר המצוה של קטורת, אמרה התורה (שמות ל:לד): "קח לך סמים, נטף ושחלת וחלבנה סמים... בד בבד יהיה". והפירוש הוא: "סמים" זה שנים, "נטף ושחלת וחלבנה" הם שלושה, הרי חמשה, "בד בבד יהיה", פירושו - תן חמשה כנגד חמשה. ולשון "בד" הוא לבד ויחיד, כמו שכתב שם רש"י: "ולשון בד נראה בעיני שהוא לשון יחיד, אחד באחד יהיה, זה כמו זה". אמת הם דברי פה קדוש, ש"בד" הוא לשון "לבד".

התורה חילקה את עשרת הסמים לחמשה-חמשה. חמשת הראשונים מסמלים את הקב"ה שהוא לבד ואחד, כמו שאומרים "שמע ישראל, ה' אלקינו, ה' אחד" (דברים ו:ד), והחמשה השניים מסמלים את ישראל שגם הם לבד ואחד, כמו שנאמר (דברי הימים א יז:כא): "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". הקב"ה רצה שהאחד הבלעדי ילך עם האחד [[ר]] הבלעדי - בד בבד - והכל בבטחון של בדידות בעולם. וזאת דוקא בקטורת, שהיא סמל השמחה, שהיא תנאי מוקדם לבטחון וכן תוצאת הבטחון, כפי שפירשנו בע"ה לעיל.

גם בהזאת הדם, אומרת המשנה (יומא נג:): "נטל את הדם ממי שהיה ממרס בו, נכנס למקום שנכנס [היינו, קודש הקדשים] ועמד במקום שעמד [בשעת ההקטרה, בין שני הבדים] והזה ממנו...". הרי שעבודת יוה"כ, העבודה הקדושה ביותר ביום המקודש ביותר בבית המקדש, היתה צריכה להיות רק בין הבדים, סמל ללבדיותו ולבדידותו, לגדולתו וליכולתו האינסופיות והבלתי מוגבלות של הקב"ה, והסמל של בטחון ישראל בו ולא בבשר ודם.

זה גם הבסיס למושג התמוה לכאורה של "לבוד" בסוכה, הדין שאמרו חז"ל (סוכה טז:): "וכל פחות משלשה [טפחים] כלבוד דמי". פירוש: בסוכה, בכל מקום שיש פתח או אויר בדופן הסוכה והוא פחות מג' טפחים, רואים את חלקי הדופן הנפרדים כאילו הם משולבים - ביחד. הקב"ה נתן לנו את הדין של לבוד, להורותנו שהוא משנה את חוקי הטבע לבדו, וגם אם שטח מסויים אינו שלם, הוא קובע שהוא שלם, והשטח הפתוח שהוא כאילו לבד, נחשב כאילו אינו לבד (והקביעה הזאת באה בסוכה, כי כל הענין של סוכה הוא בטחון בה', כפי שנפרש בע"ה להלן).

"הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" (במדבר כג:ט). חובת ישראל היא להיות לבד, בדד ובדלן, וללא פחד מהגוים. אין לגוים מה לומר ומה לקבוע לגבי עתידם של ישראל. הגוי הוא אך מכשיר בידי הקב"ה, כמו שנאמר (ישעיהו י:ה): "הוי אשור שבט אפי...". כלומר, אין אשור ואין הגוים יותר ממכשיר ביד ה', שבט ומקל להכות את מי שחרון אף ה' יוצא נגדו. לא אשור ולא שום ממלכה ומלך שולטים בעצמם או על עצמם, כי אכן "פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפץ יטנו" (משלי כא:א). ולכן נאמר (דברים לג:כז-כח): "ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד; וישכון ישראל בטח בדד...". וז"ל אור החיים הקדוש שם: "'וישכון ישראל בטח' - אימתי? כשיהיה בדד. ומאמר 'וישכון' נמשך עם מאמר שלמעלה ממנו 'ויאמר השמד', שציווה ה' לישראל להשמיד כל נשמה מיושבי הארץ, ובזה - 'וישכון ישראל בטח בדד'".

אלה אשר, לצערנו ולעוכרינו, מנסים לעוות את האמונה הזאת של "עם לבדד ישכון" ואת הבטחון של "בדד", בטענה שאסור לקומם את הגוים, ושעם ישראל, אפילו כאשר ידו תקיפה, תלוי בגוים, מחוסרי אמונה הם, ומזייפים את כל המושג של בטחון. ובלשון סגי נהור, דוקא אלה שמסלפים את המושג של "בדים", של בטחון, נקראים "בדים", שקרנים, כמו שנאמר (ישעיהו מד:כה): "מפר אותות בדים וקוסמים יהולל", וכן נאמר (ירמיהו נ:לו): "חרב אל הבדים ונואלו...", להודיענו שמאותו מקור באים הבדים של אמת ואמונה והבדים של שקר. והאדם בישראל שמאמין ובוטח בה', בבדים, יגיע לאמת ולאמונה ולנחלה, ואילו הבוטח באדם, בזרוע בשר, יגיע לשקר ולאסון. כי מי שבוטח בה' יגיע למעלה של "וישכון ישראל בטח בדד", ואילו מי שסומך על הרהבים ועל הגוים, יגיע ח"ו ל"איכה ישבה בדד".

דע והבן את הכלל הגדול הזה, שהוא המפתח לגאולה המהירה והמפוארת ללא סבל ואסון. הגאולה הזוהרת בבחינת "אחישנה" תבוא אך ורק כאשר עם ישראל יהיה לבד, מובדל, בדד, בבדידות, ובבטחון מלא בהקב"ה שהוא יבוס צרינו.

הודות לחסדי ה', ומתוך רצונו לקדש את שמו המחולל בגוים, חזרו בניו לגבולם, ועם ישראל עומד בתקופה הגדולה של עקבות המשיח ואתחלתא דגאולה. אם ישראל יבטח בה' וישליך מעליו את פחד הגוים, את אימת בשר ודם, ויפעל בחוזק ובאומץ [[רא]] כפי שהקב"ה דורש ממנו, הוא יפתח בזה את שערי הגאולה בפני משיח צדקנו, ויביא על עצמו את הגאולה הסופית הגדולה, שלה קוינו דורות ומאות שנים. כי הגאולה הראשונה באה רק בזכות האמונה והבטחון, וגם הגאולה הסופית תבוא בהדר ובתפארת, חיש מהר, בזכות האמונה והבטחון.

הגאולה ממצרים באה משום שהאמינו ישראל ובטחו בהקב"ה, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק (תהלים כב:ו) "אליך זעקו ונמלטו בך בטחו ולא בושו", וז"ל (מדרש תהלים כב:כ): "וכל כך למה? משום 'בך בטחו ולא בושו'. הכל בזכות הבטחה". וכן במכילתא (בשלח, מסכתא דויהי פרשה ו) וז"ל: "וכן את מוצא שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר האמנה, שנאמר (שמות ד:לא): 'ויאמן העם'".

גם הגאולה האחרונה, המרחפת על ראשנו, והמחכה לקריאתנו, תבוא במהרה בזכות האמונה והבטחון בה', כמו שאמרו במכילתא (שם): "וכן אתה מוצא שאין הגלויות מתכנסות אלא בשכר אמנה, שנאמר (שיר השירים ד:ח): 'אִתי מלבנון כלה אִתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה', וכתיב (הושע ב:כא-כב): 'וארשתיך לי לעולם... וארשתיך לי באמונה'...".

אך האמונה והבטחון בה' אינם מילתא זוטרתא. עם ישראל חייב להוכיח את בטחונו בה' על ידי מעשים קשים, ומפחידים, ולפעמים מסוכנים לכאורה, מעשים הדורשים מישראל אומץ, מעשים שבמהותם פונים עורף לגוי, מרגיזים אותו ומאיימים להביא עימות בינו לבין ישראל, והכל באמונה שלמה ובטחון מלא שאם עושה ישראל את מה שנגזר עליו, גם ה' יקיים את מה שהבטיח לעם סגולתו. דוקא זה מוכיח את האמונה והבטחון האמיתיים, כי לא יתכן שהאדם המפחד מבשר ודם אכן מאמין באמת בהקב"ה, והבטחון האמיתי בה' מחייב את האדם בישראל גם לבטוח בה' וגם לזרוק מעליו כל פחד מבשר ודם ובטחון בעזרת בשר ודם. משום כך אמר ירמיהו הנביא (ירמיהו יז:ה,ז): "כה אמר ה': ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו... ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו". והכוונה היא, שהגבר אשר בוטח באדם, ממילא מסיר את לבו ואת מבטחו מה'. לכן, הבטחון בה' דורש שני דברים: "ארור הגבר אשר יבטח באדם" - שחייב האדם בישראל לנתק את עצמו מהסמיכה ומהבטחון בגוי, ובד בבד - "ברוך הגבר אשר יבטח בה'". כי זה שפנה עורף לעזרת הגוי ובעט בבטחון בו, בהכרח נובע מזה שהוא בוטח בה', ואילו כל זמן שישראל נושא את עיניו בתקוה לגוי ולעזרתו, לא יתכן שיאמין באמת ובתמים שהקב"ה הוא כל יכול. ואם אינו מאמין בזה, א"כ אינו מאמין ח"ו במציאות ה' ככח עליון.

הכלל: הבטחון האמיתי בה' יתברך הוא האמונה שהקב"ה הוא כל יכול, ואין לו מעצור להושיע ברב או במעט, ואם נציית לו ולפיקודיו ולמצוותיו הקשים והמסוכנים ביותר, כביכול, אין כח בשר ודם בעולם שיכול לנצחנו בתור עם. ולא רק שאין לפחד כלל מבשר ודם, אלא שגם אסור לנו לשאת את עינינו אל הגוים ולבקש מהם עזרה. מי שמקבל את הכלל הזה של בטחון בה' ללא סייג, הוא באמת מאמין במציאותו של הקב"ה ככח עליון, כאלוקי השמים והארץ, כאחד, ומי שמהסס, ומפחד מהגוי, מטיל ספק ביכולתו של הקב"ה לעזור לעמו, ולמעשה ספק אם הוא באמת ובתמים מאמין בהקב"ה ככח עליון, כל יכול.

[[רב]]