שתיקה מחרישת אוזניים

שתיקה מחרישת אוזניים

 

ב-13 במאי, 1939, יצאה אניה להפליג מנמלה של המבורג שבגרמניה. על הסיפון היו 930 יהודים המפליגים מארץ מולדתם, בהשאירם מאחוריהם את כל רכושם, כאשר הם מפנים את גבם בשמחה למולדתם ולכל זכרונותיהם. היו אלו הימים הקשים ביותר בתקופת הרייך השלישי, כאשר שגעונו של אדולף היטלר עלה לשיאים חדשים של חוסר שפיות. שש שנות שלטון נאצי הביאו לידי טרור כנגד יהודים, הקמת מחנות ריכוז, הכאות פומביות והשפלה, ואותם 930 יהודים כעת עמדו לעזוב את אותו סיוט שפעם היה ביתם. הם היו בין אחרוני היהודים אשר הורשו לעזוב את ארץ הארים בעודם חיים לפני שהלילה הארוך ירד על אירופה.

בכל העולם כולו, מכל הנמלים שקיימים, מבין כל העמים החיים על פני האדמה, היה נמל אחד בלבד אשר החליט להעניק מחסה לאותם 930 פליטים נואשים. בכיסיהם, החזיקו היהודים מגרמניה אשרות כניסה לקובה, כשבליבם הודיה עצומה לממשלת הוואנה[1],אשר היא, לבדה, מכל המדינות בעולם, הסכימה לקבל אותם. אולם יהודים בדרך-כלל הם נמהרים מדי כאשר הם מביעים תודות לאומות העולם, וקודם שהגיעו להוואנה נודע להם שממשלת קובה אינה מתירה את כניסתם. האשרות, כך נפסק, אינן חוקיות.  

 האניה הגיעה להוואנה ועגנה, כמרחק זריקת אבן מחופה של מיאמי, שם יהודים אחרים גלשו בגלשנים והלכו בערב לצפות במרוצי כלבים; ממש בחצר האחורית של קולינ'ס אבניו, שם יהודים השתזפו ואכלו מהתפריטים היהודיים האגדיים ונהנו מהחיים הטובים. כמה קרוב עמדו אותם 930 לנירוונה האמריקאית, וכמה רחוקים מישועה הם היו באמת.

הדרמה עמדה בעיצומה, שעה שמיליוני אמריקאים צופים בה. קובה נותרה בעקשנותה. תחת גל אנטישמי שהופיע בעיתונות הקובנית ובקרב הפוליטיקאים שם, עמד הממשל בהוואנה על כך שהאשרות אינן חוקיות, שהם כבר קלטו יהודים, והטיעון הבלתי ערב לאוזן מכולם – מה לגבי ענקית הדמוקרטיה השוכנת מצפוננו, ארה"ב?

השאלה היתה טובה והיא הלכה ונעשית יותר ויותר חזקה ככל שנהיה ברור שלא קובה ולא שום מדינה מוכנה לקבל לתוכה את הפליטים הבלתי רצויים. היא הפכה ללוחצת ככל שחלפו הימים והאניה הגרמנית הרימה עוגן והפליגה לעבר אותו מקום עגום לו קראו בית. הביתה להיטלר הלכו ה-930.

ומה לגבי אחיהם היהודים האמריקאים? מה הם עשו באותו זמן? אילו עצרות אדירות ואילו הפגנות סוערות אורגנו על-ידם? אילו קבוצות יהודיות מיליטנטיות הרימו מחאה כדי להראות לעולם שהיהודים לא ישבו באפס מעשה  בה בשעה שכמעט אלף מאחיהם, מדמם ובשרם, נגררים בחזרה לגיהנום?

ללא ספק, אותם ארגונים ואותם מנהיגים, אשר כעבור שנים עתידים לעמוד בחזית המאבק של התנועה לזכויות האזרח[2]– עד כדי נכונות לעבור על החוק בריש גלי – וזאת כאשר לא דובר בדיוק על מחנות מוות, כי אם על זכותם של אנשים לשבת בקדמת האוטובוס בברמינגהם או לשתות סודה מאותה מזרקה שהלבנים שותים ממנה בג'קסון – ללא ספק, קנאים שכאלו למען חופש וזכויות אדם יעלו על הבריקדות למען אחיהם היהודים העומדים בפני צלו של המוות! בוודאי שכל הליברלים וההומניסטים, אשר עתידים היו ללכת לסלמה[3]מתוך בטחון שהם עוד יתגברו[4]אם רק יהיו מוכנים להקריב מספיק -  ללא ספק  הם היו מוכנים להקריב לכל הפחות את אותו קרבן עבור בני עמם באותם ימיםשל היטלר.

השקט מחריש. הפרוטוקול זועק את ריקנותו מכל מעשה הקרבה נמרץ שנעשה על-ידי אותם מנהיגים יהודיים אשר היו אמורים להוביל אותנו ועל-ידי אותם ארגונים יהודיים אשר הוקמו כדי להגן עלינו. אלו שהלכו לכלא בסלמה למען האידיאל של זכויות האזרח אפילו לא העלו על דעתם את האפשרות לכבול את עצמם בשרשראות לשערי הבית הלבן כדי לעורר את תשומת לבה של דעת הקהל לגורלם של אותם 930, אשר בעצמם סמלו עוד מליונים אחרים העומדים על סף טבח.

פרט לנסיונות של ועדת החלוקה של הג'וינט – אשר לא היה ארגון עם חברים ככל הארגונים ואשר נוסד אך ורק בכדי לסייע לפליטים – ארגוני הממסד היהודי הגבילו את מאמציהם להחתמת עצומות מכובדות הפונות למצפון האנושי והגשתן בפני פרנקלין דלנו רוזוולט.

פרנקלין דלנו רוזוולט. עבור יהדות ארה"ב היה הקב"ה, והיה רוזוולט – ולאו דווקא בזה הסדר. רוזוולט, עבורו כל היהודים הצביעו. רוזוולט, אשר בעת פטירתו בכו כל היהודים כעל אדם קרוב ואהוב. רוזוולט, אשר לזכרו עתידים היו לבנות אנדרטאות בישראל.

פרנקלין רוזוולט ראה כיצד 930 יהודים הפליגו ליד החוף האטלנטי בדרכם חזרה להיטלר. הוא יכול היה לפתוח את שעריו, והוא לא עשה כן. הוא יכול היה להציל את חייהם לא רק של 930, אלא אף של 9,000 ואף של 900,000. אבל הוא וכל הדמוקרטיות המערביות אשר היהודים סוגדים בפניהם באדיקות לא הרימו אצבע למען היהודים. תורת היחסות הפוליטית הינה ברורה – כשהעולם בצרה, היהודי חייב לעזור, כי הוא בן-אדם. כשהיהודי נרדף, לעומת זאת, האנושות רואה את עצמה משוחררת מכל מחויבות, שכן זוהי בעיה יהודית.

רוזוולט שמע את בקשותיהם של המנהיגים היהודיים ואמר להם בצער שאינו יכול לעשות דבר. אחרי הכל, הסביר להם, ישנה מכסה לקבלת מהגרים ממדינות שונות, והמכסה של גרמניה כבר היתה מלאה. אם כך, זעקו היהודים, אפשר לקזז מהשנים הבאות. תן לאותם 930 להיכנס, ונוריד מספר זה מהמכסה של השנה הבאה או של העשור הבא. אין ספק שנשיא מעולה אשר הצבענו עבורו ימצא פתרון כלשהו.

אולם נשיא ארה"ב לא יכל לעשות דברים מן הסוג הזה. אי אפשר, הרי, לכופף את החוק; רוזוולט מעולם לא כופף את החוק. ועל-כן הוא הביע אהדה והזדהות, אבל לא יכול היה לעשות דבר. מתוך צער גדול והתנצלות מעומק הלב, הוא הלך הביתה.

ובכן, כאשר ה"סנט לואיס"[5]הגיעה מספיק קרוב למיאמי בכדי שהפליטים יראו את אורותיה של העיר, אשר בתוכה ממש ברגע זה יהודים צחקו והשתעשעו; בשעה שה"סנט לואיס" התרחקה בדומיית אבל מהחוף של אמריקה, מלווה על-ידי אניות משמר החופים האמריקאי אשר קבלו פקודה למנוע נסיונות של פליטים לקפוץ מהאניה ולנסות להגיע לחוף; בשעה שנשיא ארה"ב סרב להציל 930 יהודים והלך הביתה, מתוך אהדה והזדהות, כמובן, הממסד היהודי האמריקאי שקע בדממה לתוך הלילה ואף הוא – הלך הביתה.

לא היו מחאות כעוסות וקולניות. לא היתה הפרה של החוק. לא היה דבר מכל אותם דברים שמנהיגים יהודים מסוימים עשו מאוחר יותר עבור סלמה וג'קסון. כמו גנבים בלילה – הלכנו הביתה.

וכפי שהיהודים האמריקאים הלכו הביתה, כך הלכו גם ה-930. הביטו לביתכם, 930 מלאכים-לעתיד. הביטו לביתכם, להיטלר. מאחוריהם הם השאירו קהילה יהודית מוכת-צער, אם כי משותקת וליברלית. שכן אין לומר שהיהודים האמריקאים לא חשו בכאב של אחיהם ואחיותיהם. ה"ניו יורק טיימס", באחד ממאמרי המערכת המרשימים ביותר שלו, יכול היה להיות שופרם של כל המנהיגים, הארגונים וההמונים היהודיים, בכותבו את המילים הבאות –

"כולנו יכולים רק לקוות שאי שם יתרככו אי אלו לבבות, וימצא מקלט כלשהו. הפלגת ה"סנט לואיס" זועקת למרומים בהצביעה על חוסר האנושיות של אדם לאדם".

בהחלט. ומאמר המערכת של ה"ניו יורק טיימס" זועק למרומים ומדיף את אותו ריח מזויף הנודף מאותם אנשים מכובדים, אשר תרומתם לעזרת הפליטים הסתכמה ב"תקוה שאי שם יתרככו אי אלו לבבות". לא עלתה על ליבם של אנשי ה"טיימס" או של הממסד היהודי, ולו לרגע, המחשבה שאולי ישנן פעולות אותן ניתן לנסות ולנקוט על-מנת לקדם את תהליך ההתרככות. אותם מכובדים מעולם לא העלו על דעתם את האפשרות לצאת לרחובות ולתבוע צדק עבור 930 אחיהם ואחיותיהם. אהדה – כן, מיליטנטיות – לעולם לא. וכך הלכו אותם 930 יהודים ונעלמו לתוך תהום הנשייה שלההיסטוריה. סופם הישיר נבע ממעשי הגרמנים, אבל אף יהודי שישב אז בשקט אינו יכול באמת לישון היטב בלילה".

הרב כהנא עובר בשלב זה לתאר את זוועות המלחמה והשואה האיומה, בציינו את העובדה שכבר בסוף 1942 ידעו הארגונים היהודיים בארצות החופש בדיוק מה מתחולל, ושהעובדה שיהודי אירופה נרצחים במליוניהם כבר יצאה מגדר שמועה והפכה לעובדה הבלתי ניתנת להכחשה –

"שאף מנהיג יהודי ואף ארגון יהודי לא ינסה להתכחש ולומר שלא ידע מה קורה. בסופו של דבר, רק שתי קבוצות ממשיכות לטעון שלא ידעו באותם ימים על מחנות המוות. הגרמנים שם וחלק מהמנהיגים היהודים כאן[6]. אלו ואלו שקרנים"[7]...

ניתן היה להציל המוני יהודים! היהודים הועברו לאושוויץ ברכבות; וקרונות הבקר העמוסים עד אפס מקום ביהודים עלובים המעותדים למות נסעו יום אחר יום על המסילות המובילות לאושוויץ. "הפציצו את מסילות הרכבת!", עלתה הזעקה מאירופה. הפציצו את הגשרים עליהם עוברות המסילות! הפציצו את אזורי מחנות המוות, על-מנת שאותם מתקנים המיועדים להשמדה המונית יצאו מכלל שימוש! המחתרת הצ'כית ספקה עבור העולם החופשי מפות המתארות את האזור בכלל ואת מסילות הרכבת בפרט. כל שנותר לבעלות הברית לעשות היה להטיל את הפצצות ולעשות לאושוויץ את אותו דבר שהיו עושים דבר יום ביומו למטרות אחרות ברחבי אירופה.

אכן, זה יכול היה להיעשות. במכתב שנשלח לחיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, הצהיר משרד החוץ הבריטי שהענין "נשקל בכל כובד הראש" אולם אין אפשרות לבצעו "עקב הקשיים הטכניים המאד גדולים שישנם".

ובארה"ב, ההצגה חזרה על עצמה. כאשר מנהיגים יהודים בקשו מרוזוולט (עדיין נשיא; עדיין אהוב ליבם של הבוחרים היהודים) להציל את אחיהם, הוא הניע ראשו באהדה, אולם הסביר שזה אינו אפשרי בשל "הקשיים הטכניים".

קשיים טכניים. האיש שמטוסי הקרב שלו שוטטו במרחבי תבל, ותוך כדי הפציצו כל דבר שזז. האיש אשר מטוסי ה-B-17שלו חדרו לתוך פלואסטי שברומניה[8]– איש זה לא יכל להתגבר על ה"קשיים הטכניים" הכרוכים בהפצצת אזור אושוויץ.

שיהיה כך. אין זה מתפקידנו לגנות את רוזוולט. אלו אשר עדיין נותנים אמון ברוזוולטים ובצ'רצ'ילים ובותיקנים של העולם אינם אלא טפשים, אשר ממאנים ללמוד מההיסטוריה ובכך חורצים את גורלנו לשואות נוספות. לא הרוזוולטים הם אלו המיצגים את דמות הנבל בזמן השואה.

מה אנחנו עשינו? זו השאלה, השאלה אשר אינה נותנת מנוח ואינה מאפשרת הפוגה לנשמותינו המיוסרות. כאשר פרנקלין רוזוולט סילק מעליו את בוחריו היהודים, מה הם עשו? מה עשו מנהיגי הארגונים היוקרתיים, אשר סיבת קיומם אמורה להיות להגן על יהודים – מה הם עשו בזמנים טרופים אלו, כשנאמר להם שהיהודים יצטרכו למות? מה היתה תגובתם?...

תארו לעצמכם מה היה קורה אילו מנהיגים יהודים מכל ארגון חשוב, ביחד עם רבנים[9]מרחבי אמריקה, היו קוראים לחסימות כבישים המוניות של מאות אלפי יהודים ברחובות וושינגטון, ניו-יורק, שיקגו, ועוד ערים גדולות. דמיינו בעיני רוחכם את התמונה של רחובות מלאים ביהודים מכל הסוגים – אנשים, נשים, ילדים, מעסיקים, פועלים, דתיים וכאלו שאינם, אנשי ימין ואנשי שמאל, יושבים וצועקים את כאבם ואת כעסם. דמיינו את כל אלו מונהגים על-ידי המנהיגים והרבנים היוקרתיים והמכובדים, בדרישה – הפציצו את מסילות הרכבת והצילו את אחינו, ועד אז – לא נזוז!".

ללא ספק, המפציצים היו יוצאים לדרך. ללא ספק, מסילות הרכבת היו מושמדות וקרונות הבקר עם מטעני האדם מעוררי הרחמים היו נעצרים. המוני יהודים היו ניצלים, כשמספריהם מגיעים למאות אלפים, אם לא יותר מכך. כל זה יכול היה לקרות, אילו מילאנו את חובתנו בתור יהודים, אילו היינו אותם אנשים בעלי חוט שדרה שאנו מתימרים להיות, אילו לא הונהגנו בידי מנהיגים שזחלו כשהיה צריך לעמוד וטיילו כבשבת אחר הצהריים כשהיה צריך לרוץ.

על מה אנחנו מדברים? אנו מדברים על אהבת ישראל, ועל חוסר אהבת ישראל. אנו מדברים כאן על מה שתמיד היווהאת יסוד היסודות של העם היהודי, ואשר היה חסר דווקא באותו זמן בו יהודים היו זקוקים לו יותר מכל... השאלה הנוראה והעוצמתית אשר חייבת להעיק על ליבנו ולאתגר את מוחנו ואשר אסור שתיתן לנו מנוח היא: למה?...היכן היה המנהיג היהודי שיעמוד בפני 5,000,000 יהודים אמריקאים ויזכיר להם את דברי רבותינו – "תנו רבנן בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם ומניחין ידיהן על ראשו ואומרים – פלוני זה שפירש מן הציבור אל יראה בנחמת ציבור. תניא אידך בזמן שהציבור שרוי בצער אל יאמר אדם – אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי..."[10].

אי אפשר לומר שליהודי האמריקאי לא היה אכפת. יהודים הם אכפתיים. אי אפשר לומר שהמנהיגים היהודים פשוט לא חשו בצער אחיהם היהודים. זו אינה האמת, ואינה הסיבה שבגינה היהודים היו כה דוממים. ואף-על-פי-כן, מיליוני יהודים באירופה הלכו לתאי הגזים ולמשרפות, ואנחנו ידענו מזה. ידענו מזה והיינו גרועים עוד יותר ממי ששותק, מכיון שמי שיודע מהזוועה ומגביל את עצמו למאמצים פושרים, חסרי תועלת, מכובדים וארעיים הינו יותר גרוע ממי שיודע ואינו עושה כלום. האחרון מכיר בחטא של התעלמותו, ועדיין יש תקוה שמצפונו יאכוף עליו פעולה בעלת משמעות. הראשון, לעומת זאת, משכנע את עצמו שהוא אכן עשה משהו, וכך הוא חי בשלום עם מצפונו.

הם הלכו לעולמם, ואנו לא עשינו את מה שיכולנו בכדי להצילם. למה? יהיו כאלושלא יאהבו את הדברים שאני כותב. מדוע להעלות נושא כה כאוב? מה שהיה - היה ועבר, ואיזו תועלת יכולה לבוא מלהביט אחורה על תקופה כה נוראית בהיסטוריה של העם היהודי?

אבל אנחנו חייבים. אנחנו חייבים להחיות מחדש את השאלה מכיון שאיננו יכולים להחיות מחדש את אלו שמתו בגללה. אנו חייבים לחפש את התשובה לשאלה של מה שקרה, פן יקרה הדבר שוב. אנו חייבים לשאול מדוע ההנהגה היהודית נמנעה מלפעול, מכיון שאותה הנהגה[11]ממשיכה להדריך אותנו ולדבר בשמנו. עלינו ללמוד מהעבר כדי שלא נחזור על אותן טעויות. חמור מכך, עלינו ללמוד מהעבר מכיון שיתכן מאד וממש ברגע זה אנו חוזרים על אותן טעויות והפעם זה קורה בנושא של יהודי ברה"מ"[12].

[1] בירת קובה.

[2] בשנות הששים בארה"ב היו מאבקים רבים של תנועה זו למען זכויות השחורים.

[3] מקום שבו היו התכתשויות קשות עם המשטרה על הרקע הנ"ל.

[4] הרב כהנא משתמש בביטוי זה בגלל שיר ידוע אותו נהגו לשיר בהפגנות של התנועה לזכויות האזרח – "אנחנו נתגבר" – "We Shall Overcome".

[5] שמה של האניה.

[6]הכוונה לארה"ב, אולם אותה אמת ניתנת להאמר אף על המנהיגות הציונית בארץ ובגולה – ראה בספר "כחש" של בן הכט, בספר "מן המצר" של הרב וייסמנדל, בספר "קראתי ואין עונה" המתאר את פועלו של הרחמ"ד וייסמנדל מאת אברהם פוקס, בחוברת "שרופי הכבשנים מאשימים" בהוצאת "בני תורה", ובמקורות נוספים.

[7] בהמשך מתאר הרב כהנא כיצד מכתבים נשלחו מתוך תחום שלטונו של היטלר על-ידי יהודים הזועקים לעזרה, וכן את מאמציו ההירואיים של הצדיק הגדול, רבי חיים מיכאל דב וייסמנדל, אשר במו ידיו הציל יהודים מציפורני הנאצים, נשלח לאושוויץ וקפץ מהרכבת, ואשר כתב למנהיגים היהודים בארצות החופש שיזעזעו את העולם למען אחיהם. משנתקל באדישות ובניכור, כתב בדם ליבו – "עזבו את כל עסקיכם והתרכזו בענין הזה. זכרו שבכל יום שאתם עומדים באפס מעשה נרצחים 12,000 נפשות... כל-כך הרבה פעמים סיפרנו לכם את האמת על מה שקורה. האם זה יתכן, שאתם מאמינים לרוצחינו יותר מאשר לנו?". הרב וייסמנדל לא קיבל תשובה למכתביו. גם יהודי אירופה בכללותם לא קבלו כל תשובה מאחיהם היהודים. והרב כהנא גוזר את המסקנות הנוראיות כדרכו בכל מקום, מתוך נאמנות אך ורק לאמת, מרה ככל שתהיה, ובלי לשאת פנים הוא קובע את אותן קביעות אשר תנחינה אותו לכל אורך מאבקיו למען עמו – "הנהגת יהדות אמריקה לעולם לא תוכל לומר – "ידינו לא שפכו את הדם הזה"...

 

[8] במקום זה היו שדות נפט חיוניים, אשר שמשו את מכונת המלחמה הגרמנית.

[9] יתכן שהרב כהנא מתכוון כאן לרבאיי'ס (רפורמים וקונסרבטיבים), שכן ההתיחסות כאן היא למעמדם הציבורי ולא לידיעותיהם ולנאמותם לתורה, ויתכן שהכוונה לרבנים אמיתיים ולרבאיי'ס כאחד – לכן בתרגום כאן כתוב "רבנים".

[10] תענית יא..

[11] הרב כהנא אינו מתכוון לומר שמדובר דווקא באותם אנשים, למרות שבשעת כתיבת הדברים (1971) חלק מההנהגה היהודית בארה"ב היה מורכב מאנשים שעוד היו שם בזמן השואה. מכל מקום כוונתו לאותו קו של הנהגה, אשר לא השתנה.

[12] זוהי התכלית לשמה הזכיר הרב כהנא את כל מאורעות מלחמת העולם השניה, שכן, ההיסטוריה תכליתה ללמד אותנו כיצד לנהוג בשאלות המעשיות של ההווה. אכן, מאבקו למען יהודי ברה"מ היה אנטיתזה להתנהלות הממסד היהודי בזמן מלחמת העולם השניה, ולכן גם גונה על-ידי אותו ממסד. על שם אותו חידלון טבע את הסיסמא המפורסמת "לעולם לא עוד". בזכות מאבק זה זכו עשרות אלפי יהודים לצאת מברה"מ תוך שנים מועטות, כאשר גם היסטוריונים העוינים את דעותיו של הרב כהנא מודים בכך שדווקא דרכו היא שהועילה למאבק. הניגוד לתקופת השואה היה כה בולט עד שפעם אחת, כאשר הרב כהנא גורש על-ידי הממסד מכנס "מכובד" למען יהודי ברה"מ בבריסל, הוא נתקבל בתשואות בשדה התעופה בניו-יורק, ואחד הדוברים הכריז – "אילו מאיר כהנא היה המנהיג שלנו בזמן מלחמת העולם השניה, השואה לא היתה מתרחשת".