פרק כז- הגאולה האחרונה

פרק כז

הגאולה האחרונה

הגאולה האחרונה, שקוינו לה בכליון עיניים אלפי שנים, השיבה לא"י מהגלות הגדולה והארוכה, אינה כמו הגאולה והשיבה מבבל. כאשר הגלה הקב"ה את ישראל לבבל, גזר עליהם גלות של שבעים שנה, כמו שנאמר (ירמיהו כט:י): "כי כה אמר ה', כי לפי מלֹאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם והקִמֹתי עליכם את דברִי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה". וכן (דברי הימים ב לו:כ-כא): "ויגל השארית מן החרב אל בבל... למלאות דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי הָשַמָה שָבָתָה למלֹאות שבעים שנה". כך היתה גזרת ה', שבעים שנה - לא פחות ולא יותר.

אך לא כן הגלות שלנו, שמעולם לא גזר לה הקב"ה זמן מסויים, אלא אילו חזרו ישראל בתשובה מלאה ושלמה היו יכולים להביא את המשיח, את הגאולה השלמה, מיד, בִין לילה, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צח.): "ר' יהושע בן לוי אשכח לאליהו דהוי קיימי אפיתחא דמערתא דרשב"י... א"ל [לאליהו]: אימת אתי משיח? א"ל: זיל שייליה לדידיה. [שאל] והיכא יתיב? [ענה] אפיתחא דקרתא [דרומי]... אזל לגביה... א"ל: לאימת אתי מר? א"ל: היום. אתא [ריב"ל] לגבי אליהו... א"ל: שקורי קא שקר בי [המשיח], דאמר לי 'היום אתינא' ולא אתא. א"ל: הכי אמר לך - 'היום אם בקולו תשמעו' (תהלים צה:ז)".

יסוד גדול לימדונו חז"ל בזה: בגלות זו שלנו, שהתחילה לפני קרוב לאלפיים שנה, המשיח מוכן ומזומן לבוא היום אם רק בקול ה' נשמע ובדרכיו נלך. א"כ, מובן איך היה רבי עקיבא יכול לחשוב שבר כוכבא היה אכן המשיח, על אף שרק כששים שנה עברו מאז חורבן הבית השני. כך אמרו חז"ל (ירושלמי, תענית ד:ה): "תני רשב"י, עקיבה רבי היה דורש: 'דרך כוכב מיעקב' (במדבר כד:יז) - דרך כוזבא מיעקב". פירוש: שמו היה בר כוזבא, כי היה מהעיר כזיב שבדרום א"י, וכן נקרא בר דרומא בגיטין נז, ור"ע שחשב שהוא המשיח, אמר עליו את הפסוק הנ"ל בשינוי מליצי: "דרך כוזבא מיעקב", ומזה נוצר כינויו "בר כוכבא" על פי הפסוק. וממשיך הירושלמי: "ר' עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר: דין הוא מלכא משיחא!" כלומר, מכיון שבגלות זו לא קבע הקב"ה זמן מסויים לגאולה אלא היא תלויה במעשינו, ובמיוחד באמונה ובבטחון (כמו שבארנו לעיל), וכאשר ראה ר"ע את גבורות בר כוכבא ואנשיו, בטוח היה שהקב"ה שלח אותו כמשיח כדי לגאול את ישראל, וכמו שאמרו חז"ל (איכה רבה ב:ד): "ומה היה עושה בן כוזיבא? היה מקבל אבני בליסטרא באחד מארכובותיו וזורקן והורג מהן כמה נפשות. וע"ז אמר ר"ע כך [שהוא משיח]". וכן (גיטין נז.): "ההוא בר דרומא דהוה קפיץ מילא וקטיל בהו" (היה קופץ מיל והורג בהם).

ואמנם, בר כוכבא היה יכול להיות משיח ולגאול את ישראל, אלא שבנצחונות שלו היתה דעתו גסה עליו והתגאה, כמו שאמרו (ירושלמי שם): "וכד דהוה נפק לקרבא הוה אמר: ריבוניה דעלמא, לא תסעוד ולא תכסוף - 'הלא אתה אלקים זנחתנו ולא תצא [אלקים] בצבאותינו' (תהלים ס:יב)". וכן (גיטין שם): "אכשליה פומיה לבר דרומא ואמר: 'הלא אתה אלקים זנחתנו...'". ובגלל גאותו נפלה ממנו עטרת המשיח, ונשמטה [[שמא]] מישראל האפשרות שתהיה הגאולה כבר אז. ועוד חטא, כמו שלמדנו (איכה רבה שם), שבכעסו הרג את הצדיק ר' אלעזר המודעי, שישב בשק ובתענית והתפלל שלא תפול ביתר בידי הרומאים, וחשב בר כוכבא שר' אלעזר המודעי תיכנן למסור את העיר לרומאים, והרג אותו. וז"ל המדרש שם: "יצאתה בת קול ואמרה: 'הוי רועי האליל עוזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו' (זכריה יא:יז) - אמרה לו: אתה סימית זרוען של ישראל וסימית עין ימינן, לפיכך זרועו של אותו האיש יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה. מיד גרמו עוונות ונלכדה ביתר, ונהרג בן כוזיבא, ואיתיאו רישיה לגבי אדרינוס... א"ל: אילו לא אלקיה קטליה לדין, מאן הוה יכול ליה...".

אכן, רק בגלל חטאיו הפך בר כוכבא לבר כוזיבא (במליצה: בר אכזבה), אך מקודם חשב ר"ע שאכן זהו משיח, כי בודאי לא היה ואין עד היום זמן מוגבל למשיח שלא יוכל לבוא בו, ואדרבה - "היום, אם בקולו תשמעו".

כבר הבאנו את דברי חז"ל על הפסוק בישעיהו (סב:ו-ז): "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים, כל היום וכל הלילה תמיד, לא יחשו; המזכירים את ה', אל דמי לכם, ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ". וז"ל (מנחות פז.): "מאי אמרי? הכי אמר רבא בר רב שילא: 'אתה תקום, תרחם ציון' (תהלים קב:יד). ר"נ בר יצחק אמר: 'בונה ירושלים ה'' (שם קמז:ב)". ופירש מהרש"א שם: "בכל יום ולילה אומרים כן, כמו שכתוב (שם צה:ז): 'היום אם בקולו תשמעו', דבכל יום עת הוא ובא מועד של הגאולה. וכן מה שאומרים 'בונה ירושלים ה'' וגו' שהוא לשון הווה, דכל עת ושעה הוא זמן הגאולה". וזאת כוונת חז"ל כשאמרו (סנהדרין צח.): "ר' יהושע בן לוי רמי, כתיב 'בעתה' וכתיב 'אחישנה'? [בישעיהו ס:כב כתוב: "אני ה' בעִתה אחישנה", וקשה, שלא יתכן שיש גם עת מסויימת וקבועה לגאולה, כמו שנאמר "בעתה", וגם שהקב"ה מחיש אותה וממהרה לבוא כמו שנאמר "אחישנה", שהרי אלו שני דברים סותרים; וענו] זכו - אחישנה, לא זכו - בעתה". כלומר, אם יזכו ישראל ע"י תשובה ומעשים הראויים לגאולה, היא תבוא בבחינת "אחישנה", מהר, כמו שכתוב "היום אם בקולו תשמעו". אך אם לא יזכו ישראל, היא תבוא רק "בעתה", בעת המאוחרת ביותר שיכולה להגיע, והיא קרוב לסוף האלף הששי, כמו שהבאנו לעיל מהגמ' ע"ז (ט.), וז"ל: "תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם - שני אלפים תוהו; שני אלפים תורה; שני אלפים ימות המשיח. בעוונותינו שרבו, יצאו מהן מה שיצאו מהן". וממשיכה הגמרא (סנהדרין שם): "אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב (דניאל ז:יג): 'ואַרו עם ענני שמיא כבר אנָש אָתֵה'. וכתיב (זכריה ט:ט): 'עני ורוכב על חמור'? זכו - 'עם ענני שמיא'; לא זכו - 'עני ורוכב על חמור'". ועוד אמרו חז"ל (יומא פו.): "רב יהודה רמי: כתיב (ירמיהו ג:כב): 'שובו בנים שובבים ארפָה משובותיכם' , וכתיב (שם:יד): '[שובו בנים שובבים נאום ה' כי] אנכי בעלתי בכם...'? לא קשיא - כאן מאהבה או מיראה [תשובה מתוך אהבה או מתוך יראה], כאן ע"י יסורין [שהם זועקים לה']".

הרי לפנינו כלל גדול ויסודי לגבי עתידו של עם ישראל: הגאולה יכולה לבוא באחת משתי דרכים. אם נזכה לה ע"י תשובה ומעשים הראויים לה - ובמיוחד אמונה ובטחון בה' בלי פחד מהגוי - היא תבוא בבחינת "אחישנה", חיש מהר, מיד, "היום אם בקולו תשמעו". ולא רק תבוא מהר, אלא תבוא גם בהדר ובתפארת, ללא יסורים וחבלי משיח, שעליהם אמרו חז"ל (סנהדרין צח:): "אמר עולא: ייתי ולא איחמיניה. וכן אמר רבה: ייתי ולא איחמיניה". אך אם לא נזכה, ח"ו, ודאי שמשיח יבוא והגאולה אִתו, אך רק לאחר זמן, "בעתה", וגאולה זו תהיה מלוּוה ח"ו ביסורים הנוראים של חבלי משיח. וכל כך למה? משום שגאולה זו אינה באה בזכות מעשיו של עם ישראל [[שמב]] אלא רק לשם קידוש שמו של הקב"ה המחולל בגוים על ידי הגלות, כמו שנכתוב בהרחבה בסמוך, בע"ה.

עקרון זה הוא על פי דברי רבי יהושע, שהובאו בגמרא (סנהדרין צז:): "ר' אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה נגאלין, ואם לאו אין נגאלין. א"ל רבי יהושע: אם אין עושין תשובה, אין נגאלין?! אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב". כלומר, הגאולה תבוא אע"פ שלא זכו, אך ע"י יסורים גדולים וחבלי משיח, שיקומו נגד ישראל מלכים גדולים להשמידם ואז יהרהרו בתשובה, אבל ודאי שלא יחזרו בתשובה גמורה. כי הרי רבי יהושע מביא לאחר מכן ראיה מהפסוק (ישעיהו נב:ג): "'חנם נמכרתם ולא בכסף תִגָאֵלו' - 'חנם נמכרתם', בעבודה זרה, 'ולא בכסף תגאלו', לא בתשובה ומעשים טובים". גם שמואל אמר שם: "דיו לאבל שיעמוד באבלו", ופירש רש"י: "דיו להקב"ה שעומד כמה ימים וימינו אחור. כלומר, אם לא יעשו תשובה אינו עומד באבלו כל הימים, אלא ודאי קץ לדבר. לישנא אחרינא: דיו לאבל, דיין לישראל צער גלות, אפילו בלא תשובה נגאלין". ואח"כ מביאה הסוגיא שקלא וטריא בין ר"א לבין ר"י, עד שהביא ר"י ראיה ניצחת מפסוק, ומסיימת הגמרא: "ושתק רבי אליעזר", משמע שהאמת כר' יהושע, שהגאולה תתחיל אע"פ שלא חזרו בתשובה, "בעתה", אך ביסורים נוראים עד שיהרהרו בתשובה, ואז תגיע הגאולה לשלמותה.

כבר בנביאים נרמזו שני תהליכים אלה, שתי האפשרויות לגאולה. מצד אחד, גאולה נהדרת, בפאר ובתפארת ובגדלות, כמו שנאמר (ישעיהו מג:ה-ו): "אל תירא כי אתך אני, ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך; אֹמר לצפון תֵני, ולתימן אל תִכלָאי, הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ". וכן נאמר (שם מט:ח-י,יב-יג): "כה אמר ה', בעת רצון עֲניתיך וביום ישועה עזרתיך, ואצָרך ואתנך לברית עם להקים ארץ, להנחיל נחלות שֹממות. לאמור לאסירים צֵאו, לאשר בחשך הִגָלו... לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש, כי מרחמם, ינהגם ועל מבועי מים ינהלם... הנה אלה מרחוק יבאו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים; רָנו שמים וגילי ארץ ופצחו הרים רנה כי ניחם ה' עמו...". ועוד נאמר (ירמיהו לא:ו-ז): "כי כה אמר ה', רנו ליעקב שמחה וצהלו בראש הגוים, הַשמיעו הַלְלוּ ואִמרו, הושע ה' את עמך, את שארית ישראל. הנני מביא אותם מארץ צפון וקִבצתים מירכתי ארץ, בם עִוֵר ופִסח הרה ויולדת יחדיו, קהל גדול ישובו הנה". ויש עוד פסוקים רבים כאלה המבשרים גאולה של הדר ותפארת וגילה ורנה.

אך מאידך גיסא מצאנו (יחזקאל כ:לג-לד): "חי אני נאום ה' אלקים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם; והוצאתי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה...". וכן נאמר (צפניה א:יד-טו): "קרוב יום ה' הגדול, קרוב ומהר מאד. קול יום ה' מר צורח שם גבור; יום עברה היום ההוא, יום צרה ומצוקה, יום שואה ומשואה, יום חשך ואפלה, יום ענן וערפל...". ועוד נאמר (זכריה יד:א-ב): "הנה יום בא לה' וחֻלק שללך בקרבך; ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה ונלכדה העיר, ונשסו הבתים, והנשים תשכבנה". וכן אמרו חז"ל (סנהדרין צח.): "אמר רבי יוחנן: אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר, חכה לו". וכן (שם צז.): "הכי אמר רבי יוחנן: דור שבן דוד בא בו, תלמידי חכמים מתמעטים, והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזרות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה שניה ממהרת לבא... תניא ר' יהודה אומר: דור שבן דוד בא בו, בית הוועד יהיה לזנות והגליל יחרב והגבלן יאשם ואנשי גבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו וחכמת הסופרים תסרח ויראי חטא ימאסו ופני הדור כפני כלב והאמת נעדרת... תניא ר' נהוראי אומר: דור שבן דוד בא בו, נערים ילבינו פני זקנים וזקנים יעמדו לפני נערים ובת קמה באמה וכלה בחמותה ופני הדור כפני כלב ואין הבן [[שמג]] מתבייש מאביו. תניא ר' נחמיה אומר: דור שבן דוד בא בו, העזות תרבה והיוקר יעות והגפן יתן פריו והיין ביוקר ונהפכה כל המלכות למינות ואין תוכחה. מסייע ליה לר' יצחק, דא"ר יצחק: אין בן דוד בא עד שתהפך כל המלכות למינות... אין בן דוד בא עד שירבו המסורות, ד"א: עד שיתמעטו התלמידים, ד"א: עד שתכלה פרוטה מן הכיס. ד"א: עד שיתייאשו מן הגאולה, שנאמר (דברים לב:לו): 'ואפס עצור ועזוב', כביכול אין סומך ועוזר לישראל".

נראה לי שעל פי מאמר אחרון זה יש להבין את דברי רבי יהושע (סנהדרין צז:) שאמר שהקב"ה מעמיד עליהן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה. הכוונה היא, שישראל שעזבו את הבטחון בה' וסמכו על הגוים, יראו שאין להם ישועה מהגוים ושההשמדה ח"ו מרחפת עליהם, ואז בלית ברירה יהרהרו בתשובה בפנייה להקב"ה, כי יתיאשו מכל הגוים, שלא רק שלא יעזרו, אלא יהפכו לאויבים. ונראה לי ברור שמדובר כאן במלחמת גוג ומגוג, כאשר עמים רבים יעלו על עם ישראל בא"י, כמו שכתב יחזקאל (פרקים לח-לט), וכמו שנראה בע"ה.

מכל מקום, לכאורה יש לפנינו שני תהליכי גאולה הסותרים זה את זה. אך לאור מה שכתבנו לעיל, אין כאן סתירה, אלא אלו הם שני תהליכים אפשריים, כלומר כל אחד מהם יכול להיות - אך לא שניהם; ואיזה יהיה? זה תלוי בעם ישראל, במעשיו. אם יהיה ראוי לכך, לגאולה של "אחישנה", יבוא התהליך הראשון של הדר ותפארת ללא חבלי משיח, אך אם ח"ו לא יזכה לזה, יבוא התהליך השני של גאולה, תהליך מיותר, שלא היה צריך להיות, גאולה מלאה בצרות רבות ורעות שלא ראינו דוגמתן רח"ל. והכל בגלל עוונותינו ובגלל עקשנות לבנו וערפנו.

>רק העיוור והמסרב לראות לא יבין שאנו נמצאים היום בלב לבה של תקופת עקבות המשיח, שהיא אתחלתא דגאולה. הנה חז"ל קבעו בפסקנות (סנהדרין צח.): "ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו:ח): 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל [כי קרבו לבוא]'" (רש"י: "כשתתן א"י פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר"). וכן אמרו חז"ל (מגילה יז:): "ומה ראו לומר קיבוץ גלויות לאחר ברכת השנים [מדוע קבעו אנשי כנסת הגדולה את ברכת קיבוץ גלויות אחרי ברכת השנים בתפלה]? דכתיב 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו... כי קרבו לבוא'. וכיון שנתקבצו גלויות נעשה דין ברשעים... וכיון שנעשה דין מן הרשעים כלו הפושעים וכולל זדים עמהם... וכיון שכלו הפושעים מתרוממת קרן צדיקים... והיכן מתרוממת קרנם? בירושלים... וכיון שנבנית ירושלים, בא דוד...". הרי, שאנשי כנסת הגדולה קבעו ברוח הקודש את סדר הברכות בתפלה לפי תהליך הגאולה, וקבעו שלפני שתבוא הגאולה השלמה עם המשיח, תבוא ברכת הארץ של הרי ישראל שישובו לתחיה, ואז יהיה קיבוץ גלויות, ורק אחרי כן ימשיך התהליך של הגאולה בהשמדת הרשעים הגוים וגם הזדים היהודים, ואז תתרומם קרנם של ישראל בנצחון, ויבוא משיח בן דוד.

אך אע"פ שראינו בעינינו את הגשמת חלק גדול מהתחלת הגאולה, יושבים ישראל בגלות המרה, בבית העלמין של הגוים, ומסרבים להכיר בסימני גאולה שאין מגולים מהם. הוי, הרי הוא בהיר כחמה, אך "מי עִוֵר כי אם עבדי" (ישעיהו מב:יט), אינו מסוגל להבין, משום שהקליפה של דורות של גלות טמטמה את רגשותיו ואת הבנתו. וכי אין בתחיית ארץ היהודים, בריבונותה, בקיבוץ גלויות, שום טיפה של ההבטחה שה' הבטיח (דברים ל:ג): "ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקִבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה"? וכי נצחונות אדירים ונפלאים שלא יֵאמנו, נצחונות בארבעה [[שמד]] ימים ובששה ימים שבהם דרכנו על במות שונאינו הרבים כחול על שפת הים, ולהם נשק אדיר, אינם סימנים שאין מגולים מהם? האם הרמה מעפר שואה ומשפלות שלא היתה כמותה, ולבישת בגדי תפארת העם, ותבוסת האויב שקם להשמידנו, ושחרור אדמותינו הקדושות שלא מיללנו ולא פיללנו שיחזרו אלינו, דברים של מה בכך הם? ואת כל זה ראינו, נסים ונפלאות בגלוי, ולא רק שלא הכרנו את נסֵינו אלא שזלזלנו בהם. איך לא כרענו ברך בהשתחויה ובהודיה? איך לא נפלנו על פנינו בהודאה ובגילה, בהכרה ובהוקרה, בהלל ובשבח לקוננו? וכי יש קץ מגולה מזה? הוכינו בסנוורים ולא קלטנו את מה שעינינו רואות. נוגענו בקהות חושים כתוצאה ממחלת הגלות, המשחיתה את הנפש והנשמה והופכת את עם ישראל לזה שנאמר עליו (ישעיהו ו:ט): "שמעו שמוע ואל תבינו, וראו ראו ואל תֵדָעו". וה' ירחם.

וכי מהתל בנו הקב"ה בזה שנקבצו לא"י מיליונים מעם ישראל? וכי הקמת מדינה עצמאית בעלת ריבונות, שלא היתה כמותה מימי החשמונאים (ובודאי גם אז לא הגיעו לְמה שיש בימינו), דבר של מה בכך הוא, מילתא זוטרתא? וכי אפשר להשוות מדינה יהודית ריבונית למחשבי הקץ ונביאי השקר כגון שבתאי צבי יש"ו, שאכן ניבאו שקר ולא הצליחו להחזיר אפילו חלק זעיר מהעם לא"י, ובודאי שלא הקימו בה בית ריבוני? לא ולא! ומי שאינו מבין שמה שראינו בימינו הם נסי ה' ונפלאותיו הגדולים, ומכנה אותם מעשה שטן וסט"א, טוב סופו מלידתו, שהרי כופר הוא באותות ובמופתי הקב"ה. אחרי שאמרו חז"ל (חולין ז:) "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה", איך יעלה על דעתנו שהקמת מדינה וקיבוץ גלויות של מיליונים, מעשה שטן הוא, רח"ל?

ואם ישאל השואל, כמו ששואלים רבים וטובים: איך נוכל לומר שהאירועים שאירעו בימינו, והקמת מדינה יהודית, יד ה' הם, כאשר אלה שהקימו את המדינה רשעים וכופרים היו? התשובה היא, שאכן רשעים היו, פורקי עול ורובם מומרים להכעיס, שנוסדו יחד על ה' ועל תורתו בנסיון לנתק את מוסרותיהם, את עול מלכות שמים, ולעולם ישלמו על פשעיהם הזדוניים, ובמיוחד על רציחת נשמותיהם של רבבות (ויותר) יהודים תמימים שעלו ארצה ותורתם בידם; יהודים שניצחו את הגוים בגלות ונוצחו על ידי יהודים רשעים, ואוי לאותם "אוהבי חנם" שמנסים לחפות על רשעים אלה ועל מעשיהם. ולמרות כל זה, ואע"פ כן, אין לזה כל קשר להקמת המדינה, שהיא אכן יד ה', על פי כל כללי קידוש השם שכתבנו לעיל, שהקב"ה ניכר ומומלך כמלך מלכי המלכים רק על פי הופעת גבורתו וכחו בעולם; ושהגוים מודדים את כחו ואת גבורתו על פי כחו או שפלותו של עמו, עם ישראל; ושלמרות שלא יהיו ישראל זכאים לגאולה וישועה, מ"מ הקב"ה מצילם כדי לקדש את שמו.

כל זה נאמר והוברר על ידי הנביאים וחז"ל, וחבל על דורות ותקופות שהזניחו את המקרא, ובכך איבדו את מקור המחשבה והרעיון היהודי. כי מדברי נביאינו אפשר להבין מדוע קמה מדינה יהודית, על אף שלא רק שאין ישראל ראויים לזה, אלא שהדורות שלנו לא הגיעו לקרסוליהם של הקדמונים, ובכל זאת זכו דוקא דורות אלה לאתחלתא דגאולה. המתבונן והמתעמק בנביא יבין מדוע החליט הקב"ה להביא את הגאולה לישראל כאשר אינו ראוי לה, ומדוע לא תהיה ההלכה כר"א שאמר "ואם לאו [אם אין חוזרים בתשובה] אין נגאלים". ובכן הסכת ושמע לכלל הגדול של ימינו אלה, כך שנצא מאפלת המחשבות ועיוות הרעיון.

הנביא יחזקאל, באחד החזונות המרשימים והעמוקים ביותר במקרא, התנבא אל היהודים בני דורו - ושלאחריו - על בוא היום שבו יהיה קץ לגלות והיהודי ישוב לביתו, [[שמה]] ואמר (לו:יט-כד): "ואפיץ אותם בגוים ויזרו בארצות, כדרכם וכעלילותם שפטתים; ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמור להם: עם ה' אלה ומארצו יצאו; ואחמול על שם קדשי אשר חִללֻהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה; לכן אמור לבית ישראל: כה אמר ה' אלקים: לא למענכם אני עושה, בית ישראל, כי אם לשם קדשי אשר חִללתם בגוים אשר באתם שם; וקִדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים אשר חִללתם בתוכם, וידעו הגוים כי אני ה', נאֻם ה' אלקים, בהִקדשי בכם לעיניהם; ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם".

הנה כי כן תמצית משמעות תקופתנו. הנה לפנינו הלכות הגאולה "בעתה". זוהי הסיבה לתקומת מדינת ישראל, ולעובדת היותה בלתי ניתנת להחרבה, על אף שמקימיה היו רובם ככולם רשעים וכופרים. המדינה היהודית קמה והיתה אך ורק כדי למחות את חרפת חילול השם. "...ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי". עצם היות העם היהודי בגלות, מפוזר ומפורד בין העמים ללא בית; מיעוט בלתי מוגן, חשוף להתפרצויותיו של הרוב ולכחו, נרדף ומבוזה ומושפל ונרצח על היותו חלש ותלוש מארצו, מצבאו ומגאוותו, שאבדו לו - עצם זה הוא חילול השם. הגלות כשלעצמה היא חילול השם, כמו שכתב רש"י (יחזקאל לט:ז) על הפסוק "ואת שם קדשי אודיע בתוך עמי ישראל ולא אחל את שם קדשי עוד וידעו הגוים כי אני ה' קדוש בישראל", וז"ל: "שפלותם של ישראל חילול שמו הוא, 'באמור להם עם ה' אלה' (יחזקאל לו:כ) ולא יכול להצילם".

ומן הדין שכך יהיה. "באמור [הגוים] להם: עם ה' אלה ומארצו יצאו!" הגוים רואים את עם ישראל, שאותו הם רודפים, רומסים, שודדים, בוזזים, רוצחים ומשפילים, ואומרים: "אם אכן זהו עם ה', ואנו מסוגלים לעולל לו כך, כי אז הוא עצמו חסר כח, ח"ו, או ח"ו שאינו קיים כלל"; ולזה התייחס דוד המלך ע"ה כשזעק (תהלים קטו:ב): "למה יאמרו הגוים איה נא אלקיהם".

לגבי הגוי, המסוגל לרמוס ולרצוח את היהודי ללא מורא, אין א-לוה לישראל ח"ו. כי על פי תפיסתו, לוּ היה, לא ייתכן שהיה נותן לדבר זה לקרות. ובכן, הגוי לועג ובז לאלוקי ישראל, וקובע שהוא חלל ריק ואינו קיים. ואין לך חילול השם גדול מזה, והוא הבא מהשורש "חלל", ריק, אין, לא קיים ה' אלוקי ישראל, ח"ו. כבר מתחילת לידתו של עם ישראל, כאשר פרעה צרח (שמות ה:ב): "מי ה'... לא ידעתי את ה'", נערכה מלחמה זו עם הגוים שלא ידעו את ה'. "בהִקדשי בכם לעיניהם". אכן, ביהודי מקודש שם ה', ובו אף מחולל שמו. כשהיהודי מתעלה לגבהים ומתעטר בנצחון, כי אז לא רק הוא אלא גם אלוקיו עמו מתעלה, מרומָם ומקודש. וכאשר היהודי מוכה ונקלה, מחולל אף שם אלוקיו עמו על בלתי היכולת להושיעו, כביכול.

כמו שבארנו לעיל, זה מה שדחף את דוד הצעיר, רועה הצאן, לצאת למלחמה עם גליַת הענק, המפלצת, ותיק המלחמה ומנוסה הקרב. ארבעים יום וארבעים לילה, השכם והערב, יצא הפלישתי ולעג לישראל בקראו (שמואל א יז:י): "אני חרפתי את מערכות ישראל היום הזה". ואמרו חז"ל (סוטה מב:): "גלית... שעמד בגילוי פנים ("בחוצפה" - רש"י) לפני הקב"ה". את זה הבין דוד, שעמד נרגש מזעם בשמעו את החירוף והגידוף ואת חילול שם שמים היוצא מפי גלית, בלי מענה יהודי. משום כך קרא (שם:כו): "כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלקים חיים". וכבר הערנו שגלית אמר: "חרפתי את מערכות ישראל", ואילו דוד שינה בלשונו, משום שהבין את הנקודה המרכזית [[שמו]] כאן: "שפלותם של ישראל חילול שמו הוא". מי שמחלל את ישראל מחלל בהכרח את שם ה'. ובכן, יצא דוד אל הפלשתי ואמר (שמואל א יז:מה-מו): "ואנוכי בא אליך בשם ה' צב-אות אלוקי מערכות ישראל אשר חרפת... והסירותי את ראשך מעליך... וידעו כל הארץ כי יש אלקים לישראל".

וכן ציווה הקב"ה למשה, כמו שהבאנו לעיל: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים" (במדבר לא:ב), ואילו משה ציווה "לתת נקמת ה' במדין" (שם:ג), ומדוע? כי "נקמת ישראל שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם" (ספרי, מטות קנז).

אומר הילקוט שמעוני (יחזקאל לו, שעד): "'ויבוא אל הגוים...' (יחזקאל לו:כ) - 'ויבוא אל הגוים' לא היה קרא צריך למימר אלא 'ויבואו'. כביכול, את מוצא בשעה שגלו ישראל לבין הגוים היה הקב"ה מחזר על פתחיהן לשמוע מה אומרים, ומה היו אומרים? 'אלקיהם של אומה הוא פרע מפרעה מסיסרא ומסנחריב ומכיוצא בהם'. וחוזרים ואומרים: 'ולעולם כביכול הזקינו הדברים', ומה היו אומרים? אם 'עם ה' אלה', למה - 'מארצו יצאו'".

הגלות הארורה, ששפלותם של ישראל נראית מתוכה, היא כשלעצמה חילול שם ה'. חולשת היהודי ושפלותו ובזיונו בגלות רק מחזקים את הגוים באמונתם הנפסדת. לא היה לגוים המכונים "נוצרים", ולכנסיה שלהם, נשק לטיעוניהם טוב יותר מגלות ישראל מארצם ואבדן ריבונותם, ארצם ומולדתם, שהגוים - באווילותם - ראו בהם עונש לישראל מן השמים על זה שלא קיבלו את הנצרות ואת מייסדה יש"ו. גם הישמעאלים, עם דתם הנפסדת, האיסלם, ראו בגלות ישראל ואבדן ארצם עונש על סירובם להמיר את דתם לדת האיסלם, ח"ו. לא רק לעגו להם וחירפו וחיללו את הקב"ה, אלא אף שפכו את דמם כמים, וברשעותם ובאכזריותם טענו שאכן זה רצון שמים. וכן היה בזמננו, תקופת עמלק אשכנז, העם הגרמני, שם רשעים ירקב, שעלו על המן הרשע שרק חשב להשמיד להרוג ולאבד, ואלה יש"ו אכן השמידו מיליוני אנשים נשים וטף, ולא חמלו, כי לפני עיניהם ראו רק את המטרה - להשמיד את עם ה' לבלתי השאיר לו שריד, ח"ו. גם אצלם הנקודה העיקרית במשמעות תופעת ההשמדה לא היתה עצם רציחת היהודים, אלא לעג לגבי קיומו, כחו ואמיתותו של אלוקיהם ולגבי יעודם. "אם יכולנו להשפיל, לבזות, לחנוק בתאי גאזים, לשרוף ולקבור חיים את כל היהודים חסרי הישע" - לגלגו הנאצים יש"ו - "איה נא אלקיהם?!" מעולם לא היה חילול השם גדול מזה...

כללו של דבר: כל תבוסה, כל מפלה, כל השפלה שבאה ליהודי על ידי הגוי - חילול שמו הוא, מפני שהקב"ה הופך בזה ללעג ולקלס בפי הגוים המנאצים והמגדפים, רח"ל.

כבר הבאנו את התוספות (סוכה מה. ד"ה אני) שמפרשים את הפסוק (ירמיהו מ:א): "והוא אסור באזיקים", ש"הוא", כביכול, הוא הקב"ה, שכאשר ישראל בגלות, "כביכול הוא בעצמו" אסור באזיקים. וכן תיארו חז"ל את המשיח (פסיקתא רבתי לו, קומי אורי): "אמרו: שבוע שבן דוד בא בה, מביאים קורות של ברזל ונותנים לו על צוארו עד שנכפפה קומתו, והוא צועק ובוכה ועולה קולו למרום. אמר לפניו, רבונו של עולם, כמה יהא כוחי וכמה יהא רוחי וכמה יהא נשמתי וכמה יהיו איברַי? לא בשר ודם אני?! על אותה השעה היה דוד בוכה ואומר: 'יבש כחרשֹ כחי' וגו' (תהלים כב:טז). באותה השעה אמר לו הקדוש ברוך הוא: אפרים משיח צדקי, כבר קיבלת עליך מששת ימי בראשית. עכשיו יהא צער שלך כצער שלי, שמיום שעלה נבוכדנצר הרשע והחריב את ביתי ושרף את היכלי והגלה את בָנַי לבין האומות העולם, חייך וחיי ראשי שלא נכנסתי לכסא שלי. ואם אין אתה מאמין, ראה טל שעלה על ראשי, שנאמר 'שראשי נמלא טל קוֻצותי רסיסי לילה' [[שמז]] (שיר השירים ה:ב). באותה השעה אמר לפניו, רבונו של עולם, עכשיו נתיישבה דעתי, דיו לעבד שיהא כרבו. א"ר לוי: בשעה שאמר הקב"ה לכנסת ישראל (ישעיהו ס:א) 'קומי אורי כי בא אורך', אמרה לפניו [כנסת ישראל], רבונו של עולם, עמוד אתה בראשנו. באותה השעה הקדוש ברוך הוא אומר לה: בתי, יפה את אומרת... דבר אחר: לְמַה דומה כנסת ישראל בעולם הזה? לחיגר שאינו יכול לילך ולבוא. ואומות העולם מחרפים אותם ואומרים להם בכל יום: אלקיך היכן הוא, למה לא יצילך? אמרה להם: יש לי יום אחד שעתיד מלכי להיגלות עלי, שהוא מחזיקני ומעמידני על רגלי, שנאמר (שיר השירים ב:י): 'ענה דודי ואמר לי, קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך'". הרי, שהסבל של המשיח משקף את הסבל והצער כביכול של הקב"ה, מפני שהגוים מחרפים ומגדפים את הקב"ה ואת תקוות ישראל המחכים למשיח, וככל ששפלות ועינוי ישראל גוברים, כך גובר הלעג של הגוים להקב"ה ולמשיחו. ואילו הבננו את גודל הטומאה של חילול השם, את גודל ההרס שהוא מביא לעולם, שהיה צריך להיות כולו קודש וענוה וקבלת עול מלכות שמים, היינו מבינים את תיאור המשיח והקב"ה בסבל וביסורים כביכול, על השחתת סיבת בריאת העולם, והיינו מבינים גם את גודל החובה לקום במסירות נפש כדי למחוק את החילול מעלי אדמות, ולקדש שם שמים.

כך מתאר הנביא את השנאה ואת הבוז ואת הגידוף של העמים כלפי ישראל, ואת גדולת הישועה והגאולה (ישעיהו נב:יג-יד): "הנה ישכיל עבדי, ירום ונִשא וגבה מאד; כאשר שממו עליך רבים, כן מִשְחַת מאיש מראהו ותֹארו מבני אדם". הנביא מתאר את התרוממות ישראל באחרית הימים בעת שיהיה פתאום רם ונישא, והגוים שבזו לו וראו בו בריה משונה משאר בני אדם והשפילו אותו, ישתוממו על כך שדוקא ישראל, שהם השפילו ומאסו אותם, נגלה כעם ה' רם ונישא. ופירש האבן עזרא (שם:יד): "וזה דבר ידוע, כי כמה גוים יש בעולם שיחשבו כי צורת היהודי משונה מכל הצורות, וישאלו היש ליהודי פה או עין. כן בארץ ישמעאל ובאדום". וכן ברש"י שם: "כאשר תמהו עליהם עמים רבים בראותם שפלותם, ואמרו זה אל זה: כמה משחת מאיש מראהו, ראו מה תארם חשוך משאר בני אדם, כן כאשר אנחנו רואים בעינינו".

הנביא שם ממשיך (נג:א-ג) להביא את דברי הגוים: "מי האמין לשמועתנו וזרוע ה' על מי נגלתה... לא תואר לו ולא הדר, ונראהו ולא מראה ונחמדהו; נבזה וחדל אישים איש מכאובות וידוע חולי, וכמסתיר פנים ממנו נבזה ולא חשבנוהו". ופירש מצודת דוד (שם:ב): "וכאשר הסתכלנו בו ולא מצאנו בו מראה מפואר שנחמדהו על ידו, ר"ל לא מצאנו בו לא גבורה ולא אמצות הלב לחמדו בעבורה ולזה היינו מתעבים אותו". אין לך תמונה יותר ברורה של הבזיון והתיעוב לישראל בגלות. ועם זה בא גם בזיון ותיעוב וחילול השם.

על חילול השם הזה בא הקב"ה בזעם ובחרי אף, כדי לנקום בגוים ולקדש את שמו שהיה מחולל ע"י שפלות עם ישראל, וכמו שכתב מהר"י קרא (יחזקאל לו:כ): "ומהו החילול?... שאומות העולם אומרין להם, עם ה' וחביבין בעיניו, ואם היה יכולת בידו לעזרם לא יצאו מארצם, הוא היה עושה, אבל תשש כחו... וחילול זה על ידן של ישראל הוא". לכן: "ואחמול על שם קדשי אשר חִללֻהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה"(שם:כא). כאשר באה עת הגאולה, הקב"ה חומל על שם קדשו המחולל בגוים בעצם היות ישראל בגלות ביניהם, תחתיהם, משועבדים להם, סמוכים על שולחנם. כי אפילו כאשר הגוים מניחים לישראל לחיות בשלוה ביניהם, מ"מ ישראל סמוכים על טובתם ועל סובלנותם, וגם זה חילול השם, כי זה שישראל חיים כמיעוט שעתידם תלוי תמיד בחסדי הגוים, זה עצמו ממעט את כבודם של ישראל ושל הקב"ה כביכול. זאת כוונת התרגום על [[שמח]] הפסוק (דברים כח:לו ו-סד): "ועבדת שם [בגלות] אלהים אחרים", וז"ל: "ותפלח תמן לעממיא פלחי טעותא". פירוש, בזה שישראל משועבדים לגוים האלה, ולוּ רק שעבוד של ריבונות, וחיים כמיעוט בתוך ביתו של רוב זר, הם מגדילים ומרוממים את אלהיהם של הגוים ואת תרבותם, וממעטים את כל-יכולתו של הקב"ה, שלא לדבר על מצב שיש בזיונות ורצח והשמדה מידי הגוים.

ובכן, הקב"ה מתכוון למחוק ולשים קץ לחילול שמו בגוים ע"י עם ישראל, בדרך היחידה שיבינו הגוים, והיא - גאולת ישראל, ונצחונו על העמים שניאצו את ה'. הרי מאחר שבעיני הגוים, חולשת ישראל ושפלותו והיסורים שלו מידי הגוים מתפרשים כחולשת הקב"ה וכחוסר יכולתו להציל את עמו, וזהו חילול השם, הרי כחו של ישראל והתרוממותו ונצחונו על אויביו ועל אויבי ה' שלעגו וניאצו, הם קידוש שמו. משום כך, אע"פ שאין ישראל ראויים לגאולה מצד זכויותיהם, שאינן מספיקות, מ"מ מגיעה "עת" מסויימת בחשבון של הקב"ה, שהיא עת חמלה על שמו הקדוש המחולל, ועל ההרס וההשחתה בעולם שנובעים מזה. חמלה זו על קידוש שמו עולה על כל שאר החישובים והחשבונות, וקובעת שגאולת ישראל תבוא, לא משום שמגיעה להם גאולה זו, אלא למען שם ה' המחולל בגוים. על כן ממשיך הנביא (יחזקאל לו:כב): "לכן אמֹר לבית ישראל, כה אמר ה' אלקים לא למענכם אני עֹשה בית ישראל, כי אם לשם קדשי אשר חִללתם בגוים אשר באתם שם". לא למענכם, לא משום שמגיע לכם, שהרי לא חזרתם בתשובה נכונה, אלא לשם קדשי, ובעבורו אני בחסדי גואל אתכם. "וקִדשתי את שמי הגדול המחֻלל בגוים אשר חִללתם בתוכם" (שם:כג), ופירש מהר"י קרא (שם:כב): "שעל ידיכם הוא מחולל", היינו בעצם העובדה שבתוך הגולה אתם הייתם חלשים ושפלים וגולים מארצכם. "וידעו הגוים כי אני ה', נאֻם ה' אלקים, בהִקדשי בכם לעיניהם". ופירש רש"י: "ומה הוא הקידוש? ולקחתי אתכם מן הגוים". והוא הפסוק שאחריו (שם:כד): "ולקחתי אתכם מן הגוים וקִבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם".

החילול הוא היפך הקידוש, וגם התבטאויותיהם הן הפוכות. הגוי מבין את הגלות של ישראל ושפלותו כחוסר יכולתו של הקב"ה לעזור לעמו, או ח"ו כאי-קיומו, וזה הוא החילול הנורא ביותר. אם כן, רק ע"י חזרה לא"י והתרוממותו וכחו של ישראל על הגוים, יבינו אלה שאכן ה' הוא האלקים, הכל יכול, מלך מלכי המלכים, ויקבלו כולם את עול מלכותו. וז"ל מהר"י קרא: "'וקדשתי את שמי הגדול' - כשאני מוסיף עוד להוציא אתכם מבין האומות, אני מקדש שמי בין האומות שיהיה לי שם גבורה ביניהם, שעד עכשיו אומרים תשש כחו, לפי שהיו רואים שהן [ישראל] ביניהם. אבל כשהם רואין שהיו יוצאין מביניהם בעל כרחם וביד רמה, אז הן אומרים: ודאי לא קצרה יד ה' מהושיע, ומה שלא הושיע אותן עד עכשיו מבינינו - עוונותיהם גרמו, אבל אם היה רוצה להושיען הרבה היה בו כח להושיען. נמצא שמקדשים אומות העולם את שמו". "שפתיים ישק משיב דברים נכוחים". כל מלה ומלה של רבינו היא אמת ואמונה.

הגלות גופא בעיני הגוים היא שיא חילול השם, ואילו חזרת ישראל לא"י, לארץ שמשם הוגלו, והקמת מדינה ריבונית בעל כרחם של הגוים, ביד רמה, היא שיא קידוש השם, ההוכחה לגוים שאכן יש אלוקים בישראל, והוא אדון האדונים, מלך מלכי המלכים. כך, כחו וגבורתו ונצחונו מתגלים ע"י כחם וגבורתם ונצחונם של ישראל.

אומר הנביא (ישעיהו נב:ה-ז,י-יא): "ועתה מה לי פה ("בזה הגלות שהוא גלות שלישי" - רד"ק), נאום ה', כי לֻקַח עמי חנם, מֹשלָו יהֵילִילו נאום ה' ותמיד כל היום שמי מנֹאץ; לכן ידע עמי שמי, לכן ביום ההוא כי אני הוא המדבר, הנני; מה נאוו על [[שמט]] ההרים רגלי מבשר משמיע שלום, מבשר טוב, משמיע ישועה, אומר לציון - מלך אלקיך... חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו; סורו סורו, צאו משם; טמא אל תגָעו, צאו מתוכה, הִברו נושאי כלי ה'". הנביא מביא את דברי ה', שמקונן לישראל בעת הגאולה: מה לי פה בגלות, במקום שהמושלים הגוים מנאצים בגאוותם את שמי כל היום? לכן, גם עמי וגם הגוים יֵדעו שאכן אני ה' אלקים, כל יכול, כאשר אשמיע ישועה ומלכות לציון, ואקבצם לארצם בזרוע קדשי נגד הגוים עד אפסי ארץ. לכן, סורו מהגלות הטמאה שהיא מקור חילול השם, וצאו מתוכה, וחיזרו לא"י, כדי שתחיו ותקדשו את השם. אכן, רק בכח, בנקמה, בגבורה, בתבוסת הגוים, בחזרת ישראל לא"י, ובשלילת הגלות, יבינו הגוים שה' הוא האלקים.

עוד אמר הנביא (שם נט:טז-יט): "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע, ותושע לו זרועו, וצדקתו היא סמכתהו; וילבש צדקה כשריון וכובע ישועה בראשו, וילבש בגדי נקם תלבושת, ויעט כמעיל קנאה; כעל גמולות כעל ישלם חמה לצריו גמול לאויביו, לאיים גמול ישלם; וייראו ממערב את שם ה' וממזרח שמש את כבודו...". הנה, בפשטות ובבהירות, הנבואה על הגאולה "בעתה" - לא מחמת זכויות ישראל, שאינן מספיקות, אלא למען שמו. מצודת דוד פירש (שם:טז): "וכאשר יראה שאין בהם איש כשר והגון להיות נגאלין בזכותו... וזרוע ה' תושע לו להביא הגאולה מבלי זכות ומבלי מפגיע". הישועה תבוא רק כנקם וכקנאה וכגמול לגוים, שיראו את כחו של ה' ואת גבורתו, ויפחדו ממנו, מקצה העולם ועד קצהו (ועיין ברד"ק שם).

עוד אמר (שם סג:ד-ה,ח): "כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה, ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך, ותושע לי זרועי וחמתי היא סְמָכָתני... ויאמר, אך עמי המה, בנים לא יְשַקֵרו, ויהי להם למושיע". שוב, בפשטות ובבהירות: גאולת ישראל "בעתה" תבוא למען קידוש שמו, ע"י זרועו וחמתו, ולא למענם. ואמר "ותושע לי זרועי", ולכאורה היה צריך לומר "ותושע להם", לישראל (וכן בישעיהו נט שם כתוב: "ותושע לו זרועו", והיה צריך להיות "ותושע להם"). אלא הכוונה היא, שגאולה למען קידוש שמו וחיסול הגלות, היא גם ישועה לו, להקב"ה, כביכול.

ואכן ממשיך הנביא (סג:ט): "בכל צרתם לו צר...", ודרשו משם חז"ל (תנחומא, בשלח כח): "'ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי' (שמות יז:טו) - אמר להם משה לישראל: הנס הזה שעשה לכם הקב"ה [של עמלק], בשבילו עשה. למען שמו עשה, שלא היו ראוין באותה שעה לאותו הנס. את מוצא כל זמן שישראל בנס, הנס לפניו [כלומר, גם לפני ה', כביכול גם בשבילו נעשה], שנאמר 'ויקרא שמו ה' נסי'. צרה לישראל - צרה לפניו, שנאמר (ישעיהו סג:ט): 'בכל צרתם לו צר'. שמחה לישראל, השמחה לפניו, שנאמר (שמואל א ב:א): 'כי שמחתי בישועתך'". עוד אמרו חז"ל (מגילה כט.): "תניא, רשב"י אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן. גלו למצרים שכינה עמהן, שנאמר (שמואל א ב:כז): 'הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים' וגו'; גלו לבבל שכינה עמהן, שנאמר (ישעיהו מג:יד): 'למענכם שֻלחתי בבלה'; ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר (דברים ל:ג): 'ושב ה' אלקיך את שבותך'. 'והשיב' לא נאמר אלא 'ושב', מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגלויות".

"שפלותם של ישראל חילול שמו הוא". אין לך אמת מגולה מזו, שהקב"ה גואל את ישראל בגאולה של "בעתה", אע"פ שאין להם זכויות לכך, כדי לקדש את שמו, שמחולל בגוים ע"י זה שבבוז ובניאוץ הם מדכאים את ישראל ללא פחד ויראה מהקב"ה.

נאמר בשירת משה על אחרית הימים ועל שפלות ודיכוי ישראל ע"י הגוים (דברים לב:לד-לט,מג): "הלא הוא כמוס עמדי, חתום באוצרותי; לי נקם ושִלם לעת תמוט רגלם, כי [[שנ]] קרוב יום אידם וחש עתידות למו; כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם, כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב; ואמר אי אלקימו צור חסיו בו; אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם, יקומו ויעזרוכם יהי עליכם סתרה; ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל... הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו". ופירש הרשב"ם שם: "'הלא הוא כמוס עמדי' - דברי גאות האומות אני שומר, ואשלם להם נקם על זאת... 'לעת תמוט רגלם' - של גוים ליום מועד צרתם הקבוע להם; 'וחש עתידות למו' - בעתה אחישנה, צרה לגוים גאולה לישראל... 'כי ידין ה' עמו' - אז יהיה הנקם והתשלומים, שהרי ינקום הקב"ה נקמת עמו, וכן 'ידין בגוים מלא גויות'... 'ואמר אי אלקימו' - וגם האומות יאמרו איה נא אלקיהם של ישראל. ומפני כבוד שמי אצילם ואנקום באויביהם. שגם מתחילה (דברים לב:כו) 'אמרתי אפאיהם [לישראל] אשביתה [מאנוש] זכרם', אם לא מפני כעס אויב המתפאר לאמר: 'ידינו רמה'. אבל עתה, כשיגדל העניות והצרה בשונאי ישראל [כוונתו - ישראל] כל כך שאזלת ידם, ויאמרו הגוים: 'ידינו רמה', 'ואמר אי אלקימו', לכן אנקם מהם להתקדש שמי שהם מחללים".

הספרי (האזינו שכז) אומר על הפסוק "ואמר אי אלקימו": "רבי יהודה דורשו כלפי ישראל ורבי נחמיה דורשו כלפי הגוים... ר' נחמיה אומר, טיטוס בן אשתו של אספסיינוס נכנס לבית קודש הקדשים וגידר את הפרוכת בסייף, ואמר: אם א-לוה הוא, יבא וימחה. 'אשר חלב זבחימו יאכלו' - אמר [טיטוס], הללו משה הִטעָם ואמר להם: בנו לכם מזבח והעלו עליו עולות ונסכו עליו נסכים... 'יקומו ויעזרכם, יהי עליכם סתרה' - על הכל הוא מוחל; על חילול השם פורע מיד" (היינו מיד כאשר באה העת הנכונה של נקמה). כוונת ר' נחמיה היא, שיש חילול השם בזה שהאויב מביס את ישראל ולועג להקב"ה ואומר: איה נא אלוקיהם, וזה מביא את הגאולה על אף שחסרות לישראל זכויות. וכן כתב הרמב"ן (שם:לז): "'ואמר אי אלקימו' - האויב יאמר, איה אלקי ישראל, כענין: 'למה יאמרו הגוים איה נא אלקיהם' (תהלים קטו:ב)".

הגלות היא שיא חילול השם ומהותו. אין שפלות ואין תבוסה ואין נסיגה ואין חרפה יותר חמורות ממנה, ואין דבר כמוה המכניס לתוך לבם של הגוים את הוודאות כביכול שתשש כחו של הקב"ה, שחלש הוא ח"ו, ושכלל אינו קיים, רח"ל. הגלות היא הניגוד המוחלט, המירבי, של קידוש השם, הסתירה הגדולה לקיום העולם. ובכן, חיסולה של הגלות הוא קידוש השם. ועל מצוה זו מצוּוה כל בית ישראל.

כך מבינים אנו, סוף סוף, את המשמעות הנכונה של הגלות ושל חילול השם הלאומי, והעיקר, את סיבת תקומת המדינה היהודית בתקופתנו. "לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חִללתם בגוים..." (יחזקאל לו:כב). לא משום שעם ישראל היה זכאי לכך, קמה ונהייתה מדינת ישראל. רובא דרובא דעם ישראל נשאר כפי שהיה או אפילו גרוע מכך. המנהיגים של העם והמדינה אפילו לא הירהרו תשובה, ונשארו כופרים ואפיקורסים ומורדים נגד הקב"ה. אלא שדבר זה אין בו כדי לשנות מאומה, כי לא היה בהקמת המדינה משום גמול לצדקת ישראל ולמעשיו הטובים.

הגלות וכל הכרוך בה - השפלות, התבוסות, הרדיפות, איסוף הפירורים משולחן אחרים, ושפיכות הדמים של בני עמנו שמי יוכל למנותם ומי יוכל לספור את העינויים והיגון - מהווים חילול השם, לעג וקלס, חירוף וגידוף להקב"ה, אלקי ישראל, על חולשתו ואי-יכולתו כביכול לעזור לעמו. לכן, מהווה המדינה היהודית - התוצאה של שיבת ציון וקיבוץ הגלויות, המעניקה ליהודי בית, רוב בארצו, ריבונות, צבא ושילום גמול לאויביו והרמת קרנו בשדה הקרב - את ההיפך הגמור, קידוש [[שנא]] השם! זהו האישור המחודש, העידוד, ההוכחה לקיום ה' יתברך ולשלטונו, להשגחתו בעולם ובכל יצוריו. "ולקחתי אתכם מן הגוים וקִבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם" (שם:כד).

"איה נא אלוקיהם"? הנה הוא, בכל הדרו ובכל תפארת עוזו. בשיבת עם נע ונד מארבע כנפות הארץ לארצו, בתחייתו של כח צבא ישראל המכה בתדהמה את גויי העולם כולו, בגבורתו ובנצחונותיו המהירים והמזהירים - הנה אלוקיהם, הנה קידוש השם.

"...בהִקדשי בכם..." - בקדושת היהודי מתקדש שם ה', וברוממות העם היהודי מרומם שמו יתברך. זוהי משמעות יצירתה ותקומתה של המדינה היהודית - ישראל. זהו קידוש השם. זוהי תחילתה של הגאולה השלמה. מדינת ישראל היא ראשית זעמו של הקב"ה על הגוים שלא ידעוהו ושחיללו את שמו בבוז ובחירוף.

אך ברור שגאולה שתחלתה מבוססת אך ורק על גאולה "בעתה", על "לא למענכם אני עושה בית ישראל", על "לא למענכם אני עושה נאֻם ה' אלקים, יִוָדע לכם, בושו והִכלמו מדרכיכם בית ישראל" (יחזקאל שם:לב), טומנת בחוּבה יסורים ואסונות של חבלי משיח מאת מלך מלכי המלכים, שכל האומר שוותרן הוא, יוותרו חייו (ב"ק נ.). לא תהיה גאולה של "אחישנה", של הדר ותפארת, נטולת הארס והיגון של יסורים נוראים, אא"כ יחזור עם ישראל לאביו שבשמים, יקבל עליו את עול מלכותו, והעיקר - יבטח בו בטחון שלם ואמיתי, ויהיה מוכן לקדש שם שמים על ידי מסירות נפש.

הגאולה שהחלה למרות עוונותינו, כדי לקדש את שם ה' לעיני הגוים בגבורה ובתפארת, הפכה בידי "עם נבל ולא חכם" לחילול ולניאוץ דוקא על ידי אלה שהקב"ה חשב לגאול. אם התחלת הגאולה והמדינה באו כדי לקדש את שם ה', הרי הדרך היחידה להתעלות ולהגיע לגאולה של "אחישנה" היא להמשיך ולתַגְבר את קידוש השם שהיה בעצם הקמת המדינה. הצו האלוקי הוא: המשך קידוש שמו על ידי בטחון בו, וחיסול חילול שמו ללא פחד מהגוי, ללא יראת בשר ודם. כל נסיגה, כל הכנעה, כל ויתור לגוי, כל יד המורמת נגד יהודי, כל פיגוע וכ"ש רצח ח"ו של יהודי בארץ, וכל חירוף וגידוף מצד הגוי בא"י - חילול שמו הוא. אך אם יש חילול השם כזה, הוא חמור פי כמה יותר מכל השאר, מפני שהוא בא בתוך מדינה שקמה אך ורק כדי למחוק את חילול השם, והנה במקום שימשיך ויתַגְבר עם ישראל את תהליך קידוש השם, נסוג הוא ומחללו.

מי שנותן לגוי בא"י להתקומם - הוא מחלל שם ה', בבוז איום. מי שנתן לו הקב"ה כחלק מאתחלתא דגאולה חלקים גדולים של א"י כדי לקדש את שמו ע"י הנצחונות האדירים והנפלאים, ואח"כ הוא מוכן לוותר על חלקים מארץ הקודש ולמוסרם לגוים - מחלל שם ה' הוא בניאוץ ובכלימה. מי שאינו מתיר ליהודים לגור בכל מקום ובכל אתר בא"י, ומי שכובל את ידיהם של יהודים ומונע מהם לנקום את נקמת בני ישראל ונקמת ה' בגוים המחרפים ומגדפים את ה' ואת משיחו - מחלל שם ה' הוא, ומחלל הוא את הנס הגדול ואת הגשמת החלום האדיר שנתן לנו הקב"ה בהתחלת הגאולה ובעקבתא דמשיחא. ומי שרואה את תחיית א"י והקמת מדינה יהודית, ומבין שאפשר להסתלק מטומאות הגוים והגלות ולעלות לא"י בקלות כדי לחיות בארץ הקודש; ומי שיודע שהקב"ה פתח את הפרק האחרון של קיום העולם, המתקרב לסוף האלף הששי, ומתחיל לקדש את שמו המחולל בגוים על ידי החזרת ישראל לארצו, ובכך מתכונן למחוק ולחסל את הגלות המסמלת את חילול שמו - מי שיודע זאת ובכל זאת נשאר בתוך הטומאה, הגוים ושקוציהם, ומואס את ארץ חמדה, הוא מחלל את שם ה', ואת ארצו החביבה. וכאשר כל אלה [[שנב]] נעשים מתוך פחד ואימה מן הגוים, או מתוך חששות וספקות לגבי הפרנסה או הסכנה בא"י, האדם מפגין בזה חוסר אמונה מוחלט בה' אלקי ישראל, כמלך מלכי המלכים, כל יכול, ואין חילול השם יותר מביש ומשפיל, כי הרי זה גובל בכפירה. אך לא יועילו כל הנסיונות לברוח מהתפקיד ומהייעוד ומהאתגר שהקב"ה הניח על צוארנו כעול משמח ויקר.

הפרק האחרון התחיל. הספר נפתח, והיד רושמת, והפרק האחרון של קיום העולם נכתב, והגאולה מתקרבת, "וינועו אמות הספים מקול הקורא" השואל: "בעתה" או "אחישנה"?

[[שנג]]