פרק כב- ממשלת ישראל

פרק כב- ממשלת ישראל

פרק כב

ממשלת ישראל

 

מכיון שהקב"ה גזר על עם ישראל בידוד, וקבע לו מקום שישכון לבדד כדי שיבנה שם את מדינתו ואת חברתו הקדושות, הטהורות והאלוקיות, הוא גזר גם שתהיה ממשלה, סמכות, בארץ, שתפקידה יהיה ללחום את מלחמות ה' נגד אויבים שבאים על ישראל ומצירים להם, וכן להשליט סדר בארץ. שני תפקידים אלה באו למטרת קיום התורה במדינה: צריך שתהיה לישראל מנוחה ושלוה מאויביהם כדי לכונן את מלכות ה' ותורתו, וצריך שיהיה חוק וסדר בארץ כדי שהעם יציית למצוותיו ולחוקותיו של הקב"ה במדינת התורה שהוקמה. וז"ל הרמב"ם (הל' מלכים א:א): "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ: למנות להם מלך, שנאמר (דברים יז:טו): 'שום תשים עליך מלך', ולהכרית זרעו של עמלק... ולבנות בית הבחירה". וכן (שם ד:י): "...ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה', שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר (שמואל א ח:כ): 'ושְפָטָנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו'".

 

הממשלה בישראל, המלך והמנגנון המשטרתי, נועדו בעיקר לנהל את מדינת עם ישראל כמדינת ה' על פי פיקודיו ומצוותיו. על הפסוק (דברים טז:יח): "שופטים ושוטרים תתן לך...", אומר הספרי (שופטים קמד): "'שופטים ושוטרים' - ר"א בן שמוע אומר: אם יש שוטרים יש שופטים, אם אין שוטרים אין שופטים". הכוונה ברורה: אם יש שוטרים לאכוף את הוראות השופטים בדיני תורה, דברי השופטים מתקיימים, אך אם אין שוטרים לכפות על העם לציית לקביעת השופטים, הרי זה כאילו אין שופטים, כי הרי משפטם אינו אלא לעג וקלס. והעיקר והכלל הגדול הוא, שהקב"ה ציווה שתהיה כפייה מדינית כדי להבטיח שהעם ילך בדרכי ה'. הוא השליך מעליו ומעלינו בשאט נפש את ההתנגדות הגויית והזרה ל"כפייה דתית", התנגדות שאינה אלא מרד בהקב"ה ובגזירותיו.

 

 

כך כתב בספר החינוך (מצוה תצא): "למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה, ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה בעל כרחם. ויצוו בראוי לעשות וימנעו הדברים המגונים, ויקיימו הגדרים [כלומר, עונשים] על העובר עד שלא יהיו מצוות התורה ומניעותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש [שלא יהיה כל אחד מתנהג כפי שהוא מפרש את התורה]". ברור שמושג זה עומד בניגוד מוחלט לתרבות הזרה, ולפריקת העול ולחופש התועבה שהוא היסוד שלה. אך בעל ספר החינוך ממשיך ומסביר: "שורש המצוה נגלה הוא, שעם הדבר הזה נעמיד דתנו, בהיות אימת אלופינו ושופטינו על פני ההמון, ומתוך הרגלם בטוב וביושר מחמת יראה, ילמדו העם טבעם לעשות משפט וצדק מאהבה בהכרתם דרך האמת, וכענין שיאמרו החכמים שרוב ההרגל הוא מה שאחר הטבע, כלומר כי כמו שהטבע יכריח האדם למה שהוא מבקש, כן ההרגל הגדול חוזר בו כעין טבע קיים, ויכריחנו ללכת בדרך ההרגל לעולם, ובלכת העם בדרכי היושר והאמונה ובוחרים בטוב, תדבק בהם הטוב וישמח ה' במעשיו". כלומר, ע"י הכפייה יתרגל האדם לנהל את חייו על פי חוקי [[רפח]] התורה, ויראה כמה יפים ונאים וקדושים הם, וכך ילמד לעשותם גם ללא כפייה. אך ברור שגם אם לא יגיעו להבנה זו, לא יתן הקב"ה לעם ישראל לשבת בביטחה כאשר ימרדו בו ויפֵרו את מצוותיו. לכן, מצוה עלינו לכפות את דרכי ה' על האדם, כי כאשר יש בידינו למחות ולכפות ואיננו עושים כן, גם אנחנו נתפסים בעוון הרשעים.

 

אך ברור שכל הערך של מלכות וממשלה הוא רק כאמצעי לניהול תקין של מדינת ה', ולא יעלה על הדעת שיש איזו סמכות כשרה לממשלה שאינה נוהגת כך. המלך והמלכות וכל ממשלה שתהיה, נועדו רק לקיים את תפקידם האלוקי שנצטוו למלא על פי גזירת ה', ואם כן, כל זכותן וסמכותן של ממשלות בישראל נובעות אך ורק מן התורה, ואינה דומה מלכות או ממשלה בישראל למשטר כל שהוא אצל הגוים, כי הממשלה והמדינה והעם גופא לא נבראו אלא כדי לציית להקב"ה.

 

המדינה של הגוים בתקופתנו, כפי שהיא מוכרת לנו, ולפי התרבות הזרה שמקדשת אותה, התהוְותה ע"י ההתפתחות של משפחות וחמולות ושבטים שיצרו במרוצת הזמן עם-לאום נפרד, אשר, מנימוקים של בטחון וקיום, הכיר בסמכות כל שהוא, התיישב במקום משלו, כך שגם האומה וגם המדינה נשלטו ע"י הסמכות שנבחרה ע"י העם. לא היה משום פלא או ייחוד בהתפתחות מדינה זו. היא לא התהוותה ברגע מסוים או כתוצאה מהתערבותו של כוח על-טבעי כלשהו. המדינה נוצרה בהסכמת העם, אשר מסיבות מעשיות ותועלתיות הכיר בצורך בסמכות שתקיים את הסדר הפנימי ותגן על העם מפני אויביו מבחוץ. ממשלה זו יונקת את סמכותה ואת זכותה לגזור ללא ערעור, גם מהצורך המעשי בסדר וגם מייפוי הכוח מהעם לפעול ולדבר בשמו.

 

רעיון זה - שהעם הוא שנתן לממשלה את הזכות לדבר בשמו, ושלמעשה הממשלה היא העם - הוא המעניק כוח לטיעון שאל ליחיד להפר את החלטת הממשלה. בתפיסה חילונית-טבעית זו של ממשל, העם הוא הסמכות העליונה. הוא המחוקק, אם ע"י החלטה ישירה, אם ע"י בחירת נציגות שתדבר בשמו ותחוקק את החוק למענו. ממשלת העם נעשתה איפוא לסמכות העליונה, ועל זאת מבוססת דרישת ממשלה גויית לציות מוחלט מצד הפרט.

 

אך כל זה אינו נוגע לעם היהודי, אשר מוצאו כעם אינו טבעי ואינו התפתחותי, ואשר סמכותו העליונה אינה נובעת מתוכו אלא ממקור מבחוץ. יש רגע מוגדר בזמן שבו העם היהודי נהיה לעם, והוא רגע מאוד מיוחד: "ועתה, אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש..." (שמות יט:ה-ו); "ויענו כל העם יחדו ויאמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה..." (שם:ח). והרגע המתוכנן והמיוחד והעל-טבעי הזה שבו נולדה האומה, הודגש מחדש בהתקרב יום מות משה רבינו, באמרו: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל. טפכם, נשיכם, וגרך אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימיך. לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו אשר ה' אלקיך כורת עמך היום. למען הקים אותך היום לו לעם, והוא יהיה לך לאלקים..." (דברים כט:ט-יב).

 

ברגע מסוים נבראה האומה היהודית. היה זה רגע מיוחד, על-טבעי ומתוכנן, של התחלה מדויקת; והבריאה נבעה מחוץ לעם, כך שהסמכות העליונה וזכות ההחלטה על גורלו ועתידו באות אף הן לא מרצונו של העם, כמו ביתר האומות, אלא מהכוח החיצוני שיצר אותו - הקב"ה. יצירת האומה היתה תוצאה של ברית עם ה', [[רפט]] וברית זו יצרה אומה מיוחדת ובלעדית המחוייבת לצייתנות לחוקי ה' ולמשפטיו, והמחוייבת לקבלת סמכותה של סמכות עליונה אחת. סמכות עליונה זו מוחלטת היא ואינה נתונה לא למגבלות ולא לסתירות. היא מלכות שמים, ואנו מצוּוים לקבל על עצמנו את עוּלה, את עול מלכות שמים, כמו שנאמר במשנה (ברכות יג.): "אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה 'שמע' ל'והיה אם שמוע'? - אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך יקבל עליו עול מצוות...".

 

התורה היא הסמכות, וחוקיה מחייבים את היהודי ושולטים בו. כדי שנכיר את הסמכות שלנו ואת ממשלתנו העליונה, כדי שנכיר בכך שחוקי סמכות אמיתית זאת מחייבים והם מעל כל ערעור, אנו נשבעים יום יום אמונים לממשלה זו, לחוקה זו, לסמכות זו: "שמע ישראל, ה' אלקינו, ה' אחד" (דברים ו:ד). בזה אנו מקבלים על עצמנו יום יום את עול מלכות שמים, חוקי התורה. זוהי הסמכות העליונה של עם ישראל.

 

בודאי דרוש מימשל טבעי, מוגבל, אנושי, המבצע את החוק והסדר היומיומיים של העם. אך בדיוק כמו שהעם עצמו ----- נתון לסמכות העליונה של דין תורה, כך גם ועל אחת כמה וכמה כולכם חייבין בכבודי". ומוסיף רש"י (ויקרא שם): "...אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת, אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצוות". נתון המימשל של העם לסמכות זו, שהרי מעמדו נחות משל בוחריו. וגם אם נאמר שהמימשל הטבעי עומד במעמד של אב כלפי בני משפחתו, עמו, ברור שאינו יכול להגיע למעמד גבוה יותר משל אב פרטי, אשר עליו כתוב (ויקרא יט:ג): "איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמורו; אני ה' אלקיכם", ובתלמוד (יבמות ה:) למדו משם: "...דתניא: יכול יהא כיבוד אב ואם דוחה שבת? תלמוד לומר: 'איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו' שעומד מעל מנהיגיו הנבחרים, הטבעיים, שנבחרו למשול בו

 

כך גם לגבי ממשלת עם ישראל, אותה ממשלה שמקורה בא מן התורה, ואשר תפקידה הראשי הוא לשמור על סדר פנימי ולהגן על העם מפני אויבים מבחוץ, כדי שיוכל היהודי לקיים את חובותיו לשמים בשלום. החובה לכבד ולציית לממשלה הטבעית תלויה במדה שאותה ממשלה מכבדת ומצייתת לתורה, לחוקיה, למלכות שמים, שהיא הסמכות העליונה גם לעם היהודי וגם לממשלה שנבחרה על ידו.

 

כבר הבאנו לעיל, שהמקור למימשל יהודי נמצא בספר דברים (יז:טו): "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו...". והרמב"ם פוסק להלכה מצוות מימשל זו (הל' מלכים א:א), כמו שהבאנו, והוא מגדיר בבירור את הסמכות הנתונה למלך ואת הכבוד המגיע לו (שם ב:א): "כבוד גדול נוהגין במלך ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם...". ובהמשך (שם ג:ח): "כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו... וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להרגו". הסיבה לכך היא, שאזרח שמסרב לציית לחוק או שעושה דין לעצמו בגלל סיבה אישית, הורס את תשתית החברה ומביא לידי אנדרולומוסיה. אין לו זכות לקבוע לאיזה חוק יציית ולאיזה חוק לא יציית. הקב"ה נתן את הממשלה למלך או למושל, ונתן לו זכויות וסמכויות, ואין לאזרח לערער כנגדן (ועיין על כך ברמב"ם, הל' מלכים, פרק ד).

 

ובכן, סמכויות המלך - הממשלה - וזכויותיו ברורות. אך כך גם המיגבלות לסמכויותיו אלה. בתורה נאמר (דברים יז:יח-כ): "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת... והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלקיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם; לבלתי רום [[רצ]] לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול, למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל". העם חייב לכבד ולירא את ממשלתו, אך ממשלתו, מלכותו, חייבת ללמוד "ליראה את ה'" ו"לבלתי סור מן המצוה". התורה נשארת עם המלך ממש, פן ישכח אף לרגע מי השולט ומי המלך שלו, מי המושל בו.

 

כך אמר שמואל לעם, במושחו את מלכם הראשון (שמואל א יב:כה): "ואם הָרֵע תָרֵעו גם אתם גם מלככם תִסָפו". המלך -- מאבד את סמכויותיו ואת זכותו למשול כשהוא מפר את דבר ה', כמו שמצאנו (שם טו:י-יא): "ויהי דבר ה' אל שמואל לאמר: נִחמתי כי המלכתי את שאול למלך, כי שב מאחרי, ואת דברַי לא הקים...". ואמר שמואל למלך: "...קרע ה' את ממלכוּת ישראל מעליך היום..." (שם:כח). סמכויות המלך - הממשלה - תלויות בהנחה שהוא יציית לסמכות העליונה. כשהוא ממרה את דברה, אין לסמכויותיו עוד תוקף. את זה לימדונו חז"ל במפורש (סנהדרין מט.): "כתיב: 'כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת' (יהושע א:יח). יכול אפילו לדברי תורה [כלומר, אם תצוה עליו להפר דברי תורה]? ת"ל 'רק חזק ואמץ' (שם) [לקיים את דברי התורה]". וכך מסביר רש"י (שם, ד"ה אכין ורקין): "...שאם בא המלך לבטל דברי תורה אין שומעין לו". הממשלה

 

הרמב"ם קובע את זה להלכה (הל' מלכים ג:ט): "המבטל גזירת המלך בשביל שנתעסק במצוות אפילו במצוה קלה, הרי זה פטור. דברי הרב ודברי העבד [היינו, המלך], דברי הרב קודמין. ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה, שאין שומעין לו". ואכן, כאשר שאול המלך ציווה לעבדיו להרוג את כהני נוב, סירבו, כמו שנאמר (שמואל א כב:יז): "ויאמר המלך לרצים הנצבים עליו: סֹבו והמיתו כהני ה' כי גם ידם עם דוד... ולא אבו עבדי המלך לשלוח את ידם לפגוע בכהני ה'". ובילקוט שמעוני (שמואל ב כב, סי' קלא), מבואר שהרצים שסירבו לקיים את מצות המלך היו אבנר ועמשא. וז"ל רש"י (שמואל א שם): "דרשו אכין ורקין, 'כל איש אשר ימרה את פיך... [יומת, רק חזק ואמץ]' יכול אפילו לדבר עברה? ת"ל רק". פירוש: בירושלמי (ברכות ט:ה) אמרו: "אתים וגמים - ריבויין, אכין ורקין - מיעוטין", כלומר, כאשר כתוב בפסוק "אך" או "רק", הכוונה היא למעט מהכלל, וכאשר נכתב "את" או "גם", הכוונה היא לרבות. ואם כן, כך אמרו ליהושע (בפסוק שהבאנו) בני ראובן, גד וחצי שבט מנשה: כל איש חייב לציית לך, ואם ימרה את פיך ימות. "רק חזק ואמץ", כלומר, רק - למעט מי שציוית עליו לבטל איזו מצוה, הוא פטור מלשמוע אליך (ועיין על כך בסנהדרין מט. ורש"י שם ד"ה שהם דרשו). וכן מצאנו בסנהדרין (שם), כשיואב הרג את עמשא ורצה להצדיק את מעשיו: "א"ל: עמשא מורד במלכות הוה, דכתיב (שמואל ב כ:ד-ה) 'ויאמר המלך לעמשא הזעק לי את איש יהודה שלשת ימים וגו' וילך עמשא להזעיק את יהודה ויוחר [מן המועד אשר יעדו]'. אמר ליה: עמשא אכין ורקין דרש. אשכחינהו דפתיח להו במסכתא [שהיו לומדים תורה ולא ביטלם], אמר: כתיב 'כל איש אשר ימרה את פיך... יומת' (יהושע שם), יכול אפילו לדברי תורה? ת"ל 'רק חזק ואמץ'". החובה להישמע, לציית ולכבד את סמכויות הממשלה, תלויה בשאלה, אם במקרה הנדון מצייתת הממשלה לדין תורה, שהוא צורך העם.

 

עוד אנו מוצאים בגמרא (בבא בתרא ד.) מעשה בהורדוס המלך, לאחר שהרג את כל החכמים בפחדו שיתקוממו נגדו, ורק בבא בן בוטא נותר בחיים לאחר שהורדוס סימא את עיניו: "יומא חד אתא [הורדוס] ויתיב קמיה, אמר: חזי מר האי עבדא בישא מאי קא עביד. אמר ליה: מאי אעביד ליה? א"ל: נלטייה מר [קַלל אותו]. אמר ליה: כתיב (קהלת י:כ) 'גם במדעך מלך אל תקלל'. א"ל: האי לאו מלך הוא... ולא יהא אלא נשיא וכתיב (שמות [[רצא]] כב:כז) 'ונשיא בעמך לא תאור'. אמר ליה: בעושה מעשה עמך, והאי לאו עושה מעשה עמך". הרי לפנינו כלל: כאשר הנשיא אינו עושה מעשה עמו, פטור האדם מלציית לו, והוא מאבד את הזכויות של מלך או של נשיא. ברור שכך הדין כשהמלך מצווה לעבור עבירה, כפי שלמדנו מ"רק חזק ואמץ". אך מהגמרא כאן רואים שיש גדר חדש, של "אינו עושה מעשה עמך" שחל על אדם רשע, שממנו מתבטל לגמרי המעמד שהיה לו, שבגללו היו חייבים לציית לו. וכן ראינו שבן פטור מכיבוד אב לגמרי אם האב אינו עושה מעשה עמך, כמו שאמרו חז"ל (ב"ק צד:): "הניח להם אביהם פרה וטלית [שקיבל כריבית או שגזל] וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם... ומפני כבוד אביהם חייבין להחזיר? אקרי כאן 'ונשיא בעמך לא תאור', בעושה מעשה עמך?" [ועונה הגמרא] "כדאמר רב פינחס: בשעשה תשובה, הכא נמי בשעשה תשובה". הרי שאם לא עשה תשובה, אין כלפיו חובה של כיבוד אב, משום שיש לו מעמד של "אינו עושה מעשה עמך". וכן בסנהדרין (פה.) לגבי היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקיללו, פסקו שבנו חייב אך אדם אחר פטור, ופירשו שבנו חייב משום שמדובר שבאותו זמן האב "עושה מעשה עמך", כגון שעשה תשובה (אבל אם לא עשה, היה הבן פטור משום שהאב כבר אינו במעמד אב). והטעם שהאחר פטור הוא משום שאדם שנגמר דינו כבר אינו נקרא "בעמך" ("נשיא בעמך לא תאור"), כי "בעמך" משמע במקויים שבעמך, והרי הוא יוצא ליהרג. מ"מ ראינו כאן, שאב שאינו "עושה מעשה עמך" איבד את מעמדו לגבי כיבוד אב, כי התנאי של "נשיא בעמך לא תאור", אינו רק בנשיא, אלא כל אדם שאינו עושה מעשה עמך, שאינו מציית לתורה, איבד את זכותו ומעמדו, וכ"ש לגבי מלך.

 

"בעושה מעשה עמך", כשעושה המלך מעשים של העם - זו היא אֲמַת המידה להחלטה אם לציית לסמכות המימשל במקרה מסוים. ואע"פ שברור שאין העם יכול ליטול לעצמו את הרשות להחליט שאין המימשל "עושה מעשה עמך" רק משום הבדל בהשקפות פוליטיות, מ"מ בודאי כך הוא הכלל כשהמימשל מיפר את התורה, ויביא בכך אסון וייסורים על העם.

 

>ברור, שלעומת הגוים והתרבות הזרה שהמליכו על עצמם כערך עליון את המושג של דעת העם, הכרעה לפי דעת רוב העם, תהיה מה שתהיה,  והוא הנקרא דמוקרטיה, אין התורה סובלת שטות זו. לא יתכן שהבל והרס ורשעות ותועבה יהיו כשרים ומקובלים, אך ורק בגלל שרוב של טפשים או בורים או רשעים קבעו כך. אין המר הופך למתוק ואין החושך הופך לאור גם אם רוב העם או אפילו כל העם קבע כך. אין האדם חפשי לקבוע דבר נגד מצוות בוראו ונגד חוקיו, שהרי אין עבד חפשי למרוד באדונו. החלטה של מלך או של העם כולו הנוגדת את ציווי ה', הרי היא בטלה ומבוטלת ואינה אלא כעפרא דארעא.

 

שאלת הדמוקרטיה, שלטון הרוב, וזכותו המוסרית והחוקית של רוב העם להחליט בכל שאלה ולדרוש ציות להחלטה זו, נדונה במסכת סנהדרין (כו.). כשפלש אשור בהנהגת סנחריב לארץ ישראל והקיפו את ירושלים, פרץ ויכוח אדיר סביב לשאלה האם להיכנע אם לאו. המלך חזקיה, בעידוד הנביא ישעיהו, סירב להיכנע למרות כוחה המתגבר של המעצמה העיקרית של התקופה, מעצמה שמיגרה כל מדינה שהיא התמודדה אִתה. לעומתו עמד שבנא הסופר, שהיה אחד מגדולי הדור, כמו שאמרו חז"ל (ויקרא רבה ה:ה): "גופא - 'אם הכהן המשיח [יחטא]' (ויקרא ד:ג), זה שבנא, דכתיב ביה (ישעיהו כב:טו): 'לך בוא אל הסוכן [הזה על שבנא אשר על הבית]'. א"ר אלעזר, כ"ג היה. ר' [[רצב]] יהודה אומר אמרכול היה [פירוש - ממונה על הבית]". הוא דרש כניעה למלך אשור, שהבטיח שתמורת זה יתן להם לחיות ויתן להם ישוב בארץ אחרת. וז"ל הגמרא שם (סנהדרין כו.): "שבנא הוה דריש בתליסר רבוותא, חזקיה הוה דריש בחד סר רבוותא. כי אתא סנחריב וצר עלה דירושלים כתב שבנא פתקא, שדא בגירא: שבנא וסיעתו השלימו, חזקיה וסיעתו לא השלימו, שנאמר (תהלים יא:ב): 'כי הנה הרשעים ידרכון קשת כוננו חצם על יתר'. הוה קא מסתפי חזקיה, אמר: דילמא חס ושלום נטיה דעתיה דקוב"ה בתר רובא, כיון דרובא מימסרי אינהו נמי מימסרי. בא נביא ואמר לו (ישעיהו ח:יב): 'לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר'. כלומר, קשר רשעים הוא וקשר רשעים אינו מן המנין". פירוש: שבנא היה נואם לפני שלשה עשר רבוא אנשים, וחזקיהו היה נואם לפני אחד עשר רבוא בלבד (כלומר, לשבנא היה רוב לכניעה). כאשר בא סנחריב וצר על ירושלים, כתב שבנא פתקה ושלח אותה ע"י חץ (אל האויב): "שבנא וסיעתו השלימו, חזקיה וסיעתו לא השלימו". והיה חזקיהו מפחד, ואמר: שמא חס ושלום, נוטה דעתו של הקב"ה אחרי הרוב, וכיון שהרוב מתמסר, גם אנחנו (צריכים) להתמסר? בא הנביא ישעיהו ואמר לו: "לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר ואת מוראו לא תיראו ולא תעריצו!"  כלומר: קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המנין - אין לו משקל וחשיבות גם אם הם רוב, כי הם הולכים נגד התורה והנביאים (וז"ל רש"י בסנהדרין שם: "אל תחשוב בדעתך חזקיהו שיהא מניינו של שבנא מנין ליחשב רוב").

 

כמו כן, מצינו בענין המרגלים (דברים א:כה): "וַיקחו בידם מפרי הארץ ויֹרידו אלינו, וישִבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלקינו נֹתן לנו". ולכאורה זה תמוה, שהרי המרגלים הוציאו דיבה רעה על הארץ? אלא, התורה הביאה כאן רק את דברי המיעוט, יהושע וכלב. וכך אמרו חז"ל (ספרי, דברים כג): "'טובה הארץ אשר ה' אלקינו נֹתן לנו' - וכי לטובתה אמרו, והלא לא אמרו אלא לרעתה. מי אמר טובתה? יהושע וכלב...". כלומר, דעת הרוב אפילו לא נרמזה כאן, והובאה רק הדעה של המיעוט שהלך בדרכי ה', להודיענו, שקשר רשעים אינו מן המנין.

 

עוד אומר הכתוב (שמות כג:ב): "לא תהיה אחרי רבים לרעֹת ולא תענה על רִב לנטֹת, אחרי רבים להטֹת". ופירש רש"י שם: "ואם ישאלך... אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים [שקבעו משפט שקר] להטות את המשפט מאמיתו [כדי לפסוק כמו הרבים], אלא אמור את המשפט כאשר הוא, וקולר יהא תלוי בצואר הרבים". ועל דברי רש"י אלה כתב בעל שפתי חכמים: "רוצה לומר, אל תאמר מה בכך אם אדון את הדין לאמיתו, כיון שהם רבים ואני יחיד ולא ישמעו לי, אלא עשה את שלך וקולר וכו'". וכך פירש מהר"י קרא (נדפס בספר חמשה מאורות הגדולים, שמות שם, מובא בתורה שלמה שם ס"ק כב): "ועל זה אמר (מלכים א יח:כה) [כאשר אליהו דן עם נביאי הבעל]: 'כי אתם הרבים'. יכול היה לומר 'כי אתם רבים', אלא לכך כתב 'הרבים' שכך אמר להם אליהו: אתם מאותן הרבים שנאמר בהם 'לא תהיה אחרי רבים לרעות'". כלומר, אע"פ שהרוב היו עובדי ע"ז, מכל מקום ישראל מצוּוה שלא ללכת איתם.

 

עוד אמרו חז"ל (ויקרא רבה ד:ו): "גוי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה: כתיב בתורתכם (שמות כג:ב) 'אחרי רבים להטות'. אנו מרובים מכם, מפני מה אין אתם משוין עמנו בע"ז?... א"ל: בעֵשָו כתיב ביה שש נפשות וכתיב בו נפשות הרבה (בראשית לו:ו): 'ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו'. וביעקב שבעים נפש וכתיב ביה נפש אחת דכתיב (שמות א:ה): 'ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב...'. אלא עשו שהוא עובד לאלהות הרבה כתיב ביה נפשות הרבה, אבל יעקב שהוא עובד לא-לוה אחד, כתיב בו נפש אחת". זהו הכלל הגדול שיוצא מכאן: הגוים שעובדים להרבה ע"ז ולתרבויות זרות וכולן שקר, [[רצג]] ואפילו לדידם אין לדעת מי ואיזה מכולן אמת כביכול, להם בודאי יש צורך ללכת אחרי הרוב, מכיון שאין להם אמת ברורה, ולשם כך נוצרה השיטה של הכרעת הרוב. אבל ליעקב יש רק אמת אחת, ואין זה משנה אם רוב העולם חולק עליה, כי אי אפשר להכריע נגד האמת. וגם אם בעוונותינו הרבים רוב בישראל בוחר בשקר, נגד התורה, אין זה משנה, מכיון שליעקב יש כבר האמת (כמו שנאמר [מיכה ז:כ] "תתן אמת ליעקב"), והוא נפש אחת למען האמת, ואם יש אחרים שרוצים לפרוש מהנפש האחת, אינם מן המנין בכלל. וז"ל מדרש הגדול (שמות א:ה): "'ויהי כל נפש' - כל נפשות מיבעי ליה? אמר רב חמא: לפי שהצדיקים כולן נקראו נפש אחת מפני שדעתם אחת. וכך הן חשובין נפש אחת. אם חטא אחד מהן חטאו כולן, זכה אחד מהן זכו כולן. אבל אומות העולם קרויין נפשות, שנאמר (בראשית לו:ו), 'ויקח עשו את נשיו וגו''...". הרי מפורש שבישראל יש רק דעה אחת ולא יותר, ומי שחולק על הדעה האחת של תורת ה', גם אם זה רוב של עם ישראל, זו דעה סוטה, ואינה מן המנין. ויש מהגדולים שנתן טעם לזה, שהדין הוא שאין הולכים אחר הרוב כשיש עדות להיפך מהרוב, ומכיון שעם ישראל ראה במו עיניו את התגלות ה' בסיני ואת אמיתותו, אין שום רוב שבעולם יכול לקבוע כלום נגד עדות זו (ועיין תורה שלמה, שמות כג, ס"ק לח).

 

ודברי רב חמא שהבאנו לעיל, "אם חטא אחד מהן חטאו כולן", שלכאורה אין להם מקום כאן, באו לקבוע את הצד השני של העקרון שיש אמת אחת ואין שנייה,  והוא, שמלבד זה שאין להיכנע לדעת הרוב הטועה ואין לסובלה, חובה על המיעוט הצודק למחות נגד הרוב הטועה. לא רק שאין לקבל את דעתו, אלא אף צריך לדרוש ממנו לחזור מטעותו ולקבל את דעת ה'. ועל זה אמרו (שבועות לט.-לט:): "'וכשלו איש באחיו' (ויקרא כו:לז) - איש בעוון אחיו. מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה. התם שיש בידם למחות ולא מיחו". כלומר, הערבות הקיימת בישראל מחייבת כל אדם בישראל להשתתף בגורלו של הזולת, ואם לא ימחה נגד עבירת היחיד ועל אחת כמה וכמה נגד עבירות הרבים, גם הוא ייענש.

 

רוב ההולך נגד דין תורה, שהוא הדין היחיד של העם היהודי, אינו רוב. ההולכים נגד דין תורה הם מפירי החוק כשהם מחליטים להתנגד לחוק של עם ישראל, התורה, ולאסור את החובה ולחייב את האסור. הם העוררים על החוק, הם מפירי הסדר, הם המביאים לאסון ולעונש אלוקי על עם ישראל. אם ממשלה או מלך בישראל קובעים חוק או גזירה נגד חוקי התורה, חוקי הקב"ה, חובה לסרב לה. אין כאן ישראל המורדים בממשלה ומפירי חוק, אלא יש כאן ישראל המבקשים לקיים את החוק וממרים את פי ממשלה המפירה את החוק והמנסה למנוע מיהודים לחיות על פי החוק.

 

לא רק שאסור לקבל ולציית לגזירה או לחוק ממשלתי שהוא בניגוד לתורת ה', אלא, וקל וחומר הוא, שאסור לסייע לעוברי עבירה אלה במימושו. כך כתב הרמב"ם (הל' רוצח יב:יד): "וכן כל המכשיל עיוור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת, או שחיזק ידי עוברי עבירה, שהוא עיוור ואינו רואה דרך האמת מפני תאוות לבו, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר, 'ולפני עיוור לא תתן מכשול' (ויקרא יט:יד)...". וכן אמרו חז"ל (משנה, גיטין סא.): "משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית נפה וכברה וריחים ותנור. אבל לא תבור ולא תטחן עמה... שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה". פירוש: אע"פ שאשה מסויימת חשודה שמצניעה ומשמרת פירות שביעית אף לאחר הביעור, מותר להשאיל לה כלים למרות שהיא תשתמש בכלים אלה לפירות שביעית. ומבואר שם שהטעם הוא מפני דרכי שלום, ומפני שהאשה המשאלת אינה מסייעת ממש בעבירה. [[רצד]] אך אסור לה להשתתף אִתה במלאכה הנוגעת לפירות ממש, כי אין מחזיקין ידי עוברי עבירה בשעת העבירה (עיין רש"י שם ד"ה לא תבור). וז"ל רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג אות נ): "'לא תהיה אחרי רבים לרעות' (שמות כג:ב) - הוזהרנו בזה שלא לחזק ידי עוברי עבירה בדברים, ושלא להתחבר אל המסכימים אל העוול, וכענין שנאמר, 'לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר' (ישעיהו ח:יב)". א"כ, זה הכלל: קשר רשעים אינו קשר, ואין שום סמכות לשום חוק והחלטה וגזירה של ממשלת רשעים שנוגדת את התורה, ומצוה לסרב להם, ואיסור גמור הוא לקבל את החלטת הרוב הרע.

 

וברור שאין כאן שאלה של דינא דמלכותא דינא, כי הרי אין לשום מלכות או ממשלה, יהודית או לא-יהודית, רשות לבטל מצוה או לגזור גזירה או חוק בניגוד לתורתנו הקדושה, ואם עשו כן, אין לגזירתן שום תוקף. וכ"כ הש"ך בפירוש (חושן משפט, סימן עג, ס"ק לט) לגבי מנהג הגוים במקום מסוים להמתין למכור את המשכון שנה לאחר שעבר זמן המילווה, וז"ל: "דכיון דע"פ דין תורה יכול למכרו לאחר ל' יום, היאך נלמוד מדיני גוים לבטל דין תורה ח"ו, לא תהא כזאת בישראל. ולא מבעיא לאותן הפוסקים שסוברים דלא אמרינן דינא דמלכותא רק בדברים שהם להנאת המלך ולא בין איש לחברו - וכן הסכים בשלטי גבורים פ' חזקת הבתים סוף דף קפ"ט וז"ל: ונראה בעיני שלא נאמר דד"ד אלא בדברים שהמלך גוזר להנאתו כגון המכסים והמסיות וכיו"ב, אבל בדברים שבין אדם לחברו אין לנו לדון אלא ע"פ תורתנו כמבואר בקונטרס הראיות ובפ"ק דגיטין ופ' גט פשוט עכ"ל - אלא אפילו לשאר פוסקים דסוברים דאמרינן ד"ד בכל דבר, היינו דוקא מה שאינו נגד דין תורתנו, אלא שאינו מפורש אצלנו. אבל לדון בדיני גוים בכל דבר נגד תורתנו ודאי לא יעשה כן בישראל" (ואין צורך להיכנס כאן למחלוקת ראשונים אם בכלל שייך דד"ד במלכי ישראל, ואם כן באלו תחומים, כי עיקר דברינו מופנים לכלל שלא יתכן דד"ד אם יש סתירה לאיזה דין תורה).

 

ברור, שלא רק שכל חוק וגזירה והוראה והחלטה היוצאים מפי השליט חייבים להיות על פי תורת ה', אלא שגם אסור להעמיד מלך או ממשלה של אנשים שאינם יראי שמים, וכמו שראינו שחייב להיות ספר תורה צמוד למלך כל ימי חייו. כך כתב הרמב"ם (הל' מלכים א:ח): "נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה', הרי זה מלך...". כלומר, מינויו של מלך מותנה בזה שהוא הולך בדרך התורה והמצוה, ואם לאו, אסור למנות אותו מלך או מושל בישראל. וכ"כ הרמב"ם בפירוש (שם א:ז): "וכל מי שאין בו יראת שמים, אע"פ שחכמתו מרובה, אין ממנין אותו למינוי מן המנויין שבישראל". וכן מצאנו בספר החינוך (מצוה תצז [תצג]): "וכל המינויין שבישראל בירושה הם לו לאדם שזוכה בה בנו אחריו, ובן בנו, ובן בן בנו עד לעולם. והוא שיהא ממלא מקום אבותיו ביראת שמים, אבל כל שאין בו יראת שמים אע"פ שחכמתו מרובה, אין צריך לומר שאין ממנין אותו במינוי מן המינויין שבישראל, אלא שראוי לשנאותם ולהרחיקם, ועליהם אמר דוד (תהלים ה:ו) 'שנאת כל פועלי און'. ומה שאמרו ז"ל (כתובות יז.) '"שום תשים עליך מלך" (דברים יז:טו) שתהא אימתו עליך', כלומר שנירא אותו ונאמין לדבריו בכל דבר שלא יצוה כנגד התורה".

 

יוצא מדברינו, שמלך או כל מושל שיהיה בישראל, מקבל את עיקר סמכותו מן התורה, וכפוף הוא תמיד להקב"ה ולתורתו, ואל יעֵז אף לחשוב למרוד נגד מלך מלכי המלכים. ולא בכדי קבעו חז"ל חומרא יתירה בתפילה למלך המתפלל, כפי שכבר הבאנו לעיל, וז"ל  (ברכות לד:, וכן גם פסק הרמב"ם הל' תפילה ה:י): "הדיוט [כורע בתפלה] כמו שאמרנו [באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף]; כהן גדול תחלת כל ברכה וברכה; המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף". כלומר, המלך חייב לכרוע בתחילה ולהישאר [[רצה]] כך בכריעה ובהכנעה כל התפילה, דבר שאין ההדיוט והכהן הגדול חייבים בו. ומטרת דין זה היא, כדי שלא יתן המלך למעמדו הרם ולעובדה שכל הארץ כפופה לו, להרים את לבבו בגסות הרוח ובאנוכיות. הוא כפוף להקב"ה, ולגביו אינו אלא כעבד לפני רבו. משום כך, המלך צריך לכתוב ספר תורה לעצמו, יתר על ספר התורה שהניח לו אביו המלך, ואחד מהם לא יזוז מלפניו אלא נשאר אצלו כשהוא יוצא למלחמה ויושב בדין, כמו שכתב הרמב"ם (הל' מלכים ג:א).

 

>חובה על המלך שיהיה תמיד כפוף ושפל, ושיעשה את כל מעשיו ויקבל את כל הכבוד שמקבל בענוה ובלי גאוה, כמו שכתב הרמב"ם (שם  ב:ו): "כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו, כך ציווהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל, שנאמר (תהלים קט:כב): 'ולבי חלל בקרבי'. ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי, שנאמר (דברים יז:כ): 'לבלתי רום לבבו מאחיו'. ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבוא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים. וכשמדבר אל כל הקהל, בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר (דברי הימים א כח:ב): 'שמעוני אחי ועמי', ואומר (מלכים א יב:ז): 'אם היום תהיה עבד לעם הזה' וגו'. לעולם יתנהג בענוה יתירה. אין לנו גדול ממשה רבינו, והוא אומר (שמות טז:ח): 'ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם'. ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק. רועה קראו הכתוב (תהלים עח:עא), 'לרעות ביעקב עמו', ודרכו של רועה מפורש בקבלה (ישעיהו מ:יא): 'כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא' וגו'".

 

אמרו חז"ל (סנהדרין ז:): "[רב] כי הוי חזי אמבוהא אבתריה [סיעת אנשים הולכים אחריו בכבוד] אמר (איוב כ:ו-ז): 'אם יעלה לשמים שיאו [וראשו לעב יגיע]; כגללו לנצח יאבד, [רואיו יאמרו איו]'. מר זוטרא חסידא כי הוו מכתפי ליה בשבתא דריגלא [נושאים אותו על הכתף] אמר הכי (משלי כז:כד): 'כי לא לעולם חוסן ואם נזר לדור ודור'". זוהי הענוה והשפלות של שרים ושוררים על עם ישראל.

 

>יש מקום לעיין אם אמנם התורה ציוותה דוקא שיהיה משטר של מלך, היינו שלטון של יחיד. נראה שאכן כך הוא, כי הרי ראינו, שכאשר הגיע הזמן לבחור מנהיג לישראל לאחר פטירתו של משה רבינו, אמר משה ליהושע (דברים לא:ז): "חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ...". ואילו כאשר הקב"ה דיבר עם יהושע (שם:כג), אמר לו: "חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ...". ואמרו על כך חז"ל (סנהדרין ח.): "כתיב 'כי אתה תבוא' וכתיב 'כי אתה תביא'? אמר רבי יונתן, אמר לו משה ליהושע: אתה והזקנים שבדור עמהם. א"ל הקב"ה: טול מקל והך על קדקדם; דַבָר אחד לדור ואין שני דַבָרין לדור". ופירש רש"י שם: "מנהיג אחד". הרי ראינו שהקב"ה, בתבונתו ובהבנתו את האדם ואת טבעו, ידע ששלטון של הרבה אנשים או קבוצות, יביא בעת משבר לשיתוק ולאנדרולומוסיה, ולנסיון מצד אלה שרוצים לשלוט, להחניף לעם ולהבטיחם כל מיני הטבות שהן אסון לעם ולמדינה. ולכן גזר הקב"ה: דַבָר אחד, רק מנהיג אחד, שיוכל לשלוט ולכוף את העם ללכת בדרך מסוימת, ובכך יינצלו העם והמדינה מהצרות של הפקרות שהן מנת חלקו של שלטון בעל מנהיגים רבים, "גדול העצה".

 

כך כתב בספר החינוך (מצוה עא [עז]): "משרשי המצוה, לפי שאי אפשר ליישוב בני אדם מבלי שיעשו אחד מביניהם ראש על האחרים לעשות מצותו ולקיים גזירותיו, מפני שדעות בני אדם חלוקין זה מזה, ולא יסכימו כולם לעולם לדעת אחת לעשות דבר מכל הדברים, מתוך כך יֵצא מביניהם הביטול והאסיפה בפעולות, ועל כן צריכין לקבל דעת אחד מהם אם טוב ואם רע, למען יצלחו ויעסקו בעסקו של עולם, פעם יימצא בעצתו וחפצו תועלת רב ופעם ההיפך, וכל זה טוב מן המחלוקת שגורם ביטול גמור".

[[רצו]]

ברור שזה המימשל והמשטר שרצה הקב"ה, ובשעה שיש נביא וב"ד הגדול אזי ביחד עם המלך העומד בראשם הם המשטר התורני, של "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור". וכך כתב הרמב"ם (הל' מלכים א:ג): "אין מעמידין מלך בתחילה אלא ע"פ ב"ד של שבעים זקנים וע"פ נביא". וכתב עוד (שם א:ז): "ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם... והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה". הרי שיש כאן המשכיות של מלכות, כאשר אדם אחד מולך ומושל. כך הדין גם במלך שאינו ממלכות בית דוד, כמו שכתב הרמב"ם (שם א:ח): "נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרכי התורה והמצוות ונלחם מלחמות ה', הרי זה מלך, וכל מצות המלכות נוהגות בו אע"פ שעיקר המלכות לדוד...". הרי, שגם כאשר אין מלכות בית דוד מכל סיבה שהיא, מכל מקום ממשיכים במשטר של מלך, של אדם אחד.

 

>חייב המלך או המושל לראות את עצמו כנציגו של הקב"ה לרעות את עדרו ישראל, צאן קדשים, ולהתנהג אִתם בדרכים שתיטבנה להם, והכל ע"פ דרכי התורה, כמו שכתבנו. וחייב הוא לשמוע לתלונותיהם ולהתייחס אליהן בכובד ראש. העם אמר לרחבעם (מלכים א יב:ד): "אביך הקשה את עולנו, ואתה עתה הקל מעבודת אביך הקשה ומעולו הכבד אשר נתן עלינו, ונעבדך". והזקנים יעצו לו (שם:ז): "אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם ועניתם ודברת אליהם דברים טובים, והיו לך עבדים כל הימים". אמרו חז"ל (הוריות י.): "'וינגע ה' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית...' (מלכים ב טו:ה) - מדקאמר 'בבית החפשית', מכלל דעד השתא עבד הוה". ופירש רש"י: "דשררות עבדות הוא לו, לפי שמוטל עליו עול רבים". וכן אמר ר' יהושע לרבן גמליאל (שם): "...עד שאתה תמה עלי, תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה, רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא, שיודעין לשער כמה טיפות יש בים, ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש. נתן [ר"ג] דעתו להושיבם בראש. כשעלה, שלח להם ולא באו [כי הם ברחו מן השררה]. חזר ושלח ובאו. אמר להם: כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם, שנאמר (מלכים א יב:ז): 'וידברו אליו לאמר, אם היום תהיה עבד לעם הזה'".

 

גם כאשר אין נביא ואין ב"ד הגדול, ברור שיש צורך במשטר של אדם אחד, דַבָר אחד, נשיא, ולא האנדרולומוסיה של עשרות ומאות נציגים ומפלגות שכל אחד מהם מנסה לסחוט כספים וכח, והמדינה משותקת כאשר מנסים להגיע להסכמה על דברים העומדים ברומו של עולם. ונראה לי, שכשם שאין ממנים תחילה אלא מבית דוד, אך בדיעבד ממנים משבט אחר, כך גם בעצם דין מלך. הרמב"ם דייק בלשונו וכתב (שם א:ג): "אין מעמידין מלך בתחילה אלא ע"פ ב"ד של שבעים זקנים וע"פ נביא", כלומר, לכתחלה זה הדין, אך אם בנסיבות מסויימות אי אפשר לעשות כך, והרי חייבים להקים משטר כדי שלא ישרור הפקר וכדי שלא יעלו עלינו אויבינו, א"כ בדיעבד ממנים נשיא - ולא מלך - שלא ע"פ ב"ד או נביא. ונראה שהמינוי חייב להיות קרוב למצוה שלכתחלה, בזה שיהיה ע"פ ב"ד של זקני הדור ההוא. וברור שלא יעלה על הדעת למנות אלא מי שמלא יראת שמים, כמו שבארנו לעיל.

 

השליט צריך להתנהג בענוה וכעבד לעם, אך יֵדע שמלך או נשיא הוא, נציגו של הקב"ה, לא רק להגן על עם ישראל, אלא גם להובילו ולהדריכו בדרך אשר ילך. ולא יגור מפני איש, ולא יירתע משום אדם, ולא ינסה למצוא חן בעיני העם ולהחניף לו, ועל זה נאמר (במדבר לה:לג): "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה", אלא במקום שצריך, יטול מקל ויכה על קדקדם, וה' יהיה לו עזר כנגדו.

 [[רצז]]