פרק כג- עם נבחר

פרק כג

עם נבחר

"בנים אתם לה' אלקיכם... כי עם קדוש אתה לה' אלקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים יד:א-ב). ופירש רש"י שם: "קדושת עצמך מאבותיך, ועוד - ובך בחר ה'". פירוש: שמאחר שישראל הם זרע האבות שהם קדושים, קיבלו מהם קדושה, אך בנוסף לזה, כאשר הקב"ה בחר בישראל להיות עמו, הוסיף להם קדושה מצד עצם בחירה זו. אמרו חז"ל (יבמות קג:): "בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, גוים שלא עמדו בהר סיני לא פסקה זוהמתן". כלומר, הקדושה מצד הבחירה טיהרה את ישראל, טהרה שאין לעמים האחרים, הטמאים. וכן כתב אור החיים הקדוש (דברים כו:יח): "כי כל המצוות אינם אלא שמירה מהתיעוב ומלכלוך הנפש". בכך קובע הקב"ה את ההבדל הגדול והפער העצום שבין ישראל לעמים.

"בנים אתם לה' אלקיכם!" אתם קרויים בנים, ולא שאר כל העמים. היהודי הוא ממש בן להקב"ה, אביו שבשמים, ואילו כל השאר אינם בנים למקום אלא מעשה ידיו. וכן אמר רבי עקיבא (אבות ג:יח): "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום". ישראל הם בניו של מי שאמר והיה העולם, ואילו כל השאר הם רק מעשיו, וחיבה יתירה מעל לכל האומות נודעת לישראל. ואוי לזייפנים ולמסלפים את תורת ה' שבחַבקם את התרבות הזרה בורחים מהמושג של ישראל כעם נבחר, וסוגדים הם לאליל השויון, ואינם מסוגלים לקבל על עצמם את עליונות ישראל. לכן, בזיופם, הם מביאים רק את החלק הראשון של דברי ר' עקיבא (אבות שם): "חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם", ומזה רוצים הזייפנים להוכיח שכל אדם, ואף הגוי, שוים. ברור שלא יביאו את הסיפא של דברי ר' עקיבא, שמיד לאחר שדיבר על חביבותו של אדם, הדגיש את חביבותו של ישראל. ברור מדוע לא יביאו הזייפנים והמתייוונים את הסיפא: כי ממנה מוכח שכוונת הרישא היא שביחס לכל בעלי החיים, חביב כל אדם יותר מהם, כי הוא נברא בצלם. אך ביחס לכל שאר בני אדם - הגוים - חביבים ישראל, כי "חיבה יתירה", מעל זו של הגוים, נודעת להם.

רק ישראל נקראו "בנים" למקום, ורק ישראל נקראים "אדם", כדברי חז"ל שהבאנו לעיל (יבמות סא.): "אתם קרויין אדם ואין הגוים קרויין אדם". רק ישראל, ממשיכי תפקידו של אדם הראשון, קרויים על שמו, ואילו הגוים שלא נבחרו לתפקיד זה, אינם קרויים על שמו של אדם. משום כך אמרו חז"ל (תורת כהנים, אמור, פרשתא יא:א): "בני ישראל מקרא קודש ואין הגוים מקרא קודש". פירוש: ראש השנה נקרא מקרא קודש לישראל ולא לגוים, ואע"פ שבראש השנה נברא העולם ולכן כל העולם נדון בר"ה (ואילו ניסן נחשב ראש החדשים לחדשי השנה לישראל, כי בו נגאלו), מ"מ אין מצוה לגוים לקדשו במקרא קודש, כי הם יצאו מכלל אדם, שתפקידו נמסר לעם ישראל.

[[רצח]]

במעמד הר סיני, כאשר הגיע ישראל לשלב האחרון של יצירתו כעם קדוש, אמר הקב"ה למשה (שמות יט:ג,ה-ו): "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל... ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש - אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל". ואלה דברי רש"י שם: "'אלה הדברים': לא פחות ולא יותר". מקורו במכילתא (יתרו, מסכתא דבחדש ב) וז"ל: "שלא תפחות ולא תוסיף". לכאורה דברים אלה אינם מובנים. ההסבר הוא, שצריך לדייק בדברים אלה, ולא לפחות מהם ולא להוסיף עליהם, משום שמדברים קדושים אלה למדנו יסוד גדול בתורה, והוא: ההגדרה של ישראל. במעמד הר סיני, הדבר הראשון שהקב"ה ציווה את משה לומר לישראל היה שהם "גוי קדוש". לא דת, ובודאי לא סתם עם או לאום, אלא שילוב גדול של שניהם: עם, גוי - אך קדוש. וכך אמרו חז"ל (מכילתא, שם): "קראן 'גוי', שנאמר (דברי הימים א יז:כא): 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ', [וקראם] 'קדוש', קדושים ומקודשים, פרושים מאומות העולם ומשיקוציהם". הם גוי קדוש, עם קדוש, מובדל מכל שאר הגוים. את זה ציווה הקב"ה לומר מיד לפני מתן תורה, כי הוא הבסיס של כל התורה, הוא ההגדרה של ישראל.

ישראל אינו דת, כפי שבעוונותינו הרבים סבורים רבים וטובים מבני עמנו בגלל הגלות, שהרי הֲפָך בה הֲפָך בה ולא תמצא בתורת משה את המלה "דת" אלא פעם אחת: "אש דת למו" (דברים לג:ב), ושם הכוונה ברורה: חוק המלך, ולא סתם פולחן מנותק מהמושג של עם. אף בשאר התנ"ך לא תמצא מלה זו, אלא במגילת אסתר, ששם מוכח שהכוונה לחוק ופקודת המלך. ודאי וודאי שאין הכוונה לפולחן גרידא או לאמונה סתם הנקראת בלועזית "רליג'יה", שפירושו אמונה אחת שמאמינים בה אנשים מאומות שונות ומעמים נפרדים, שהקשר היחידי ביניהם הוא האמונה, בעוד הם קשורים בקשרי לאום ועם לאנשים אחרים בארצותיהם המאמינים באמונות אחרות. ודאי וודאי שאין לישראל חלק ונחלה במושג הזה, והוא תועבה ושיקוץ בעינינו. הקב"ה כינה את ישראל "עם" ו"גוי" להדגיש שאין לאדם בישראל שום קשר לאומי ומדינתי וחברתי עם שום לא-יהודי, אלא כל ישראל מהווים חטיבה אחת של עם נפרד ומובדל.

ישראל אינו עם ככל העמים, אלא עם קדוש, המקבל על עצמו את עול מלכות שמים ואת קדושת המדות והמצוות של הקב"ה, ולא כמו אלה שפרקו עול וחשבו לעשות אותנו גוי ככל הגוים, לא קדוש וללא הבדלה.

כבר בארנו את הרמז הגדול שרמזו לנו חז"ל כאשר קבעו יסוד זה בברכת המזון, ואמרו (ברכות מח:): "תניא, רבי אליעזר אומר: כל שלא אמר 'ארץ חמדה טובה ורחבה' בברכת הארץ ו'מלכות בית דוד' בבונה ירושלים, לא יצא ידי חובתו. נחום הזקן אומר: צריך שיזכור בה ברית. רבי יוסי אומר: צריך שיזכור בה תורה...". וכן פסק המחבר (שו"ע אורח חיים קפז:ג-ד): "אם לא הזכיר בברכת הארץ ברית ותורה, אפילו אם לא חיסר אלא אחד מהם מחזירין אותו... אם לא הזכיר בבונה ירושלים מלכות בית דוד מחזירין אותו". כאן בגדולתם קבעו והגדירו חכמי ישראל בדיוק מי זה ישראל ומהו: עם של מלכות, המקודש בברית ובתורה, והדר בארץ שלו.

והא בהא תליא. הממלכתיות של העם קשורה לקדושה של הברית והתורה, וכן להיפך. תולדות עם ישראל וגורלו ומה יהיה עתידו - אם טוב ואם רע ח"ו - תלויים בזה שיהיה ישראל עם קדוש, דבק בקדושה ובטהרה ובעול מלכות שמים. כך נאמר (דברים כח:א,ח-י): "והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך לשמור לעשות את כל מצותיו... ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ [כאן "עליון" אינו עליונות של נשמה ונפש, כי [[רצט]] זה כבר ניתן לישראל, אלא עליונות של נצחון ואדנות]... וברכך בארץ אשר ה' אלקיך נותן לך [כלומר, כי הקב"ה קבע שידור ישראל שם]. יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמור את מצוות ה' אלקיך והלכת בדרכיו [פירוש: אם תשמור את מצוות ה' ותלך בדרכיו, היינו תלך אחרי מדותיו ומושגיו וערכיו, הוא יעמיד אותך כעם חזק - וכמובן עם קדוש - שינצח את אויביו], וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". תולדותיו וגורלו של ישראל תלויים אך ורק בהיותו עם קדוש, כאמור בילקוט שמעוני (דברים, בשלהי רמז תתקלח): "ישראל, כיון שעושין רצונו של מקום היו אומות העולם יראים מהם, שנאמר 'וראו כל עמי הארץ [כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך]', ואומר (שמות טו:יד): 'שמעו עמים ירגזון'; (במדבר כב:ג) 'ויגר מואב'; וכן הוא אומר (יהושע ב:יא): 'ונשמע וימס לבנו'. ולא עשו, אלא עברו על דבריו ונשתעבדו למלכויות. התחילו צועקים לפני הקב"ה, אומר להם: אתם גרמתם לעצמכם, שנאמר (ירמיהו ב:יט): 'תיסרֵך רָעָתֵך ומשֻבותיך תוכיחֻך ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלקיך'".

אמרו חז"ל (ברכות ו.): "'וראו כל עמי הארץ כי שם ה'' וגו'. רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש". הכוונה ברורה: ישראל שמניח ולובש תפילין שבראש מאמין ובטוח בהקב"ה שהוציאו ממצרים, שהרי כל ארבע הפרשיות שבתפילין מזכירות את יציאת מצרים ואת כח הזרוע של הקב"ה שהניף על פרעה ועל ממלכתו. לכן, יכניס הקב"ה יראה ואימה בלבבות הגוים, ויראו ממך - מהעם הקדוש. נאמר בישראל "גוי" ונאמר "קדוש", ובזכות קיום שילוב זה זוכה ישראל לנצחון על אויביהם ולחיים על אדמתם, כמו שנאמר (דברים ל:כ): "לאהבה את ה' אלקיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם". ובזכות זה ירשו ישראל את הארץ מהגוים שהיו בתוכה, כמו שנאמר (תהלים קה:מד-מה): "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירָשו, בעבור ישמרו חוקיו, ותורותיו ינצֹרו הללוי-ה".

הורתו של עם ישראל היתה בגאולת מצרים, ששם התחיל להפוך לעם; לידתו - בהר סיני, ששם הפך לעם קדוש; שלימותו - כאשר נכנס לארץ ישראל; ובהר גריזים ועיבל עמד על הברכות והקללות. צריך שתדע ולא תשכח כלל גדול זה בתורה: ישראל בשלמותו מורכב מארבעה דברים אלה: העם, התורה, הארץ והלשון. בכייה לדורות היא, ששכחנו את הכלל הזה, ובכך סטינו מהדרך שקבע לנו הקב"ה.

במצרים שוחרר ישראל משעבוד הגוים ויצא לחרות גופנית ולאומית, ושוחרר גם משעבוד מצרים הרוחני. לזה רומז הפסוק (שמות ו:ו): "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם", שה"סבלות" היינו "טורח משא מצרים" (רש"י שם) ו"עבודתם" היא עבודת הפולחן, כמו שאמרו חז"ל (ספרי, עקב מא): "'ולעבדו בכל לבבכם' (דברים יא:יג) - וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה כך הלמוד קרויה עבודה. ד"א: 'לעבדו' זו תפלה". אך מכל מקום, אף ששוחררו מעבודת הפולחן של ע"ז מצרית, לא קיבלו עדיין את התורה שתהפוך אותם לעם קדוש. לכן, חג הפסח קרוי "זמן חרותנו" משעבוד, זמן הפיכת ישראל לעם, ואילו חג השבועות הוא המשך התהליך, כאשר קיבלו את התורה והפכו לעם קדוש, וחג הסוכות שהוא חג האסיף מסמל את הארץ שאליה קשור העם. משום כך, קבעו חז"ל (מנחות פג:): "כל קרבנות הציבור והיחיד באין מן הארץ ומחו"ל, מן החדש ומן הישן, חוץ מן עומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ", שהרי כל שלוש הרגלים (והעומר ושתי הלחם שבהן) באו כדי להדגיש את היסוד של עם קדוש בארץ קדושה.

כדי לחדד ולחזק את העקרון של עם קדוש, קשר הקב"ה בין חג הפסח, זמן החרות [[ש]] הלאומית, לבין חג השבועות, זמן מתן תורתנו, ע"י "ספירת העומר". הספירה קשורה גם לארץ, שהרי היא מתחילה בקצירת העומר. וכך כתב הר"ן בסוף מסכת פסחים: "ובהגדה גם כן אמרו: בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלקים על ההר הזה, אמרו לו ישראל: משה רבינו, אימתי עבודה זו? אמר להם: לסוף חמשים יום, והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו". הקשר בין פסח לשבועות נקבע בתורת ה' בספירה, כדי להבליט ולהדגיש, שהיהודי מחכה בכליון עינים וסופר ומונה: מתי תבוא ההשלמה והשלמות, להיות גוי קדוש. כך נאמר (ויקרא כג:י-יא,טו-טז): "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן; והניף את העומר לפני ה' לרצונכם, ממחרת השבת ["ממחרת יום טוב" (של פסח) - תורת כהנים, אמור פרק יב] יניפנו הכהן... וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעִת תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'".

מצות עשה של העומר קושרת בין פסח לשבועות, בין העם לבין קדושתו. היא השלימה את בריאתו של ישראל כעם קדוש, והיא הבטיחה שעם קדוש זה יזכה לארץ ישראל. כך אמרו חז"ל (ויקרא רבה כח:ו): "לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען, הדא הוא דכתיב (בראשית יז:ח): 'ונתתי לך ולזרעך אחריך [את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען]', על מנת 'ואתה את בריתי תשמור' (שם:ט)". פירוש: ע"י זה שישראל קיים את מצות העומר, המקשרת בין פסח לשבועות, ובכך יוצרת עם קדוש, הוא זכה לרשת את ארץ כנען מהגוים, שהרי אם לא יסכימו להיות עם קדוש, מדוע יקח ה' את ארץ כנען מהגוים ויתן אותה להם?

חז"ל שאלו, מדוע לא ניתנה התורה מיד, או זמן קצר, לאחר שיצאו ממצרים? וכך השיבו (קהלת רבה ג:[יא]ב): "ראויין היו ישראל בשעה שיצאו ממצרים שתינתן להם תורה מיד. אלא אמר... הקב"ה: עדיין לא בא זיוון של בני, משעבוד טיט ולבנים יצאו ואני נותן להם את התורה? אלא יתעדנו בני שנים ושלושה חדשים במן ובאר ושלו, ואח"כ אני נותן להם את התורה...". למדנו מכאן, שגם אחרי החרות הגופנית והלאומית, עדיין אין העם מסוגל ומתוקן לקבל את השלמות של קדושה, והוא צריך להתקדם אל הקדושה ע"י קיום מצוות המבטאות מושגים, רעיונות וערכים ובטחון בה', שמעדנות ומעלות ומרוממות את העם משפלות הלאומיות החילונית, במיוחד משום שהן מבוססות על אמונה ובטחון בה', שהם העיקר של המן, הבאר והשלו. הרי עם חילוני, כמו כל הגוים, בודאי חושב אך ורק במונחים לאומיים ו"מציאותיים". בשביל עם כזה, רק גודל הצבא וכמות הנשק וכלי הזיין ובעלי הברית מעניקים לו את בטחונו. לכן, לאחר שיצא ישראל משעבוד לגאולה, ולפני שהגיע לקבלת התורה, השלמות של עם קדוש, היה צריך להעמיד את התורה, את הקדושה, על הבסיס שאלמלא הוא אין התורה יכולה להתקיים, והוא האמונה, כדברי חז"ל שהבאנו לעיל (מכות כג:-כד.): "שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה... בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר (חבקוק ב:ד): 'וצדיק באמונתו יחיה'". וכן, בזכות האמונה נבחר אברהם אבינו, ובזכות האמונה נגאלו ממצרים, כדברי המכילתא שהבאנו (בשלח, מסכתא דויהי ו): "וכן את מוצא שלא ירש אברהם אבינו העוה"ז והעוה"ב אלא בזכות אמונה שהאמין בה', שנאמר (בראשית טו:ו): 'והאמין בה' ויחשבה לו צדקה'. וכן את מוצא שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר האמונה, שנאמר (שמות ד:לא): 'ויאמן העם'". אלא שאמונה זו של העם היתה רופפת וחלפה מהר מהר, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה ה:יד): "'ואחר באו משה ואהרן' (שמות ה:א). היכן הלכו הזקנים שלא חשב אותם עמהם, שכבר אמר לו הקב"ה: 'ובאת אתה וזקני ישראל' (שם ג:יח)? אמרו רבותינו: הלכו עמהן הזקנים, [[שא]] והיו מגנבין את עצמן ונשמטין... והלכו להן. כיון שהגיעו לפלטרין של פרעה לא נמצא אחד". ועוד מקורות רבים מעידים על חוסר האמונה של בני ישראל אז. לכן תבע הקב"ה מהם לפחות סימן קטן של אמונה, ולוּ ארעי, לפני שיגאל אותם, כי האמונה והבטחון הם שורש עבודת ה', כי בלעדיהם, כשאין אמונה במלך גואל ומושיע, אין תורה.

לכן, ספירת העומר לא רק מבליטה את הקשר בין עם לקדושה, בין גוי קדוש לארצו הקדושה, אלא גם מעמידה את יצירת העם על הבסיס של אמונה. כי העומר נקצר מן התבואה החדשה, ועד אז אסור לאכול חדש ואסור אפילו לקוצרו, כמו שכתב הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין ז:יג): "אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה קודם לקצירת העומר". בזה מכריזים אנו שה' נותן לחם לכל בשר, אליו עינינו תלויות, לתבואה הזאת, לברכותיו, לטלליו ולגשמיו. על כן, הקצירה הראשונה ניתנת לו בקרבן מנחה, כהודעה שקוינו לו באמונה ובבטחון, וכהודאה ותודה על שבירך אותנו בקציר זה. דבר זה רמוז גם בדין שעומר זה בא מן השעורים (מנחות סח:), שהם מאכל בהמה, כמו מנחת סוטה, ובמנחת סוטה נאמר (סוטה יד.): "כל המנחות באות מן החטין [שהם מאכל אדם] וזו [מנחת סוטה] באה מן השעורין [מאכל בהמה]... ר"ג אומר: כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה". ואע"פ שמנחת העומר אינה דומה לגמרי למנחת סוטה, שהרי מנחת העומר טעונה שמן ולבונה, ואילו מנחת סוטה אינה מהודרת בזה, ועוד, שמנחת העומר באה גרש (ואין דרך בהמה לאכול גרש) ואילו מנחת סוטה באה קמח שעורים שדרך בהמה בכך, מ"מ הקב"ה רצה לרמוז לנו בתחילת התבואה החדשה, שהאדם כמו הבהמה, תלוי בחסדי ה'. וכך תיאר דוד המלך בתהלים (קד:כז): "כולם אליך ישֹבֵרוּן לתת אכלם בעתו". וכן אמרו חז"ל (ויקרא רבה כח:ג): "כתיב (ירמיהו ה:כד): 'ולוא אמרו בלבבם נירא נא את ה' אלקינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו' - יהיב לכון כולא ולית אתון צריכין ליה מן הדין, 'שבועֹת חוקות קציר ישמר לנו' (שם) - ישמור לנו מרוחות רעות ומטללין רעים. ואימתי? באלו שבע שבועות שבין פסח לעצרת". פירוש: אל תחשבו שכיון שהחורף חלף והיו גשמים ויש כבר תבואה, אין עוד צורך להתפלל אל ה' על תבואה זו, שהרי אפילו כאשר יש תבואה, אם בתקופת הקציר יֵרדו גשמים ויהיו רוחות רעות וטללים רעים, התבואה תלך לאבדון, כמו שאמר שמואל (שמואל א יב:יז-יח): "הלוא קציר חטים היום, אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר... ויירא כל העם מאד...". ומשום כך מניפים את מנחת העומר, כפי שאמרו חז"ל (ויקרא רבה כח:ה): "וכיצד היה מניפו? רבי חמא בר עוקבא בשם ריב"ח אמר: מוליך ומביא, מעלה ומוריד. מוליך ומביא למי שהעולם כולו שלו. מעלה ומוריד למי שהעליונים ותחתונים שלו. רבי סימון ברבי יהושע אומר: מוליך ומביא כדי לבטל רוחות קשות, מעלה ומוריד כדי לבטל טללים קשים".

היסוד העיקרי כאן הוא שהאמונה קבועה במנחת העומר, כי מנחה בכלל מסמלת אמונה, כמו שאמרו חז"ל (מנחות קד:): "מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה 'נפש' ["ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'" (ויקרא ב:א)]? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה - עני. מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו". כלומר, העני, שקשה לו להביא אפילו קמח למנחה, ומ"מ הוא מקריב מנחה בבטחון שהקב"ה יפרנס אותו, מחשיב לו הקב"ה את הבטחון הזה כמסירות נפש, שהיא שיא ושלמות הבטחון. ומאחר שמנחת העומר מסמלת את הבטחון בה', בחר מרדכי ללמוד וללמד דוקא עליה כאשר ריחפה גזירת המן על ראשם של ישראל, כדברי חז"ל שהבאנו לעיל (מגילה טז.): "אזל [המן] אשכחיה [למרדכי], דיתבי רבנן קמיה ומחוי להו הלכות קמיצה לרבנן... אמר [המן] להו: במאי עסקיתו? אמרו ליה: בזמן שבית המקדש קיים מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה [[שב]] דסולתא ומתכפר ליה. אמר להו: אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי". פירוש: מרדכי לימד הלכות קמיצה שלא היו נוהגות אז, שהרי לא היה המקדש קיים, ומכל מקום לימדן מרדכי כאות בטחון שעוד יהיה מקדש, ועוד יהיו ישראל מביאים שם מנחות.

כיון שתקופת הספירה שקשרה בין פסח לשבועות היתה תקופה של אמונה ובטחון, התחיל אותה הקב"ה במנחה -- וגם סיים אותה במנחה, "מנחה חדשה", כמו שכתב הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין ח:א): "ביום חמשים מספירת העומר הוא חג השבועות... ועוד מביאין יתר על המוסף ביום הזה מנחה חדשה שתי הלחם...". סמל האמונה

ובכן, קבע הקב"ה פסק זמן זה בין זמן החרות הלאומית לבין זמן קדושת העם, כדי לרומם ולעדן את ישראל במצוות ובערכים, ודוקא מצוות וערכים של אמונה ובטחון - המן, הבאר, השלו, שכולם באו כסימנים לכך שמזונותיו וחייו של האדם כיחיד וכאומה, הם רק בידי ה'. לאחר שעשה זאת, יכול היה הקב"ה להשלים את יצירת ישראל כעם קדוש. הקב"ה קבע שיהיו דוקא שבע שבתות, חמישים יום, מיום החרות, מפסח לשבועות, מחמת קדושתו של השבע וסודו, שבו נברא והושלם העולם, כידוע, ושבו עתיד העולם להיגמר, כמו שאמרו חז"ל (ע"ז ט.): "ששת אלפים שנה הוי העולם", ופירש רש"י (שם): "ששת אלפים שנים נגזר על העולם להתקיים כמנין ימי השבוע, וביום השביעי שבת ובשבעת אלפים נוח לעולם". ולזה התכוון אבימי בריה דרבי אבהו כשאמר (סנהדרין צט.): "ימות המשיח לישראל שבעת אלפים שנה", כלומר, בסוף ששת אלפים ובהתחלת האלף השביעי. גם בשמיטה ויובל מופיע "שבע", וגם שם יש דין של ספירה, כמו שנאמר (ויקרא כה:ח,י): "וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים... וקדשתם את שנת החמשים שנה".

אך גם לאחר שקיבלו ישראל את התורה והפכו לעם קדוש, לא הושלמה לגמרי יצירת ישראל, כל זמן שלא הגיעו לארץ ישראל, כי שלמות עם ישראל תלויה וקשורה בטבורה לארץ ישראל. אין העם שלם ואין הארץ שלמה אלא אם כן שניהם מחוברים זה לזה. לכן רק כשנכנסו לא"י ועמדו שם בברכות וקללות, בשכם, הושלמה היצירה של ישראל כעם-ארץ סגולה ונבחר. וזאת כוונת משה כשאמר (דברים כז:ב): "והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך, והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד", וציווה להקים את האבנים בהר עיבל, ודיבר על הברכות והקללות בהר גריזים והר עיבל, ואמר (שם:ט): "הסכת ושמע ישראל - היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך". ולכאורה לא מובן, מדוע דוקא ביום ההוא "נהיו" לעם, וכפי שתירגם יונתן: "יומנא הדין אתבחרתון למהוי עמא"? אלא, שלא היה אפשר להשלים את יצירת ישראל עד שנכנסו לא"י, ולכן דוקא כשעמד העם בתוך א"י, במעמד של קבלת הברכות והקללות, הושלם התהליך. רק אז היו כל המרכיבים של ישראל כפי שגזר הקב"ה: עם, תורה, וארץ.

יש עוד מרכיב של עם ישראל, והוא: לשון הקודש. גם מרכיב זה הופיע במעמד הר גריזים והר עיבל, כי בקבלת הברכות והקללות נאמר (דברים כז:יד): "וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם", וענייה זו היתה בלשון הקודש, כמו שנאמר במשנה (סוטה לב.): "ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא ביכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכת כהנים, וברכת כהן גדול, ופרשת המלך, ופרשת עגלה ערופה ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם". ולמדו ברכות וקללות בגזירה שוה, שנאמר בהן: "וענו הלוים ואמרו... קול רם", וכן במעמד הר סיני נאמר (שמות יט:יט): "משה ידבר והאלקים יעננו בקול", ודרשו [[שג]] חז"ל (סוטה לג.): "מה להלן [בסיני] בלשון קודש [שהרי ברור שהקב"ה מדבר לישראל בלשון הקודש] אף כאן בלשון הקודש". והמעיין יראה שכל המצוות שאמירתן חייבת להיות בלשון הקודש הן מצוות הקשורות לעם ישראל, לכלל. אף חליצה שייכת לכלל, שהרי היבמה אומרת (דברים כה:ז): "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל". גם עגלה ערופה נוגעת לעם ישראל ולארץ ישראל, שהרי הכהנים אומרים (דברים כא:ח): "כפר לעמך ישראל... ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל", וכן נאמר (במדבר לה:לג): "כי הדם הוא יחניף את הארץ". אם כן, אנו רואים, שבכל הקשור לעם ישראל ולארץ ישראל, מצוה לומר בלשון הקודש דוקא, ואין יצירת ישראל שלמה בלי לשון הקודש. וכן אמר ר' מאיר (ספרי, האזינו שלג): "כל הדר בא"י וקורא ק"ש שחרית וערבית ומדבר בלשון הקודש - הרי הוא בן העוה"ב".

יוצא מדברינו, שעם ישראל נוצר ע"י הקב"ה מארבעה מרכיבים שכל אחד ואחד מהם הוא אבן פינה ויסוד לקיומו, והם: עם, תורה, ארץ ולשון. כל ישראל קשור בחטיבה אחת של אומה ואמונה, ובכך מובדל הוא גם באמונתו משאר העמים ומשאר האמונות, שהן הנפסדות. וכדי לקבוע הגדרה זו ולחזקה ולהבטיחה מהשפעת הגוים ומהשפעת האמונות והדעות הפסולות, ציווה על עם קדוש זה שתהיה לו גם ארץ קדושה, מיוחדת לו, ששם יתקבצו כל עם ישראל לחיות חיים תורניים, וידברו בלשון הקודש שתאחד את כולם (ועל א"י דיברנו בהרחבה לעיל).

הבל הבלים ותיעוב וזיוף הם ערכי התרבות הזרה, שהסתננו לתוך חלקים גדולים של עם ה', המדברים על "שויון" כל אדם ואדם, כל עם ועם. שויון זה, שהוא ציפור נפשם של הגוים, אין לו דריסת רגל במקדש האמת של תורת ה', של מידותיה וערכיה, ועל זה נאמר (ישעיהו א:יב): "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי". הקב"ה הקים לו עם מיוחד, סגולה, קדוש, עליון - עם ישראל - שהוא לבדד ישכון, ואוי לעיניים ולאזניים שרואות ושומעות את החלקים הגדולים של עם ה', שכל כך התבלבלו והתבוללו וסילפו עד שרבים מהעם בועטים בכתרם ומואסים בארצם ובבחירתם כעם קדוש ועליון, כבנים למקום, וקוראים תיגר על כל המושג! הוי "עם נבל ולא חכם"...

אך אם על הראשונים האלה - עמי הארץ והמתייוונים - אנו מצטערים, הרי פלגי מים תרד עינינו על סילוף ועיוות ההגדרה האלוקית הזאת בפי תלמידי חכמים, בגלל ישיבתנו הממושכת בגלות, עד שהורגלנו לחיות כ"דת", ואילו כל המושג של "עם" נשכח מן הלב, שלא לדבר על ארץ ישראל שהפכה לנושא לפיוטים ותפילות ותו לא. והשכחה הפכה להרגל, וההרגל לטבע, עד שרבים וטובים ותלמידי חכמים מובהקים קיבלו את הסילוף דור מפי דור, ובאמת ובאמונה מאמינים שכך הוא האמת. ומי יתקן את המצב, כאשר תלמידי חכמים הם בגדר "גדולים שנשבו"?

>עם ישראל הוא עם נבחר של הקב"ה, בניו המיוחדים, עם קדוש ועם עליון ברוחניות ובנשמה, כמו שנאמר (דברים ז:ו): "כי עם קדוש אתה לה' אלקיך, בך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה". ופירש האבן עזרא שם: "'סגולה' - והוא דבר נחמד, לא יימצא בכל מקום כמוהו. וכן (קהלת ב:ח): 'וסגולת מלכים'". וכן נאמר (שם:ז): "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם...". ופירש הרמב"ן (שם): "וטעם 'חשק', שנקשר עמכם בקשר אמיץ שלא ייפרד מכם לעולם, כלשון: 'וחשוקיהם כסף' (שמות כז:יא)". כלומר, כמו שחשוקים הם טבעות המהדקות את העמודים, כך הקב"ה מהדק ומקשר אליו את ישראל בחשק ובאהבה. והאבן עזרא (שם) פירש: "חשק ה' בכם ויבחר בכם, ולא באחרים".

[[שד]]

עוד נאמר (דברים כו:טז-יט): "היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים, ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך; את ה' האמרת היום להיות לך לאלקים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצוותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו; וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דִבר לך ולשמור כל מצוותיו; ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלקיך כאשר דיבר". אמרו על כך חז"ל (ברכות ו.): "אמר להם הקב"ה לישראל:... אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר (דברים ו:ד): 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד', ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר: 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' (דברי הימים א יז:כא)". והרמב"ן (דברים כו:יט) פירש: "'ולתתך עליון... לתהלה' - שיהללוך כל עמי הארץ בהיות ה' קרוב בכל קראך אליו, 'ולשם' - שיצא לך שם בגוים בהדרו אשר שם עליך כי אתה נעלה על כולם; 'ולתפארת' - כי תתפאר עליהם לעשות בהם כל אשר תחפוץ".

עם ישראל הוא עם סגולה ונבחר, והטעם כדברי הספורנו (דברים כו:יח): "כדי שישיג בכם מה שחפץ להשיג מן המין האנושי". ישראל הוא השליח של הקב"ה בעולם, מי שנצטווה לקיים את מטרת יצירת העולם, מי שממשיך את תפקידו של אדם הראשון. משום כך קידש הקב"ה והעלה את ישראל עד שהוא עם "עליון" - עולה בנשמתו ובטהרת נפשו על כל שאר הגוים. וכן תירגם יונתן (שם:יט): "ולמנאה יתכון רמין וגיותנין על כל עממיא דעבד".

שותפות קבע הקב"ה בין ישראל לבין עצמו, שותפות בהגשמת עולם שכולו טוב. שתי חטיבות מיוחדות וסגולות ישנן בעולם: הקב"ה שאין דומה לו, וישראל שאין גוי ועם כמוהו. הקב"ה אף שיתף את שמו בשמו של ישראל, כמו שאמרו חז"ל (ירושלמי, תענית ב:ו): "שיתף הקב"ה שמו הגדול בישראל... אמר הקב"ה: אם מניח אני את ישראל כמות שהם, נבלעין הן בין הגוים, אלא הרי אני משתף שמי הגדול בהם והן חיים". יש בדברים אלו יסוד גדול בענין קידוש השם ומדוע אין ישראל כלים מן העולם, כמו שכתבנו לעיל, אך מ"מ רואים מכאן את השותפות בין הקב"ה לבין ישראל, כאשר שתי החטיבות המיוחדות צמודות ודבוקות יחד לתקן עולם במלכות ש-די. עוד אמרו חז"ל (ספרי, זאת הברכה שנה): "'אין כא-ל ישורון' (דברים לג:כו) - ישראל אומר 'אין כא-ל', ורוח הקודש אומרת, 'א-ל ישורון'. ישראל אומר: 'מי כמוכה באלים ה'' (שמות טו:יא), ורוח הקודש אומרת, 'אשריך ישראל מי כמוך' (דברים לג:כט). ישראל אומר: 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' (שם ו:ד), ורוח הקודש אומרת, 'ומי כעמך ישראל [גוי אחד בארץ]' (דברי הימים א יז:כא). ישראל אומר, 'כתפוח בעצי היער' (שיר השירים ב:ג), ורוח הקודש משיבו: 'כשושנה בין החוחים' (שם:ב). ישראל אומר: 'זה א-לי ואנוהו' (שמות טו:ב), ורוח הקודש אומרת, 'עם זו יצרתי' (ישעיהו מג:כא). ישראל אומר, 'כי תפארת עוזמו אתה' (תהלים פט:יח), ורוח הקודש אומרת, 'ישראל אשר בך אתפאר' (ישעיהו מט:ג)".

השותפות בין הקב"ה לבין ישראל היא שותפות של אהבה שאין כמוה. ומאחר שהשותפות הגדולה והנעלה והרוממה ביותר שאנו מכירים היא זאת של אוהבים, איש ואשה, לכן דימה שלמה המלך ע"ה את שותפות הקב"ה וישראל לזאת של איש ואשה. וזאת משמעות המלים (שיר השירים ב:טז): "דודי לי ואני לו". שני דודים, שני אהובים, שזה שותף עם זו. אני לו, והוא לי - וזאת השותפות הנעלה ביותר שיכולה להיות, כי זה נותן לזה ולא ששניהם לוקחים זה מזה. השותפות של איש ואשה מתבטאת בדבקות הנפש והגוף, וכן השותפות בין ישראל למקום היא שותפות של דביקות בה'. אמרו חז"ל (שיר השירים רבה ב:[טז]א): "'דודי לי ואני לו' - הוא לי לאלקים ואני לו לאומה. הוא לי לאלקים (שמות כ:ב) 'אנכי ה' אלקיך', ואני לו לעם ואומה, שנאמר (ישעיהו נא:ד): [[שה]] 'הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו'. הוא לי לאב ואני לו לבן. הוא לי לאב (שם סג:טז): 'כי אתה אבינו', (ירמיהו לא:ח) 'כי הייתי לישראל לאב', ואני לו לבן (שמות ד:כב) 'בני בכורי ישראל', (דברים יד:א) 'בנים אתם לה''. הוא לי לרועה (תהלים פ:ב) 'רועה ישראל האזינה', ואני לו לצאן (יחזקאל לד:לא) 'ואתן צאני צאן מרעיתי'. הוא לי לשומר (תהלים קכא:ד) 'הנה לא ינום ולא יישן' וגו', ואני לו לכרם, שנאמר (ישעיהו ה:ז) 'כי כרם ה' צב-אות בית ישראל'. הוא לי במקניאין ואני לו במכעיסין. הוא לי במקניאין, שהכה בכורי מצרים, שנאמר (שמות יב:יב): 'ועברתי בארץ מצרים', (שם:כט) 'ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור', ואני לו במכעיסין, שזבחתי לאלהי מצרים. וכן (שם:יב) 'ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים'. ואני זבחתים לו, שנאמר (שם ח:כב) 'הן נזבח את תועבת מצרים'... אמר רבי יהודה ב"ר אלעאי, הוא זמרני ואני זמרתיו. הוא קלסני ואני קלסתיו. הוא קראני 'אחותי רעיתי יונתי תמתי' (שיר השירים ה:ב), ואני אמרתי ליה 'זה דודי וזה רעי'. הוא אמר לי 'הנך יפה רעיתי', ואני אמרתי לו 'הנך יפה דודי אף נעים'. הוא אמר לי (דברים לג:כט) 'אשריך ישראל מי כמוך', ואני אמרתי לו (שמות טו:יא) 'מי כמֹכָה באלים ה''. הוא אמר לי (דברי הימים א יז:כא) 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ', ואני מייחדת שמו בכל יום פעמיים (דברים ו:ד) 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'". וכן אמר בלעם הרשע (במדבר רבה כ:כא): "מי יכול לקלל את אלו ששומרים מצוותיו ושמו משותף בהן, שנאמר (במדבר כג:כא): 'ה' אלקיו עמו', המקללם כאילו מקלל פני השכינה, ששמן מעורב בשמו".

מצאנו עוד, שהקב"ה נקרא לבן של ישראל. כך אמרו חז"ל (שיר השירים רבה ה:[ב]א): "איכן מצינו שנקרא הקב"ה לבן של ישראל? מן הדין קרא, דכתיב (תהלים עג:כו): 'צור לבבי וחלקי אלקים לעולם'". והכוונה היא, שהוא גם האהבה והאהוב של ישראל, והוא גם החיים של ישראל, כי הלב הוא חיי האדם. ועל פי שני בחינות אלה הגדירו חז"ל את ישראל, במאמרם (חולין צא:): "חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה בכל שעה, ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום". ונראה לפרש כך: הקב"ה ברא את האדם כבריה היחידה שבעולם שיכול לבחור בין טוב ורע ובכך להעריך את הטוב, את מצות ה', כמו שכתבנו לעיל, ואילו מלאכי השרת אינם מסוגלים לחטוא ואם כן אינם יכולים להעריך את הטוב. לכן, עצם קיומו של אדם שעושה את רצון בוראו הוא שירה כל שעה ושעה, ואילו מלאכי השרת אומרים שירה רק פעם ביום, וזה משום שהוא תפקידם (ועיי"ש בכל המאמר). משום כך, חביבים ישראל לפני הקב"ה, כי כל חייהם הם שירה אחת גדולה להקב"ה. והמאמר מתפרש גם לענין זה שה' הוא החיים של ישראל: מכיון שנבראו ישראל כדי להמליך את הקב"ה עליהם, אם כן כל חייהם תלויים בשירה זו שאומרים.

גם השמים והארץ תלויים בזה שישראל ימליכו את ה' כמלך, כי בלי זה אין סיבה לקיום שמים וארץ. כך אמרו חז"ל (ויקרא רבה לו:ד): "אמר הקב"ה לעולמו: עולמי, עולמי, אומר לך מי בראך, מי יצרך: יעקב בראך, יעקב יצרך, ככתוב (ישעיהו מג:א): 'בוראך יעקב ויוצרך ישראל'". ולכאורה תמוה הוא, שהרי בפסוק נאמר: "ועתה כה אמר ה' בוראך יעקב ויוצרך ישראל", ואם כן הפירוש הפשוט הוא: כה אמר ה' אשר בראך, יעקב, ואשר יצרך, ישראל? אלא, מכיון שכל העולם נברא וקיים רק למען ישראל, הרי זה כאילו ישראל בראו. והנביא היה יכול לומר "ועתה, יעקב, כה אמר ה' בוראך", ושינה בלשונו כדי ששתי כוונות תשתמענה מדבריו: האחת, שה' ברא את יעקב, והשניה, שיעקב נברא רק כדי שתהיה תכלית לשמים ולארץ, ומכיוון שבלעדיו לא היה טעם לקיום העולם, הרי זה כאילו הוא בראם. וברור שפירוש זה אמת, שהרי מיד אח"כ ממשיך [[שו]] המדרש ואומר: "שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות יעקב... א"ר ברכיה: שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות ישראל, דכתיב (בראשית א:א): 'בראשית ברא אלקים', ואין ראשית אלא ישראל, שנאמר (ירמיהו ב:ג): 'קֹדש ישראל לה', ראשית תבואתֹה'".

ישראל הוא "ראשית" לה', ראשון וראש לכל העמים ועליון עליהם. ישראל הוא גם בכורו של הקב"ה, כמו שנאמר (שמות ד:כב): "ואמרת אל פרעה, כה אמר ה': בני בכורי ישראל". לשון "בכור" קרובה ללשון "בחור" ו"נבחר", כי הקב"ה בוחר בראשון שנולד ו"לו משפט הבכורה", הבחירה. הסיבה לבחירת הבכור היא, שמן הסתם הבכור נולד בקדושה יתירה, שהרי היהודי הקדוש לא ישמש את מטתו לסתם זנות ולטומאה, אלא יחכה עד שישא לו אשה לשם קידושין, ואז ישמש את מטתו בפעם ראשונה, במטרה להוליד בנים. אם כן, הבכור בא מראשית הוצאת זרעו, משום שכבש את יצרו ועסק בתשמיש המטה רק למטרה קדושה של פריה ורביה, ולא נתן מזרעו להשחתה ולטומאה. משום כך נאמר אצל בכור (דברים כא:יז): "כי הוא ראשית אונו", וכן בראובן (בראשית מט:ג): "בכורי אתה, כחי וראשית אוני", כי האון הוא הכח, כמו שנאמר (ישעיהו מ:כו): "מרוב אונים ואמיץ כח", והוצאת הזרע בתשמיש היא הוצאת כחו של אדם, והולד נוצר מכח זה. אם כן, כאשר הבכור נוצר, מן הסתם נוצר הוא בקדושה של ראשית אונו של אביו, ומשום כך הוא נתקדש ונבחר. ומ"מ צריך להבין שאון זה, כח זה של האדם, הוא מוגבל וארעי, ומשום כך ביטאה התורה גם את האבלות על מיתת האדם בלשון און, במלה "אנינות", כמו שנאמר (דברים כו:יד): "לא אכלתי באוני ממנו", כדי שידע האדם שכוחו מוגבל כמו כל חייו, ושעליו להשתמש בכוחו זה לקדושה ולקבלת עול מלכות, ואל יהפוך את האוֹן לאָון, שעליו אמר הנביא (ירמיהו ד:יד): "עד מתי תלין בקרבך מחשבות אונֵך", כי הרי בסופו של דבר (תהלים צד:כג): "וישב עליהם את אוֹנָם".

אך ברור שלא כל בכור הוא בחור, וראיה לדבר - ישמעאל, שנאמר בו (בראשית כא:ט): "ותרא שרה את בן הגר המצרית... מצחק", ואמר רשב"י (בראשית רבה נג:יא): "שבשעה שנולד אבינו יצחק, היו הכל שמחים. אמר להם ישמעאל: שוטים אתם, אני בכור ואני נוטל פי שנים". במקרה ההוא, הבכור הטבעי איבד את הבכורה, כי הקב"ה בחר ביצחק, והוא הפך לבחיר, לבכור הנבחר. וכן ראינו בעשו שנולד הבכור, ואמרו חז"ל (בראשית רבה סג:ח): "'ויקראו שמו עשו', (בראשית כה:כה) - הֵא שוא שבראתי בעולמי [הקב"ה אומר על השם עשו, "הֵא שוא", בחילוף עי"ן בה"א, ששתיהן אותיות אהח"ע]. אמר ר' יצחק: אתון קריתון לחזירתכון [עשו] שם, אף אני קורא לבני בכורי שם: 'כה אמר ה', בני בכורי ישראל'". כלומר, הקב"ה אמר: אתם קראתם שם לחזיר שלכם (כינוי לעשו, כמו שדרשו [בראשית רבה סה:א]: "'ויהי עשו בן ארבעים שנה' (בראשית כו:לד) - הדא הוא דכתיב (תהלים פ:יד): 'יכרסמנה חזיר מיער...'", כלומר, שעשו הוא חזיר), אבל הוא רשע, ועל כן על אף שהוא נולד כבכור, וגם יצחק חשב לברכו כבכור, הקב"ה לא בחר בבכור אלא בצעיר, יעקב, והפכו לבכור, לנבחר. וזאת כוונת הפסוק (תהלים פט:כז-כח): "הוא [דוד] יקראני אבי אתה, א-לי וצור ישועתי, אף אני בכור אתנהו, עליון למלכי ארץ". כלומר, אני אבחר בו כבחירי, כאילו הוא בכור, שהוא עליון על שאר הבנים. יתכן ש"בחירה", שכוללת בדיקה ומחשבה את מה ואת מי לבחור, קרובה למלה "בקר", לבדוק ולברר ולבחור, כמו בפסוק (ויקרא כז:לג): "לא יבקר בין טוב לרע" (ועיין יחזקאל לד:יא-יב).

גם הביכורים שמביאים לבית המקדש צריכים להיות בחורים ומובחרים, כמו שאמרו במשנה (ביכורים א:ג): "אין מביאין ביכורים חוץ משבעת המינים, לא מתמרים שבהרים, [[שז]] ולא מפירות שבעמקים, ולא מזיתי שמן - שאינם מן המובחר". כלומר, אע"פ שהם ביכורים, שחנטו ראשונים, הקב"ה פסל ביכורים שאינם מובחרים.

ישראל הוא נבחר וסגולה ובן למקום, וכולו הדר ומלכות, כמו שאמר ר' שמעון (שבת קכח.): "כל ישראל בני מלכים הם". וכן (זבחים יט.): "אמר רב אשי, אמר לי הונא בר נתן, זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דאיזגדר מלכא, והוה מדלי לי המיינאי ותיתייה ניהליה [פירוש: האבנט שלי היה מונח עלי גבוה מדי, והמלך השפילו למטה], ואמר לי: 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' (שמות יט:ו) כתיב בכו [=כתוב בכם]".

אכן, ישראל מובדל ומובחר מכל העמים, כמו שאמרו חז"ל (תנחומא, במדבר י): "כך ברא הקב"ה את שבעים אומות, ומכולם לא מצא הנאה אלא מישראל... ומכולם לא אהב אלא ישראל". ולגבי גר שבא להתגייר ולהיכנס תחת כנפי השכינה, נאמר בהלכה (שו"ע, יו"ד רסח:ב): "ואומרים לו [לגר]: הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים, והם ישראל... ואין הקב"ה מביא עליהם [על ישראל] רוב פורענות כדי שלא יאבדו, אלא כל העובדי כוכבים כלים והם [ישראל] עומדים". וכן במכילתא (משפטים, סוף פרשה י): "חביבים ישראל, שנתן הקב"ה אומות העולם כפרה תחת נפשותיהם, שנאמר (ישעיהו מג:ג): 'נתתי כפרך מצרים, כוש [וסבא תחתיך]'. מפני מה? 'מאשר יָקַרְת בעיני נכבדת ואני אהבתיך ואתן אדם תחתיך ולאומים תחת נפשך' (שם:ד)".

כמה חייב האדם בישראל לשמוח ולהודות כל שעה ושעה, על שנולד כחלק מהעם הנבחר, העליון והקדוש! חז"ל קבעו לומר כל יום לפני תפלת שחרית: "אשרינו, מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו, ומה יפה ירושתנו". וכן נאמר (דברים לג:כט): "אשריך ישראל מי כמוך, עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך, ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך". ואיזו חרפה היא שיהודי בוש מלהתפאר בתפקידו ובדרגתו הנעלה, וחושש לְמה שיאמרו הגוים, ומנסה להמעיט ולמעט בחשיבותו ובהגדרתו של ישראל כעם נבחר ועליון!

בוא וראה את מחלת הגלות והשעבוד, ואיך השליטה עלינו את התרבות הזרה ופגעה בנפשנו הבריאה. איזה עם בריא לא ירצה להיות נבחר וסגולה ועליון ומיוחד? כנגד זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים כב:ה-ו): "בך בטחו אבותינו, בטחו ותפלטימו, אליך זעקו ונמלטו - בך בטחו ולא בושו". האמונה בה' והבטחון בו, חייבים להיות ללא בושה. אוי לתקופה זו, שאמונה בה' וסמיכה עליו הפכו לדבר לא "הגיוני", לדבר שהיהודי מתבייש לדבר עליו בגאוה ובקול. גם המושג של עם ישראל כעם נבחר, הפך ללעג ולבוז ואף לענין שלילי ומושג גזעני רח"ל, תחת שלטון תרבות הזרה, ובושו רבים וטובים להתגאות בו, ובכך גורמים לטשטוש ההבדלה בין ישראל לעמים. אם כן, שמע ידידי, ושלח מעליך כל בושה שהיא במלכות העליונה שניתנה לך, ושמח בחור בנחלתך הרוממה.

האדם בישראל העולה לתורה מברך בקול רם ובכוונה ובשמחה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". וכבר העיר גדול בישראל על דברי חז"ל (ב"מ פה:), שבית שני נחרב על שלא ברכו בתורה תחלה, שהכוונה היא שלא הקפידו על "אשר בחר בנו מכל העמים", שהוא תוכן הברכה שמברכים לפני הקריאה בתורה. כל כך גדולה היא בחירת ישראל מכל העמים!

גם ביו"ט, מרים האדם בישראל את עיניו בתפלה, ומודה להקב"ה, ומודיע לעצמו: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות, וקדשתנו במצוותיך, וקרבתנו מלכנו לעבודתך, ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת". וכן חייב אדם לברך כל יום בשמחה ובאושר: "ברוך... שלא עשני גוי". כלומר, ברוך שעשני יהודי, נבחר, סגולה, [[שח]] קדוש ועליון בנשמתי וטהור בנפשי, בן למקום, חביב, עליון, רצוי, מרומם ומקודש. וכבר העיר אבי מורי ז"ל שבעוונותינו הרבים, חלק גדול מהעם, ואולי רובו, מכירים את יהדותם אך ורק בגלל שנאת הגוים שאינם מאפשרים להם להתבולל ולהיטמע, ועל זה חייב אדם בישראל, השומר תורה ומצוות, לברך "שלא עשני גוי", כלומר שלא עשה אותי הגוי ליהודי, אלא אני בעצמי בחרתי להיות חלק מעם ישראל בגלל תורת ה'.

בוא וראה מה אמרו חז"ל על גדולתו, קדושתו, עליונותו וחיבתו של ישראל - שאע"פ שה' יתברך הוא אלוקי כל הברואים, מ"מ ייחד את שמו רק על ישראל, וז"ל (שמות רבה כט:ד): "אמר להם הקב"ה לישראל, אלו-ה אני על כל באי עולם, אבל לא ייחדתי שמי אלא עליכם, איני נקרא אלקי הגוים אלא אלקי ישראל".

עוד אמרו חז"ל (תנחומא, במדבר ח): "'וידבר ה' אל משה במדבר סיני' - מה אמר לו: 'שאו את ראש כל עדת בני ישראל'. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, לא חיבבתי אומה יותר מכם, לכך נתתי לכם תלוי ראש, כשם שאני יש לי תלוי ראש על כל באי עולם, שנאמר (דברי הימים א כט:יא): 'לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש'. לפיכך נתתי לכם תלוי ראש, שנאמר 'שאו את ראש', לקיים מה שנאמר (תהלים קמח:יד): 'וירם קרן לעמו, תהלה לכל חסידיו, לבני ישראל עם קרובו הללוי-ה'. וכן הוא אומר: 'ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ' (דברים כח:א)".

ועוד אמרו (תנחומא, תשא ח): "'כי תשא את ראש בני ישראל' (שמות ל:יב). רבי יהודה בשם רבי שמואל בר נחמן אמר, משל למלך שהיו לו פורפרין [בגדי משי] הרבה, והיה מצַוה לאחד ואומר לו: פורפירא זו שהיא חביבה עלי מכל פורפרין שבעולם, תן דעתך עליה, שאותה לבשתי ביום שנכנסתי במלכות, והיא דבקה במתני ואני מתגאה (ס"א: מתנאה) בה, אף כאן אמר הקב"ה למשה: תן דעתך על ישראל שהם דבקים לי במתני, שנאמר (ירמיהו יג:יא): 'כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל', והם המליכוני בעולם ואמרו: 'ה' ימלוך לעולם ועד' (שמות טו:יח), ומרוב חיבתם ירדתי מן העליונים לתחתונים ושכנתי בתוך יריעות עזים. אמר משה: רבוני, משבעים אומות אין את מצַוֵני על אחת מהם אלא על ישראל - 'כי תשא את ראש בני ישראל' (שם ל:יב), 'ואל בני ישראל תאמר' (ויקרא כ:ב), 'ואל בני ישראל תדבר' (שמות ל:לא), 'צו את בני ישראל' (ויקרא כד:ב), 'דבר אל בני ישראל' (שמות יד:ב), 'ואתה תצוה את בני ישראל' (שם כז:כ), כל מה שאתה מצַוֵני, על בני ישראל. א"ל: לפי שהם חביבין עלי מכל האומות, והם סגולתי, ובהם חשקתי, ובהם בחרתי, שנאמר: 'ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה' (דברים יד:ב). בוא וראה כמה חיבבן, שנקראו חמשה פעמים בפסוק אחד: 'ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו וגו'' (במדבר ח:יט). אמר רשב"י, משל למלך שמסר בנו לפדגוגו, והיה מבקשו אצלו בכל שעה, ואומר לו: אכל ברי, שתה ברי, אזל ברי לבי ספרא, הדר ברי מבי ספרא [פירוש: האם בני אכל, האם בני שתה, האם הלך לבית הספר, האם חזר מבית הספר]. כך הקב"ה מתאוה להזכיר את ישראל בכל שעה. אמר רבי יהודה בר סימון: משל לאחד שהיה עושה עטרה, עבר אחד ראה אותה. א"ל, כל מה שאתה יכול לקשט בה אבנים טובות ומרגליות קשט ותקן בה, שהיא עתידה להינתן בראשו של מלך. כך אמר הקב"ה למשה: כל מה שאתה יכול לשבח את ישראל לפני ולפארן עשה, שבהם אני מתפאר, שנאמר (ישעיהו מט:ג): 'ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר'".

וכן (ספרי, וזאת הברכה שמד): "'אף חובב עמים' (דברים לג:ג) - מלמד שחיבב המקום את ישראל מה שלא חיבב כל אומה ומלכות". וכן (תנא דבי אליהו רבה יד): "...רבי, שני [[שט]] דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה, ואלו הן, תורה וישראל. אבל איני יודע איזה מהם קודם. אמרתי לו, בני, דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה... אבל אני אומר ישראל קדמו, שנאמר (ירמיהו ב:ג): 'קודש ישראל לה' ראשית תבואתֹה'". וכן (פסיקתא רבתי י): "אמר הקב"ה למשה: משה, כל מה שאתה יכול לרומם את האומה הזו, רוממה, שכאילו לי אתה רומם". וכן (תנחומא, במדבר יז): "ברא שבעים אומות וברר לו אחת מהן, שנאמר (דברים יד:ב) 'ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה', גוי כשר... ולמה בחר בהן? לפי שאהב אותם, שנאמר (הושע יד:ה): 'אוהבם נדבה', וכתיב (דברים ז:ח): 'כי מאהבת ה' אתכם' וגו'". וכן (תנחומא, במדבר יג): "'יצרנהו כאישון עינו' (דברים לב:י) - אשרי האזנים ששמעו עד היכן חיבבן, עד היכן שמרן, עד היכן נצרן, הוי אומר, עד 'כאישון עינו'...". וכן (תנחומא, במדבר י): "...חיבה גדולה חיבב הקב"ה את ישראל, שעשאן דגלים כמלאכי השרת, כדי שיהיו ניכרין בני ראובן לעצמן ובני שמעון לעצמן. ומנין שהיא אהבה, שכן הוא אומר (שיר השירים ב:ד): 'הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה'. א"ר אבהו, ומה ת"ל: 'ודגלו עלי אהבה', 'הביאני אל בית היין'? משל למה הדבר דומה, לעשיר שהיה לו אוצר מלא יין. נכנס לבדקו ומצאו כולו חומץ. בא לצאת לו מתוך האוצר, מצא שם חבית אחת יין טוב, אמר: חבית זו חביבה עלי מכל האוצר. כך ברא הקב"ה את שבעים אומות, ומכולם לא מצא הנאה אלא מישראל, שנאמר (שם): 'הביאני אל בית היין'. שני יודי"ן - עשרים. נו"ן - חמשים, הרי שבעים, אלו שבעים אומות, ומכולם לא אהב אלא ישראל, שנאמר: 'ודגלו עלי אהבה'".

וכן על הפסוק "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז:ז), אומר הרמב"ן: "וטעם חשק, שנקשר עמכם בקשר אמיץ, שלא יפרד מכם לעולם, כלשון (שמות כז:י): 'וחשוקיהם כסף', ויבחר בכם מכל העמים שתהיו אתם סגולה ונחלה לו, כי הבחירה בכל מקום - ברירה מן האחרים, ואמר הטעם: 'כי מאהבת ה' אתכם' (דברים ז:ח) בחר בכם, שראה אתכם ראויים להתאהב לפניו ונבחרים לאהבה יותר מכל העמים... וישראל ראויים לכך מכל עם, כמו שאמרו (ביצה כה:): 'שלשה עזים הם... ישראל באומות', כי יעמדו לו בנסיונות, 'או יהודי או צלוב' (שמות רבה מב:ט)". הרי שעם ישראל נבחר וסגולה, ואהוב מכל העמים, עליון מכולם בנשמתו ובקדושתו, ומשום כך ברית דמים כרותה בין הקב"ה לישראל, שישראל לעולם קיים, שלעולם לא יחליפם הקב"ה באומה אחרת, ובודאי לא יחליף את תורתו שנתן להם.

אמרו חז"ל (קהלת רבה א:[ד]א, השני): "אמר רשב"י, כתיב (ישעיהו סה:כב): 'כי כימי העץ ימי עמי', ואין עץ אלא תורה, שנאמר (משלי ג:יח): 'עץ חיים היא למחזיקים בה'. וכי מי נברא בשביל מי - התורה בשביל ישראל או ישראל בשביל התורה, לא תורה בשביל ישראל? אלא תורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעולמי עולמים, ישראל שנבראו בזכותם, על אחת כמה וכמה". ותפחנה עצמותיהם של המינים והמומרים המדברים על התבטלות התורה ח"ו וברית חדשה שעשה כביכול במקומה. והרי כבר אמר הנביא (מלאכי ג:כב-כד): "זִכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים; הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא; והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם פן אבוא והכיתי את הארץ חרם". כלומר, זיכרו את התורה שניתנה למשה וחיזרו אליה, ותינצלו ביום הגדול והנורא. וכן פירש האבן עזרא שם: "זכרו תורת משה עבדי ושמרום, כי היא תלמדכם דרך יראת ה' ובבוא היום הנזכר אז תמלטו". ומה שאמר ירמיהו (לא:ל): "הנה ימים באים נאום ה', וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה", ודאי שאין כוונתו כמו שהמינים והמומרים והגוים האווילים חושבים, כי לא מדובר כאן בתורה החדשה אלא בברית חדשה. לא שהתורה [[שי]] תוחלף ח"ו בתורה חדשה, אלא שהברית שהיתה בהר סיני ושהופרה ע"י ישראל תוחלף בברית חדשה וחזקה ונצחית שלעולם לא תוחלף. על שני דברים מדובר כאן, האחד - תורה, והשני - חדשה אלא ברית. התורה היא החוק האלקי, והברית היא רק השבועה והקבלה לקיים את התורה. התורה, חוקי ה', בודאי נשארת לעולם, כי איך יתכן, כדברי הטפשים, שהקב"ה שקבע תורה מתוכו עתה יקום ויחליף אותה? אך הברית, מכיון שהיא היתה רופפת וחלשה, היא צריכה חיזוק, והיא תוחלף בברית שלעולם לא תופר, וכוונתו בזה למה שאמר ירמיהו עצמו (לב:לט): "ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים...", וכן למה שאמר יחזקאל (יא:יט-כ): "ונתתי להם לב אחד ורוח חדשה אתן בקרבם, והסירֹתי לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר, למען בחֻקֹתי יֵלֵכו ואת משפטי ישמרו ועשו אותם...". הרי בפירוש שהשינוי יהיה בלב, כדי שישמרו את החוקים שכבר ניתנו להם. כמו כן, ברור שכל זה יהיה רק באחרית הימים, ולא כמו שהמינים זייפו בספר המשוקץ שלהם, שכבר נכתב לפני דורות ומאות ועדיין העולם הוא עולם של עוול ורשע (ועיין רד"ק ירמיהו לא:ל).

עוד אמרו חז"ל (מנחות נג:): "למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטילה עולמית לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". וכן (דרך ארץ זוטא, פרק השלום): "'דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת' (קהלת א:ד) - מלכות באה ומלכות הולכת, וישראל לעולם קיימים... 'הארץ לעולם עומדת', ישראל לעולם עומדין, ולא עזבן ולא מיעזבן, לא כלין ולא מיכלין, שנאמר (מלאכי ג:ו): 'כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם'. כשם שאני לא שניתי ולא אני עתיד להישנות, כך אתם בית יעקב לא כליתם ולא עתידין אתם ליכלות, אלא (דברים ד:ד): 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום'". וכן אמרו חז"ל (סוטה ט.): "'כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם', 'אני ה' לא שניתי' - לא הכיתי לאומה ושניתי לה, 'ואתם בני יעקב לא כליתם' -- חִצַי כלין והן אינן כלין". וכן אמר ירמיהו הנביא (לא:לד-לה): "כה אמר ה', נותן שמש לאור יומם חוקות ירח וכוכבים לאור לילה, רוגע הים ויהמו גליו, ה' צב-אות שמו, אם ימושו החוקים האלה מלפני, נאום ה', גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים". היינו דכתיב (דברים לב:כג): 'חִצַי אכלה בם'

ברית עולמים, ברית נצחית זו נקבעה בגופו של האדם בישראל כברית דמים, שנאמר (בראשית יז:ז,י): "והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך... זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך - הִמול לכם כל זכר". יש ברית דמים נצחית לכל אדם ואדם בישראל, ויש גם ברית דמים נצחית לעם ישראל כולו, כמו שנאמר (שמות כד:ז-ח): "ויקח [משה] ספר הברית ויקרא באזני העם, ויאמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע. ויקח משה את הדם, ויזרוק על העם, ויאמר: הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה". ופירשו חז"ל (ויקרא רבה ו:ה): "אמר משה לפני הקב"ה: מה נעשה בחלקך [שהרי משה חילק את הדם לשני חלקים]? אמר לו: זרוק על העם. ומה נעשה בחלקם? אמר לו: זרוק על גב המזבח; 'וחצי הדם זרק על המזבח' (שמות כד:ו)... הוא נשבע להן והן נשבעו לו. הוא נשבע להן (יחזקאל טז:ח): 'ואשבע לך ואבוא בברית אתך, נאום ה' אלקים', והן נשבעין לו להקב"ה, שנאמר (דברים כט:יא): 'לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו'".

ישראל קיים לעולם! ולמה? מה יש בהם שאין באומות העולם? וכי עורם משונה? וכי אין חכמה בגוים? והרי בפירוש אמרו (איכה רבה ב:יג): "אם יאמר לך אדם: יש חכמה בגוים, תאמין...". אלא בין ישראל לעמים יש רק הבדל אחד, יש רק סיבה שכלית והגיונית אחת לאדם להתגאות בזה שהוא יהודי: התורה. כך אמרו חז"ל (תורת [[שיא]] כהנים, בחוקותי פרק ח:יא): "וכי מה נשתייר להם שלא נגעלו ושלא נמאסו, והלא כל מתנות טובות שניתנו להם ניטלו מהם? ואילולי ספר תורה שנשתייר להם לא היו משונים מאומות העולם כלום". אכן, זה סוד הייחוד והשינוי והבלעדיות של ישראל. רק התורה הזאת מקדשת, מרוממת, מעלה ומבדילה את ישראל מכל העמים. כל השאר - לאומיות וגאוה לאומית - אינן אלא הבל וגיחוך. אך מכיון שהקב"ה בחר בישראל להיות עם קדשו ומגשים תורתו, ניתנו לישראל חיבה יתירה ומעמד עליון, וישראל הפך לבן זוגו ושותפו כביכול של מי שאמר והיה העולם. אמרו חז"ל (תנחומא, קדושים ה): "אמר להם הקב"ה לישראל, אני אינני כבשר ודם. מלך בשר ודם אין רשות להדיוט להיקרות בשמו. תדע לך, בשעה שאדם מבקש לקטרג את חבירו, קורא לו אגוסטה פלוני, ואין לו חיים. אבל ישראל נקראו בשמו של הקב"ה. כל שם חביב שהיה להקב"ה, בהם קרא את ישראל. קרא שמו אלקים וקרא לישראל אלהים, שנאמר (תהלים פב:ו): 'אני אמרתי אלהים אתם'. נקרא חכם, שנאמר (איוב ט:ד): 'חכם לבב ואמיץ כח', קרא לישראל חכם, שנאמר (דברים ד:ו): 'רק עם חכם ונבון'. נקרא דודי, שנאמר (שיר השירים ה:י): 'דודי צח ואדום', וקרא לישראל דודים, שנאמר (שם:א): 'אִכלו רֵעים שתו ושִכרו דודים'. נקרא בחור, שנאמר (שם:טו): 'בחור כארזים', וקרא לישראל בחורים, שנאמר (דברים ז:ו): 'ובך בחר ה' אלקיך'. נקרא חסיד, שנאמר (ירמיהו ג:יב): 'כי חסיד אני נאם ה'', וקרא לישראל חסידים, שנאמר (תהלים נ:ה): 'אִספו לי חסידָי'. נקרא קדוש, שנאמר (ישעיהו ו:ג): 'קדוש קדוש קדוש ה' צב-אות', וכן: 'כי קדוש ה' אלקינו' (תהלים צט:ט), וקרא לישראל קדושים, שנאמר 'קדושים תהיו'".

מכל מה שראינו ברור שהמושג של עם נבחר ועם סגולה אינו כפי שמסבירים המזייפים והמסלפים, המנסים להמעיט ולטשטש את גדולת הענין בהבל פיהם, כאילו הסגולה היא רק החובה לקיים מצוות ותו לא. ברור שמדובר כאן בבחירה של ישראל כעם עליון בנפשו, בעל נשמה טהורה ומיוחדת, שנקרא אדם, ושמובדל בקדושתו מהגוים, שיש לו תפקיד מיוחד, משימה מיוחדת. עם נבחר, שנבחר ע"י הקב"ה באהבה ובחיבה יתירה משאר העמים. עם סגולה, מיוחד להקב"ה, כי אין כדוגמתו עם עליון בנשמתו, עם שרק הוא יעמוד כשיכלו השאר, שאינם מקבלים את עול מלכות ה'. עם מיוחד ומובדל משאר העמים שאינם מגיעים לעליונות של ישראל.

פחד המתייוונים והמתבוללים מתגובת הגוים הוא רק חלק מהאילוץ שדוחף אותם לכפור בבחירת ישראל מכל העמים. אך גרועה לאין שיעור היא השפעת התרבות הזרה שחדרה לתוך עצמותיהם, עד שהרעיון שיש אמנם עם שהוא נבחר מכל שאר העמים ועליון בנשמתו וברוחו, נראה בעיניהם כתועבה. כי הרי שבויים הם להבל ולאווילות של השוויון המטופש, השוויון שמביא את הכל - הטוב והרע, החכמה והאווילות, הגאון והמטופש - למעמד ולרמה אחת. אין הרס יותר גדול לעולם מאווילות זו, ועל תרבות זרה זו נאמר (דברים ז:כו): "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו, שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא". וכן (דברים יג:יח): "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם".

קו ברזל ופער אלקי מבדיל את ישראל מהעמים, קו ופער המבדילים בין קודש לחול, בין ישראל לעמים. אכן, הקדושה וההבדלה ירדו אלינו מן השמים כזוג, כצמד חמד, וזו קשורה לזו בקשרי גזירת הקב"ה.

[[שיב]]