פרק לד- חיסול הגלות

פרק לד

חיסול הגלות

דוד המלך ע"ה אמר (תהלים קה:כה): "הפך לבם לשנוא עמו, להתנכל בעבדיו". ואמרו על כך חז"ל (מדרש תהלים קה:ח): "אתמול 'והקול נשמע בית פרעה' וגו' (בראשית מה:טז), ועכשיו 'הפך לבם לשנוא עמו'...". כוונת הכתוב והמדרש היא, שבני ישראל הגיעו למצרים על פי הזמנת המצרים, ונתקבלו על ידם בזרועות פתוחות, כמו שאמר פרעה (בראשית מה:יח,כ): "וקחו את אביכם ואת בתיכם ובאו אלי ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים ואִכלו את חֵלב הארץ... ועינכם אל תחוס על כליכם כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא". וכן (שם מז:ו): "ארץ מצרים לפניך היא, במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך...". ובכן, מה נאמר אח"כ? "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" (שם:כז). וכבר הבאנו את דבריו הגדולים של הכלי יקר על הפסוק הזה: "וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלשת ימי אפילה". ובפסוק נאמר (שמות ו:א): "עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו", ופירש רש"י שם: "על כרחם של ישראל יגרשם". והרשב"ם שם פירש: "בעל כרחם של ישראל יגרשם לסוף מארצם".

בני ישראל השתקעו בארץ מצרים והעמיקו שם שרשים ופרו ורבו והתעשרו, ומתוך שלוותם פרקו עול ורצו להיות כמצריים, כמו שאמרו חז"ל (תנחומא ישן, שמות ו): "'ותמלא הארץ אותם' (שמות א:ז) - שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקיסאות מהם...". וכן בשמות רבה (א:ח): "'ויקם מלך חדש' (שמות א:ח) - רבנן פתחין פתחא להאי קראי 'בה' בָגָדו כי בנים זרים ילדו, עתה יאכלם חודש את חלקיהם' (הושע ה:ז), ללמדך - כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצריים... וכיון שעשו כן, הפך הקב"ה האהבה שהיו המצריים אוהבין אותן לשנאה, שנאמר (תהלים שם) 'הפך לבם לשנוא עמו...', לקיים מה שנאמר 'עתה יאכלם חודש את חלקיהם'. 'מלך חדש', שעמד וחידש עליהם גזירותיו".

כאן אנו רואים את התהליך התמידי של ישראל בגלות: הקב"ה גוזר עליהם גלות בגלל סיבה מסוימת, לא ח"ו כדי שישתקעו שם, אלא כדי לגמור תפקיד מסוים, היינו לרצות עונש, או כמו במצרים - לפרסומי ניסא ולקידוש השם בגאולתם, והמה "לשואה יבקשו נפשם" (על פי תהלים סג:י), ולא ידעו את דרכיו ואת כוונותיו, והשתקעו בגלות להנאתם ולטובתם. כך היה בגלות הראשונה במצרים, וכך בבבל, וכך בכל גלות וגלות, שהיתה להם לבית מחסה, והפכה בעיניהם העיוורות לבית של ממש, ביתם וארצם.

משום כך, הוצרך הקב"ה בעת קץ לגרשם מהגלות ביד חזקה ובעל כרחם, כדברי חז"ל שהבאנו לעיל על הפסוק (בראשית ח:ט) "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה", וז"ל (בראשית רבה לג:ו): "אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת, ודכוותה (איכה א:ג): 'היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח' - אילו מצאה מנוח לא היו חוזרים. ודכוותה (דברים כח:סה): 'ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח [לכף רגלך]' - הא אילו מצאה מנוח לא היו חוזרים". ישראל היו בנים סוררים ומורים, שמאסו בארץ חמדה, ופנו [[תיט]] עורף לארץ הקודש והקדושה, ובָזו לצו האלוקי של ישיבת ארץ ישראל, וביקשו לישב בשלוה בגוים ולהיות אזרחים בארצם של הגוים. על כן באו עלינו כל הצרות והיגון והשואות, שאינם אלא כעסו וזעמו של מלך שמעניש את עבדו שברח ממנו לע"ז ולטומאת בית העלמין, כאשר האפשרות לחזור לבית אדונו, למקום שבו מצוּוה הוא לשבת, פתוחה לפניו.

עצם הישיבה בגלות, ולוּ הנוחה והשלֵוה ביותר, תחת אדנות וריבונות הגוים, סמוכים על שולחנם, על טובתם, על נדיבותם ועל סובלנותם, אינה אלא חילול השם, והמרת אדנותו של הקב"ה בזו של הגוי. חילול השם הוא ליהפך מבעל בית בא"י, לדייר ומיעוט החייב לגוי את הגנתו ואת הבטחת עתידו. והרי רק בא"י ייתכנו מלכות ה' וקידוש שמו. על הפסוק (שמות טו:יח): "ה' ימלוך לעולם ועד", כתב הרשב"ם: "לאחר שתתישבו בא"י, תיוודע מלכותו של הקב"ה בכל המלכיות". מקור הטומאה והתרבות הזרה היא הגלות. היא מקום המוצָא של השפעת ההתגויות והתרבות הזרה על עם טהור וקדוש, היא ראשית השחתתו. ועל כל זה לעגו הגוים, וחיללו את שם ה', כמו שנאמר (יחזקאל לו:כ): "ויחללו את שם קדשי באמור להם: עם ה' אלה, ומארצו יצאו".

על כן הוציא הקב"ה את עם ישראל בעל כרחם ממצרים, ואלה שלא רצו לצאת מתו בשלשת ימי האפילה. על כן, החריב הקב"ה גלויות אחר גלויות, כלה בחלק גדול של גלות ימינו, כמו שראינו אך לפני זמן קצר, רח"ל. כך יעשה הקב"ה גם בתקופתנו זו, תקופת הגאולה "בעתה", אם לא נתחזק ונאזור אומץ לקיים את מצות אלקי הארץ - "עֲלֵה רֵש, כאשר דִבר ה' אלקי אבֹתיך לך, אל תירא ואל תֵחָת" (דברים א:כא).

הרי אין ברירה: הגלות תחוסל, וישראל יֵצאו ממנה, או מרצון ובברכת ה', כמו שנאמר (ירמיהו ל:י): "ושָב יעקב ושָקַט ושאנן ואין מחריד", או ח"ו, אם יקשה עורף ויתעקש להיות "כגוים, כמשפחות הארץ", בתוך הגלות, אזי "חי אני נאֻם ה'... והוצאתי אתכם מן העמים... ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה" (יחזקאל כ:לג-לד), שיפלו על הרי הגוים בבית גלותם רבים רבים מישראל ח"ו, ורק שרידים יברחו באימה מתוך בית העלמין הגלותי. גלות אחרונה זו וגאולתה, כגלות ראשונה וגאולתה: כמו ששם כאשר הגיעה עת פקידה לא נתן הקב"ה לישראל להישאר בגלות, כך גם כאן. אמרו חז"ל (מדרש הגדול, בראשית נ:כד): "'ואלקים פקֹד יפקֹד אתכם' - בישרן בשתי פקידות, 'פקוד' - בימי משה, 'יפקוד' - לימות המלך המשיח".

קול התור (פרק ראשון אות י) מביא את דברי פה קדוש, הגר"א: "עפ"י הכתוב (יואל ג:ה) 'בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה... ובשרידים אשר ה' קורא'. וציון בטוריא דמשיח בן יוסף עפ"י המדרש תנחומא, מה שאירע ליוסף אירע לציון. ורבנו רמז זה גם במלת 'בשרידים' בחושבנא 'משיח בן יוסף', שעל ידו קיבוץ גליות עפ"י רבנו, ובמידה שיגדל קיבוץ גליות יתגבר הסט"א, ואז תוסיף גם קטיגוריה נגד אלה שאינם מחזיקים בקיבוץ גליות אחר שנפתחה האתחלתא בזה, כי אז תהיה פליטה בציון ובירושלים ובשרידים וד"ל. ועל זאת דאג רבנו מאד". אין לך תוכחה מגולה מזה, כי הרי קול הפקידה והפקודה של "יפקוד אתכם" "נשמע בארץ" ובגלות גם יחד, ואין מקשיב ואין שומע כי אם "אחד מעיר ושנים ממשפחה".

הנה חז"ל אמרו (פסיקתא רבתי לד): "'גילי מאד בת ציון... הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור' (זכריה ט:ט)... והקב"ה מכריז להם לכל צדיקי דור ודור, אמר להם: צדיקי עולם, אע"פ שדברי תורה צריכים הם עלי [כלומר, שאני צריך כביכול את דברי תורתכם], [נ"א: אע"פ שדברי תורה חביבין עליכם] לא יפה עשיתם שחיכיתם [[תכ]] לתורתי ולא חיכיתם למלכותי. שבועה היא לפני, שכל שחיכה למלכותי אני בעצמי מעיד בו לטובה...". נראה לי שהפירוש הוא, שהקב"ה מוכיח את צדיקי הדורות בגלות, על שהיו פתוחים ומוכנים לקבל את תורתו, ועמלו בה כדי להגשימה (כי לא יתכן לפרש "חיכיתם לתורתי" במובן שלא עשו כלום לגבי ת"ת, ורק חיכו עד שהוא יגיע, אלא הכוונה היא שחיכו ועשו פעולה כדי ללמוד את התורה), אבל לא חיכיתם למלכותי, כלומר, לא עמלתם ולא מסרתם נפש לחזור ולהחזיר את ישראל לא"י, ולהחזיר שם את מלכות ה', ובכך לחסל את חילול השם של הגלות ולקדש שם שמים.

עוד נראה לי, שנגד כל אלה שרק מחכים בגלות עד שיבוא משיח, אך אינם עמלים להגיע לא"י ולפעול בבטחון למען מלכות שמים וקידוש שמו, דיברו חז"ל באמרם (מכילתא, בשלח, מסכתא דשירה י): "'ה' ימלוך לעולם ועד' (שמות טו:יח) - ר' יוסי הגלילי אומר: אילו אמרו ישראל על הים 'ה' מלך לעולם ועד', לא היתה אומה ולשון שולטת בהן לעולם. אלא אמרו 'ה' ימלוך לעולם ועד' - לעתיד לבא". וכן כתבו התוספות בהדר זקנים (פ' בשלח): "ואלמלא [אמרו] 'ה' מלך', אין כל בריה יכולה לעמוד לפניהם. אלא לא המליכוהו לעולם עד ימות המשיח, דאז יהיה מלכותו קיים לעולם ועד". א"כ, מצוה וחובה על כל יהודי, בפרט בימינו אלה של עקבות דמשיחא ואתחלתא דגאולה, לזעוק "ה' מלך", כדי להמליכו על עצמו, ועל ישראל, ועל כל העולם כולו עכשו. וברור שזה לא רק ענין של קריאת "ה' מלך", אלא בדומה לגאולה הראשונה דהיינו קריעת ים סוף, צריך לעשות מעשים של בטחון ואמונה כמו מעשהו של נחשון, שלא פחד והסתכן ומסר את נפשו על קדושת השם, ובכך הפגין גם "קריאה" וגם "קריעה", גם קריאת "ה' מלך" וגם קריעת ים סוף.

מי ש"ימלל גבורות ה'" היום, וימליכהו עתה, במעשי אמונה ובטחון ומסירות נפש, יחליף בכך את "בעתה" ל"אחישנה" כך שלעולם לא תשלוט בנו שום אומה ולשון. חוסר האמונה והבטחון הוא שמפסיק בינינו לבין גאולת אבינו שבשמים, והוא שמשאיר את רוב עם ישראל בגולה של בית עלמין ושואה לעתיד ח"ו. חוסר בטחון בה' שהוא אחד, פחד מהגוים, התפיסה הזרה שעלינו לסמוך עליהם ושבלעדיהם אין תקוה, והמחשבה שאפשר לשבת בשלוה בגלות בעוד שבא"י קשים מזונותיו של אדם יותר מקריעת ים סוף - קטנות וחוסר אמונה אלו מביאים את האדם בישראל לשבת בטומאת הגולה. ובכן, חוסר בטחון זה בה' שהוא אחד, יש לו רמז בלשון הקודש שקבע הקב"ה, כי הרי אין בין "גולה" ל"גאולה" אלא האות אל"ף, דהיינו אחד, לומר שמי שיושב בגולה ודוחה את הגאולה של א"י, אינו עושה כן אלא משום שחסר לו ה"אחד", הבטחון המלא בהקב"ה שהוא אחד ושמו אחד.

[[תכא]]