פרק כא- עם ישראל

פרק כא

עם ישראל

כתוב בתורתנו הקדושה (דברים י:טו): "רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם, ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה". וכתב על זה הספורנו (שם): "ששינה את טבע אותם הנכבדים [השמים והארץ] בגללכם בזכות אבות, ואין זה בלי ספק אלא כדי להשיג דבר יותר נכבד מן השמים והארץ, והוא האדם השלם, בהיותו דומה לבוראו כפי האפשר, כאמרו 'בצלמנו כדמותנו' (בראשית א:כו)". הקב"ה בחר בישראל להיות הדוגמא של האדם השלם, שיקיים עולם של שלמות, שכולו טוב, כפי שרצה הקב"ה את עולמו בראשית הבריאה.

כבר הבאנו את המאמר ביבמות (סא.), שישראל קרויין אדם ואין הגוים נקראים אדם. וטעם הדבר, משום שלישראל ניתן התפקיד שבתחילה נמסר לאדם הראשון, דהיינו להמליך את הקב"ה על עצמו ועל כל העולם כולו, ובכך לקדש את העולם בטוב, ע"י מידות ה', דרכיו וערכיו. זאת היתה כוונת מי שאמר והיה העולם, לברוא עולם שכולו טוב, כמו שנאמר אחרי שברא אותו (בראשית א:לא): "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". והפירוש של "טוב מאד" הוא - שכולו טוב. ולאחר שחטא אדם הראשון, וראה הקב"ה שאי אפשר להגיע לכך שכל בני האדם יהיו טובים בתהליך טבעי, החליט לברוא שליח, משיח אחד, היינו עם אחד שיימשח ושייבחר להיות משיחו ושליחו בעולם, אור לגוים, כדי ללמדם את דרכי ה'. משיח זה, עם נבחר זה, הוא ישראל, שנקרא "אדם", כי הוא זה שממשיך את תפקידו של אדם הראשון, שנברא לשם כך, אך נכשל. וזאת כוונת חז"ל, כשאמרו (שיר השירים רבה ב:[ב]ג): "העולם לא נברא אלא בשביל ישראל", כלומר, רק בשביל התפקיד שניתן לישראל.

עוד אמרו חז"ל (זבחים קטז.): "שכשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי הגוים אחזתן רעדה בהיכליהן... נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו?... אמר להם: חמדה טובה יש לו [להקב"ה] בבית גנזיו, שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, וביקש ליתנה לבניו". שוב, הפירוש הוא, שישראל נבחר להיות שליחו של הקב"ה בעולם לברוא אותו, ליצור אותו ולתקנו על פי דיפתראות ופינקסאות של התורה (עיין בראשית רבה א:א).

לזה התכוון המהר"ל בדבריו (נצח ישראל פרק יד): "ישראל מיוחדים ונבדלים מכל האומות, אשר הם במדרגה החמרית וישראל במדרגת הצורה, ודבר זה בארנו פעמים הרבה, כמו שאמרו חז"ל (יבמות סא.) 'אתם קרויין אדם ואין הגוים קרויין אדם', כאילו דבר פשוט הוא אצלם שמדרגת ישראל בערך אל האומות כמדרגת האדם אל בעלי חיים בלתי מדברים". אין הכוונה שבני נח אינם "אדם" והם בעלי חיים, בהמות וחיות, שהלא יש הבדל בין בני נח לבעלי חיים. אלא, כוונתו היא, שמדרגת הגוים ביחס לישראל כמדרגת בעלי חיים ביחס לאדם, כי הקב"ה מסר לישראל את תפקידו של כלל האדם, וקבע בנפש ישראל קדושה וטהרה ועליונות ושלמות רוחנית, שאין בשאר בני אדם. וכן כתב המלבי"ם [[רפ]] (תורה אור, תחלת פרשת חקת): "...הנה כשימות האילן שאין בו רק נפש הצומחת, יתהווה ממנו רקב ועפר ואין בו שום טומאה, אבל כשיופסד הבעל חיים שיש בו נפש חיונית, יקרא נבילה, ויש בה טומאת מגע ומשא; אולם כשיופסד האדם השומר תורה ומצוות שיש בו נפש אלוקית, נבילתו פחותה ומאוסה יותר מפגרי בע"ח, ויש בו טומאת אוהל וטומאת שבעה, כי הנפש הזאת כשתופסד לא תיעדר לבד, אבל יישאר ממנה מציאות רע ורוח טומאה כפי מעלת הנפש שנפסדה, ולכן הגוים אין מטמאין טומאת אוהל כי אין להם שלמות הנפש הזאת".

כעין זה כתב מהרש"א על מה שאמרו חז"ל (סנהדרין לז.): "וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". וז"ל המהרש"א: "דקדק לומר 'נפש אחת מישראל', שצורת אדם שנברא יחידי היא דיוקנו של מעלה, כיחידו של עולם, וצורת יעקב הוא דמות דיוקנו, כדאמרינן פרק חזקת הבתים (ב"ב נח.), אבל גוים אינן צורת אדם רק כשאר הנבראים, והמאבד נפש אחד מהם אינו מאבד עולם מלא, וכן המקיים נפש אחד מהם כו'".

אם כן, אין להשוות את ישראל לעמים, כי נפשם ונשמתם של ישראל נתקדשו ונתעלו על ידי בחירת הקב"ה בהם לתפקיד הנעלה של בחיר ובכור ה' יתברך. ובסיני, כאשר קיבלו את התורה, טיהר אותם הקב"ה, כמו שאמרו חז"ל (יבמות קג:): "בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, גוים שלא עמדו בהר סיני לא פסקה זוהמתן", שהרי התורה ניתנה לישראל ולא לשום אומה אחרת, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קמז:כ): "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידָעוּם, הללוי-ה".

>אלפיים שנה המתין הקב"ה וחיפש את האדם שיטול את התפקיד שהוטל על אדם הראשון, אך הפעם יבצע אותו בצורה אחרת: על ידי יצירת עם - מזרעו - שיהיה בחירו של הקב"ה ושיהיה גוי קדוש שיקדש את עצמו, וע"י זה ישפיע על העולם לקבל את עול מלכות ה'. כך אמרו חז"ל (שמות רבה טו:ז): "'כי מראש צורים אראנו' (במדבר כג:ט) - אלו האבות, שנאמר (מיכה ו:ב): 'שמעו הרים את ריב ה''. מוצאים אנו, מתחילה היה המקום מבקש לכונן העולם, ולא היה מוצא עד שעמדו האבות. משל למלך שהיה מבקש לבנות מדינה, גזר וחפשו מקום לבנות בו המדינה. בא ליתן היסוד, והיו המים עולים מן התהום, ולא היו מניחים לעשות את היסוד. שוב בא ליתן את היסוד במקום אחר, והיו המים מהפכים, עד שבא במקום אחד ומצא שם צור גדול, אמר: כאן אני קובע את המדינה, על הצורים הללו. כך, מתחילה היה העולם מים במים, והיה האלקים מבקש לכונן עולמים ולא היו הרשעים מניחין. מה כתיב בדורו של אנוש (בראשית ד:כו): 'אז הוחל לקרא בשם ה''. עלו המים והציפום, שנאמר (איוב ט:ט): 'עושה עש כסיל וכימה' וגו'. וכן דור המבול היו רשעים, מה כתיב בהם (שם כב:יז): 'האומרים לא-ל סור ממנו'. עלו המים ולא הניחו ליתן עליהם את היסוד, שנאמר (שם:טז): 'נהר יוצק יסודם'. וכתיב (בראשית ז:יא): 'ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה'. כיון שבאו האבות וזכו, אמר הקב"ה: על אלו אני מכונן העולם, שנאמר (שמואל א ב:ח): 'כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל'. לכך כתיב (במדבר שם): 'כי מראש צורים אראנו'".

אלפיים שנה חיכה הקב"ה וחיפש ובדק בעולם, כדי למצוא אדם אחד שיהיה ראוי שממנו יצא העם הזה, ולא מצא, עד שתיקן את שכלו ואת הבנתו של אברהם אבינו כדי שיהיה מתוקן לתפקיד זה אם ינצל הבנה זו במסירות נפש. זאת כוונת דברי חז"ל (בראשית רבה ל:ח): "שהיה מתוקן להדריך כל העולם כולו בתשובה". ברור שאין גדלות [[רפא]] יכולה לצאת מתוך שפלות, והקב"ה מתקן את הנפשות של בריות מסויימות לגדולה. אך אם אינם מנצלים שי אלוקי זה, התיקון יורד לטמיון, כמו שאמרו חז"ל (אסתר רבה ו:ג) שנח "היה מתוקן להכיר בוראו", אך הוא לא מסר את נפשו על זה.

התיקון אצל אברהם היה בזה שהיה בן למשפחה שהיתה קרובה למלכות ולכמָרֵי ע"ז; ברור שכך היה, שהרי בודאי לא היו נותנים לסתם אדם לייצר ולמכור פסילים ואלילים, כפי שעשה תרח. כיון שאברהם היה במעמד זה, היתה לו אפשרות ללמוד ולחשוב ולהגות. וכן אצל משה, סיבב הקב"ה את הדברים, שיגדל אצל פרעה כדי שיהיה באוירה של מלכות וגדלות. ומ"מ, מי שאינו מוכן למסור נפש מאבד את תיקונו.

כך נאמר בפרקי דר"א (פרק כו): "כשנולד אברהם אבינו, ביקשו כל גדולי המלכות [של נמרוד] להרגו". והכוונה למדרש "מעשה אברהם" שהובא בבית המדרש ח"ב: "בשעה שנולד אברהם אבינו ע"ה, עמד כוכב אחד ממזרח ובלע ארבעה כוכבים לארבע רוחות השמים. אמרו חכמיו לנמרוד: בן נולד לתרח בשעה זו, שעתידה לצאת ממנו אומה שתירש העוה"ז והעוה"ב". וביקש נמרוד להרגו, ותרח אביו החביא אותו עד שנשכח הילד, שחשבו שמת. ווממשיך המדרש שם: "כשהיה [אברהם] בן שלוש שנים, יצא מן המערה, הירהר בלבו: מי ברא שמים וארץ ואותי? התפלל כל היום כולו לשמש. ולערב שקע השמש במערב וזרחה הלבנה במזרח. כשראה הירח והכוכבים סביב הירח, אמר: זהו שברא השמים והארץ ואותי, והכוכבים הללו שריו ועבדיו. עמד כל הלילה בתפלה לירח. לבוקר שקע הירח במערב וזרח השמש במזרח. אמר: אין ביד אלו כח, אדון יש עליהם - אליו אתפלל ואליו אשתחוה". וכן בבראשית רבה (לט:א): "משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם". כלומר, אברהם אבינו, כבר מילדותו, הבין בכח השכל והתבונה שתיקן לו הקב"ה, שאין כלום בצלמים ובפסלים של אביו ושל מדינתו, אך לא ידע מה בא במקומם. בתחילה חשב שאולי אין ח"ו כח עליון, אך אח"כ הבין בכח שכלו שחייב להיות כח עליון; וחשב שמאורי הרקיע הם הכח העליון, וגם את המחשבה הזאת נטש אח"כ. עד שבגיל מ"ח השלים את מחשבתו והכיר את בוראו, בזה שהבין שיש כח עליון שאינו נראה, ואז השלים את תפקידו ואת תיקונו, ולא נכנע, אלא מסר את נפשו וייחד וקידש שם שמים.

כך אמרו חז"ל (נדרים לב.): "בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו, שנאמר (בראשית כו:ה): 'עקב אשר שמע אברהם בקולי, [וישמור משמרתי, מצוותי חוקותי ותורותי]'", כלומר, אברהם חי קע"ה שנה, והמלה "עקב" בגימטריא קע"ב, ומפרשים, שמתוך חייו שהיו קע"ה, שמר את משמרת ה' עק"ב שנים, דהיינו כל חייו מלבד שלוש השנים הראשונות. עוד אמרו (בראשית רבה ל:ח): "'תמים היה בדורותיו' [נח] (בראשית ו:ט):...כל מי שנאמר בו 'היה' מתחלתו ועד סופו הוא צדיק. התיבון ליה: והכתיב (יחזקאל לג:כד): 'אחד היה אברהם ויירש את הארץ', מעתה הוא תחלתו והוא סופו [הלא אברהם לא היה צדיק כל ימיו שהרי היה צריך להכיר מעצמו את בוראו]? אמר להון: אף היא לא תברא [אף זו אינה סתירה] דהא ר' לוי בשם ריש לקיש אמר: בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו וכו'. ר' חנינא ור' יוחנן תרוויהון אמרין: בן ארבעים ושמנה שנה הכיר אברהם את בוראו, ומה אני מקיים 'היה'? שהיה מתוקן להדריך כל העולם כולו בתשובה".

הדבר מבואר בדברי הרמב"ם (הל' ע"ז א:ג): "כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו, והוא קטן, והתחיל לחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה, היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג, ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו. [[רפב]] ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי ע"ז הטפשים, ואביו ואמו וכל העם עובדי ע"ז והוא עובד עמהם, ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה. וידע שיש שם א-לוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא א-לוה חוץ ממנו. וידע שכל העולם טועים, ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם. ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים, ולערוך דין עמהם, ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה, ושיבר הצלמים, והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לא-לוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך, כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם א-לוה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו, ביקש המלך להורגו, ונעשה לו נס ויצא לחרן. והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם, ולהודיעם שיש שם א-לוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד". הרמב"ם, הנשר הגדול, מתכוון לומר כאן, שאברהם התחיל להכיר את בוראו בחוש טבעי ונפלא שהותקן לו כבר מבן שלש שנים (דהיינו "כיון שנגמל" שכתב כאן הרמב"ם), והמשיך לחפש ולבדוק ולהרהר עד שהשלים את עצמו עד גיל מ"ח שנה (כמו שנרשם בכל המקורות של חז"ל, ואיני יודע מנין לקח הרמב"ם "מבן ארבעים שנה"). ואז, כיון שהתחיל בעצמו והמשיך במסירות נפש נגד כולם, נגלה עליו הקב"ה, ועזר לו להבין את דרכיו ואת מדותיו, ואח"כ לימד אותו אפילו את מצוותיו היסודיות, כמו שאמרו חז"ל (שבת קד.): "בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעים אותו". כלומר, בסוף, אחרי שמסר את נפשו על יחוד ה', נתגלה אליו הקב"ה ולימד אותו את כל המצוות.

הכרת אברהם את בוראו התחילה בהבנתו בהיותו ילד קטן שאין ממש בפסילים, שהרי תרח היה עושה ומוכר צלמים (וקרוב לודאי שהיה מבית המלכות או מהנסיכים או כהן דת, כי לא סביר שהיו נותנים מלאכה זו לפשוטי העם, כמו שכתבנו לעיל). ובודאי ראה הילד איך מייצרים את הפסלים, והבין שלא יתכן שדבר הנעשה על ידי אדם יוכל לשלוט באדם. אמרו חז"ל (בראשית רבה לח:יג): "רבי חייא בר בריה דרב אדא דיפו, תרח עובד צלמים היה. חד זמן נפיק לאתר. הושיב לאברהם מוכר תחתיו. הוה אתי בר אינש בעי דיזבן, והוה א"ל: בר כמה שנין את? והוה א"ל: בר חמשין או שיתין. והוה א"ל: ווי ליה לההוא גברא דהוה בר שיתין ובעי למסגד לבר יומי. והוה מתבייש והולך לו. חד זמן אתא חד איתתא, טעינה בידה חדא פינך דסולת. אמרה ליה: הא לך קרב קודמיהון. קם נסיב בוקלסא בידיה ותבריהון לכולהון פסיליא, ויהב בוקלסא בידא דרבה דהוה ביניהון. כיון דאתא אבוה, א"ל: מאן עביד להון כדין. א"ל: מה נכפר מינך, אתת חדא איתתא טעינה לה חדא פינך דסולת ואמרת לי הא לך קריב קודמיהון. קריבת לקדמיהון, הוה דין אמר: אנא איכול קדמאי, ודין אמר: אנא איכול קדמאי, קם הדין רבה דהוה ביניהון, נסב בוקלסא ותברינון. א"ל: מה אתה מפלה בי, וידעין אינון? א"ל: ולא ישמעו אזניך מה שפיך אומר. נסביה ומסריה לנמרוד. א"ל: נסגוד לנורא. א"ל אברהם: ונסגוד למיא דמטפין נורא. א"ל נמרוד: נסגוד למיא. א"ל: אם כן נסגוד לעננא דטעין מיא. א"ל: נסגוד לעננא. א"ל: אם כן, נסגוד לרוחא דמבדר עננא. א"ל: נסגוד לרוחא. א"ל: ונסגוד לבר אינשא דסביל רוחא. א"ל: מילין את משתעי, אני איני משתחוה אלא לאור. הרי אני משליכך בתוכו, ויבא א-לוה שאתה משתחוה לו ויצילך הימנו".

כלומר, לאחר שהשלים אברהם את עצמו, הלך ומסר נפש על ייחוד ה', ובעט באלילים, תחילה באלילי אביו, ואח"כ יצא והטיף לציבור. ועל אף שאביו החביא אותו כתינוק, כי גדולים רחמי האב על בנו, ולא ימסור את בנו להריגה מחמת איזה סימן כסימן הכוכבים [[רפג]] שהזכרנו, אך עכשיו כאשר גדל אברהם וכפר בעיקר אמונתו של אביו - הפסילים - וגם סיכן את כל המשפחה, מסרו לנמרוד. ואברהם אבינו השלים את תיקונו, בזה שלא נסוג ולא כפר באמונתו, אלא קידש שם שמים (ועיין פרקי דר"א פרק כו, שכתוב שם שלפני שהושלך לכבשן האש, גם ישב בבית האסורים, וז"ל: "נסיון השני, נתנוהו בבית האסורים עשר שנים, שלש בכותה ושבע בקרדו...", עיין שם). כך גדל אברהם אבינו.

אמרו חז"ל (אבות ה:ב): "עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם". עוד אמרו (ע"ז ט.): "תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם. שני אלפים תוהו; שני אלפים תורה; שני אלפים ימות המשיח - בעוונותינו שרבו ויצאו מהן מה שיצאו מהן. שני אלפים תורה מאימת... מ'ואת הנפש אשר עשו בחרן' (בראשית יב:ה), וגמירי דאברהם בההיא שעתא בר חמשין ותרתי הוה".

הקב"ה חיפש אדם שיהא ראוי להתחיל את תקופת התורה, ושממנו יצא העם הנבחר, שיהיה המשיח והשליח להפיץ בעולם את הרעיון האלוקי, הרעיון היהודי האמיתי. אדם כזה היה חייב להיות מיוחד שבמיוחד, שימצא את האמת בעצמו, ויהא מוכן למסור את נפשו עליה בלי שום נבואה והתגלות מצד הקב"ה עד לאחר שיעבור את הנסיון והמבחן. וכך אמרו חז"ל (תנא דבי אליהו פרק ה): "מפני מה זכה אברהם לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע בעוה"ז, מה שעתיד ליתן לצדיקים לעולם הבא? מפני שמסר עצמו על כבוד שמים למיתה באור כשדים...". הורתו של עם ישראל היתה במסירות הנפש של מיסדו, אברהם אבינו, ורק במסירות נפש, שהיא שיאה של קבלת עול מלכות שמים, היה ניתן למשוח את עם משיחו של הקב"ה. על הפסוק (אסתר ב:ה) "איש יהודי היה בשושן הבירה", אמרו חז"ל (אסתר רבה ו:ב): "ויש אומרים שהיה שקול כאברהם בדורו. מה אברהם אבינו מסר את עצמו לתוך כבשן האש והחזיר והכיר לבריות גדולתו של הקב"ה, הדא הוא דכתיב (בראשית שם) 'ואת הנפש אשר עשו בחרן', אף מרדכי בימיו הכירו הבריות גדולתו של הקב"ה, הדא הוא דכתיב (אסתר ח:יז): 'ורבים מעמי הארץ מתיהדים', וייחד שמו של הקב"ה וקידשו. ולפיכך נקרא יהודי, דכתיב: 'איש יהודי' - אל תקרי יהודי אלא יחידי". שני דברים גדולים לימדונו חז"ל כאן. האחד, שמטרת היהודי היא לייחד את שמו של הקב"ה, וזה מה שקיים אברהם אבינו, ועל כן נקרא עם ישראל "יהודי", בחילוף חי"ת בה"א; והשני, שאברהם ומרדכי מסמלים את העם היהודי שהוא יחידי בעולם, כי יש לו האמת, והוא חייב לעמוד על זה במסירות נפש ואפילו לבד, כמו היהודי הראשון, אברהם אבינו. וז"ל חז"ל (פסחים קיח.): "בשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו לתוך כבשן האש, אמר גבריאל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, ארד ואצנן ואציל את הצדיק מכבשן האש. אמר לו הקב"ה: אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד. ולפי שהקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה, אמר: תזכה ותציל שלשה מבני בניו [חנניה מישאל ועזריה]".

אז יצא אברהם אבינו מאור כשדים להתחיל את תפקידו בעולם: לייחד את שם ה' בעולם ולהמליכו על העולם כולו. בן חמישים ושתים היה, כמו שהבאנו לעיל ממסכת ע"ז, שהאלפיים שנה של תורה התחילו מאז.

אברהם למד תורה, את כללי הקב"ה, את דרכיו ואת ערכיו. בתחילה למד בעצמו, ואחר כך סייע לו הקב"ה בהסתר, כי ראה שבא לטהר, וזאת כוונת חז"ל באומרם (תנחומא, ויגש יא): "ועד עכשיו לא ניתנה התורה, והרי כתיב באברהם 'עקב אשר שמע [[רפד]] אברהם' וגו' (בראשית כו:ה), ומהיכן למד אברהם את התורה? רשב"י אומר: נעשו שתי כליותיו כשני כדים של מים והיו נובעין תורה... ר' לוי אומר: מעצמו למד את התורה...". למעשה אין כאן מחלוקת. ברצונו העז להכיר את בוראו, התחיל אברהם והשיג במתנה האלוקית שניתנה לו בתיקונו, להבין את כללי ואת דרכי ה'. ומשום כך סייע לו הקב"ה, בזה שכיוון את מוחו ואת כליותיו להבין ולהשכיל, עד שהשלים אברהם את עצמו, והגיע הזמן שיתחיל את תפקידו בעולם, ואז לימד אותו הקב"ה בגלוי את מצוותיו. ועל זה אמרו חז"ל (תנחומא, בהר א): "שעד שלא ניתנה התורה לישראל, שמרה אברהם אבינו. א"ר שמואל בר נחמן משום ר' אלכסנדראי: אפילו עירובי תבשילין שמר אברהם" (ועיין גם בראשית רבה סד:ד).

אברהם יצא לפרסם את שם ה' הנשכח כמלך כל העולם. אומר תנא דבי אליהו (פרק ו): "ואברהם ושרה הלכו לארץ כנען... נקבצו עליהן כל באי העולם ואמרו: מה טיבן שבאו כל אותן מעשים על ידיכם? מיד ישב אברהם וסיפר להם כל מה שהיה לו בעולם מאור כשדים ועד אותה שעה, שנאמר (ישעיהו מא:ב): 'מי העיר ממזרח, צדק יקראהו [לרגלו, יתן לפניו גוים ומלכים ירד, יתן כעפר חרבו, כקש נדף קשתו]'...". ופירש רש"י (שם): "מי העיר את אברהם להביאו מארם שהוא במזרח [לא"י], וצדק שהיה עושה היא היתה לקראת רגליו בכל אשר הלך". וז"ל רד"ק: "'מי העיר ממזרח' - והוא אברהם אבינו שהעיר אותו הא-ל לצאת מארץ מזרח שהיתה ארץ מולדתו... והעיר אותו הא-ל מבית עובדי פסילים... בכל מקום שהיה הולך, זהו 'לרגלו', בכל מקום שהיה רגלו שם היה קורא צדק ואמת". ונ"ל, שמכאן רמז למה שהבאנו לעיל ממדרש "מעשה אברהם", שכאשר נולד אברהם אבינו עמד כוכב אחד ממזרח ובלע ארבעה כוכבים לארבע רוחות השמים: הכוכב ממזרח היה רמז לאברהם אבינו שעתיד לצאת מהמזרח, מארם לא"י, ולבלוע שם את ארבע המלכויות מארבע רוחות העולם.

מהפסוק בישעיהו ומהמדרשים שהבאנו אפשר ללמוד שני כללים גדולים. הכלל הראשון: הקב"ה הוא זה שהעיר ונתן לאברהם את האומץ לצאת ממולדתו בגיל מבוגר, משום שכאשר הוא רואה שאדם בא ליטהר ולהתקדש ולמסור את נפשו, הוא מעיר את לבו ונותן לו עוד יותר כח. כך מצאנו גם בשאול, כששמע שעמון חירף את ישראל ותבע לנקר כל עין ימין מאנשי יבש גלעד (שמואל א יא:ו): "ותצלח רוח אלקים על שאול בשמעו את הדברים האלה ויחר אפו מאד". ותירגם יונתן: "ושרת רוח גבורא מן קדם ה'". וכן ביפתח, כשיצא למלחמה נגד עמון, נאמר (שופטים יא:כט): "ותהי על יפתח רוח ה'", ותירגם יונתן: "ושרת על יפתח רוח גבורא מן קדם ה'". וכן נאמר בשמשון כשנלחם נגד הפלשתים (שופטים טו:יד, ועיין בתרגום יונתן שם). ובודאי, רוח ה' באה ומסייעת רק למי שבא ליטהר, וכך בכל המקרים האלה, קינאו המנהיגים את קנאת ה' וישראל, ובשכר זה העיר ה' את גבורתם וחיזק אותם ברוח גבורתו (וברור, שהקב"ה יכול לעשות ההיפך ח"ו, וכמו שנאמר בשאול [שמואל א טז:יד]: "ורוח ה' סרה מעם שאול", ותירגם יונתן: "ורוח גבורא מן קדם ה' דהות עם שאול עדת מיניה..."). ראשית כל, חייב האדם להוכיח את עצמו במסירות נפש, ורק אז יש תקוה שיסייעו לו מלמעלה. וכך היה עם אברהם, שמכיון שלא פחד בתחלה, העיר הקב"ה את רוחו ונתן לו גבורה להמשיך מול הסכנות, כולל סכנת המלחמה עם ארבעת המלכים (עיי"ש ובמפרשים).

הכלל השני שלמדנו משם הוא, שכחלק מתפקידו של אברהם להפיץ את מלכות ה' בעולם, לימד את האנשים צדק וצדקה, כי הם ממדות ה'. אומר הילקוט שמעוני (תהלים תתסט): "'מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו'. א"ר ראובן: ישנים היו עובדי ע"ז מלבוא תחת כנפיו של הקב"ה, ומי העירן לבא תחת כנפיו? אברהם... ולא תאמר לע"ז בלבד, [[רפה]] אלא אף הצדקה היתה ישנה והעירה. כיצד? אברהם פתח לה פונדק והיה מקבל העוברים והשבים, שנאמר (בראשית כא:לג): 'ויטע אשל בבאר שבע'. א"ר אלעזר: מהו 'אשל'? אכילה, שתיה, לויה".

תנא דבי אליהו שם (פרק ו) ממשיך ואומר: "וכיון ששמעו ממנו דברי תורה, המליכוהו עליהם...". הרמב"ם אומר על כך (הל' ע"ז א:ג): "והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען, והוא קורא, שנאמר: 'ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם' (בראשית שם). וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחיבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו. וישב יצחק מלמד ומזהיר. ויצחק הודיע ליעקב, ומינהו ללמד, וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו. ויעקב אבינו לימד בניו כולם, והבדיל לוי ומינהו ראש, והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם. וציווה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תישכח הלימוד. והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם, ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה', עד שארכו הימים לישראל במצרים, וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד ע"ז כמותן, חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות. ומעולם לא עבד שבט לוי ע"ז. וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר, וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן. ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו, עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו".

הקב"ה בחר באברהם להיות התחלתו של עם מבודד, שימשיך את התפקיד ואת המטרה של בריאת העולם - שיהיה עולם שכולו טוב תחת מלכות הקב"ה. וכך אמר לו הקב"ה (בראשית יז:ז-ח): "והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך, ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי להם לאלקים".

משם רואים, שאע"פ שהקב"ה בחר באברהם, מכל מקום לא קבע סופית שזרע אברהם יהיה זרעו המובחר, עמו הנבחר, עד שיוכיחו בניו את עצמם, שגם הם ראויים לזה. ולכן בחן הקב"ה שלשה דורות: אברהם, יצחק ויעקב, וכאשר ראה שכולם צדיקים, ושחזקה על זרעם שיחזיקו בתפקידם, קבע סופית שעם ישראל יהיה עם קודשו ובחירו. הרי ראינו שלא כל זרעו של אברהם אבינו נבחר להיות חלק מעם ה', אלא יצחק בלבד, וכמו שאמר הקב"ה לאברהם שיגרש את ישמעאל כדרישת שרה, "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא:יב). וכן (שם יז:יט-כא): "אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק, והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו. ולישמעאל שמעתיך, הנה ברכתי אותו... ואת בריתי אקים את יצחק...". וכן (שם כה:ה-ו): "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות, וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם". והקב"ה מסר את המשך התפקיד ליצחק, כמו שנאמר (שם כו:ג): "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך". כי ברור שלא יתכן שהתפקיד והמשימה שעליהם עומד העולם יינתנו לרשע ולנושא דגל הרע. וכך אמרו חז"ל (סנהדרין צא.), שכאשר דרשו בני ישמעאל חלק בארץ, בטענה שכתוב (בראשית כה:יב): "ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם", בדיוק כמו שנאמר (שם:יט): "ואלה תולדות יצחק בן אברהם", אמר להם גביהה בן פסיסא: "אף אני לא אביא ראיה אלא מן התורה, שנאמר (שם:ה-ו): 'ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות, [וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם]'. [[רפו]] אב שנתן אגטין [שטרי ירושה המגדירים כמה בדיוק מקבל המקבל] לבניו בחייו, ושיגר זה מעל זה - כלום יש לזה על זה כלום?... [ובבראשית רבה סא:ז נוסף: ונסתלקו משם בבושת פנים]".

גם לעֵשָו הרשע אין חלק ונחלה בתפקיד ישראל, וכך בירך יצחק את יעקב (בראשית כח:ד): "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך, לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלקים לאברהם". וכן, כאשר יצא יעקב לחרן, ברכו הקב"ה בחלומו (שם:יג): "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך...". ואף עשו הודה בזה, ויצא מארץ ישראל, כמו שנאמר (שם לו:ו): "וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו".

אך לאחר שהוחזקו אברהם, יצחק ויעקב, קבע הקב"ה סופית: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיהו מג:כא). והקב"ה התחיל בתהליך הורתו ולידתו והכתרתו של זרע אברהם, יצחק ויעקב כעם - כעם נבחר, עם קדוש ועם סגולה.

[[רפז]]