פרק לו-"אחישנה"

פרק לו

"אחישנה"

אמרו חז"ל (ספרי, עקב מג): "אמר להם הקב"ה לישראל: בָנַי, ראו באלו דרכים הלכתם, ועשו תשובה, מיד אתם חוזרים לעריכם". הקב"ה נותן אַרְכה לעשות תשובה ולהביא את הגאולה של "אחישנה" לפני שיגזור את הדין של "בעתה". כך אמרו חז"ל (פסיקתא רבתי מד): "'שובה ישראל' (הושע יד:ב) - [משל] לבן מלכים שהיה לו דין לפני אביו. אמרו לו, בַקֵש מן אביך עד שהוא נתון בפלטין שלו, עד שלא ישב בבימה וימתח עליך מדת הדין. וכן הושע אמר להם לישראל: 'שובה ישראל עד ה' אלקיך', עד שנתון במדת רחמים עֲשו תשובה, כי הקב"ה רחום וחנון ורוצה בתשובה עד שלא ימתח עליכם מדת הדין". ועוד שם: "חמשה דברים מביאים את הגאולה. מתוך צרה אדם נגאל - 'בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה' (דברים ד:ל). ומתוך קץ - 'באחרית הימים' (שם). ומתוך תשובה - 'ושבת עד ה' אלקיך' (שם). ומתוך רחמים -- 'ולא ישכח את ברית אבותיך' (שם). והתשובה גורמת לרחמים ולזכות האבות... הוי נשוב אצלו שאין לנו כמותו אלקים שהוא מקבל אותנו בשעה שאנו שבים מפשע 'כי אל רחום ה' אלקיך' (שם:לא). ובזכות האבות".

ואם לא יעשו ישראל תשובה, הקב"ה יביא עליהם צרות ויגון ואנחה, עד שיעשו תשובה מתוך הדחק שהוא חבלי משיח. וזה פירוש דברי חז"ל (פדר"א פרק מג): "רבי יהודה אומר: אם אין ישראל עושין תשובה, אינן נגאלין. ואין ישראל עושין תשובה אלא מתוך הצער ומתוך הדחק ומתוך הטלטול ומתוך שאין להם מחיה. ואין ישראל עושים תשובה גדולה עד שיבוא אליהו זכור לטוב, שנאמר (מלאכי ג:כג-כד): 'הנה אנכי שֹלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'. ברוך אתה ה', הרוצה בתשובה".

אין לנו קול קורא ברור יותר מדברי המדרש (פסיקתא רבתי לג): "זה שאמר הכתוב: 'כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו' (הושע ו:א). למי שעלה לו מכה וקורעה הרופא. כיון שראה אותו שהיה בו מכה שלא נתרפאה מכתו, מיד היה מחזר אצל הרופאים אחרים ולא היו מוצאים לו רפואה, אומר לו: אתה הולך אצל כמה רופאים ולא מצוי להם כדי לרפאותך שאינם יודעים מה היתה המכה ניכרת. אלא אם מבקש אתה להתרפאות לך אצל אותו שקורע אותך והוא מרפא אותך. כך הנביא אמר, כל מה שאתם מפליגים דעתכם מן הקץ, הנחמות רחוקים מכם. עשו תשובה והקב"ה גואל אתכם משיעבודם של מלכיות, שהוא הוא שהכה, והוא הוא שמרפא. 'לכו ונשובה [אל] ה' כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו'. אמר הקב"ה, אני הוא שהכיתי, אני הוא שמרפא. אני הוא שהכיתי, שנאמר 'ממרום שלח אש בעצמותי' (איכה א:יג), ואני הוא שמרפא: 'אנכי אנכי הוא מנחמכם' (ישעיהו נא:יב)". וכן אמרו (שם לא): "'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני' (תהלים קלז:ה) - אמר רבי אלעזר הקפר: תורתי בידכם והקץ בידי, ושנינו צריכים זה לזה. אם אתם צריכים לי להביא את הקץ, אף אני צריך לכם שתשמרו את תורתי כדי לקרב בנין ביתי [[תכה]] ואת ירושלים. וכשם שאי אפשר לי מלהשכיח את הקץ, שהוא 'תשכח ימיני', כך אף אתם אין לכם רשות לשכוח את התורה שכתב 'מימינו אש דת למו' (דברים לג:ב)".

הסכֵת ושמע ישראל! הרי הקב"ה בעצמו כביכול גוזר על עצמו תלות בישראל, "ושנינו צריכים זה לזה". אילולא אמרו חז"ל דברים אלה, מי היה יכול להוציאם מפיו? אך, מכיון שקבעום חז"ל, איך נוכל להמשיך במרדנו נגד הקב"ה, מרד שהפך לאווילות ולטירוף לאור הדברים הללו? הרי הקב"ה מודה, כביכול, שכדי לקרב את בנין ירושלים ובית המקדש, כדי שה' יחזור שוב כמלך ובכך לקדש את שמו ולחסל את החילול הנורא, הוא כביכול צריך את ישראל. כלומר, די אם יחזרו לשמירת התורה, ואז בשבילו, בשביל קידוש שמו, הוא יחזור לא"י ויביא את הגאולה. הרי, שהקב"ה כביכול תלוי בנו, ומדוע לא נבין את זה? כבר הבאנו את מה שאמרו חז"ל (ספרי, עקב מט) כעין זה: "רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם, למוד הגדה. שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו. ואם עשיתם מה שעליכם, אף אני אעשה מה שעלי". הרי בפירוש נזכרת חובתו-התחייבותו כביכול של הקב"ה כלפי ישראל.

אם כן, מדוע בכל זאת מסרבים ישראל לחזור בתשובה ע"י מעשי בטחון ומסירות נפש? התשובה נמצאת בדברי חז"ל (מכילתא, בא, מסכתא דפסחא ה): "ר' יהודה בן בתירא אומר: הרי הוא אומר (שמות ו:ט) 'ולא שמעו אל משה מקוצר רוח' וגו'. וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח, 'נולד לך בן זכר', 'רבך מוציאך לחירות', ואינו שמח? אם כן למה נאמר 'ולא שמעו אל משה'? אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה, שנאמר: 'ואומר אליהם, איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטַמָאו' (יחזקאל כ:ז), ואומר 'וימרו בי ולא אבו לשמוע וגו' ואעש למען שמי לבלתי החל' (שם:ח-ט)". א"כ, התשובה הפשוטה והעגומה היא, שכמו שלאבותינו "היה קשה בעיניהם לפרוש מע"ז", מכיון שהיו שקועים בה, והיא הפכה לחלק טבעי ובלתי נפרד מחייהם, כך בתקופתנו, בגלל הגלות והתרבות הזרה שנכנסו לתוכנו, "קשה בעינינו לפרוש" מפחד הגוים, ומפיתוי הגלות.

לכן, בלית ברירה, מביא הקב"ה על ישראל את הגאולה "בעתה", עם כל חבלי המשיח והיגון והאנחה שבה, כדי לקדש את שמו. כך אמרו חז"ל (במדבר רבה ה:ו): "'למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך' (ישעיהו מח:ט) -- אלו ישראל שייחד הקב"ה שמו עליהם, 'אנכי ה' אלקיך', ושיתף שמו בשמם - מדבר בישראל. 'למען שמי אאריך אפי' ישראל. ולכך האריך הקב"ה אפו עם ישראל שלא טרדם, וגבה מהם קמעה קמעה בגלות כדי לנקותם, ולא ביקש למחותם שלא יתחלל שמו בהם. שכן מצינו, כשהיו ישראל במצרים מרדו בהקב"ה ורצה הקב"ה לכלותם שם, והאריך אפו עמהם למען שמו ולא עשה, כמו דכתיב (יחזקאל כ:ח): 'ואֹמַר לשפוך חמתי עליהם' וגו'. וכן כשיצאו ישראל במדבר מרדו בו וביקש הקב"ה לכלותם, והאריך אפו עמהם למען שמו, שנאמר (שם): 'ואומר לשפוך חמתי עליהם' וגו'". עוד אמרו (ויקרא רבה ב:ח): "מפני מה אתם עושים דברים המכוערים דברים שאינן ראויין, מכעיסים אתכם ביסורין הבאים עליכם, אבל מה אעשה, הריני עושה למען שמי הגדול שנקרא עליכם, שנאמר (שם כ:ט): 'ואעש למען שמי לבלתי החל' וגו'". וכן (תנחומא, שמות יב): "'וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו... וירא אלקים את בני ישראל' (שמות ב:כד-כה) ראה שאין בידם מעשים טובים וגאלם, שנאמר (תהלים קו:ח): 'ויושיעם למען שמו'".

כל התקופה הזאת של הסירוב להחיש את הגאולה שהיתה יכולה לבוא מיד, כשבמקום זאת התחילה הגאולה של "בעתה", איטית וביגון, עניינה מבואר ע"י הגר"א, בספר קול [[תכו]] התור (פרק ראשון אות טו): "שאלנו את פי רבנו, מדוע צריכה האתחלתא להיות דוקא קימעא קימעא. אם באה עת רצון לפני ה' לקבץ נדחי ישראל היד ד' תקצר שקיבוץ גליות יהיה במדה גדולה בבת אחת? ויסבר לנו רבנו, כי כל ענין האתחלתא דגאולה הרי הוא בלא זכו. היינו לא בזכות צדקתנו". אכן, מי שמטיף לעם ומבטיח להם גאולה שלא בזכות צדקתנו, גאולה מהירה ללא היגון של חבלי משיח, שותל אשליות ונבואות שוא. זאת כוונת חז"ל באמרם (פסחים קיח.): "'לא לנו ה', לא לנו' (תהלים קטו:א) - זו שעבוד גלויות. איכא דאמרי, א"ר יוחנן: 'לא לנו ה' לא לנו' - זו מלחמת גוג ומגוג".

[[תכז]]