ערביי ישראל – הבעיה ופתרונה

ערביי ישראל – הבעיה ופתרונה

        הנושא של ערביי ישראל במשך כל שנות קיום המדינה, עד ימינו ממש, הוא אחד הנושאים אשר טושטשו ועומעמו במתכוון על-ידי ראשי השלטון. הם התעלמו ביודעין מהבעיה, ויצרו מצג שווא כאילו מדובר באזרחים נאמנים, אשר כל שהם מבקשים הוא שוויון הזדמנויות וקידום כלכלי. כך ידעו כולם על "נאמנותם" למדינה וישראל התפארה בשוויון ובקדמה שהעניקה להם. השקר הזה היה נח לכולם – היהודים התחמקו מהתמודדות עם הבעיה, ולהלן נסביר מדוע באמת לא יכלו להתמודד איתה, ואילו הערבים ניצלו את טיפשותם של היהודים בדרכם לעבר המטרה עליה חלמו תמיד – חיסול המדינה היהודית. רק אדם אחד לא השלים עם השקר, והתעקש לראות את המציאות כפי שהיא.

      הרב כהנא לא יכל לסבול את השקר, במיוחד לא כאשר הדברים נוגעים לחיי עמנו. הוא הבין שמדינת ישראל נעה לעבר אסון, ושיש לעקור את הבעיה מהשורש. את משנתו הברורה בנושא של ערביי ישראל העלה על הכתב בספר "לשיכים בעיניכם", ובכל מקום שדיבר לא נרתע מלהצביע על הבעיה כפי שהיא, ועל הפתרון המתבקש – גרוש האויב הערבי מארץ-ישראל.

     עלינו להבין, שדבריו הברורים בסוגית ערביי ישראל לא נבעו מתחושת בטן, מכעס או שנאה וכדומה, אף שבהחלט ראה מקום לחוש כלפיהם את אותם רגשות נורמליים שכל עם חש כלפי אויביו, בעוד שאת הנטייה של יהודים רבים לאהוב ולגלות הבנה כלפי האויב, וכן את הרתיעה מפני מושגים כמו נקמה ושנאת האויב ראה כמחלת נפש לאומית הנובעת מתסביכי הגלות הארוכה. מכל מקום, לא הרגש הכתיב את יחסו לערביי ישראל (או לכל נושא אחר) אלא הגיון חד כסכין, אשר יריביו לא יכלו לעמוד בפניו.

    הרב כהנא לא חש בוז כלפי הערבים. להיפך. הוא כיבד אותם כאנשים הגאים במוצאם וכבעלי שאיפות לאומיות. ודווקא משום כך ידע בברור, שאם מדינת ישראל רוצה להישאר מדינה יהודית, הערבים חייבים ללכת. דווקא ראשי השלטון, אשר התפארו ביחסם הטוב לערבים ובשוויון שהעניקו להם, וכן בקדמה הכלכלית והתרבותית לה זכו ערביי ישראל, הם אלו שבזו להם. הם סברו שאת כבודם הלאומי של הערבים ניתן לקנות בעבור רווחה כלכלית. הרב כהנא הצביע על כך שאותם שמאלנים ואותם מתבוללים אשר בהשקפת עולמם המעוותת התערטלו מכל רגש של גאווה לאומית ואשר פיתחו שנאה פתולוגית לכל מה שמזכיר את עובדת היותם יהודים (שלא לדבר על התורה והמצוות שהפכו עבורם למושא ללעג ובוז) חשבו בטיפשותם הרבה, שגם הכבוד הלאומי הערבי הוא דבר שאפשר לקנות בעבור חופן הטבות כלכליות. אבל יהודי נורמלי, יהודי שלא שונא את עצמו, יהודי הגאה ביהדותו, מבין היטב שלא על הלחם לבדו יחיה האדם, והערבים ראויים שנתייחס אליהם כאל עם בריא בנפשו שלא ניתן לקנות את שאיפותיו הלאומיות בעבור שוחד, ושנכיר בעובדה הפשוטה ששאיפתם הלאומית הבסיסית היא חיסול המדינה היהודית.

    את המדיניות של ממשלות ישראל לדורותיהן כלפי ערביי ישראל כינה הרב כהנא "מדיניות הבטן והראש". לפי מדיניות זו, ככל שנפטם את הערבים בהטבות חומריות, כך יהיו הם אסירי תודה כלפינו ויגמלו לנו ב"נאמנות". הרב כהנא הוכיח את האווילות שבהנחה זו, ושדווקא ההפך הוא הנכון. ראשי המרד הערבי אינם הפלאחים הפרימיטיביים שחרשו את השדה עם החמור והמחרשה, אלא דווקא אותה שכבה משכילה של אקדמאים אשר מדינת ישראל כה דאגה לטפח וכה התגאתה בקידומם. כך הפכו הקמפוסים של האוניברסיטאות ברחבי הארץ למוקדים של שנאה כלפי המדינה ותמיכה בארגוני הטרור.

 

צריך מידה עצומה של טיפשות כדי להאמין שהערבי בישראל רואה במדינה היהודית דמוקרטיה שבה שוויון זכויות, כאשר חוק השבות שלה חל רק על יהודים, כאשר תקנון הקרן-הקיימת לישראל אוסר החכרת אדמות הלאום לערבים. אדם צריך לבלוע תשעה קבין של טמטום ולהאמין שהערבי בישראל שש לחגוג את יום העצמאות של מדינתו המנציח את תבוסתו; או לשיר את ההמנון שלו, "התקווה", עם המלים המדברות אל לבו: "נפש יהודי הומייה". ורק עם נבל ולא חכם - בלשון המעטה - יחשוב שניתן "לקנות" את הערבי בהעלאת רמת החיים שלו: חשמל, אסלה,טלוויזיה.
חברי הכנסת, לא על הלחם לבדו יחיה הערבי. רק השמאלנים והמתקדמים ואנשי הליכוד בזים כל כך לערבי עד שהם משוכנעים בכך שהוא יהיה מוכן למכור את גאוותו הלאומית תמורת נזיד עדשים של התקדמות כלכלית וחברתית.

הרב מאיר כהנא –  "מעל במת הכנסת"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 הרב כהנא הצביע על כישלון התנועה הציונית מראשיתה להתמודד עם הבעיה הערבית. בהתחלה עוד ניסו להדחיק את הבעיה ולהתכחש למציאותה של תנועה לאומית ערבית בארץ-ישראל. כעבור כמה עשרות שנים וכמה אלפי יהודים כבר לא יכלו להתכחש, ואז נולדה שיטת הבטן והראש המוזכרת לעיל. אך ככל שחלפו השנים וככל שטיפחו את ה"ערבים הנאמנים" כך טפחה המציאות על פניהם של מנהיגי הציונות הנבוכים. יום האדמה בשנת 1976 היה כבר מרד גלוי, ומאז רק הלכו והקצינו. התדהמה היתה גדולה – הרי טפחנו אותם כל-כך, רמת החיים שלהם עולה על כל שכניהם הנחשלים במצרים, סוריה, ירדן ושאר מדינות ערב, למה הם גומלים לנו רעה תחת טובה? שאלות אלו נשאלו על-ידי כולם, אך לאף אחד לא היה מענה.

    אף אחד? לא בדיוק. היה אחד שהבין. היה אחד שחזה זאת מראש בברור. הרב כהנא, כדרכו בכל מקום, ירד לשורשי הבעיה, וממילא הבין את פתרונה. הרעפת טובות כלכליות על הערבים לא גרמה להם לאהוב את המדינה משום שמעולם לא טענו שזה מה שחסר להם. מה שהפריע להם תמיד היה עצם קיומה של מדינה יהודית, אשר על-פי הגדרתה שייכת ליהודים, ואשר החוק עליו מושתת כל קיומה הוא חוק השבות, המפלה באופן בוטה בין יהודים לשאינם יהודים. וערבים, למי שעדיין לא הבין, אינם יהודים! ובמדינה יהודית – הם אינם שווים. ויש דרך אחת בלבד לגרום להם להיות נאמנים למדינה – לבטל את הגדרתה כמדינה יהודית, כולל חוק השבות, ולהפוך אותה לדמוקרטיה המעניקה שוויון זכויות לכולם – מדינת כל אזרחיה. וכמובן שבכלל זה הזכות של הערבים להפוך את ישראל באופן דמוקרטי ובדרכי שלום לפלשתין. אלא שכיון שאנו מעוניינים בהמשך קיומה של המדינה היהודית ואיננו חפצים להתאבד, הערבים ימשיכו לשנוא את המדינה ולפעול להשמדתה. זה לב הענין, ומי שממשיך לשגות באשליות שאם רק נזרים עוד כסף לישובים הערביים אזי נזכה בנאמנותם, רק מראה עד כמה הוא מנותק מהמציאות הגלויה לכל.

    הדברים האלו, בשעה שנאמרו, לא התקבלו בציבור בקלות. במישור העקרוני, הרב כהנא הדגיש את האמת שכולם ניסו לטשטש – שמדינה יהודית אינה יכולה להרשות לעצמה להיות דמוקרטית. עבור אלו הסוגדים לדמוקרטיה, ידיעה זו כאובה מנשוא. במישור המעשי, על אף שהשנאה הערבית למדינה כבר צפה על פני השטח, הממשלה הצליחה להונות את הציבור שמדובר בקיצוניים, שעה שרוב ערביי ישראל נשארו נאמנים. הרב כהנא היה בודד במערכה מכיון שרק הוא הביט בשרשי הדברים והבין היטב שאף ערבי בעל כבוד עצמי אינו מעונין לחיות במדינה יהודית. ההבדל בין "מתונים" ל"קיצוניים" הוא בדרך להגשמת המטרה ובמידת הנועזות לומר את אשר על הלב ולפעול בהתאם. בשנים הראשונות של המדינה הערבים היו עוד בהלם מתבוסתם במלחמת העצמאות והונהגו על-ידי זקני הדור הישן. את אלו היה קל לשחד, בעוד שהמבנה של החברה הערבית הבטיח את שליטתם. עם התרופפות המבנה החברתי של החברה הערבית ועלייתם של צעירים אינטלקטואלים על הבמה, הודות לטיפשותן של ממשלות ישראל, תם עידן החמולות והחלה לעלות קרנם של הגופים ה"קיצוניים" אשר כבר לא טרחו להסתיר את שנאתם למדינה היהודית ואת הזדהותם עם ארגוני הטרור. כאשר נבחר ראש עיר לנצרת מהמפלגה הקומוניסטית הוכתה מדינת ישראל בהלם. כמובן, שערביי נצרת לא החלו פתאום לדגול בתורת מרקס ולנין, אלא שמפלגה זו בטאה עבורם את השנאה לישראל, ולכן הצביעו עבורה. כעבור זמן קצר, קמו למפלגה זו מתחרים אשר בטאו את אותה שנאה בצורה בוטה עוד יותר, כך שכיום הקומוניסטים נחשבים ל"מתונים"... . בשלב מאוחר יותר עלו התנועות האיסלמיות המשתייכות למגמה הכללית של כיבוש העולם בידי האיסלם, והשנאה הלאומית הערבית למדינה היהודית קבלה גם מימד דתי. כיום מתחרים הזרמים השונים שהזכרנו אלו באלו – חנין זועבי משתתפת במשט הטורקי, עזמי בשארה מרגל עבור החיזבאללה, השייח' ראאד סלאח הולך ומסית ממקום למקום ואחמד טיבי, אחר מות פטרונו ערפאת, מחפש דרכים מקוריות להשתלח במדינה המעניקה ברוב טיפשותה חסינות לו ולחבריו. היום כבר לא צריך להיות חכם גדול בכדי להבין מה מטרתם של ערביי ישראל. היום כבר ברור לכל מי שעיניים בראשו שהם אפילו לא מנסים להעמיד פנים של נאמנות. אבל היחיד שזיהה את הבעיה משורשה היה הרב מאיר כהנא. והוא גם היחיד שהציע את הפתרון היחיד אשר יכול למנוע את שפיכות הדמים הנוראית אשר תיווצר בשל המצב הבלתי נסבל של אוכלוסיה שלמה המעוניינת בהשמדת המדינה. נותר רק לקוות שאלו אשר ביזוהו ורדפוהו בחייו ושעתה מבינים בעל כרחם שהוא צדק בהצגת הבעיה, יתעשתו בטרם יהיה מאוחר ויבינו שאותו ענק המחשבה, בהגיונו ובשכלו החד, צדק גם בפתרון – גרוש האויב הערבי מארץ-ישראל כולה.

    לסיכום, הרב כהנא היה היחיד אשר הבין את מהלך חשיבתם של ערביי ישראל, והוא לא חשש להעמיד לעין כל את הסתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטיה מערבית ולהכריע בברור בעד מדינה יהודית, כאשר הדרך היחידה להבטיח זאת היא גרוש האויב הערבי, "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני, עם יצחק" (בראשית כ"א,י').

 

 אני אינני רוצה לאבד את מדינת היהודים לא באמצעות המלחמה, אף לא באמצעות השלום.

  אינני מעונין לראות במותם של ערבים או של יהודים בארץ ישראל, אך אני חושש שעוד ימותו רבים. ואם אמנם יתגשמו חששותי אלה, יקרה הדבר לא בשל נקיטת הצעדים שאני דורש לנקטם, אלא דווקא בשל כך שלא ננקטו. מוטב שנימנע הן מהיסטריה, הן מהשמצות והן מסירובנו העיוור להקשיב לזולת. ...  

האם אני מוכן – בתנאי שלום ובהתרבות ערבית ההופכת מיעוט לרוב – להרשות, אף באורח דמוקראטי, את שינוי שם המדינה ל"פלשתין" ע"י רוב ערבי; לבטל  את חוק השבות המקנה לכל יהודי זכות כניסה ואזרחות אוטומטית ולשים קץ בשלום ובצורה דמוקראטית למדינת היהודים?

הרב מאיר כהנא – הקדמה לספר "שיכים בעינכם"