שלום ברוך היקר, כ"ח בסיוון תש"מ [כלא רמלה]

שלום ברוך היקר, כ"ח בסיוון תש"מ [כלא רמלה]

כ"ח בסיוון תש"מ (12 ביוני 1980)

[כלא רמלה]

שלום ברוך היקר,

ראשית כל, אבקש שלא תדאג מכיוון שהתנאים כאן הם מעבר לכל ציפיותיי, שלא לדבר על היחס הנפלא מצד אסירים וסוהרים גם יחד. והעיקר שכעת נפלה בידי האפשרות לקיים מצווה בלתי שגרתית. למה הכוונה? בתורה צווינו: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך". ברור שניתן לאדם ללמד את בנו כאשר הוא יושב בביתו שהרי מן הסתם גם בנו יושב אתו ואפשר לפתוח ספר וללמד אותו ממנו, אך איך יוכל האדם ללמד את בנו כאשר הוא "בדרך" ובנו בבית?

אלא ברור שהכוונה טמונה בפירוש המושג של "לימוד" או "חינוך". לא ייתכן שבן ילמד ויבין את עומק ורוחב ההשקפות התורניות רק דרך ספר.

מצד אחד, קל מאוד ללמד במילים, אבל עיקר החינוך חייב להיות על ידי מעשים, ומאידך, אי אפשר להסביר ולהבהיר את המושגים והערכים של תורתנו הקדושה, אלא אם כן הילד רואה במו עיניו בדיוק איך מגשימים אותם.

קבלת עול מלכות? אמונה וביטחון? מסירות נפש וקידוש השם? מה בדיוק הכוונה? עד היכן ואיפה זה מתחיל וגומר? רק על ידי זה שהילד רואה דוגמה חיה, יוכל הוא להבין את המושג כראוי. אם כן, כאשר אני יושב כאן בכלא, אני מקיים את המצווה של "ולמדתם... בדרך". רק כאשר אני מחוץ לבית בניגוד לרצוני, רק כאשר אני ב"דרך", אפשר לי ללמד את המשמעות המלאה.

וישועת ה' כהרף עין.