פרק א

פרק א

שורשים

כדי להבין את התמסרותו הבלתי נלאית של מאיר לעם ישראל, לתורת ישראל ולארץ ישראל ואת נחישותו לנהל מאבקים כאיש בודד במערכה, יש להכיר לא רק את האיש, אלא גם את שורשיו ואת הרקע החינוכי שלו. חייו הם חוליה בשרשרת ארוכת דורות של דבקות בתורה ואהבת העם והארץ.

 אביו של מאיר, הרב יחזקאל כהנא, תמך במאבק האצ"ל נגד שלטון הבריטים בארץ ישראל, וממנו למד מאיר שלא די לאהוב את ארץ ישראל, אלא יש גם להילחם עליה. מינקותו שמע מאיר סיפורים על אבות המשפחה ועל האידיאלים שהנחו אותם בחייהם.

הרב מאיר ליווען

סבתו של מאיר מצד אמו, הניה טריינין, הייתה בתו של הרב מאיר (בן טוביה) ליווען, שנולד בשנת ת"ר (1840) בקריצבורג שבלטביה. הוא למד בישיבת רמיילא (ראמיילעס) בווילנה והוסמך לרבנות בידי הרב משה אברהם ממיר והרב יצחק אלחנן מקובנה. רוב ימיו כיהן ברבנות בית כנסת בווילייקה, שליד וילנה. הוא פרסם ספרי דרשות והיה פעיל במפעל הציוני. סופר במשפחה שהוא אפילו השתתף באחד הקונגרסים הציוניים. עקב המהפכה הקומוניסטית הוא נאלץ לברוח לסיזרין הרחוקה, שליד סמארה שעל נהר הוולגה, ושם נפטר בתרפ"ה (1925) בהיותו בן שמונים וחמש.1

 אהבתו הגדולה של ר' מאיר ליווען לארץ ישראל מובעת בספרו 'אמרי חמד', שיצא לאור בווילנא בשנת תרס"ב (1902). בדרשה 'שבח של ארץ הקודש ותקוותנו בלבבנו' הוא מתאר את מעלותיה הנפלאות של ארץ ישראל ואת געגועיו אליה.2

הרב ברוך דוד כהנא

מצד משפחת אביו היה מאיר צאצא של הרב דוד מגיד הכהן, אב בית דין בעיר ראדמישלא וילקי שבפולין, שהיה תלמידו של ה'חוזה מלובלין', הרב יעקב יצחק הורוביץ. ה'חוזה' אמר שהרב דוד הוא כהן מיוחס והשתדל תמיד לעמוד מולו בזמן ברכת כהנים בבית הכנסת.3

 נכדו של הרב דוד מגיד היה הרב ברוך דוד כהנא (תר"י-תרפ"ה 1925-1850), אבי סבו של מאיר. ר' ברוך דוד היה חסיד של הרבי מצאנז, הרב חיים הלברשטם, בעל ה'דברי חיים'. חסידיו של הרבי מצאנז התגוררו ברחבי פולין וגם בארץ ישראל. היו מהם שעלו לארץ ישראל כדי להתעלות במעלות הקדושה וללמוד תורה בטהרה. רובם גרו בצפת, תורתם הייתה אומנותם, והם התפרנסו מכספי ה'חלוקה' — כספי צדקה שהגיעו מהחסידים בצאנז.

 הרבי מצאנז בחר בר' ברוך דוד, שהיה ידוע באמינותו וביושרו, לעלות ארצה ולפקח על חלוקת הכסף שנשלח מצאנז לארץ ישראל. בשנת תרל"ג (1873) הגיע ר' ברוך דוד לצפת עם אשתו רבקה ועם בנם בן הארבע נחמן. בצפת נולדה בתם נחמה (השמות נחמן ונחמה ניתנו משום שילדיהם הקודמים נפטרו). ר' ברוך דוד נודע בנדיבותו, בצניעותו, ביושרו ובגדלותו בתורה. אחד הדברים החשובים שהוא עשה בצפת היה שיפוץ בית המדרש של חסידי צאנז. מדי פעם הוא נסע לצאנז כדי לאסוף כסף, וברבות הימים החל בנו, ר' נחמן, לנסוע במקומו.4

 ר' ברוך דוד חיבר שני ספרים על קדושת ארץ ישראל ועל ההלכות והמנהגים המיוחדים לה: 'חיבת הארץ' (תרנ"ז 1897) ו'ברכת הארץ' (תרס"ד 1904). בעמוד השער של 'חיבת הארץ' הוא הצהיר על מטרת כתיבתו: "...ומלהיבים לב איש ישראל להשתוקק ולהשתפך נפשם אל חיק אמותם ארץ מולדתנו אשר ממנו חוצבנו גם להתעורר להחזיק יושביה עומלי תורה מתוך הדוחק".5

הרב נחמן כהנא

ר' נחמן (תרכ"ט-תרצ"ז 1937-1869), סבו של מאיר, נשא לאישה את פייגע, בתו של רבו, הרב משה יהודה צבי יעבץ-מילר, והקים לפרנסתו בית חרושת לאריגת טליתות. פעם אחת — בנאיביות שמזכירה לי את מאיר — הוא הפקיד בידי נוסע סכום כסף גדול כדי שיקנה בעבורו צמר בדמשק, אך הלה נעלם עם הכסף. לאחר כמה ניסיונות מרים נוספים, היה ברור שמפעל הטליתות נכשל.

 ר' נחמן היה חסיד מובהק של הרב יחזקאל שרגא הלברשטם משינאווא, בנו הבכור של רבי חיים מצאנז. על פי עצת רבו חכר ר' נחמן פרדס אתרוגים בכפר חיטים (ליד טבריה) עם שותף, ר' יצחק לוברבוים. בקיץ היה מוביל ר' נחמן את אתרוגיו לנמל יפו כדי לשווקם לפולין ולרוסיה לפני חג הסוכות. בעיה מתמדת שהוא נאלץ להתמודד אתה הייתה מכת הגנבות. ערבים מקומיים היו פושטים ידיהם בפרדסים וגורמים נזקים קשים, אך למסחר באתרוגים היה יתרון: בזכות היותו מסחר עונתי, היה ר' נחמן פנוי ללימוד התורה ברוב חודשי השנה.

 בעונות הקטיף התגורר ר' נחמן בכפר חיטים. לילה אחד, בהיותו כבן עשרים וחמש, היה חם מאוד, ולכן החליט ר' נחמן לישון בפרדס, הקריר יחסית. בשעת לילה מאוחרת הגיע אל הפרדס גנב, שלא היה אלא ראש הכפר הערבי הסמוך. השומר הערבי, שעמד על משמרתו כמדי לילה, לא זיהה את הגנב. הוא תקף אותו והרגו, ורק אז זיהה את הגנב והבין כי הרג את ראש הכפר בכבודו ובעצמו. כדי להציל את עורו, גרר השומר את הגופה והניח אותה ליד ר' נחמן הישן בפרדס.

 בבוקר מצא ר' נחמן את עצמו מוקף ערבים זועמים. הם הכו אותו באכזריות ומסרו אותו למשטרה התורכית, וזו עצרה גם את שותפו, ר' יצחק לוברבוים. השוטרים כפתו את השניים והכו אותם כדי לאלצם להודות במעשה, אך הם לא נכנעו ולא הודו במעשה שלא עשו. למחרת הם נלקחו לכלא בטבריה על ידי שני פרשים תורכים שהכריחו אותם לרוץ כל הדרך לפני סוסיהם.א הם הגיעו לטבריה באפיסת כוחות, ובקושי נותרו בחיים. יהודי טבריה שמעו על המאסר ושלחו משלחת למושל התורכי כדי לנסות לשחרר את השניים, אך הלה סירב לשחררם.

 בלילה הראשון לשהותו בכלא בטבריה ראה ר' נחמן בחלומו את ר' יצחק, מכר שלו שהלך לעולמו זמן קצר קודם לכן. בחלום אמר ר' יצחק לר' נחמן שבעוד יומיים הוא ישתחרר. ר' יצחק זכה לקבורת ישראל בזכות אחד ממעשי החסד הרבים שעשה ר' נחמן: ביום חם מאוד התלווה ר' יצחק לר' נחמן בדרכו מיפו לטבריה, ור' יצחק, שהיה זקן וחלש, נפטר בדרך. הערבי שהוביל את שיירת החמורים סירב להרכיב את הגווייה על אחד מחמוריו בגלל אמונה תפלה שבהמה הנושאת מת תמות אף היא. למרות היותו כהן נשאר ר' נחמן בצד הדרך על יד הגווייה. מותר היה לו להיטמא למת זה, שהיה 'מת מצווה' — מת שאין אחרים שיטפלו בקבורתו. הוא לא ידע כיצד יוביל את הגווייה לטבריה. ניסיון לשאת אותה בידיו נכשל בשל משקלה הרב. השמש כבר החלה לשקוע, והנה נראו מרחוק שני ערבים רכובים על חמורים. גם הם חששו להניח גווייה על חמוריהם, ועל כן קנה מהם ר' נחמן אחד מחמוריהם בכסף מלא. הוא הניח עליו את הגווייה והוביל אותה אל העיר. בשעת לילה מאוחרת הוא הגיע לטבריה, ושם טיפלו אנשי ה"חברה קדישא" בקבורת הגופה.

 כאשר נודע לבני משפחתו של ר' נחמן על מאסרו, הלכה אשתו פייגע ל'חדר' של ילדיה וסיפרה למלמד את אשר קרה. לקח המלמד את כל תלמידיו לבית כנסת האר"י ושם התפללו תינוקות של בית רבן למען שחרורו של ר' נחמן. אביו של ר' נחמן, ר' ברוך דוד, שהיה נתין אוסטרי, שכנע את הקונסול האוסטרי להשתדל למענו אצל המושל התורכי. אמו, רבקה, הלכה עם הקונסול לכלא, אך היא לא הורשתה להיכנס. נחושה בדעתה, עלתה על אחד הגגות הסמוכים לבית הסוהר וקפצה באומץ לתוך חצר בית הסוהר. בראותם את מסירות נפשה, ריחמו עליה הסוהרים והרשו לה לראות את בנה ולתת לו מזון.

 לאחר יומיים של משא ומתן בין הקונסול האוסטרי למושל התורכי, ובתוספת עשרה נפוליון זהב, שוחררו ר' נחמן ושותפו, ר' יצחק לוברבוים, כפי שאמר ר' יצחק בחלום, ולאחר חודשים של מאמצים מייגעים זוכו השניים מכל אשמה.6

 לר' נחמן ולפייגע נולדו חמישה בנים ושלוש בנות. הקטן שבבנים היה אביו של מאיר. הוא נולד בצפת בשנת תרס"ה (1905) ונקרא יחזקאל שרגא על שם הרבי משינאווא.7

הרב יחזקאל כהנא

בסוף מלחמת העולם הראשונה, כשהיה יחזקאל שרגא בן שלוש עשרה שנים בלבד, הוא נסע עם אביו לגליציה שבדרום פולין כדי ללמוד בישיבה. אמנם קשה לשלוח נער צעיר למקום רחוק כל כך מהבית, אך קשה לא פחות היה להישאר בתנאים ששררו אז בארץ ישראל: בגלל המלחמה לא הגיעו כספי החלוקה ליעדם והיהודים בצפת חיו בעוני משווע. הרעב והמחלות הפילו חללים רבים והמצב היה קשה מנשוא. ר' ברוך דוד זכה לקבל תמיכה מהונגריה, ממשפחתה של אשתו, אך הוא לא שמר את עושרו לעצמו אלא מכר את רכושו ובתמורה שקיבל כלכל את עניי צפת.8

 בגליציה למד יחזקאל בישיבתו של הרב יהושע פינחס בומבך באושפיצין (העיר שלימים נודעה לשמצה בשמה הגרמני, אושוויץ). לאחר מכן הוא למד בישיבת פרשבורג שבהונגריה, ושם הסמיכו לרבנות רבי עקיבא סופר.9 בשנת תרפ"ד (1924), לאחר שש שנות לימודים בישיבות באירופה, חזר יחזקאל לצפת. המצב הכלכלי בארץ עדיין היה קשה מאוד, ור' יחזקאל הבין שהוא לא יוכל להתפרנס בארץ.

 בשנת תרפ"ה (1925) הצטרף ר' יחזקאל לשני אחיו, ר' חיים ור' לוי יצחק, שהתגוררו בארצות הברית, ואימץ לעצמו את השם צ'רלס. הוא למד בישיבת 'הרב יצחק אלחנן' שבניו יורק (לימים חלק מישיבה יוניברסיטי) והוסמך שנית לרבנות. לפרנסתו הוא לימד ב'תלמוד תורה'ב ששכן בבית הכנסת 'אהבת תורה'. רבו של בית כנסת זה היה אחיו ר' לוי יצחק.10

 בשנת תר"ץ (1930) החל ר' יחזקאל לכהן ברבנות בית הכנסת 'אנשי שלום' שבברוקלין,11 ושנה לאחר מכן נשא לאישה את סוניה (שרה חנה) טריינין. סוניה הגיעה לאמריקה מדווינסק שבלטביה בהיותה בת חמש עשרה, לאחר שלמדה בגימנסיה של דווינסק מקצועות עיוניים כמו מתמטיקה, לטינית וגרמנית. אביה, הרב ברוך שלום טריינין, היה תלמיד חכם גדול. הוא היה תלמידו של הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, מחבר ה'אור שמח', וחבר בית דינו, וסוניה זכרה שבהיותה ילדה קטנה ישבה על ברכיו של הרב מאיר שמחה. בתחילה נסע ר' ברוך שלום לבדו לארצות הברית, ולאחר שקיבל משרת רב בית כנסת בפליינפילד שבניו ג'רזי, הצטרפו אליו אשתו הניה, בִתם סוניה ושני אחיה, יצחק ושאול.12

 מאיר נולד בכ"ח בתמוז תרצ"ב (1 באוגוסט 1932), ושמו בישראל נקרא מאיר דוד על שם הרב מאיר ליווען, סבה של אמו, ועל שם הרב ברוך דוד, סבו של אביו. בשנת תש"ג (1943), בהיותו בן אחת עשרה, החל אביו, ר' יחזקאל, לשמש רב בית הכנסת 'שערי תפילה', שגם הוא היה בברוקלין. המשפחה עברה לגור סמוך לבית הכנסת, בדירה בבית דו-משפחתי, ושם הם התגוררו גם כאשר נישאתי למאיר. בעל הבית, מיכאל בְלַן, העריך מאוד את ר' יחזקאל והקצה לו מקום לאחסון כיסאות שנועדו לאורחים, לליל הסדר ולאירועים אחרים. במשך כשלושים שנה היה ר' יחזקאל רבה של קהילת 'שערי תפילה', עד עלייתו ארצה עם אשתו סוניה (שרה חנה) בשנת תשל"א (1971).13

 ר' יחזקאל היה פעיל מאוד בקהילה היהודית המקומית: הוא היה אחד ממקימי 'ועד הרבנים דפלטבוש'; במשך תקופה מסוימת הוא שימש מזכיר הוועד, ומשנת תש"י עד תשט"ו (1955-1950) היה נשיאו. בהיותו חבר ועדת הכשרות של ועד הרבנים הוא שיפר באופן ניכר את מערכת ההשגחה על הכשרות.14

 הוא היה גם ממייסדיו של בית ספר יהודי בפלטבוש. באותן שנים למדו רוב הילדים היהודים בבתי ספר ציבוריים, ואחר הצהריים למדו שיעורי יהדות מינימליים ב'תלמודי תורה' ששכנו בבתי הכנסת המקומיים.

 בשבועות שקדמו לחג החנוכה ולהבדיל, לחג המולד הנוצרי, השתתפו הילדים בשעות הבוקר בהכנות לחג הנוצרי, ובשעות אחר הצהריים למדו ב'תלמוד תורה' על חג החנוכה. השפעתו של בית הספר הציבורי הייתה חזקה, ורק ילדים מעטים המשיכו בבגרותם לקיים אורח חיים של תורה ומצוות. שיעור ההתבוללות עלה במידה מבהילה, ורבני ארצות הברית הבינו שרק בתי ספר יהודיים יוכלו להציל את המצב.

 בשנת תש"ה (1945) הקימו ר' יחזקאל ורבנים אחרים מאזור פלטבוש את 'ישיבת רמב"ם' (באמריקה, גם בתי ספר יסודיים ותיכוניים נקראים בשם ישיבה). ר' יחזקאל היה יושב ראש ועדת החינוך ללימודי הקודש במשך עשר שנים.15 כשנוסדה ישיבת רמב"ם, כבר היה מאיר תלמיד כיתה ח' ב'ישיבה דפלטבוש', ולכן הוא לא נהנה מפרי עמלו זה של אביו.

 לאחר מלחמת העולם השנייה פנה הרב אברהם קלמנוביץ, ראש ישיבת מיר שנחרבה בשואה, אל ר' יחזקאל בבקשה לסייע לו בהקמתה מחדש של ישיבת מיר בשכונת פלטבוש. תגובתו של ר' יחזקאל הייתה: "בפלטבוש? זהו מדבר, שממה רוחנית!" השיב לו הרב קלמנוביץ: "בעוד עשרים שנה תפרח כאן התורה". הוא צדק. עשרים שנה לאחר מכן היה האזור מלא ישיבות ובתי כנסת. ר' יחזקאל מצא לישיבת מיר משכן זמני בבניין שהיה שייך לישיבת רמב"ם, ולאחר מכן סייע לרב קלמנוביץ במציאת בניין קבע.

 בתעודת הוקרה שקיבל ר' יחזקאל מבית הספר 'בית יעקב של בנסנהרסט-פלטבוש' נכתב: "לחברנו המסור, הרב צ'רלס כהנא, בהערכה על מאמציו הבלתי נלאים לחיזוק החינוך התורני בשכונתנו".

 ר' יחזקאל חיבר כמה ספרים. בשנת תרצ"ה (1935) יצאו לאור שתי אסופות של דרשותיו, אחת ביידיש ואחת באנגלית. מפעלו הגדול היה תרגום חמשת חומשי התורה לאנגלית, שנקרא 'תורה ישרה' ויצא לאור בתשכ"ג (1963). ייחודו של תרגום זה הוא שילוב דברי המפרשים (רש"י, רמב"ן וכו') בתרגום האנגלי, במטרה לבאר את הפסוקים על פי התורה שבעל פה. בשנת תשל"ג (1973), לאחר עלייתו ארצה, הוא הוציא לאור את הספר 'משנה ישרה'. הספר כתוב בעברית והוא כולל כמה מדרשותיו שהופיעו באסופות באנגלית וביידיש, שתי דרשות בר המצווה של מאיר, חידושי תורה וסקירה היסטורית של שורשי משפחת כהנא. המילה "ישרה" החוזרת בשמות ספריו היא ראשי התיבות של שמו, יחזקאל שרגא הכהן. אכן בלט ר' יחזקאל ביושרו, ואף העביר תכונה זו למאיר, בנו.16

 לא רק מלמדנותו של אביו וממעורבותו בהנהגת הקהילה הושפע מאיר, אלא גם מפעילותו הציונית. שנים רבות היה ר' יחזקאל חבר בארגון 'המזרחי', ואף היה חבר בוועד הפועל שלו. ואולם ההשפעה החזקה ביותר על מאיר בתחום הפעילות הציונית הייתה מתמיכתו של אביו בזאב ז'בוטינסקי ובפעולות האצ"ל נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל. אמו של מאיר סיפרה שבשנת ת"ש (1940) היה זאב ז'בוטינסקי בביתם בפגישה עם תומכים.17

 ר' יחזקאל היה מהראשונים שהצטרפו לפעילותו של פיטר ברגסון (הלל קוק), שהגיע לארצות הברית כדי לגייס תומכים לאצ"ל. במודעה שכותרתה "יהודים נלחמים על הזכות להילחם", שפרסם ברגסון בעיתון 'ניו יורק טיימס', הופיע שמו של ר' יחזקאל כחבר ב'ועדה למען צבא יהודי'.18 מודעות הענק הדרמטיות של ברגסון נעשו לסימן ההיכר שלו. באחת המודעות, למשל, נכתב באותיות גדולות: "כשהנשק של האויב מכוון ללב, אין זמן להסס עוד". בעבודת מחקר שכתב צ'רלס לוין שנים רבות לאחר מכן, על שיטות התעמולה של ברגסון, הוא הזכיר את הופעת שמו של ר' יחזקאל במודעה והעיר: "צ'רלס כהנא לא חלם ששלושים שנה לאחר מכן יפרסם בנו בן התשע, מאיר, מודעות דומות, בהיותו יושב ראש הליגה להגנה יהודית".19

 ר' יחזקאל השתתף גם במאמצים שנעשו באמריקה להצלת יהודי אירופה ממלתעות הצורר הנאצי. הגרמנים ניסו להסתיר מהעולם את ההשמדה השיטתית של יהודי אירופה, אבל בשנת תש"ב (1942) הצליחו כמה יהודים להימלט ממחנות ההשמדה ולפרסם את הזוועות. בז' בתשרי תש"ד (6 באוקטובר 1943) צעד ר' יחזקאל ב'צעדת הרבנים' בוושינגטון, צעדה שערכו חמש מאות רבנים אורתודוכסיים כדי לדרוש מממשלת ארצות הברית לפעול למען הפסקת ההשמדה באירופה. ברגסון, שיזם את 'צעדת הרבנים', הוציא לאור חוברת לציון האירוע, ובה כתובים שמות כל הרבנים שהשתתפו ומוצגות תמונות מהצעדה. בתמונות נראים הרב אברהם קלמנוביץ והרב אליעזר סילבר, שפעלו בלי לאות למען הצלת יהודי אירופה, בשורה הראשונה של הצועדים.20

 העיתונאי שמואל מרגושס תיאר את הצעדה:

עוברים ושבים עצרו מלכת כדי להתבונן בכמה מאות צועדים האומרים מזמורי תהילים בדרכם לקפיטול [בניין הקונגרס]. לעשרות אלפי עוברים ושבים נודע, אולי בפעם הראשונה, שמיליוני יהודים הושמדו באירופה הנאצית ושעוד מיליונים בסכנה, וכך הם גילו שיהודי ארצות הברית, הנסערים ממצב אחיהם, פונים לממשלה בבקשה לסייע להצלת אחיהם. המראה האקזוטי של חמש מאות רבנים בשדרת פנסילבניה היה מראה חסר תקדים אפילו בעיר קוסמופוליטית כמו וושינגטון. עוברים ושבים צפו בהם בפליאה וברגשי כבוד. תנועת המכוניות נעצרה, ופה ושם הסיר מאן דהוא את כובעו מתוך כבוד. ראיתי חיילים מצדיעים לזקני הרבנים, שהזכירו ציורים של דמויות התנ"ך, בחלפם על פניהם.21

ר' יחזקאל תמך גם בבית"ר, תנועת הנוער הציונית שייסד זאב ז'בוטינסקי. בפרוספקט של מחנה בית"ר מאותם ימים מופיע שמו של ר' יחזקאל כאחד משמונה תומכים. בעידודו של אביו הצטרף מאיר לבית"ר, היה פעיל בה והשתתף במחנות הקיץ שלה. חוויותיו של מאיר בבית"ר השפיעו רבות על דרכו בחיים.22

רצח בצפת

מאורע מיוחד שהותיר את חותמו על שנות ילדותו של מאיר היה התקפת דמים בארץ ישראל בשנת תרצ"ח, שבה רצחו ערבים ארבעה מבני משפחת כהנא. משפחת כהנא המורחבת התכנסה בתל אביב לכבוד נישואיהם של חיים פסטר ורחל, בתו של ר' זונדל כהנא, אחיו הבכור של ר' יחזקאל. עם הבאים מצפת היו ר' מרדכי, אחיו של יחזקאל, אשתו, צפורה, וילדיהם; חיה, בתו הבכורה של ר' זונדל, בעלה צבי סגל וילדיהם.

 ארבעה מהצפתים נסעו לחיפה לימים אחדים בדרכם הביתה מהחתונה: צפורה, אשתו של מרדכי; בתה הקטנה, רבקה; צבי סגל; ובנו בן השתים עשרה, ברוך דוד. בחיפה ביקרו צבי סגל ובנו את אחיו של צבי, וצפורה ובתה ביקרו את באשה ברל, אִמה של צפורה. הם חזרו לצפת בכ"ה באדר ב' תרצ"ח (28 במרץ 1938), ובאשה ברל הצטרפה אליהם לנסיעה. החמישה נסעו במונית שירות, ובכביש שבין עכו לצפת ירו ערבים על המונית והרגו ארבעה מן היושבים בה: צפורה, דודתו של מאיר; אִמה, באשה; צבי, בעלה של בת דודו של מאיר; ובנו ברוך דוד. בעיתון 'הארץ' הופיעה הידיעה על הרצח תחת הכותרת "זוועה בדרך צפת-עכו":

אתמול בשעה 2:45 אחר הצהריים, כשאוטו טקסי... בדרך עכו-צפת הגיע למרחק שני קילומטר מהכפר ראמה, התקיפה אותו כנופיה מזוינת ביריות רבות במרחק של שני מטר מהכביש. הכביש נחסם (חושבים שהיה מחסום אבנים) ומיריות אנשי הכנופיה נפגעו ונהרגו האישה באשה בראל, כבת 70, בתה צפורה כהנא בת 47, צבי סגל כבן 36 (סוחר) ובנו דוד סגל בן 12 — כולם בני משפחה אחת בצפת...

 מר זיידל הלר מצפת יצא... בתחילה מן האוטו והתחיל בורח. אנשי הכנופיה המטירו עליו מטר יריות, והוא הפיל את עצמו בתוך תעלה וניצל...

 ניצל גם שלום ביבר — חבר הקיבוץ מצפת [קיבוץ מחניים] שנסע עם התינוק שלו, כבן שנה וחציג. כששמע את היריות, השכיב את התינוק על רצפת האוטו, והוא עצמו כיסה את התינוק בגופו ועשה את עצמו כמת. אנשי הכנופיה נגשו אל האוטו, חשבוהו להרוג — והניחו לו. גם הילדה רבקה כהנא, בת שלוש וחצי, בת הקדושה צפורה כהנא — ניצלה בהיותה שוכבת תחת גופות הנרצחים...

 הקדוש צבי סגל הניח אחריו בצפת אלמנה צעירה וילדה כבת עשר... המקרה נודע בצפת כעבור חצי שעה ומיד נתפשטה השמועה בכל העיר ואבל כבד ירד על יהודי צפת...23

רבקה בת השלוש, שגופת אִמה גוננה עליה מפני כדורי המרצחים, נלקחה לבית אחותה הנשואה, בלהה וילנר, ובלהה גידלה אותה כבת.

 בעיתונים מאותם ימים התייחסו הכותבים לרצח כאל מעשה שוד ולא ציינו מניע לאומני, אך רוב היהודים הבינו שהסיבה להתקפות הייתה לאומנות ערבית, כפי שהוכיחה ההיסטוריה. כתב 'הארץ' ציטט מברק ששלח ועד הקהילה של יהודי צפת אל הנציב העליון הבריטי במחאה על האלימות הגוברת: "יהודי צפת שואלים: עד מתי יהיו דמינו הפקר?... אנו דורשים הגנה מלאה על הנפש ועל הרכוש, כי קשה מצבנו מנשוא".24

 אכן, היו אלה ימים קשים בארץ. מאז שנת תרצ"ו (1936) ניהלו הערבים מסע מאורגן של פרעות וטבח ביהודים, אך בדרך כלל העלימו הבריטים עין ולא העניקו את ההגנה הדרושה ליהודי ארץ ישראל. הנהגת היישוב היהודי נקטה שיטה של "הבלגה" והתנגדה לכל ניסיון של נקמה, שמא יואשמו היהודים בפרובוקציות ובמניעת "סיכוי לשלום".

 הרצח הזה גרם מפנה לשלושה צעירים מהאצ"ל. ההבלגה נמאסה עליהם, והם החליטו ללמד את הערבים לקח. כחודש לאחר הטבח בבני משפחת כהנא חסמו שלמה בן יוסף, אברהם שיין ושלום ז'ורבין את כביש צפת-ראש פינה לערבים, וכשהתקרב אליהם אוטובוס ערבי, ירה בו בן יוסף. הערבים דיווחו לבריטים על הירי והחלו חיפושים אחר היורים. השלושה הצליחו לברוח ולהתחבא במערה, אך לבסוף מסרו את עצמם למשטרה הבריטית כדי שלא יואשמו יהודים חפים מפשע. איש מנוסעי האוטובוס הערבי לא נפגע, אך הבריטים נהגו בשלושה בחומרה כדי לדכא ניסיונות מעין זה. שלמה בן יוסף, שירה לעבר האוטובוס, נידון למוות בתלייה, והשניים האחרים נידונו למאסר עולם. שלמה בן יוסף נתלה בכלא עכו בל' בסיוון תרצ"ח (29 ביוני 1938). הוא היה היהודי הראשון שנתלה בידי הבריטים וראשון הרוגי המלכות בארץ ישראל בתקופה המודרנית.25

 זו הייתה נקודת מפנה בתולדות היהודים בארץ ישראל, והיא הייתה קשורה ישירות למשפחת כהנא. מאיר, שגדל באווירה של אחריות ומעורבות פעילה בקהילה היהודית, הושפע ממנה רבות. החינוך התורני והציוני שינק בביתו חוזק ביתר שאת במוסדות הלימודים שהתחנך בהם.