שלום בנימין היקר, כ"ו בטבת תשל"ח

כ"ו בטבת תשל"ח (5 בינואר 1978)

שלום בנימין היקר,

בעוד כמה ימים, תוך זמן קצר מאוד ובעזרת ה', אני מקווה להיות שוב אתך בחיק המשפחה. אתה כבר ילד גדול, ועליך לדעת ולהבין את המאורעות של ימינו. הביקור של נשיא מצרים הוליד הרבה שטויות ופטפוטים מסולפים, כגון שלום תמורת הפקרת שטחי ארץ ישראל. ברור שאנשים שחושבים שהקב"ה יעניק לנו שלום אם נבגוד בארץ ישראל ואם נעבור על האיסור של נתינת אדמות קודש לגויים – אינם מבינים כלום.

אני תקווה שאתה משקיע הרבה זמן בלימודים. שוב, אני מדגיש את הצורך ללמוד פסוקים ומשניות בעל פה. "גירסא דינקותא" היא דבר שיש להשיג רק בימי נעורים, ולכן אל תבזבז את ימיך אלה.

...לא הצליח להתאקלם... בלי ספק, לא קל לעלות ארצה בגיל מבוגר ואפילו בגילו. הצלחתך בזה שאתה יכול לדבר עברית שוטפת וכן להשתרש בארץ נובעת מזה שהבאנו אותך לישראל בגיל רך.

השבת, פרשת שמות, העברתי דבר תורה בבית כנסת כאן. כאשר בת פרעה ירדה ליאור וראתה את התיבה בסוף, כתוב: "ותשלח את אמתה". פשטות הפסוק היא שבת פרעה שלחה את שפחתה, האמה שלה. אבל במסכת סוטה יש מאן דאמר הסובר שהמלה באה מ"אמה", כלומר ידה. והכוונה שהיא הושיטה את היד שלה ולפי אותו מאן דאמר, הקב"ה עשה נס וידה גדלה כמה וכמה אמות, ורק ככה יכלה היא להגיע ולאחוז בתיבה.

אם כן נשאלת השאלה: הרי בת פרעה, שעמדה רחוק מהתיבה, לא ידעה שהקב"ה יעשה נס. אם כן, כשהיא עמדה כל כך רחוק מהתיבה ובלי לצפות לנס, למה בכלל הושיטה את ידה?

אבל התשובה היא שכאשר יש משבר ואדם חייב לפעול, הוא חייב לנסות לעשות אפילו אם לכאורה הפעולה נראית בלתי אפשרית. הכי גרוע הוא שלא לעשות כלום.

היהודי פועל וביחד עם פעולתו, מקווים שהקב"ה יעזור.