פרק יט - מצוות ישוב ארץ ישראל

פרק יט

מצות ישוב ארץ ישראל

מצוה דאורייתא, ולא רק מצוה אלא מצוה רבה השקולה כנגד כל המצוות, ולא רק כנגד כל המצוות אלא היא קודמת לכולן כי כולן תלויות בה ובתוכה הן נעשות ומצֻווֹת - היא מצות ישוב ארץ ישראל. כך נאמר במקרא (דברים יב:כט): "כי יכרית ה' אלקיך את הגוים אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך וירשת אותם וישבת בארצם". כאן נאמרו בפירוש שתי המצוות הקשורות בארץ ישראל. האחת, גירוש הגוים - "אשר אתה בא שמה לרשת אותם", ותירגם אונקלוס: "די את עליל לתמן לתרכא יתהון [כלומר, לגרש אותם]". והשנייה, "וישבת בארצם" - שמצוה לשבת בארצם, בארץ ישראל.

על פסוק זה אמרו חז"ל (ספרי, ראה פ): "'וירשת אותם' - מעשה בר' יהודה בן בתירה ור' מתיא בן חרש ור' חנינא בן אחי ר' יהושע ור' יונתן שהיו יוצאים חו"ל, והגיעו לפלטום וזכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: 'וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים' (דברים יא:לא-לב), וחזרו ובאו למקומם, אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. ומעשה בר' אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד הימנו תורה, והגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: 'וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים'. חזרו ובאו להם למקומם, אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". כאן אמרו חז"ל במפורש, שישיבת ארץ ישראל היא לא רק מצוה אלא מצוה כה רבה עד שהיא שקולה כנגד כל המצוות. כמו כן, עולה מכאן בבירור, שאין מצות ישוב ארץ ישראל תלויה בקיום בית המקדש, כי הרי שני המעשים הנ"ל אירעו אחרי חורבן בית שני, ומ"מ קבעו התנאים שישיבת ארץ ישראל היא מצוה מן התורה, וכך גם האיסור לצאת ממנה.

עוד אמרו חז"ל (תוספתא ע"ז ה:ב): "ישרה אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי אלילים ולא בחו"ל אפילו בעיר שכולה ישראל. מלמד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצות שבתורה. והקבור בארץ ישראל כאילו הוא קבור תחת המזבח. לא יצא אדם לחוצה לארץ אלא אם כן היו חטין סאתים בסלע. אמר רבי שמעון, במה דברים אמורין, בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו סאה בסלע לא יצא. וכן היה ר"ש אומר: אלימלך מגדולי הדור ומפרנסי ציבור היה, ועל שיצא לחוצה לארץ מת הוא ובניו ברעב, והיו כל ישראל קיימין על אדמתן, שנאמר (רות א:יט): 'ותֵהֹם כל העיר עליהן', מלמד שכל העיר קיימת ומת הוא ובניו ברעב. הרי הוא אומר (בראשית כח:כא): 'ושבתי בשלום אל בית אבי', שאין ת"ל 'והיה ה' לי לאלקים', ואומר (ויקרא כה:לח): 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים', כל זמן שאתם בארץ כנען הריני לכם א-לוה, אין אתם בארץ כנען איני לכם לא-לוה... וכן דוד אמר (שמואל א כו:יט): 'כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'' וגו', וכי תעלה על דעתך שדוד המלך עובד ע"ז? אלא שהיה דוד [[רמד]] דורש ואומר: כל המניח את ארץ ישראל בשעת שלום ויוצא כאילו עובד ע"ז, דכתיב (ירמיהו לב:מא): 'ונטעתים בארץ הזאת באמת [בכל לבי ובכל נפשי]', אינן עליה, אין נטועין לפני באמת, לא בכל לבי ולא בכל נפשי". וכן אמרו בגמרא (כתובות קי:): "תנו רבנן, לעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה עובדי אלילים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, שנאמר (ויקרא שם): 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים'. וכל שאינו דר בארץ אין לו א-לוה? אלא לומר לך, כל הדר בחו"ל כאילו עובד ע"ז. וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כו:יט): 'כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים', וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך, כל הדר בחו"ל כאילו עובד ע"ז".

עוד קבעו חז"ל, שהבעל כופה את אשתו לעלות לארץ ישראל משום מצות ישוב ארץ ישראל, וכן האשה את בעלה ואפילו העבד את אדונו. כך שנינו במשנה (כתובות קי:): "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין...". ובגמרא שם: "הכל מעלין - לאתויי עבדים". וז"ל רש"י: "היה לו עבד עברי ילך העבד אחריו על כרחו" (ועיין בר"ן שם שהביא בשם הראב"ד, שאפילו עבד כנעני יכול לכוף את אדונו להעלותו לארץ ישראל, שהרי גם הוא חייב במצוות כמו אשה, עיין שם). וממשיכים חז"ל (שם): "תנו רבנן, הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות, כופין אותה לעלות, ואם לאו תצא בלא כתובה. היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות, כופין אותו לעלות, ואם לאו יוציא ויתן כתובה. היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת, כופין אותה שלא לצאת, ואם לאו תצא בלא כתובה. הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת, כופין אותו שלא לצאת, ואם לאו יוציא ויתן כתובה".

משנה זו נפסקה להלכה לדורות ע"י הפוסקים: הרמב"ם (הל' אישות יג:יט-כ), הרי"ף (כתובות קי:), הרא"ש (שם פרק יג סימן יח), הסמ"ג (לאוין פא), פסקי הרי"ד (כתובות שם), ריטב"א, ר"ן ונימוקי יוסף (שם) ועוד ועוד, משום שמצות ישיבת ארץ ישראל היא מצוה לדורות. וכן פסק המחבר (שו"ע, אבן העזר עה:ג-ד), עיין שם. וז"ל הפתחי תשובה (שם ס"ק ו): "הנה הרמב"ן מנה מצוה זו בכלל מצות, מקרא ד'וירשתם אותה וישבתם בה' (דברים יא:לא), וכי היא שקולה כנגד כל המצוות (כדאיתא בספרי). וגם התרומת הדשן בפסקיו סי' פ"ח הפליג בה. איברא התוס' בכתובות בשם ר' חיים כהן כו', אמנם הרי"ט בתשובותיו סימן כח ובחידושיו לכתובות הוכיח דאיזה תלמיד טועה כתבו על שם התוס', ולאו דסמכא היא כלל. והדין עמו, וכ"כ בעל נתיבות משפט. וא"כ כל הזמנים שוים לקיום מצוה זו, וכן מבואר מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שכתבו שכופין האשה שתעלה עמו כפשטא דמתניתין...".

עוד מצאנו בב"ק (פ:): "והלוקח בית בארץ ישראל כותבין עליו אונו [שטר מכירה] אפילו בשבת. בשבת סלקא דעתך? אלא... אומר לנכרי ועושה. ואע"ג דאמירה לנכרי שבות היא, משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו ביה רבנן". וז"ל רש"י (גיטין ח: ד"ה משום ישוב א"י): "לגרש גוים ולישב ישראל בה". וכך פסק הרמב"ם (הל' שבת ו:יא), וכן המחבר (שו"ע או"ח שו:יא). ואילו מצות ישוב ארץ ישראל לא היתה שייכת היום או אפילו היתה רק מדרבנן, איך היינו מעיזים להתיר שבות זו בשבת? הרי כתבו התוס' (ב"ק שם, ד"ה אומר לנכרי): "דוקא משום מצוה זו דישוב ארץ ישראל, אבל לצורך מצוה אחרת לא שרי אמירה לנכרי".

עוד אמרו חז"ל (ירושלמי סוטה ח:ד) על החוזר מהמערכה משום שבנה בית חדש ולא חנכו: "יכול הבונה בית בחו"ל יהא חוזר? תלמוד לומר 'ולא חנכו'; את שמצוה לחנכו, [[רמה]] יצא זה שאינו מצוה לחנכו". ופירש פני משה (שם): "את שמצוה לחנכו - בארץ ישראל משום ישוב, פרט בחו"ל דאין מצוה לחנכו". וכן הדין בנטע כרם, עיין שם. וכן פסק הרמב"ם (הל' מלכים ז:יד).

וכן נאמר (במדבר לג:נג): "והורשתם את הארץ וישבתם בה...". ועל פסוק זה כתב הרמב"ן (שם): "על דעתי, זו מצות עשה היא. יצוה אותם שישבו בארץ וירשו אותה, כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה', ואילו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה'. ומה שהפליגו רבותינו במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידינו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה, ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים, 'בֹאו ורשו את הארץ'...". וכוונת הרמב"ן בפסוק האחרון שהביא, היא למה שנאמר (דברים א:ז-ח): "פנו וסעו לכם... ראה נתתי לפניכם את הארץ, בֹאו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם... לתת להם ולזרעם אחריהם". וז"ל הרמב"ן שם: "מצוה לא [סתם] יעוד והבטחה כאשר פירשתי [בבמדבר לג:נג, שהבאנו]".

עוד כתב הרמב"ן (ספר המצוות, מצוות עשה ששכח אותן הרמב"ם ממצוות עשה כפי דעת הרמב"ן, מצוה ד): "שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה, והוא אומרו להם (במדבר לג:נג-נד) 'והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ'... והראיה שזו מצוה, אומרו יתעלה בענין המרגלים (דברים א:כא): 'עלה רֵש כאשר דבר ה' [אלקי אבותיך] לך אל תירא ואל תחת', ואומרו עוד (שם ט:כג): 'ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם'. וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה, כתוב (שם א:כו,מג; ט:כג): 'ותמרו את פי ה'', וכן 'לא שמעתם' הוראה שהוא מצוה לא יעוד והבטחה... ואומר אני, כי המצוה שחכמים מפליגים בה, והוא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו בכתובות: כל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד ע"ז, שנאמר (שמואל א כו:יט) 'כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים', וזולת זה הפלגות שאמרו בה, הכל הוא ממצות עשה הוא שנצטוינו לרשת הארץ לשבת בה, א"כ היא מצות עשה לדורות, מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות, כידוע בתלמוד במקומות הרבה".

ברור איפוא, שהקב"ה לא רק נתן לעם ישראל ארץ מיוחדת, אלא גם גזר עליו לדור בה. לא בזכות לשבת בארץ ישראל מדובר כאן, אלא בחובה שאי אפשר לוותר עליה. מצוה היא, גזירה היא, חוק הוא לגור בארץ ישראל תחת שלטון ה' ובקידוש שמו, כדי ליצור חברה ומדינה קדושה הדְבֵקָה במצוות בשלמות וכראוי, ללא השפעה מהתרבות הזרה והנפסדת של הגוים. ומאידך גיסא, חטא ופשע ומיאוס הוא לסרב לדור בארץ ישראל, ולהעדיף להשתקע בגלות ובטומאתה תחת שלטון הגוים שהוא חילול שמו, כאשר ישראל חשופים להשפעת הגוים ושיקוציהם.

על כן חרה אף ה' באבותינו במדבר, כשסירבו לעלות לארץ ישראל וקראו (במדבר יד:ד): "נִתנה ראש ונשובה מצרימה". הרי המרגלים ששלח משה היו חשובים וצדיקים, כמו שאמרו חז"ל (תנחומא, שלח ד): "'שלח לך אנשים' (במדבר יג:ב) - זה שאמר הכתוב (משלי כו:ו): 'מקצה רגלים חמס שותה, שולח דברים ביד כסיל'. וכי כסילים היו המרגלים? והלא כבר נאמר 'שלח לך אנשים', וכל מקום שנאמר בו 'אנשים' בני אדם צדיקים הן... אלו לא נקראו כסילים אלא על שהוציאו דיבת הארץ... אעפ"כ בני אדם גדולים היו ועשו עצמן כסילים". וכן על הפסוק (במדבר יג:ג): "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", תירגם יונתן: "כולהון גוברין חריפין דמתמנן רישי על בני ישראל הינון". א"כ צדיקים [[רמו]] וגדולים היו, ומ"מ חטאו בזה שפנו עורף לארץ ישראל ורצו להשתקע בגלות במצרים. וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קו:כד): "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו".

כאן ראינו שאפילו גדולים שבדור עשו עצמם כסילים בזה שרצו לחזור למצרים ומאסו בארץ חמדה. וכל כך למה? כי פחדו מעוצמת הגוים שם ולא בטחו בה', כמו שנאמר "לא האמינו לדברו". והרי לכאורה, טענה טובה היתה להם, של פיקוח נפש, שהרי במלחמה עם הכנענים שעליהם אמרו המרגלים (במדבר יג:לג) "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם", ברור היה להם שתהיה מלחמה קשה, ויהיה קשה לנצח את הענקים, ואף אם ינצחו אותם יפלו אחדים מישראל, והרי אין סומכין על הנס. ומשום כך, גדולים וצדיקים אלה פסקו הלכה, שפיקוח נפש דוחה את כל שטחי ארץ ישראל, דוחה את ארץ ישראל כולה. ובוודאי לא התכוונו לעזוב את תורת ה', אלא התכוונו לחזור למצרים ולשומרה שם. אך זה היה חטאם, כי הקב"ה קבע והחליט וגזר שאסור להם לדור בחו"ל, ושרק בארץ ישראל יקדשו את שמו ויחיו בבדידות של תורה, ומשום כך אין סכנה לאומית דוחה את ארץ ישראל, שרק שם יוכלו ישראל לקיים את התורה כראוי ובשלמות. מלחמה על מצות ישוב ארץ ישראל וכיבוש הארץ היא מלחמת מצוה, שאין סכנה או פיקוח נפש דוחים אותה, אלא אדרבה, היא דוחה סכנה ופיקוח נפש. וכן כתב הרמב"ן בספר המצוות שם (מצוה ד): "וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצוה. וכן אמרו בגמרא (סוטה מד:): 'אמר רבא: מלחמות יהושע לכבוש - דברי הכל חובה'... ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה [רק] במלחמת ז' עממין שנצטוו לאבדם... אין הדבר כן, שאנו נצטווינו להרוג האומות ההם בהילחמם עמנו, ואם רצו להשלים נשלים ונעזבם בתנאים ידועים, אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות...".

הפחד מן הגוים הוא רק אחת מן הסיבות שישראל מואסים בארץ חמדה (התאווה לחיים טובים היא סיבה עגומה נוספת). ודוקא בגלל האשליה הזאת שבגלות יימצא בטחון כאשר בארץ ישראל תהיה סכנה, חרה אפו של הקב"ה, שגזר עליהם מיתה במדבר, והוסיף (במדבר יד:לא): "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה". כלומר, אלה שפחדו שימותו בארץ ישראל הם וטפם, מתו דוקא במדבר, ואילו טפם נכנסו לארץ ישראל וחיו. לומר לך, שהבטחון היחיד לישראל הוא אך ורק בארץ ישראל, ואילו הגלות היא מקום קבורתם. וכך אמרו חז"ל (תורת כהנים, בחוקותי פרק א:ז): "'וישבתם לבטח בארצכם' (ויקרא כו:ה) - בארצכם אתם יושבים לבטח ואי אתם יושבים לבטח חוצה לה". וכן אמר הנביא (עובדיה פסוק יז): "ובהר ציון תהיה פליטה" - כלומר, בציון ולא בגלות.

הקב"ה, שיודע את נפש עמו, ידע גם שישראל לעולם יעדיף את חיי הגלות הגויית, שטומאתה ושיקוצה כל כך מתוקים ל"שונאיהם של ישראל", וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ט:יז): "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם". על כן גזר הקב"ה, שלעולם לא ימצאו ישראל בטח ובטחון בגלות. חז"ל אמרו (בראשית רבה לג:ו): "'וישלח את היונה... ולא מצאה היונה מנוח' (בראשית ח:ח-ט) - יהודה בר נחמן בשם ר"ש אמר: אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת. ודכוותה (איכה א:ג): 'היא ישבה בגוים, לא מצאה מנוח' - אילו מצאה מנוח לא היו [ישראל] חוזרים. ודכוותה (דברים כח:סה): 'ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח [לכף רגלך]' - הא אילו מצאה מנוח לא היו חוזרים". ובכן, הקב"ה גזר שלעולם לא ימצאו ישראל מנוח של קבע בגלות, ומי שאמר שאכן יכול ישראל למצוא מנוח בגלות - "עם הארץ היה" (ע"פ ברכות סא.), עם חו"ל הוא.

[[רמז]]

לא בכדי המשילו חז"ל במכילתא (בא פרשה א) את הגלות לבית קברות, כי אכן לישראל המסרב לדור בארץ ישראל והמואס בה ובוחר בטומאת ארץ העמים, אין שום עתיד, אלא צרות, אסון וכלייה ח"ו, כמו שאמר הנביא (יחזקאל כ:לב-לד): "והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן, חי אני נאום ה' אלקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, והוצאתי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם, ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה". מה שאמר יחזקאל "לשרת עץ ואבן", אין הכוונה שרצו ישראל לעבוד ע"ז ממש, אלא הכוונה היא כמו שתירגם אונקלוס את הפסוק (דברים כח:סד) "ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך עץ ואבן", וז"ל: "ותפלח תמן לעממיא פלחי טעוותא", כפי שהבאנו לעיל, כלומר, לא שישראל יעבדו ע"ז ממש, אלא שיעבדו את הגוים שעובדים ע"ז, וחילול השם נורא הוא זה לעבוד את הגוים האלה, שבזה נראה כאילו אלהיהם ניצחו את הקב"ה ח"ו. וכן תירגם יונתן (דברים שם): "ותהוון מסק ארנונא לפלחי טעוותא". כלומר, במקום שהגוים ישתעבדו לישראל בארץ ישראל במסים ובעבדות, ישראל יהיו משועבדים להם במסים ובעבדות. וכן אומר ירמיהו (ה:יט): "כאשר עזבתם אותי ותעבדו אלהי נכר בארצכם, כן תעבדו זרים בארץ לא לכם".

התרבות הזרה של היום לקחה את מקומה של העבודה הזרה, וגם בגללה הבטיח הקב"ה שלא יניח לישראל לדור בין העמים עם תרבותם הזרה והמשוקצת, אלא "בחמה שפוכה אמלוך עליכם", ובעל כרחם יקחם מהגלות - את אלה שישרדו מן הצרות רח"ל ולא ימותו שם, כמו שחיסל הקב"ה את היהודים שהעדיפו להישאר במצרים ומאסו בארץ חמדה (וידוע שהגאולה האחרונה תהיה דומה לגאולה הראשונה). אוי לבנים קשי פנים וחזקי לב, החושבים שניתן לברוח מהקב"ה ומארץ ישראל, ושעל אף שאיבדו את מולדתם, ארץ ישראל, יוכלו להתיישב בגלות בנוחיות. ועליהם נאמר (ירמיהו ט:טו): "והפִצותים בגוים אשר לא ידעו המה ואבותם, ושִלחתי אחריהם את החרב עד כלותי אותם". וה' ירחם.

שחיקת הערכים וקהות הרגשות של ישראל לגבי חמדתה וחיבתה של ארץ ישראל, נובעות גם מזה שטישטשנו את ההלכה בגלל הגלות הנוראה שכבשה את מוחותינו ואת נשמותינו, וגם מהפיתוי האיום של יצר הרע לברוח מהאתגר ומהחובה הקשה של בידוד וסכנה וקושי הפרנסה, שהם בכלל מה שאמרו חז"ל (ברכות ה.): "שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין. אלו הן: תורה, וארץ ישראל והעולם הבא". הרי כל חייו של האדם הם מבחן ונסיון, לראות אם יקבל את עול מלכות ה' ואת עול מצוותיו, ואין לך דבר יקר שאינו מחייב מחיר כבד למי שרוצה לרכוש אותו. ארץ ישראל, מתנה יקרה וחביבה ונבחרת, דרושה לה מסירות נפש, כיאות לכלי של העם הנבחר.

בכל דרכיהם חייבים ישראל להוכיח את אמונתם ואת בטחונם בהקב"ה, וודאי וודאי בארץ ישראל שהיא הארץ הנבחרת, סמל הבידוד וההבדלה והבטחון ב"ה' בדד ינחנו". אך פעם אחר פעם נכשלו ישראל בתפקידם זה. וכך שנו חז"ל (תנחומא, תזריע ו): "מעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים; מטה ידו, ביקש לצאת לחוצה לארץ. קרא לאשתו: אמר לה... בואי ואני מלמדך שתהא רואה את הנגעים. אם ראית שערו של אדם שיבש המעין שלו, תהא יודעת שלקה, לפי שכל שער ושער ברא לו הקב"ה מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו... אמרה לו אשתו: ומה אם כל שער ושער ברא לו הקב"ה מעין בפני עצמו שיהא [[רמח]] שותה ממנו, אתה, שאתה בן אדם, כמה שערות יש בך, ובניך מתפרנסין על ידיך - לא כל שכן שיזמין לך הקב"ה פרנסה! לפיכך לא הניחה אותו לצאת חוצה לארץ".

חוסר בטחון בה' שיוכל לפרנס אותנו או שיוכל להגן עלינו, היה מאז ומתמיד נגע הצרעת שחצץ בינינו לבין המצוה הגדולה של ישיבת ארץ ישראל, וגרם לנו לעוות את המצוה ולהמציא כל מיני סיבות מסולפות כדי להיפטר ממנה. הנה בימי שפוט השופטים, מיכה העמיד פסל בביתו, ומצא אדם אחד שהסכים לכַהן ככהן לע"ז, ולפי חז"ל היה זה נכדו של משה רבנו, הבן של בנו גרשום. כששאלו אותו איך הסכים לזה, השיב כמובא בחז"ל (ב"ב קי.): "אמר להן, כך מקובלני מבית אבי אבא: לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות. והוא סבר לעבודה זרה ממש [כלומר, עבודת אלילים] ולא היא, אלא עבודה זרה - עבודה שזרה לו". יש בזה מוסר השְכֵל לכל אדם מישראל, המסביר את מיאוסו בארץ חמדה בזה שלא מצא די מחסורו בתחום פרנסתו, ובמקום שיעלה לארץ ישראל בבטחון בה' ויעבוד כל עבודה שימצא ואף שהיא זרה לו, והעיקר שיקיים את מצות ישוב הארץ, מעדיף הוא לעבוד ע"ז בגלות, שעליה אמרו חז"ל (כתובות קי:): "כל הדר בחו"ל כאילו עובד ע"ז...".

משום כך, מיד בהגיעם לארץ ישראל, כאשר עלו מן הירדן והגיעו לגלגל, ציווה הקב"ה את ישראל על מצות המילה, כי "כל העם היוצא ממצרים הזכרים כל אנשי המלחמה מתו במדבר בדרך בצאתם ממצרים... וכל העם הילודים במדבר... לא מלו" (יהושע ה:ד-ה). והקשו בגמרא (יבמות עא:), מדוע לא מלו כל הארבעים השנה, וענו (שם עב.): "ואיבעית אימא משום דלא נשיב להו רוח צפונית [כל אותן שנים, ובלי רוח צפונית יש סכנה לנימול]... מאי טעמא? איבעית אימא משום דנזופים הוו, ואי בעית אימא דלא נבדור [יתפזרו] ענני כבוד". אך ההסבר האחרון קשה: וכי כדי שלא יתפזרו ענני כבוד ביטל הקב"ה את האפשרות לקיים את המצוה הגדולה של מילה? וז"ל הרד"ק (יהושע ה:ב): "ואם יאמר אדם, יכול היה הקב"ה להשיב רוח צפונית, ולא יתבדרו ענני כבוד ולא תבטל מצות מילה... לפי שהמצוה אינה בטלה כי אם לא היתה בזמנה... ובעבור האריך זמן המצוה לא ישנה הקב"ה מנהג העולם...". אך קשה להבין את דברי הרד"ק, שאמר שהקב"ה לא רצה שרוח צפונית תשתנה ממנהגה לפזר עננים, כי אין זה מנהג העולם - וכי הפסקת רוח צפונית לארבעים שנה אינה שינוי גדול פי כמה מזה? אלא ברור לי, שהקב"ה, על אף חומרתה וחשיבותה של מצות מילה, דחה את קיום המצוה בכוונה, כדי שכל ישראל יוכלו להיכנס לארץ ישראל תוך קיום מעשה המצוה של מילה, שיש בה הכאב והדם המסמלים את העקרון של מסירות נפש ואמונה בה', ללמדנו שארץ ישראל נקנית ביסורין. זאת ועוד: השילוב של מילה וארץ ישראל בא כדי להבדיל ולייחד את היהודי ולהפריש את ישראל מהאומות ומשיקוציהן.

ואיך נכשלנו בזה כעם, בברחנו מהיסורים של ארץ ישראל, שבסופו של דבר היא המתנה היקרה ביותר שנתן הקב"ה לישראל, כמו שנאמר (ירמיהו ג:יט): "ואתן לך ארץ חמדה"! ואיך הגלות הארורה השפיעה וסילפה את ישראל, עד שלא רק שאינם רואים חובה לעצמם לצאת מן הגלות ולחיות בארץ ישראל, אלא בכלל אינם רואים את הגלות כעונש וכיסורין! איזה עיוות הוא זה! ואכן, ישראל הפכו לכסילים, שאינם רוצים לראות את האמת, כמו שאמרו חז"ל לגבי המרגלים. איך יסבירו לעצמם את דברי אנשי כנסת הגדולה, שתיקנו במוספי החגים לומר "ומפני חטאינו גלינו מארצינו..."? והם חושבים לרצות את עונשם בנוחיות ובעושר! הוי עם כסיל... דברי חז"ל בענין זה הם כדרבונות, שאמרו (ספרי, עקב מג): "'והאדמה לא תתן את יבולה' - או ילך לחו"ל ויהיה שרוי בטובה? תלמוד לומר (דברים כח:כג): 'והיו שמיך אשר על ראשך נחושת והארץ [[רמט]] אשר תחתיך ברזל' [כלומר, גם בגלות]... אחר כל היסורים שאני מביא עליך, אני מגלה אתכם. קשה היא גלות שהיא שקולה כנגד הכל...".

ואוי לנו ממזייפי התורה ומאלה שהגלות זייפה את מחשבותיהם, המביאים את דברי חז"ל (פסחים פז:): "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות", ולומדים משם שזה שהקב"ה פיזר את ישראל לבין האומות, דהיינו שהשליכנו לגלות, הוא צדקה וחסד ומתנה לנו! וכי יש סילוף יותר גדול ונורא מזה? והלא כל דרדק ידע, שהתורה שמה מול עינינו תמיד את הגלות רק כעונש מחריד על חטאינו המחרידים. בפרשת "והיה אם שמוע" שקוראים פעמיים ביום, כתוב "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם" (דברים יא:יז), ועל זה אמרו חז"ל את מה שהבאנו לעיל. וכן בתוכחה הנוראה (ויקרא כו:לג,לו): "ואתכם אזרה בגוים והריקותי אחריכם חרב... והנשארים בכם והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביהם...". וכן (דברים כח:סד-סה): "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ... ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש". אלא, כוונת מאמר חז"ל הנ"ל פשוטה היא: לא שהגלות היא דבר טוב וחיובי ח"ו, שהלא היא העונש הנורא והאיום ביותר שיכול להיות, אלא שמ"מ יש כאן "צדקה", שאם כבר גזר עלינו הקב"ה עונש איום של גלות, לפחות פיזר אותנו בין הארצות והאומות, וכמו שהסביר רש"י (שם, ד"ה צדקה): "שלא היו יכולין לכלותם יחד". ונחמה פורתא היא, כי הרי גם בזה יש גריעותא, כמו שאמרו חז"ל (תורת כהנים, בחקותי פרק ו:ו): "'ואתכם אזרה בגוים' (ויקרא שם) - זו מדה קשה לישראל, שבשעה שבני המדינה גולים כולם למקום אחד, הם רואים זה את זה ומתנחמים, ואתם אין אתם כן, אלא עתיד אני לזרות אתכם לבין כל האומות...". הרי, שעצם הגלות היא אסון ועונש מדהים, אלא שנחמה פורתא יש בזה שלא גלינו למקום אחד, ששם היה קל לגוים לכלות כמעט את כל ישראל, על אף שגם בפיזור יש גריעותא. מ"מ, ברור שאלה שמביאים את מאמר חז"ל הנ"ל להוכיח את החיוב שבגלות, או שהם בורים או שסילפתם הגלות.

אמרו חז"ל (תורת כהנים, בהר פרשתא ה:ד): "'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים' (ויקרא כה:לח) - מיכן אמר: כל היושב בארץ ישראל מקבל עליו עול מלכות שמים, וכל היוצא לחו"ל כאילו עובד ע"א, וכן בדוד הוא אומר: 'ארורים הם לפני ה', כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד אלהים אחרים' (שמואל א כו:יט). וכי עלת על דעתינו שדוד המלך עובד עבודת אלילים? אלא שהיה דורש ואומר: כל היושב בארץ ישראל מקבל עליו מלכות שמים, וכל היוצא חו"ל כאילו עובד ע"ז". ועוד אמרו (ספרי, האזינו שלג): "וכן היה ר"מ אומר: כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית [דהיינו קבלת עול מלכות] ומדבר בלשון הקודש, הרי הוא בן העולם הבא".

סירובם של ישראל להידבק באמונה ובבטחון במצות ישוב ארץ ישראל, השקולה כנגד כל המצוות, הוא שהביא ועוד יביא ח"ו אסונות לאומיים. כך אמרו חז"ל (יומא ט:): "ריש לקיש הוי סחי בירדנא [רחץ בירדן], אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא [רבב"ח עלה מבבל ללמוד תורה והושיט לריש לקיש את ידו], אמר ליה [ריש לקיש]: אלקא, סנינא לכו! [שבועה שאני שונא אתכם, יהודי בבל, ופירש רש"י: "לכל בני בבל, שלא עלו בימי עזרא, ומנעו שכינה מלבוא, מלשוב לשרות בבית שני"], דכתיב (שיר השירים ח:ט): 'אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז'. אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא, נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות, נמשלתם כארז שהרקב שולט בו". חטא זה, סירוב היהודים לעלות מהגלות, הוא החטא הקדמון שחסם את הדרך בפני הגאולה הסופית כבר בבית שני. וחטא יהודי בבל חוזר [[רנ]] על עצמו היום, כשיהודי הגלות יושבים בשלוה בארץ נכר, רח"ל, בעיוורון ובקוצר ראות, בחוסר חזון ובהיעדר אמונה. ולזאת התכוון ענק הרוח, רבי יהודה הלוי, בספרו גדול המחשבה ורחב הדעת (הכוזרי, מאמר שני, כד): "החבר: הובשתני מלך כוזר, והעוון הזה [סירוב היהודים לעשות את המאמץ לשוב אל ארץ ישראל] הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלקים בבית שני, כמה שנאמר: 'רוני ושמחי בת ציון [כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ה']' (זכריה ב:יד). כי כבר היה הענין האלוקי מזומן לחול כאשר בתחילה, אילו היו מסכימים כולם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל, רוצים בגלות ובעבודה - שלא ייפרדו ממשכנותיהם ועניניהם".

עוד אמרו חז"ל (שיר השירים רבה ח:[ט]ג): "'מה נעשה לאחותנו' (שיר השירים ח:ח) - מה נעשה ביום שנגזר [ע"י כורש]: די עבר פרת, עבר; די לא עבר, לא יעבור; 'אם חומה היא' - אילו ישראל העלו חומה מבבל לא חרב ביהמ"ק בההיא שעתא פעם שנית". כלומר, שאילו היו עולים בחומה, העם כולו, כאשר כורש נתן רשות (כפי שהקב"ה הוביל את הענינים), כמו שנאמר (דברי הימים ב לו:כג): "כה אמר כורש מלך פרס: כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלקי השמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה; מי בכם מכל עמו, ה' אלקיו עמו, ויעל", אז לא היה הקב"ה מחריב את בית המקדש, אלא השכינה היתה שוכנת לעולם ועד, והקב"ה היה מביא את המשיח בזכות האמונה. אך ישראל שהיה בבבל השתקע שם, ולא רצה לחזור, ורק מיעוט חזר לא"י, ארץ חמדה, כמו שנאמר (עזרא ב:סד): "כל הקהל כאחד, ארבע רבוא אלפַיִם שלש מאות ששים". זה המספר העלוב שחזר לא"י, כאשר רובא דרובא דישראל בחר להשתקע בטומאת הגלות ולמאוס בארץ חמדה (וגם אלה שחזרו חלקם היו נתינים ועבדים וממזרים, בעוד אחוז גדול מסלתה ומשמנה של האומה נשאר בתוך סיר הבשר). אח"כ גזר עליהם כורש שאלו שלא עלו כבר, לא יעלו. וז"ל חז"ל (שיר השירים רבה ה:[ה]): "יצא כורש לטייל במדינה וראה המדינה שוממת [שבבל היתה שוממת]. אמר: מה טיבה של מדינה זו שוממת, איכן הם הזהבים, איכן הם הכספים [איפה צורפי הכסף והזהב]. אמרי ליה: ולאו את הוא דגזרת ואמרת: כל יהודאין יפקון ויבנון בית מקדשא? מנהון דהבין, מנהון כספים הא דסלקין למבנא מקדשא. בההוא שעתא גזר ואמר: דעבר פרת, עבר; דלא עבר, לא יעבור".

המדרש ממשיך ואומר (שיר השירים רבה ח:[ט]ג): "ר' זעירא נפיק ליה לשוקא למיזבן מקומא [לקנות דבר מה]. א"ל לדין דהוא תקיל: תקיל יאות [אמר לזה ששקל: תשקול טוב]. וא"ל: לית את אזיל לן מן הכא בבלייא די חרבון אבהתיה בית מקדשא [אמר לו השוקל, אין אתה הולך מכאן, אתה בבלי שהחריבו אבותיך בהמ"ק]. בההיא ענתה א"ר זעירא: לית אבהתי כאבהתהון דהדין [וכי אין אבותי כאבותיו של זה, כלומר, הלא שנינו מישראל]. על לבית וועדא, ושמע קליה דר' שילא יתיב דריש: 'אם חומה היא' - אילו עלו ישראל חומה מן הגולה לא חרב בית המקדש פעם שניה [כלומר, רב שילא דרש כמו מה שאמר המוכר בשוק]. אמר [ר' זעירא]: יפה לימדני עם הארץ". ואכן, כמה לימדו אותנו בזמן הזה עמי הארץ וגם כופרים, רח"ל, שהבינו את מה שלא תפסו תלמידי חכמים, ירחם השם.

בנים אנו לאבותינו שפנו עורף לארץ ישראל, ובחרו בטומאת הגלות והגוים בגלל החיים השלֵוים. גם דורנו המיר את כבוד ארץ חמדה בתבנית גלות שבו הוא זולל וסובא, ואין מי שיתבע את עלבונה של ארץ ישראל, ואדרבה, החשובים שבדור נותנים את הסכמתם לגלות ולשיקוץ. כך כתב הגאון רבינו יעקב עמדן, בהקדמה לסידורו "בית יעקב" (סולם בית אל, אות ו), וז"ל: "אין אחד מאלף מתעורר להחזיק בה להתיישב שם לדור, כי אם אחד ממדינה ושנים בדור. אין איש שם על לב מבקש אהבתה, [[רנא]] דורש שלומה וטובתה, ולא מצפה לראותה. כמדומה לנו, בהיותנו בשלוה בחוץ לארץ, שכבר מצאנו ארץ ישראל וירושלים אחרת דוגמתה. על כן באו עלינו כל הרעות בשבת ישראל בארץ שפניא [ספרד] וארצות אחרות, בשלוה בכבוד גדול מימי החורבן... ושוב נתגרשו ממנה עד שלא נשאר שם ושארית לישראל בארץ ההיא". מלים אלו נכתבו ע"י הגאון יעב"ץ בגרמניה הארורה לפני כמה מאות שנים. מי שמע לו, ומי לקח את דבריו ללבו? וממשיך הגאון ועונה לצבועים המעלים טענות סרק של קשיים וסכנה לגבי ישוב ארץ ישראל, וז"ל: "וסכנת המדבר והים בודאי אינה קרויה סכנה לענין זה לפטור ממצוה גדולה כזו... ראה דרכך בגיא ובקעה, על כל הר וגבעה יחד עשיר ואביון לקנות נכסים רצים כסוסים... בכמה סכנות אתה מכניס עצמך גוף ונפש בכל יום... על פת לחם יפסע גבר פסיעה גסה המאבדת מאור עיניו ומקצרת ימיו ושניו, ולכבוד בוראך ולהנאת נפשך לזכות לחיי עולם אמרת עצל: 'שחל בדרך!' (משלי כו:יג)... עד מתי עצל תשכב על מטת העצלות... עד יגלו מוסדות תבל! ולמה לא תקנה לך תחבולות להימלט על נפשך בהיות לאל ידך לעשות...". בושו, בושו, ישראל, הקטנים עם הגדולים.

כמה נשמות נהרסו ואבדו תחת המכבש של ההתבוללות והטמיעה בגלות! "כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה" (משלי ז:כו). והלא בגלל זה בלבד חובה על כל אחד בישראל לזעוק, "קרא בגרון אל תחשֹך" (ישעיהו נח:א), וכמו שקרא הנביא (שם נב:יא): "סורו, סורו, צאו משם, טמא אל תִגָעו, צאו מתוכה, הִבָרו נושאי כלי ה'". והכוונה היא: אתם ישראל הקרויים נושאי כלי ה' (וכמו שכתב שם מהר"י קרא: "אלו ישראל שנושאין עול מצוותי"), צאו מהגלות, מהטומאה. וז"ל מצודת דוד: "הינָקו מכל טומאה אתם הנושאים כלי ה'"; וז"ל האבן עזרא: "'צאו משם' - כל אחד ואחד ממקום גלותו; 'טמא אל תגעו' - שיבדלו מאומות העולם; 'צאו מתוכה' - כל אחד ממדינת גלותו כי אין בכל הפרשיות למעלה זכר בבל". וכן כתב רש"י: "'צאו מתוכה' - מתוך הגלות, כי כל נחמות האלו האחרונות אינן אלא על גלות האחרון".

כמו כן, ירמיהו אמר על גלות בבל (נ:ח): "נֻדו מתוך בבל ומארץ כשדים צֵאו, וִהְיו כעתודים לפני צאן". וז"ל מהר"י קרא (שם): "אמר להם ירמיה: יודע אני שעתידה בבל שכל הנמצא בה ידקר וכל הנספה יפול בחרב... לפיכך קדמו אתם קודם שיבא פורענותה ונוסו".

היום, כאשר הגאולה האחרונה פרושֹה לפנינו, ועקבות המשיח ותחלת הגאולה נראים, וכבר זכינו בחסדי ה' לחזור לארץ ישראל ולהקים מדינה, זעקת הקב"ה נשמעת בכל תקפה: סורו, סורו, צאו משם! צאו מהגלות ומהטומאה, כדי להיבדל מן הגוים ולשמור על טהרת תורת ה'; צאו מהגלות ומהטומאה כדי להציל נשמות ישראל מנגע הטמיעה וההתבוללות; צאו מהגלות ומהטומאה כדי לקדש שם שמים ביציאה מתחת שלטון ושליטת הגוים.

עוד נרחיב ביסוד היסודות הזה בע"ה, אך כדאי להסביר כבר כאן שעצם הגלות הוא חילול שמו של ה' יתברך, ושיבתנו לארץ ישראל היא היפוכו - קידוש שמו, כי שליטת הגוים על היהודי, ושפלות ישראל בגלות, קרויות חילול השם, בזה שהגוי שולט על ישראל ובכך כביכול על אלקי ישראל. וכבר בארנו שזאת כוונת רש"י בדבריו על הפסוק (יחזקאל לט:ז): "ואת שם קדשי אודיע בתוך עמי ישראל ולא אַחֵל את שם קדשי עוד, וידעו הגוים כי אני ה', קדוש ישראל", וז"ל: "שפלותם של ישראל חילול שמו הוא, באמור [הגוים] להם [עליהם, על ישראל]: 'עם ה' אלה [ומארצו יָצָאו]' (יחזקאל לו:כ) ולא יכול להצילם".

עצם כיבוש ארץ ישראל ע"י הגוים, וגלות ישראל מארצו, נותנים לגוי לחשוב שאין [[רנב]] אלקים בישראל ח"ו, כי אילו היה נמצא ואילו היה באמת אלקים, לא היה נותן לגוים להחריב את ארצו ואת מקדשו ולהגלות את עמו. וגם אם אין לישראל סבל ועינוי ממש מן הגוי, עצם העובדה שישראל חייבים לדור בארצותיהם תחת חסותם וסמוכים על שולחנם וסבלנותם וסובלנותם, היא חילול השם. רק כאשר עם ישראל יושב על אדמתו בריבונות וביד תקיפה, שם ה' נקדש ומקודש. ואם ישראל יתעקשו ויסרבו לצאת מן הגלות, יחסל הקב"ה בחמה שפוכה את הגלות של ישראל כדי למחוק את חילול שמו. הוי, "קדמו אתם קודם שיבוא פורענותה ונוסו...".

הכלל: ישיבת עם ישראל בגלות, בקרב הגוים ותרבותם הזרה ותחת שלטונם וכוחם, שהיא חילול השם במהותו, מתנגשת ברצונו ובגזירתו של הקב"ה להקים עם נבחר וסגולה בארץ נבחרת וסגולה, ששם יהיו מובדלים ומבודדים מתרבות הגוים וממחשבותיהם ומדעותיהם הנפסדות והזרות, ושם יקיימו חיי תורה ומצוות טהורים, זכים, שלמים, מושלמים, וכראוי, מדינה וחברה ריבונית ועצמאית תחת מלכות ה', והוא קידוש שמו. חובה קדושה ומוחלטת על כל יהודי לדור בארץ ישראל, כי הישיבה בגלות סותרת ומחללת את רצונו של ה' יתברך, וּוי על הפלפולים ועל הסברות המתוחכמות הבאים להצדיק את המאיסה בארץ חמדה. כמו שחיסל הקב"ה את הגלות במצרים, ולא נתן לשום אחד מישראל להישאר בגלות, אלא הרג את מי שסירב לצאת לארץ ישראל, כך בתקופה זו של גאולה אחרונה, הקב"ה יחסל את הגלות בחמה שפוכה, ויחסל את כל מי שיסרב לצאת ממנה, רח"ל.

לכן הקב"ה, בורא העולם וקונה שמים וארץ, בעלה ואדוניה של הארץ ומלואה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כד:א): "לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה", נתן את ארץ ישראל לעם ישראל כארצו, כדי שימלאו שם את תפקידם, לבנות שם מדינה וחברה על פי חוקי התורה הקדושה, מושגיה, רעיונותיה, ויסודותיה. וכך נאמר (תהלים קה:מד-מה): "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירָשו, בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצֹרו, הללוי-ה". הנה לפנינו כלל: הקב"ה לקח את ארץ ישראל מהגוים שישבו בה ושראו אותה כביתם וכמולדתם, והוא עשה זאת מסיבה אחת יחידה וברורה, שרק היא יכולה להצדיק את החזקת הארץ ע"י עם ישראל: כי הקב"ה, שיצר וברא את העולם, הוא בעל הבית ואדונו, הוא קנה את העולם בזה שברא אותו, ואין בני האדם שגם הם רק יצוריו, והם רק דיירים בתוך ביתו, רשאים למחות. ואם הוא רוצה, הוא מכניס עם מסויים לדיור מסויים, כלומר לארץ מסויימת, ואם רוצה, הוא מוציאם, ואין להם שום בעלות ואדנות בארץ, אלא אם כן הוא מרשה להם לגור שם. כך אמרו חז"ל (פסיקתא דרב כהנא טו, איכה, דף קכג): "'לכן נאום האדון ה' צב-אות' וגו' (ישעיהו א:כד) - א"ר שמואל בר נחמני: כל מקום שנאמר 'אדון', עוקר דיורין ומכניס דיורין. בנין אב שבכולם - 'הנה ארון הברית אדון כל הארץ' (יהושע ג:יא), עוקר כנענים ומכניס ישראל".

לגבי ארץ ישראל אין מקום להצטדקות ולהתנצלות. עם ישראל בא לארץ שישבו בה שבעה עממים, ולקח אותה מהם בגזירת בעל הבית, הקב"ה, שעקר את הגוים שישבו שם והכניס את עמו הנבחר, ישראל, כי הארץ היא שלו ולא של אלה שישבו בה כדיירים. כך אמרו חז"ל (בראשית רבה א:ב): "רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי פתח: 'כח מעשיו הגיד לעמו [לתת להם נחלת גוים]' (תהלים קיא:ו) - מה טעם גילה הקב"ה לישראל מה שנברא ביום הראשון ומה שנברא ביום השני [כלומר, למה בכלל סיפר את כל הסיפורים של מעשה בראשית, היה לו להתרכז במצוות ובחוקים של התורה, כמו שכתב רש"י (בראשית א:א): "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם' (שמות יב:ב), שהיא מצוה [[רנג]] ראשונה שנצטוו בה ישראל"]? מפני אומות העולם, שלא יהו מונין [מחרפים] את ישראל ואומרין להם: הלא אומה של בזוזים אתם! וישראל משיבין אותן, ואומרין להם: ואתם הלא בזוזה היא בידכם? הלא (דברים ב:כג): 'כפתורים היוצאים מכפתור השמידום [את העוים] וישבו תחתם' [כלומר, וכמו כן, אתם וכל הגוים הבאים בטענה שאנו ישראל עם של בוזזים, צבועים אתם, כי הרי גוים רבים לקחו ארצות מגוים אחרים שישבו בה, ללא כל זכות וסיבה, כגון הכפתורים שהשמידו את העוים וישבו בארצם; ועיין שם (דברים ב) ליתר הדוגמאות של הגוים שבזזו גוים אחרים ולקחו מהם את ארצם]. העולם ומלואו של הקב"ה; כשרצה נתנה לכם וכשרצה נטלה מכם ונתנה לנו; הדא הוא דכתיב: '[כח מעשיו הגיד לעמו] לתת להם נחלת גוים' (תהלים שם), הגיד להם את כל הדורות".

נראה שהכוונה היא, שלפני שמשיבים לגוים את התשובה העיקרית, באים ישראל עם טענה צדדית, והיא: מה אתם והכנענים מנסים להצטייר כתמימים, הרי ארץ ישראל ניתנה לבני שם, והכנענים שהם מבני חם לקחוה מהם, כמו שכתב רש"י על הפסוק (בראשית יב:ו): "והכנעני אז בארץ", וז"ל: "היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו", וא"כ לטענת הגוים שישראל גזלו את הארץ מהכנענים, משיבים ישראל: הלא הארץ היתה של בני שם, והכנענים לקחוה מהם, והם הבוזזים. ואח"כ באה הטענה העיקרית: העולם ומלואו נברא ע"י הקב"ה ושייך לו, הוא בעל הבית, ונותן למי שרוצה ולוקח ממי שרוצה. הוא בחר בישראל להיות עמו הנבחר, סגולה ועליון, ונתן להם את הארץ שתהיה להם ולא לכנענים.

עוד נאמר (דברים ד:לח): "להוריש גוים גדולים ועצומים ממך מפניך להביאך לתת לך את ארצם נחלה כיום הזה", וז"ל הספורנו שם: "'לתת לך את ארצם' - שהיא ארץ ה' המוכנת לקנות השלמות המכוון". וכן (דברים ו:י-יא): "לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, ובורות חצובים אשר לא חצבת, כרמים וזיתים אשר לא נטעת, ואכלת ושבעת". וכן (תהלים מד:ג): "אתה ידך גוים הורשת, וָתִטָעֵם; תָרַע לאֻמים וַתשַלחֵם". וכן (תהלים פ:ט-י): "גפן ממצרים תסיע, תְגָרֵש גוים וַתִטָעהָ; פִנִית לפניה וַתַשרֵש שרשיה ותמלא ארץ".

ובכן, אין מקום להתנצלות ולהצטדקות בפני הגוים, ואין צורך לחפש עילות וסיבות "מוסריות" לכבוש את ארץ ישראל. היא שייכת לבורא העולם, לבעל ואדון העולם, והוא נתנה לנו ולקחה מידי הרשעים, ואין לך מוסר יותר מעולה מזה, ואין לך קבלת עול מלכות שמים גדולה מזה. בין לגוים ובין לישראל, אין שום בעלות ואדנות בעולם, כמו שנאמר (ויקרא כה:כג): "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". כלומר, "לי", להקב"ה, כל הארץ; היא ומלואה, שלי בלבד. וכן נאמר (חגי ב:ח): "לי הכסף ולי הזהב", וכן (דברי הימים א כט:יד): "כי ממך הכל ומידך נָתַנו לך".

על פי פסוק זה אפשר להבין את מה שנאמר (שמות כה:ב): "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה", שלכאורה היה צריך לומר ויתנו, ולא ויקחו? אלא, אילו היה כתוב "ויתנו", היה משמע שמה שיש להם, הוא באמת שלהם, ועכשיו יתנו-- יקחו את מה שהוא שלי, ויחזירו לי, כי אין לאדם בעוה"ז שום בעלות על שום רכוש שבעולם. כל מה שיש לאדם בעולם שייך לאדון כל הארץ, והוא נתנו לאדם להשתמש בו, וגם זה רק בתנאים מסויימים. להקב"ה מה ששייך להם. לכן בא הכתוב ואמר "יקחו", כלומר יקחו ממנו, מהקב"ה, מה שהוא באמת רכושו של הקב"ה, ואת זה יתנו לי יחזירו לי בתור תרומה. ופירוש "ויקחו לי", הוא

כך אמרו חז"ל (ברכות לה.): "אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה, וכל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה מעל... אמר שמואל: כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו נהנה [[רנד]] מקדשי שמים, שנאמר (תהלים כד:א): 'לה' הארץ ומלואה'. ר' לוי רמי, כתיב: 'לה' הארץ ומלואה', וכתיב (תהלים קטו:טז): 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'? לא קשיא - כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה". כלומר, לה' הארץ ומלואה; היא וכל אשר בה - שלו, והוא מרשה לאדם להשתמש בנכסי שמים, בתנאי שיודה באדנותו ע"י ברכה, אם מדובר בדברי הנאה, וכן ע"י החזרת חלק מהרכוש אם מדובר בתרומה ומעשר, ושאר מתנות כהונה ולויה, וקדשים. ומי שנהנה או משתמש בנכסים וברכוש כאילו הם שלו, ללא קיום תנאי ה', הוא מועל וגוזל מקדשי שמים, כי כל הנכסים בעולם הם נכסי שמים, ורק בתנאים מסויימים הורשה לנו להשתמש בהם.

גם לגבי צדקה מצינו, שמצוה וחובה על האדם לתת עד חומש (עשרים אחוזים) מנכסיו, כמו שאמרו (כתובות נ.): "באושא התקינו - המבזבז [הנותן צדקה לעניים] אל יבזבז יותר מחומש... שמא [גם הוא] יצטרך לבריות... מאי קרא? 'וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך' (בראשית כח:כב)" (ופירש רש"י: "שני עישורין הוו להו חומש"). ובירושלמי (ריש פיאה): "בתחילה לקרן, מכאן ואילך לשכר". פירוש: בשנה הראשונה יתן חומש מהקרן שלו, ומכאן ואילך חומש מהריוח. נראה שהקב"ה קבע בלשון הקודש את המלה "עשיר" בדמיון ללשון "מעשר", ללמדנו שהרוצה להתעֹשר, יעשֹר, כמו שנאמר (דברים יד:כב): "עשר תעשר את כל תבואת זרעך", ודרשו חז"ל (תענית ט.): "עשֹר בשביל שתתעֹשר".

יתר על כן, נקבעה ההלכה ברמב"ם (הל' מתנות עניים ז:י): "מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו, ב"ד כופין אותו, ומכין אותו מכת מרדות, עד שיתן מה שאמדוהו ליתן. ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן..." (והוא על פי הגמרא בכתובות מט:, עיין שם). מכאן למדים אנו יסוד גדול: מושג הצדקה בתורת ישראל אינו כמו בתרבות הזרה הנפסדת. הגוים רואים בצדקה מעשה של חסד ושל לב טוב, כאילו שהרכוש שייך לאדם, ואם ירצה בחסדו ובלבו הטוב לפזר את מעותיו לעני, הרי זה משובח. אך לפי תורת ישראל ודאי שאין זה כך, אלא אין בצדקה שום ענין של חסד וטוב לב אלא מצוה, צו, ציווי, שמבוסס על "צדק" - משפט ודין; חובה הגוררת בעקבותיה גם כפייה.

אצל הגוים והתרבות הזרה, נוצרו כל מיני השקפות באשר לרכוש, ולמרות ההבדלים השטחיים ביניהם, כולן מבוססות על התפיסה שהארץ והרכוש שייכים לבני האדם, ולענין זה אין הבדל בין מה שכינו הגוים "קפיטליזם" או "סוציאליזם" או "קומוניזם". בין אם הגוי טוען שהרכוש הוא נכס פרטי, ובין אם הוא טוען שהרכוש הוא נכס החברה, הוא מתכוון לומר שהוא רכושו של האדם. לא כן אצל הקב"ה, שתורתו אומרת שהכל שלו, ורכוש ונכסים ניתנו לבני אדם רק לשימוש. משום כך, כאשר הקב"ה גוזר על נתינת צדקה, חובה וגזירה היא לתת לעני, כי אין הצדקה באה כלל וכלל מרכושו של העשיר, שהרי אין לעשיר כלל וכלל בעלות על מה שניתן לו מן השמים. ולכן כופין אדם לתת את מה שהצדק של הקב"ה מצווה עליו, וזאת כוונת דברי חז"ל (אבות ג:ז): "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו". וזאת כוונת חז"ל בדבריהם על הפסוק (ויקרא כה:כג) "כי לי הארץ", וז"ל (תורת כהנים, בהר פרק ד:ח): "'כי לי הארץ' - אל תרע עיניך בה; 'כי גרים ותושבים אתם' (שם) - אל תעשו עצמכם עיקר. וכן הוא אומר (דברי הימים א כט:טו): 'כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו', וכן דוד אמר (תהלים לט:יג): 'כי גר אנוכי עמך, תושב ככל אבותי'; 'אתם עמדי' - דיו לעבד שיהיה כרבו, כשתהיו [[רנה]] שלי הרי היא שלכם". פירוש: כשתהיו שלי, תלכו במצוותי ותהיו שלי, ותודו שאתם ושלכם שלי, אזי הארץ וכל אשר בה יהיו שלכם.

כל פעם שנאמר במקרא "לי", הכוונה היא "שלי", עם כל התנאים שבכך, כגון "כי לי כל הארץ"; "כי לי כל בכור" (במדבר ג:יג); "והיו לי הלוים" (שם ח:יד); "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה:נה). בפסוק אחרון זה תירגם יונתן: "ארום דילי הינון בני ישראל משתעבדון לאורייתי...". כלומר, אין אדם בעולם שהוא בן חורין, אין בני ישראל בני חורין, אלא שלי הם, עֲבָדַי המשועבדים לי ולתורתי, ואם כן איך יתכן שיהיה לאדם רכוש, הלא מה שקנה עבד קנה רבו, ועל אחת כמה וכמה בעבד של אדם אחר, כאשר אין קנייה בעוה"ז לא לעבד ולא לרבו שגם הוא בן אדם, כי הרי הקב"ה הוא קונה שמים וארץ.

המעיין במלה "לי", יראה שהיא עולה בגמטריה ארבעים, ובזה רמז לנו הקב"ה רמז חשוב: הרי האדם נוצר לארבעים יום, והתורה ניתנה לאחר ארבעים יום, והאדם לוקה ארבעים מלקות, והעולם נענש בארבעים ימי גשם במבול. יֵדע האדם בישראל שהכל - העולם, העונש, והוא עצמו - אינם אלא ברשותו של הקב"ה, שהכל הוא "לי", ארבעים. ולגבי "ויקחו לי תרומה", כתבו דעת זקנים מבעלי התוספות: "פרשה זו נאמרה בתוך ארבעים יום שהיה ממתן תורה".

מכל מקום, הכלל ברור: א"י השייכת להקב"ה ניתנה לעם ישראל כמקום מנוחתו ונחלתו, כמקום של בידול, הבדלה, ובדידות, ששם יקים ויקיים מדינה וחברה של תורה שלמה כראוי, ושבה יהיו מחוסנים מן ההשפעה הטמאה והזרה של התרבות הזרה והגוים. הוא לקח אותה מן הגוים והוציאם מן הארץ, והכניס את ישראל אליה כדי שישמרו את תורתו ואת מצוותיו. מאותו זמן שהחליט הקב"ה לתת את הארץ לעם ישראל, היא הפכה לארץ ישראל, הארץ של עם ישראל, כלומר, הארץ של הקב"ה שמסרה לעם ישראל להשתמש בה כארץ הקודש. מצוה וחובה על כל אחד מישראל לדור בא"י, וחילול השם הוא כשישראל דרים בחו"ל. ומאחר שגזר הקב"ה על ישראל להיבדל מן הגוים ומתרבותם הזרה השולטת, ברור שאסור לתת ללא-יהודי לגור בא"י, אלא אם כן שוללים ממנו אדנות וריבונות ומעמד של בעלות בארץ, והוא מסכים ומקבל את זה מרצון. אין לשום גוי אף שמץ ואף טיפה של בעלות בה, וכל גוי הכופר באדנות הקב"ה ובבעלות עמו ישראל על כל הארץ, קורא תיגר על הקב"ה, כופר באדנותו ובמלכותו בעולם, ומחלל שם שמים - ואחת דינו, לצאת מן הארץ או למות.

[[רנו]]