פרק ל- משיח בן יוסף (א)

פרק ל

משיח בן יוסף (א)

רבנו סעדיה גאון בספרו הגדול האמונות והדעות (המאמר השמיני פרק ה) כתב: "כבר ידענו שאם תשובתנו לא תהיה שלמה נישאר עד שישלם הקץ, וכאשר ישלם הקץ ולא נשוב אפשרי שתהיה הישועה ואנחנו חוטאים. וכיון שארך הזמן ולא שבנו יחזירנו בלי תשובה, ויהיה זה בהופעת הגואל, אלא שמסורת הנביאים קבלה שיבואו עלינו צרות ומצוקות שעל ידם נבחר לשוב ונזכה לישועה. והוא מאמר קדמונינו (סנהדרין צז:), 'אם ישראל עושין תשובה נגאלין, ואם לאו הקב"ה מעמיד להן מלך שקשין גזירותיו מהמן והן עושין תשובה ונגאלין'. ואמרו עוד, כי סיבת הדבר תהיה עמידת איש מזרע יוסף בהר הגליל ויתקבצו אליו שרידי אנשים מן האומה, ויהיו פניו אל הבית המקודש אחר שכבר החזיקו בו הרום [אדום], וישב בו זמן מסויים, ואחר כך ילחם בו איש שמו ארמליוס, וילחם בהם ויכבוש את העיר ויהרוג ויִשְבה וישמיד, ויהיה האיש אשר מזרע יוסף בכלל ההרוגים, ותבוא על האומה צרה גדולה באותו הזמן, והקשה שבכולן קלקול היחסים בינם ובין כל הממלכות, עד שיגרשום אל המדברות וירעבו ויתענו, ומחמת מה שיעבור עליהם יצאו רבים מהם מן הדת וישארו הנשארים המזוקקים, ואז יתגלה להם אליהו הנביא ותבוא הישועה".

בהמשך מביא רס"ג פסוקים לראיה לדבריו; וכראיה לכך שרק שרידים מעטים ילכו עם משיח בן יוסף, כותב רס"ג: "ושהאחדים מן האומה יתקבצו אליו לא רבים, כאמרו (ירמיהו ג:יד): 'ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון'". ונראה שיש עוד ראיה לכך מפדר"א (פרק לב), ששם נאמר: "מה עשה יעקב אבינו? אחז בעקב עֵשָו להפילו, שנאמר (בראשית כה:כו): 'וידו אֹחזת בעקב עֵשָו'. מכאן אתה למד שאין בני עֵשָו נופלים עד שיבא שריד מיעקב ויקצץ רגליו של עֵשָו...". אשר לדבריו שהגאולה תתחיל בגליל, אפשר למצוא רמז לזה בדברי חז"ל (סנהדרין צז. וסוטה מט:): "דור שבן דוד בא בו, בית הוועד יהיה לזנות והגליל יחרב".

הרמב"ן כתב על משיח בן יוסף (שמות יז:ט): "כי עמלק מזרע עֵשָו וממנו באה אלינו המלחמה בראשית הגוים. ומזרעו של עֵשָו היה לנו הגלות והחורבן האחרון, כאשר יאמרו רבותינו שאנחנו היום בגלות אדום, ממנה ניוושע לעולם, כאשר אמר (עובדיה פסוק כא) 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עֵשָו והיתה לה' המלוכה'. והנה כל אשר עשו משה ויהושע עמהם בראשונה, יעשו אליהו ומשיח בן יוסף עם זרעם, על כן התאמץ משה בדבר". הרי לפנינו הסיבה לכך שהנצחון הגשמי והחומרי נגד גוג והגוים במלחמה האחרונה, שהיא מלחמה נגד הקב"ה, בחירוף וגידוף, כמו מלחמת עמלק, יהיה ע"י משיח בן יוסף, מזרעו של אפרים ויהושע: כי המלחמה הראשונה של עמלק, שפתחה בחילול השם, תהיה הדוגמה למלחמה האחרונה שתחסל את חילול השם לנצח.

עניינו של משיח בן יוסף מוזכר בדברי חז"ל, ועל אף שגילו טפח וכיסו טפחיים, מ"מ מסרו לנו את המסור בידיהם, שלפני ביאת משיח בן דוד, יבוא משיח בן יוסף ויילחם את מלחמות ה' בעת הגאולה, ויתקן את המצב החָמרי של ישראל, בזה שיילחם את מלחמותיהם נגד הגוים, ומשיח בן דוד ישלים את הגאולה הרוחנית. [[שצז]] יוצא מזה, שהאתחלתא דגאולה, היינו השלב שלפני סיום הגאולה, לפני קבלת עול מלכות הקב"ה ע"י כל הגוים שישרדו, היא תקופתו של משיח בן יוסף. ולא מצאתי גוף טוב לברר ולחדד את עניינו של משיח בן יוסף, מאשר ספר קול התור מאת תלמידו של הגר"א, הגאון המקובל הרב הלל משקלוב, המוסר שם את דברי הגר"א על תקופת הגאולה ועל משיח בן יוסף. הגר"א, אשר לא קמו כמוהו בישראל אלא יחידי סגולה מאז החורבן והגלות, מכנה את משיח בן יוסף "משיחא דאתחלתא". וראוי להביא לפניך כבר עכשיו, ידידי, קצת מדברי הספר, שבהם נקבעים כללים חשובים ויסודיים בענין משיח בן יוסף.

אומר קול התור (א:ב): "על פי רבינו הגר"א, כל עבודת קיבוץ גלויות, בנין ירושלים והרחבת ישוב ארץ ישראל להחזרת השכינה, כל עקרי העבודה (בנין ונטיעה) וכל פרטיה ופרטי פרטיה, נאחזים ביעודו ובתפקידו של משיחא דאתחלתא, משיח הראשון, משיח בן יוסף, שהוא הכח הניסי המסייע לכל פעולה הנעשית באתערותא דלתתא על דרך הטבע, כי משיח בן יוסף מארץ ומשיח בן דוד משמים". עוד הוא כותב (פרק ב חלק ב:א): "שני משיחי הדורות הם הכוחות הנסיים המחזיקים את קיום ישראל וחיזוקם בכל ימי הגלות והמסייעים הנסיים בעקבות משיחא, משיח בן יוסף הוא הכח הנסי לקיום וחזוק הגשמי ומשיח בן דוד הוא כח הנסי לקיום הרוחני של ישראל בכלל ובפרט. תפקידי שני משיחי הדורות הם בהרבה בחינות כמבואר בחיבורי רבינו ז"ל... שני המשיחים משתתפים ומסייעים זה לזה, משיח בן יוסף בסוד 'עוד יוסף חי' (בראשית מה:כו) ומשיח בן דוד בסוד 'דוד מלך ישראל חי וקיים' (ראש השנה כה.), הם חיים וקיימים בכל דור ודור ופועלים בתפקידיהם ומשפיעים זה לזה כל אחד מכוח וסגולת תכונתו וזקוקים זה לזה. בלעדי שפע כוחם וגבורתם והגנתם לא יוכלו ישראל להתקיים אף רגע אחד ח"ו, רק שהם נסתרים בכוחותיהם ובדמותם בתחנונים כל זמן שבעוה"ר ישראל ושכינתא בגלותא...".

דבר גדול נאמר כאן, והוא מוכיח את דברינו לעיל, שגאולתנו מגלות זו היתה יכולה לבוא בכל יום ובכל עת משעת חורבן הבית אילו היו ישראל מבינים איך לחזור בתשובה. משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, שניהם מזומנים בכל דור ודור ומחכים רק שישראל יעשו פעולה של תשובה ע"י בטחון ואמונה, כפי שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קמה:יח): "קרוב ה' לכל קֹראיו לכל אשר יקרָאֻהו באמת". הרי שני דברים: ראשית, כאשר ישראל מתקרבים אליו, הוא קרוב להם וגואלם, ושנית, ישראל חייבים לקרוא קודם, ובאמת, ואז הוא מושיעם. וכן נאמר (ישעיהו נו:א): "כי קרובה ישועתי לבוא", כלומר, הישועה קרובה כל יום אם רק תפעלו כהוגן. אך עת הקירוב מוגבלת, ואם יבוא עת קץ, ועוד לא זכו ישראל לגאולה של "אחישנה", עובר זמן קירבת ה' וקירבת הגאולה של "אחישנה", ורק ביסורין של "בעתה" ייגאל ישראל. ועל זה זועק הנביא (ישעיהו נה:ו): "קְרָאֻהו בהיותו קרוב", כי כאשר יעבור זמן הקירבה יגיע רק זמן הקְרָב. וכמו שכתבנו לעיל, לא בכדי קבע הקב"ה בלשון הקודש בשורש אחד את המלים "קירבה" ו"הקרבה", ובא ללמד שרק מי שמקריב קרבן, מתקרב לה'. גאולת "אחישנה" אינה יכולה לבוא ללא הקרבה, מסירות נפש של בטחון ואמונה.

עוד אומר קול התור (פרק ב חלק א:לט): "'ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו' (בראשית מב:ח) - וזוהי אחת מתכונותיו של יוסף ולא רק בדורו כי אם בכל דור ודור, אשר הוא, משיח בן יוסף, מכיר את אחיו והם לא מכירים אותו, ומעשה שטן הוא המסתיר את תכונותיו של משיח בן יוסף שאין מכירין בעקבות משיחא וגם מזלזלים בהם בעוה"ר... כי לולא זאת היה כבר קץ לצרותינו. ואילו ישראל מכירים את יוסף, היינו עקבות דבן יוסף משיחא שהם קיבוץ גליות וכו' היינו נגאלים כבר בגאולה שלמה". [[שצח]] ובענין זה הוא ממשיך שם (אות קג) ואומר: "'עקבות משיחך' (תהלים פט:נב) - בפסוק 'אשר חרפו עקבות משיחך'. כל עקבות משיחא ביעודו של משיח הראשון משיח בן יוסף, וכנודע אויבי ה' ואויבי ישראל צוררים את כל הפעולות של אתחלתא דגאולה שבעקבות משיחא. וע"ז נאמר שם: 'אשר חרפו עקבות משיחך'".

הרי עוד לפני שעיַנוּ במקורות חז"ל העוסקים במשיח בן יוסף, כבר נמצאים בפנינו מפה קדוש, רבינו הגר"א, כמה כללים יסודיים, והם:

א. שני משיחים המה, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, כאשר משיח בן יוסף נקרא משיחא דאתחלתא, הפועל בכל הענין הגשמי והשיבה לציון בפועל ולוחם את מלחמות ה', ואילו משיח בן דוד משלים את הגאולה הרוחנית.

ב. שני משיחים אלה נמצאים בכל דור ודור בתוכנו, ואילו הבינו ישראל מה עליהם לעשות כדי להביא את המשיח בבחינת "אחישנה", היתה הגאולה באה מיד ע"י שני משיחים אלה.

ג. משיח בן יוסף, לא רק שאינו ניכר, אלא שישראל מזלזלים באלה שמביאים את האמת של הגאולה ושמסוגלים להיות משיח בן יוסף. ואילו הכירו ישראל את משיח בן יוסף ואת תקופתו באמת, היה משיח בן יוסף מתחיל כבר את הגאולה השלמה בבחינת "אחישנה".

>עתה יש לחקור את מקורות חז"ל בענין משיח בן יוסף. אומרת הגמרא (סוכה נב:): "'וַיַראני ה' ארבעה חָרָשים' [אומנים] (זכריה ב:ג) - מאן נינהו ארבעה חרשים? אמר רב חנא בר ביזנא, א"ר שמעון חסידא: משיח בן דוד, ומשיח בן יוסף, ואליהו, וכהן צדק" (ומצאנו דברים כאלה גם בסדר אליהו רבא פי"ח). עוד אמרו חז"ל (מדרש הגדול, שמות ו:ז): "כנגד ארבעה גאולות עתיד הקב"ה להעמיד לישראל ארבעה גואלין ואלו הן: אליהו, ומשיח בן דוד, ומשיח בן יוסף, וכהן גדול". ועוד אמרו (שיר השירים רבה ב:[יג]ד): "ר' ברכיה בשם ר' יצחק: כתיב 'ויראני ד' ארבע חרשים', ואלו הן: אליהו, ומלך המשיח, ומלכי צדק, ומשוח מלחמה". וכן בפסיקתא רבתי (טו, החודש, דף עה.) נאמר: "אליהו, ומלך המשיח, ומלכי צדק, ומשוח מלחמה". בפי חז"ל מכונה כאן משיח בן יוסף "משוח מלחמה". הסיבה הברורה לכך היא משום שהוא נוצר לצאת למלחמה נגד הגוים ולהתחיל את הגאולה. א"כ, כינוייו של משיח בן יוסף הם: "משיחא דאתחלתא", ו"משוח מלחמה".

עוד אומר המדרש (במדבר רבה יד:א): "ד"א 'לי גלעד ולי מנשה' (תהלים ס:ט) - לפי שיש מחלוקת הרבה על המשוחים, י"א שבעה שנאמר (מיכה ה:ד) 'וַהֲקֵמֹנו עליו שבעה רועים', וי"א שמונה (שם) 'ושמֹנה נסיכי אדם', ואינו אלא מה שמפורש - ארבעה, שנאמר (זכריה ב:ג-ד) 'ויראני ה' ארבעה חרשים, ואומַר, מה אלה באים לעשות, ויאמר לאמר, אלה הקרנות אשר זרו' וגו'. ואלו הן ארבעה חרשים? דוד בא ומפרש: 'לי גלעד' - זה אליהו שהיה מתושבי גלעד. 'ולי מנשה' - זה משיח שעומד מבניו של מנשה, שנאמר (תהלים פ:ג) 'לפני אפרים ובנימין ומנשה' וגו'. 'ואפרים מעוז ראשי' (שם ס:ט) - זה משוח מלחמה שבא מאפרים, שנאמר (דברים לג:יז) 'בכור שורו הדר לו'. 'יהודה מחוקקי' (תהלים שם) - זה הגואל הגדול שהוא בא מבני בניו של דוד".

הפסיקתא רבתי (ח) אומר: "'ושנים זיתים עליה' (זכריה ד:ג) - אלו שני המשיחים, אחד משוח מלחמה ואחד משוח למלך על ישראל. אמר הקב"ה, שלא תהא מעוטה בפניהם, הרי בדברים הללו אני אחפש ירושלים, 'והיה בעת ההיא אחפש [את] ירושלים בנרות' (צפניה א:יב)". נראה לי שכוונת המדרש למה שהבאנו לעיל בשם הגר"א, שבכל [[שצט]] דור מופיעים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, כי לגלות זו אין משך זמן קצוב אלא "היום אם בקולו תשמעו" (תהלים צה:ז), ועל זה אומר הקב"ה: אל תהא אפשרות זו מעוטה בעיניכם, אלא תאמינו בגאולה של "היום" אם אך תפעלו כהוגן, ותחפשו את המשיחים, וכן אני, הקב"ה, אחפש את ירושלים בנרות.

הגמרא אומרת (ב"ב קכג:): "ראה יעקב אבינו, שאין זרעו של עֵשָו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף" (וכן בתרגום יונתן בראשית ל:כה, עיין שם). הכוונה ברורה: תחילת הנפילה של הגוים תהיה ע"י משיח בן יוסף שבא מרחל. וכן אמרו (בראשית רבה צט:ב): "יוסף כנגד מלכות אדום... זה בעל קרנים 'בכור שורו הדר לו' (דברים לג:יז). וזה בעל קרנים 'ועל קרניא עשר די ברֵאשה' וכו' (דניאל ז:כ)...ביד מי מלכות נופלת? ביד משוח מלחמה שהוא בא משל יוסף". וכן אמרו (בראשית רבה עג:ז): "כיון שנולד יוסף, נולד שטנו של עֵשָו... מסורת היא שאין עֵשָו נופל אלא ביד בניה של רחל".

עוד מצאנו, באותו תינוק שהחיה אליהו בנס לאחר שמת (עיין מלכים א יז, ואמרו על זה חז"ל בפרקי דרבי אליעזר לג: "והתפלל [אליהו] לפני הקב"ה ואמר: רבש"ע... עכשיו ילמדו הדורות שיש תחית המתים"), שאומר אליהו רבה (יח): "אמר להן [אליהו לרבנן]: אותו תינוק משיח בן יוסף היה". כמה נפלא המאמר הזה, שאומר שמשיח בן יוסף הוא תינוק שמת ושב לתחיה! נמצא שהוא סמל חי לבטחון ולאמונה שהקב"ה יְחַיה את עם ישראל, כמו שאמר הנביא (הושע ו:ב): "יחיינו מיֹמַיִם, ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו", תחיית מתים של אומה שלמה ממש. וזה הרמז בפסוק שהביא קול התור שם, "עוד יוסף חי": כמו שמשיח בן יוסף קם לתחיה, כך עם ישראל יקום לתחיה, ע"י מי שקם בעצמו לתחיה (וכעין משל זה, ברור הוא המשל של העצמות היבשות, ביחזקאל לז).

כמה וכמה פעמים השתמשו חז"ל בשם "משיח בן אפרים" למשיח בן יוסף. אומר מדרש שוחר טוב (פרק ס): "'לי גלעד ולי מנשה ואפרים מָעוז ראשי יהודה מחֹקקי' (תהלים ס:ט), 'לי גלעד' - אני הוא שעשיתי נס ליפתח הגלעדי, ואני הוא שעשיתי נס לגדעון בן יואש משבט מנשה, והיתה תשועתו תשועת שעה. אבל לעתיד לבא אני מושיעכם על יד משיח בן אפרים, ועל יד משיח בן דוד משבט יהודה. 'ואפרים מעוז ראשי', שקיבל עול המלכות תחילה. ואחר כך 'יהודה מחֹקקי', זה משיח בן דוד". וכן בתרגום יונתן (שמות מ:יא): "מטול יהושע משומשנך רבא דסנהדרין דעמיה, דעל ידוי עתידא ארעא דישראל לאיתפלגא, ומשיחא בר אפרים דנפק מיניה, דעל ידוי עתידין בית ישראל למנצחא לגוג ולסיעיתיה בסוף יומיא" (ועיין גם בתרגום יונתן, שיר השירים ז:ד).

עוד מאמר נפלא ומופלא לגבי משיח בן אפרים, שהוא משיח בן יוסף, מצאנו בפסיקתא רבתי (לו): "באותה שעה התרגשו האומות, אמרו לפניו: רבונו של עולם, מי הוא זה שאנחנו נופלים בידו? מה שמו? מה טיבו? אמר להם הקב"ה: הוא משיח ושמו אפרים משיח צדקי, ומגביה קומתו וקומת דורו [כלומר, מגביה ומקומם את עצמו ואת ישראל משפלותם לקוממיות], ומאיר עיני ישראל ומושיע עמו, ואין כל אומה ולשון יכולה לעמוד בו... וכל אויביו וצריו מתברחים... ואף נהרות פוסקים בים... התחיל הקב"ה מתנה עמו ואומר: הללו שגנוזים הם אצלך, עוונותיהם עתידים להכניסך בעול ברזל, ועושים אותך כעגל הזה שכהו עיניו, ומשנקים את רוחך בעול, ובעוונותיהם של אלו עתיד לשונך לידבק בחיכך, רצונך בכך? אמר משיח לפני הקב"ה: שמא אותו צער שנים רבות הם? אמר לו הקב"ה: חייך וחיי ראשי, שבוע אחת שגזרתי עליך [פירוש: רק עד שנת שבעת אלפים, כי זה הקץ המאוחר ביותר, כמו שהבאנו לעיל מע"ז ט.]. אם נפשך עציבה, אני טורדן מעכשיו. אמר לפניו: רבון העולמים! בגילת נפשי ובשמחת לבי אני מקבל עלי על מנת שלא יאבד אחד מישראל... בכך אני רוצה, בכך אני מקבל עלי... אמרו: שבוע שבן דוד בא בה מביאים [[ת]] קורות של ברזל ונותנים לו [למשיח בן אפרים] על צוארו עד שנכפפה קומתו, והוא צועק ובוכה ועולה קולו למרום. אמר לפניו: רבונו של עולם, כמה יהא כחי? וכמה יהא רוחי וכמה יהא נשמתי וכמה יהיו אברַי? לא בשר ודם אני?... באותה השעה אמר לו הקב"ה: אפרים משיח צדקי, כבר קיבלת עליך מששת ימי בראשית. עכשיו יהא צער שלך כצער שלי, שמיום שעלה נבוכדנצר הרשע והחריב את ביתי ושרף את היכלי והגלה את בנַי לבין אומות העולם, חייך וחיי ראשי, שלא נכנסתי לכסא שלי. ואם אין אתה מאמין, ראה טל שעלה על ראשי... באותה השעה אמר לפניו: רבונו של עולם, עכשיו נתיישבה דעתי, דיו לעבד שיהא כרבו".

כאן למדנו כמה יסודות עולם בענין הגאולה. האחד, שהמשיח שעליו מדובר כאן, שהוא משיח בן יוסף ולא משיח בן דוד, הוא עיקר הגאולה כי היא מתחיל אותה. השני, שהסבל של משיח בן יוסף שסובל כל שנות הגלות, שהקב"ה מענה אותו, הוא כדוגמת עינוי ישראל. השלישי, שסבל זה הוא סבל כפול ומכופל, כי אילו היה ישראל חוזר בתשובה כראוי, היה משיח בן יוסף משתחרר מעינויו והיה הולך ומושיע את ישראל, כך שגם הם וגם הוא היו נגאלים. הרביעי, שמשיח בן יוסף הוא דוגמת הקב"ה, שגם הקב"ה, שכינתו בגלותא, וגם הוא סובל כביכול את חילול השם של שפלות ישראל. החמישי (שנאמר כאן ברמז), שאם לא תגיע הגאולה של "אחישנה", ויבוא הקץ של גאולה "בעתה", של יגון ואסונות, ישלח הקב"ה את משיח בן יוסף למלחמה עם הגוים, כאשר רובא דרובא של ישראל עדיין אינם ראויים לגאולה ואינם מכירים בו ובמשימה שלהם - לחזור בתשובה ע"י מעשי בטחון ואמונה בה' שיקדשו את השם, שזהו סוד ומפתח הגאולה; ואז ילך משיח בן יוסף כמשיחא דאתחלתא להתגרות בעמים עם שרידים מעטים בלבד, ואתחלתא דגאולה תהיה מלוּוה חבלי משיח ואסונות, כמו שאמרנו, ואז גם משיח בן יוסף יפול בתקופה מרה זו של חבלי משיח, עד שיתמו ויתמרקו חטאי ישראל, ויבוא משיח בן דוד.

על נפילת משיח בן יוסף במלחמה עם הגוים, אמרו חז"ל (סוכה נב.): "'וספדה הארץ משפחות משפחות לבד' וגו' (זכריה יב:יב) - ["בנבואת זכריה, ומתנבא לעתיד שיספדו על משיח בן יוסף שנהרג במלחמת גוג ומגוג" - רש"י]... הספידא מאי עבידתיה?... חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג, וחד אמר על יצה"ר שנהרג. בשלמא למ"ד על משיח בן יוסף שנהרג היינו דכתיב (שם:י) 'והביטו אֵלַי את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד'...". ופירש האבן עזרא (זכריה שם): "'ושפכתי' - אשפוך רוח חן ותחנונים על יושבי ירושלים טרם זה תעבור עליהם בתחלה צרה, כי משיח בן יוסף ייהרג, אז יכעס השם וישמיד את כל הגוים הבאים על ירושלים, וזהו 'והביטו אלי' - אז יביטו כל הגוים אלי לראות מה אעשה לאלה אשר דקרו משיח בן יוסף". עוד אומר האבן עזרא (שם יג:ז): "חרב - ותנבא עוד על מלחמות רבות תהיינה בכל הארץ במות משיח בן יוסף".

חובה להדגיש שוב ושוב את ההבדל בין גאולה "בעתה" לבין גאולה של "אחישנה", ולהדגיש שגם במקרא וגם בחז"ל דיברו תמיד על שני תהליכי גאולה שהם שתי אפשרויות, כלומר, שיהיה רק תהליך אחד, ואיזה יהיה? זה תלוי רק בנו. וכן לגבי משיח בן יוסף: כל היגון שלו, וכן מלחמתו כאשר בסופו של דבר יישלח להתחיל את הגאולה, והשאלה אם תהיה מלחמה של כשלון עם שרידים מעטים מישראל בלבד או מלחמה של נצחון מהיר ונהדר, והשאלה אם אכן ייהרג או לא ייהרג - הכל תלוי בגאולה של "בעתה" או "אחישנה", וברירה זאת תלויה רק במעשינו שלנו. ה' ירחם ויתן לנו את הכוונה ואת הכח לעשות את דברו.

[[תא]]

>תקופת הגאולה "בעתה" תהיה תקופה של זעקה גדולה ומרה, שבה יקומו גויי העולם לכלות את ישראל, וכן יקומו "שונאיהם של ישראל", היהודים שכפרו ומאסו בתורת ה', מלכות הזלה ותומכיה, ויכריזו מלחמה נגד תורת ה', וינסו להוציא אותה מן העולם. תהיה עת כפירה וחירוף וגידוף, ואם יבוא הקץ - סוף האפשרות לגאולה של "אחישנה" בזכות ישראל - ותתחיל הגאולה של "בעתה", יבוא משיח בן יוסף להילחם גם נגד הגוים אויבי ישראל, וגם נגד היהודים הכופרים והרומסים את תורת ה' תחת רגליהם, רח"ל.

כך מביא בקול התור (פרק ב, חלק ב:ב) את דברי הגר"א, פה קדוש: "תכלית עבודתנו בקיבוץ גלויות היא הקמת אנשי אמנה לשם יחוד שני המשיחין בשערי ירושלים להחזרת השכינה תכלית הגאולה גאולת האמת וקידוש השם. עפ"י רבנו הגר"א ז"ל עלינו לבוא לעזרת ה' בגבורים, הני תרי משיחא, וללמוד היטב כל הבחינות ותפקידיהן על דרך המעשה. התפקיד הכללי של שני המשיחין, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, יחד, בכל הדורות, הוא הגנה ומלחמה נגד שלשת ראשי הקליפות, עֵשָו, ישמעאל וערב רב. תפקידו המיוחד של משיח בן יוסף נגד עֵשָו קליפת השמאל, ותפקידו המיוחד של משיח בן דוד נגד ישמעאל קליפת הימין, ושניהם יחדיו נגד עֵשָו וישמעאל שהם שור וחמור דטומאה. ההזדווגות של עֵשָו וישמעאל הוא ע"י ארמילוס שר הערב רב, ויכולה להחריב את ישראל ואת כל העולם רח"ל. עיקר השאיפה של הערב רב הוא לזווג את עֵשָו וישמעאל ולהפריד בין שני המשיחין, וכאן ובזה עיקר עבודתנו ומלחמתנו אנו, לשבר ולמגר את כח הערב רב, קליפת ארמילוס הרשע, מישראל, הערב רב הוא שונאנו הכי גדול, הוא המפריד בין שני המשיחין. קליפת הערב רב פועלת רק בדרך של אחיזת עינים ובעקיפין. לכן המלחמה בערב רב היא המלחמה הכי קשה ומרה, ועלינו להתגבר בכל שארית כוחנו במלחמה זו, וכל מי שאינו עוסק בפועל במלחמה נגד הערב רב נעשה ממילא שותף לקליפת הערב רב ויהיה מי שיהיה, מוטב לו שלא נברא. עיקר הכוח של הערב רב הוא בשערי ירושלים וביחוד אפתחא דקרתא שעל קו הבינים המערבי".

הערב רב הם החלק של עם ישראל שפניו מועדות למלחמה נגד הקב"ה ונגד האמת והאמונה של תורת ה'. יש לנו אִתם מלחמת חרמה ללא פשרות, ואת זה הדגיש הגר"א בקריאתו למלחמת קודש נגד הערב רב. מה שאמר שכל מי שאינו עוסק בפועל במלחמה נגד הערב רב נעשה שותף לו ומוטב לו שלא נברא, כוונתו היא להזהירנו נגד הסילוף של סובלנות ואהבת חינם שהן עיקר המכשולים במלחמה זו. אלא, אומר הגר"א, תפקידנו הוא לעזור למשיחינו ביעודם ובתפקידם, ותפקידו של משיח בן יוסף שוב הודגש שם (פרק א:ו): "יעודו הכללי של משיח בן יוסף הוא בשלשה דברים: גילוי רזי התורה, קיבוץ גלויות, וביעור רוח הטומאה מן הארץ". מי שאינו משתתף בזה, מחזק את ידיהם של אלה שחוסמים את הדרך לגאולה של "אחישנה" ובכך מביאים עלינו אסונות ויגון וחורבן רח"ל. מי שמסרב להילחם נגדם שופך דמים הוא.

>יוצא מסוגית משיח בן יוסף, משיחא דאתחלתא ומשיח מלחמה:

א. הקב"ה כבר הכין מימי בראשית את המשיח (כלומר, שני המשיחין), כמו שאמרו חז"ל (פסיקתא רבתי לו): "מהו 'באורך נראה אור' (תהלים לו:י)? איזה אור שכנסת ישראל מצפה, זה אורו של משיח, שנאמר (בראשית א:ד) 'וירא אלקים את האור כי טוב'. מלמד שצפה הקב"ה במשיח ובמעשיו קודם שנברא העולם, וגנזו למשיחו לדורו תחת כסא הכבוד שלו. אמר השטן לפני הקב"ה, [רבונו של עולם אור שנגנז תחת כסא הכבוד שלך למי. א"ל למי שהוא עתיד להחזירך ולהכלימך בבושת פנים. א"ל], רבונו של עולם, הראהו לי. [[תב]] אמר לו, בא וראה אותו. וכיון שראה אותו נזדעזע ונפל על פניו ואמר, בודאי זהו משיח שהוא עתיד להפיל לי ולכל שרי אומות העולם בגיהנום...". ואת המשך המדרש הבאנו לעיל, וז"ל: "באותה שעה התרגשו האומות, אמרו לפניו: רבונו של עולם, מי הוא זה שאנחנו נופלים בידו? מה שמו? מה טיבו? אמר להם הקב"ה: הוא משיח, ושמו אפרים משיח צדקי". הרי שמשיח בן יוסף כבר הוכן קודם בריאת העולם, וא"כ בודאי גם משיח בן דוד הוכן מאז.

ב. משיח בן יוסף הוא משיחא דאתחלתא, שפותח את הגאולה ע"י זה שהוא נלחם בגוים. הוא מתחיל את הגאולה החומרית שבלעדיה אין גאולה רוחנית, והיא קיבוץ גלויות, כיבוש הארץ ומלחמה עם הגוים כיָאה למשוח מלחמה.

ג. משיח בן יוסף מוחזק ביסורים כל זמן שישראל בגלות וביסורים, והוא סמל לאפשרויות של גאולה של "בעתה" או של "אחישנה". אם ישראל היו חוזרים בתשובה ע"י מעשים המוכיחים בטחון ואמונה ובכך מקדשים שם שמים, היה הקב"ה גואל את משיח בן יוסף והוא היה מתחיל את גאולת ישראל. משיח בן יוסף מוכן ונוכח בכל דור ודור, כי גם הגאולה מגלות זו מוכנה ועומדת להתגשם בכל דור ודור.

ד. אם ישראל יזכו לכך ע"י המעשים הנכונים של תשובה, תסתיים מלחמת משיח בן יוסף בנצחון מהיר ונהדר ללא חבלי משיח, כי ע"י מעשים של בטחון ואמונה בה' - דהיינו ללא חשש מתגובת הגוים - יהיה ישראל מוכן להכירו וללכת אחריו. גאולה זו תהיה בהדר ובגאון ובתפארת ש"עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו" (ישעיהו סד:ג).

בענין זה אמרו חז"ל (פסיקתא רבתי לז): "'שוש אשיש בה', תגל נפשי באלקי, כי הלבישני בגדי ישע, מעיל צדקה יעטני, כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה' (ישעיהו סא:י) - זהו שנאמרה ברוח הקודש ע"י ירמיה: 'אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדיו והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם' (ירמיהו לא:יב). כנגד מי אמרו ירמיה למקרא הזה? לא אמרו אלא כנגד ימות המשיח, שעתיד הקב"ה להשפיע טובות גדולות על ישראל, שנאמר (תהלים לא:כ): 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם'. מלמד שעתידים אבות העולם לעמוד בניסן, ואומרים לו, אפרים משיח צדקנו, אף על פי שאנו אבותיך אתה גדול ממנו, מפני שסבלת עוונות בנינו, ועברו עליך מדות קשות שלא עברו על הראשונים ועל האחרונים, והיית שחוק ולעג באומות העולם בשביל ישראל, וישבת בחושך ואפילה ועיניך לא ראו אור, וצפד עורך על עצמך וגופך יבש היה כעץ, ועיניך חשכו מצום וכחך יבש כחרס. כל אלו מפני עוונות בנינו. רצונך יהנו בנינו מטובה זו שהשפיע הקב"ה לישראל? שמא בשביל צער שנצטערת עליהם ביותר וחבשוך בבית האסורים אין דעתך נוחה מהם? אומר להם, אבות העולם, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם ובשביל בניכם ולכבודכם ולכבוד בניכם, שיהנו מטובה זו שהשפיע הקב"ה להם לישראל. אומרים לו אבות העולם, אפרים משיח צדקנו, תנוח דעתך שהנחת דעת קונך ודעתנו. אמר רבי שמעון בן פזי, באותה שעה מגביהו הקב"ה למשיח עד שמי השמים, ופורש עליו מזיו כבודו, מפני אומות העולם, בפני הפרסיים הרשעים. אומר לו, אפרים משיח צדקנו, הוי דיין על אלו ועשה בהם מה שנפשך חפיצה, שאלמלא רחמים שגברו עליך ביותר כבר איבדוך מן העולם ברגע אחד, שנאמר (ירמיהו לא:יט) 'הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכֹר אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאם ה''. למה 'רחם ארחמנו', שני פעמים רחמים? אלא 'רחם' בשעה שהיה חבוש בבית האסורים, שבכל יום ויום היו אומות העולם מחרקין שיניהם ומרמזים בעיניהם ומנענעים בראשיהם ומפטירים בשפתותיהם, שנאמר (תהלים כב:ח) 'כל רֹאַי יַלעִגו לי [יַפטירו] בשפה יניעו ראש', 'יבש [[תג]] כַחרשֹ כחי ולשוני מֻדבק מַלקוחָי ולעפר מות תִשפתֵני' (שם:טז), ושואגים עליו כאריות, שנאמר (שם:יד-טו) 'פצו עלי פיהם אריה טורף ושואג כמים נשפכתי והתפרדו כל עצמותי, היה לבי כדונג נמס בתוך מעי', ונוהמים עליו כאריות ומבקשים לבלעו, שנאמר (איכה ג:מו-מז) 'פצו עלינו פיהם כל אויבינו פחד ופחת היה לנו השאת והשבר'. 'ארחמנו', בשעה שהיה יוצא מבית האסורים, שלא מלכות אחד ולא ב' מלכיות ולא שלשה מלכיות באים עליו, אלא מאה וארבעים מלכיות מקיפות אותו, ואומר לו הקב"ה, אפרים משיח צדקי, אל תירא מהם, כי כל אלו ברוח שפתיך ימותו, שנאמר (ישעיהו יא:ד) 'וברוח שפתיו ימית רשע'. מיד הקב"ה עושה לו למשיח שבע חופות של אבנים טובות ומרגליות... ומחבקו הקב"ה בפני הצדיקים ומכניסו לחופה ורואים אותו כל הצדיקים. אמר להם הקב"ה לצדיקים: צדיקי עולם, עדיין לא נטל אפרים משיח צדקי חצי צערו. עדיין יש לי מידה אחת שאני נותן לו שלא ראתה עין מעולם, שנאמר 'עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו'. באותה השעה קורא הקב"ה להם לרוח צפונית ולרוח דרומית, אומר להם, בואו, כבדו ורבצו לפני אפרים משיח צדקי בכל מיני בשמים של גן עדן, שנאמר (שיר השירים ד:טז) 'עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו, יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו'. לכך נאמר 'אז תשמח בתולה' וגו'. דבר אחר: 'שוש אשיש', 'שוש' - בימות המשיח. 'אשיש' - במפלתה של רומי הרשעה. 'תגל נפשי באלוקי' - זו מלחמת גוג ומגוג".

הארכנו בזה כדי להבהיר לעם המוכה בשגעון ובעוורון ובתמהון לבב, כמה גדולה יכולה להיות הגאולה של "אחישנה" אם רק נהיה ראויים לה. איזה בר דעת לא היה מוכן להחליף גאולה של יסורים ושואות וזוועות וחבלי משיח רח"ל, בגאולה של הדר ותפארת? אך גאולה כזאת לא תוכל לבוא כל זמן שישראל סומכים על גוים ואין להם בטחון מלא בהקב"ה. היא לא תבוא כל זמן שישראל מחללים את השם בסירובם לגרש מא"י את הישמעאלים המחרפים והמגדפים שם שמים, וכל זמן שהר הבית נשאר גוב לשועלים ישמעאלים והזרים הקרבים לא יומתו או יגורשו. כל זמן שישראל מפחדים מבשר ודם ומשום כך מסרבים לקיים מצוות ומעשים מחשש לתגובת הגוים, לא תיתכן גאולה בבחינת "אחישנה", כי הרי אין גאולה של קידוש השם יכולה להגיע תוך ויתור ישראל על חילול השם.

ה. אם לא יזכה ישראל לגאולה של "אחישנה", והקץ יעבור ותגיע גאולה של "בעתה", ישחרר הקב"ה את משיח בן יוסף, אך זאת רק על מנת שילך למלחמה מלווּה ביסורים ובאסונות ובזוועות, וגם יפול בה. רק מעטים ילכו אחריו, ואילו רובו המכריע של ישראל יזלזלו בו ויתנגדו לו, והערב רב של מלכות הזלה שישלטו יֵצאו גם הם נגדו (ולפי הגר"א, ארמילוס הוא ראש הערב רב, והוא יהרוג את משיח בן יוסף). תהיה מפלה גדולה באתחלתא דגאולה זו, אך היא תסלול את הדרך לגאולה הסופית של משיח בן דוד.

ו. בין שתבוא הגאולה בגדר "בעתה" ובין בגדר "אחישנה", ילך משיח בן יוסף ויפעל בכיוון של קידוש השם, דהיינו בכיבוש ירושלים והר הבית, ויעשה דברים שירגיזו את הגוים, ויעשם ללא פחד מהגוים. דוקא מעשיו אלה המקדשים שם שמים יביאו את הגאולה האחרונה, בזה שכל העמים יֵצאו נגד ישראל, וישראל יהיה לבד ללא עזרה אלא מאביו שבשמים. רק כך נוכל להגיע לגאולה הסופית ע"י קידוש השם אמיתי - הקב"ה מול העולם כולו.

>אמרו חז"ל (פסיקתא רבתי לז): "'כי הלבישני בגדי ישע' (ישעיהו סא:י) - ז' לבושים לבש הקב"ה מיום שנברא העולם עד שיפרע מאדום הרשעה. כשברא העולם לבש [[תד]] הוד והדר, שנאמר 'הוד והדר לבשת' (תהלים קד:א). כשנגלה לנו על הים לבש גאות, שנאמר 'ה' מלך גאות לבש' (שם צג:א). וכשנתן את התורה לעמו לבש עוז, שנאמר 'ה' עוז לעמו יתן' (שם כט:יא). כשנפרע מן הכשדיים לבש נקמה, שנאמר 'וילבש בגדי נקם' (ישעיהו נט:יז). כשעתיד למחול עוונותיהם של ישראל ילבש לבוש לבן, שנאמר 'לבושיה כִתלַג חִוָר' (דניאל ז:ט). ובשעה שהמשיח נגלה לובש לבוש צדקה, שנאמר 'וילבש צדקה כשריָן' (ישעיהו שם), וילבש לבוש אדום שנאמר 'מדוע אדום ללבושיך' (שם סג:ב), זו נקמת אדום. באותה השעה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם, לבוש נאה שלבשת נאה לך מכל לבושים הראשונים שלבשת, שנאמר 'זה הדור בלבושו' (שם:א)". וממשיך הפסיקתא: "'כחתן יכהן פאר' (ישעיהו סא:י) - מלמד שמלביש הקב"ה לאפרים משיח צדקנו לבוש שזיוו הולך מסוף העולם ועד סופו, וישראל משתמשין לאורו, ואומרים, אשרי שעה שבה נברא, אשרי הבטן שממנו יצא, אשרי הדור שעיניו רואות אותו, אשרי עין שחיכתה לו, שמפתח שפתיו ברכה ושלום, ושיחתו נחת רוח, והרהור לבו בטח ושאנן, אשרי עין שזכתה בו, שמלל לשונו סליחה ומחילה לישראל, תפלתו ריח ניחוח, תחינתו טהרה וקדושה, אשרי אבותיו שזכו לטוב העולם הגנוזים לנצח".

וכן (שם לו): "שנו רבותינו, בשעה שמלך המשיח נגלה, בא ועומד על הגג של בית המקדש, והוא משמיע להם לישראל, ואומר להם: ענווים, הגיע זמן גאולתכם, ואם אין אתם מאמינים, ראו באורי שזרח עליכם, שנאמר (ישעיהו ס:א) 'קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח'. ועליכם בלבד זרח ולא על אומות העולם, שנאמר (שם:ב) 'כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה'. באותה השעה מבהיק הקב"ה אורו של מלך המשיח ושל ישראל, וכל אומות העולם בחושך ואפילה, והולכים כולם לאורו של משיח ושל ישראל, שנאמר 'והלכו גוים לאורך ומלכים לנֹגה זרחך' (שם:ג), ובאים ומלחכים עפר מתחת רגליו של מלך המשיח, שנאמר 'ועפר רגליך יְלַחֵכו' (שם מט:כג). ובאים כולם ונופלים על פניהם לפני משיח ולפני ישראל, ואומרים להם, נהיה לך ולישראל עבדים. וכל אחד ואחד מישראל לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים, שנאמר (זכריה ח:כג): '[בימים ההמה] אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף [איש] יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלקים עמכם'".

[[תה]]