פרק ד

פרק ד בית"ר תש"ו-תשי"א / 1951-1946  מאיר הצטרף לתנועת הנוער הציונית בית"ר בשנת תש"ו (1946), כשהיה בן ארבע עשרה.1 שמואל קראושר, שהיה אז כבן שמונה עשרה, לקח את מאיר לבית"ר על פי בקשת אביו של מאיר. קראושר זכר שמאיר אהב מאוד ללכת לפגישות של בית"ר בקן (סניף) שלו על אף המרחק הרב. הסניף של קראושר היה בקצה האחר של ברוקלין, ומאיר נאלץ לנסוע בשלושה קווים של הרכבת התחתית כדי להגיע לשם.  מאוחר יותר הצטרפו מאיר וחבריו מהשכונה — יוסף (ג'ו) צ'ורבא, רלף ביבר, אלן מלנבאום ואחיו ויקטור מלנבאום — לקן חדש שנפתח קרוב יותר לביתו. "התחלנו להיות פעילים יותר כשצבי רינטל ודוד קרַקוב פתחו קן חדש באזור שלנו", סיפר אלן מלנבאום. קרַקוב ניסה לזכור מתי זה היה. "כנראה בתש"ז", הוא כתב, "כי באותה שנה פתחתי הרבה קנים חדשים".2  מה משך את מאיר לבית"ר? הפעילות בבית"ר סיפר יצחק חיימוביץ: "הפעילות בבית"ר כללה פגישות בימי ראשון, אימוני מטווח, שירה במקהלה והפגנות מחאה. במוצאי שבתות הייתה פעילות חברתית". דב טרויינסקי הוסיף: "שרנו שירי בית"ר ושירים עבריים. רקדנו רק הורה... בשנות החמישים המוקדמות התחלנו ללמוד ריקודי עם ישראליים".3  על הפעילות המגוונת של בית"ר אפשר ללמוד מעלון בית"ר שיצא לאור אז באמריקה, 'תל חי'א. בגיליון טבת תש"ח (דצמבר 1947) פורסמה הודעה על מפגש לאימוני מטווח. באדר תש"ח (מרץ 1948) דווח ב'תל חי' על תחרות אגרוף ונכתב תיאור של משחק כדורסל בין שני קִנים. אירוע לכבוד פסח תש"ט כלל "מחזה דרמטי על האצ"ל, סרט על ארץ ישראל, הופעת המקהלה של ניו יורק, שירה בציבור וריקודים". במזג אוויר נעים היו טיולים מחוץ לעיר.4  מאיר השתתף בפעילות הספורט של בית"ר. בדיווח ב'תל חי' על קבוצת הכדורסל של ברוקלין נכתב: "במשחק הפתיחה ניצחה הקבוצה בזכות ביצועיו של מאיר כהנא, שקלע 17 נקודות... הצעד החכם של הקפאת הכדור על ידי מלנבאום, כהנא וולין היה הגורם המכריע".5  חברי בית"ר נדרשו לחיות ברמה מוסרית גבוהה: h הבית"רי עוזר לזולת. h הוא נאמן לחבריו. h הוא אוהב את המולדת ומגן עליה. h הוא הראשון להתנדב במקרה חירום... h הוא אמין, ממושמע, אדיב, טוב לב, גאה... h הוא עוזר לעניים ולחולים...6 חברי בית"ר שמעו הרצאות בנושאי היסטוריה יהודית ולמדו אסטרטגיה צבאית, קריאת מפות, הגנה עצמית ותולדות המחתרות היהודיות. הם נקראו ללמוד מקצוע שיתרום לבניין הארץ, שעד הקמת המדינה נקראה בפי כול "פלסטין".ב  כמו תנועות נוער ציוניות אחרות, סיפקה בית"ר לצעירים זהות היסטורית ותרבותית. הריקודים, השירה והדיונים המעמיקים קשרו את הצעירים לישראל והעניקו להם את התחושה שהם חלק ממשהו גדול.7  לעתים קרובות שר מאיר סולו במקהלת בית"ר. ארתור הלר סיפר: "בניו יורק היו כמאתיים-שלוש מאות חברי בית"ר. מהם חמישה עשר או עשרים היו במקהלה. המקהלה הופיעה באירועים מיוחדים, ולפעמים לפני ההורים. הופענו גם ב"סדר השלישי" (שנערך בחול המועד פסח) ובמסיבת חנוכה". בדיווח ב'תל חי' על מסיבת החנוכה בתש"ח צוין שמאיר שר סולו בהופעת המקהלה, וכן נכתב: "החגיגה האמתית החלה לאחר התכנית הפורמלית. הבית"רים חגגו בריקודים ובשירים עבריים עד שתיים בבוקר".8  מאיר שר סולו גם באזכרה שנערכה לאלמנתו של זאב ז'בוטינסקי בשבוע שלאחר פטירתה. ב'תל חי' נכתב: "ב-24 בדצמבר 1949 [ד' בטבת תש"י] כיבדנו במסדר בית"ר את זכרה של 'אם בית"ר', גברת חנה ז'בוטינסקי. חברי בית"ר עמדו דום וסַמָּל מאיר כהנא אמר את תפילת 'א-ל מלא רחמים', היפה והמרגשת".9  השירים העבריים ששרו בבית"ר החדירו בנוער ערכים ציוניים. למשל, שירו של זאב ז'בוטינסקי "שמאל הירדן" ביטא את בעלות העם היהודי על שתי גדות הירדן, והשיר "עלי בריקדות", שכתב מיכאל אשבל, חבר אצ"ל שנידון למוות בידי הבריטים, עודד מאבק פעיל ומסירות נפש. באותם ימים ניסה השלטון הבריטי לעצור את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ומנע את עלייתם של יהודים רבים, ובהם ניצולי השואה. חברי אצ"ל רבים נאסרו בשל מאבקם נגד השלטון הבריטי, וכעשרה מהם אף הועלו לגרדום. מילותיו של אשבל ביטאו את רוח הלחימה של האצ"ל: <FX398.2>היום, שרה הקטנה, <FX398.2>ניפגש בצאתי למלחמה, <FX398.2>את המדינה לכונן, <FX398.2>משתי גדות הירדן... <FX398.2>עלי בריקדות ניפגש, ניפגש, <FX398.2>עלי בריקדות חירות נישא בדם ואש, <FX398.2>רובה אל רובה קנה יצדיע, <FX398.2>כדור אל כדור יריע, <FX398.2> עלי בריקדות, עלי בריקדות ניפגש. <FX398.2>ואם בתלייה, <FX398.2>אמסור את חיי לאומה, <FX398.2>אל נא תבכי, <FX398.2>כך נגזר גורלי...10 כמה מחברי בית"ר בניו יורק ניסו לשלוח נשק לאצ"ל כדי לעזור במאבק הלאומי. בטבת תש"ח (ינואר 1948) נעצרו ארבעה מהם בעקבות ניסיון לשלוח עשרת אלפים קילו חומר נפץ ו-154,000 נפצים. הם הואשמו בזיוף מסמכי ייצוא.11  אך רוב חברי בית"ר תמכו באחיהם שבארץ ישראל על ידי השתתפות בהפגנות חוקיות נגד הממשלה הבריטית:  h<FX13.0>בכ"ז בניסן תש"ז (17 באפריל 1947) קיימו חברי בית"ר הפגנה מול הקונסוליה הבריטית בניו יורק במחאה על תלייתם של ארבעה יהודים, בהם דב גרונר.12  h<FX13.0>בכ"ה באלול תש"ז (10 בספטמבר 1947) השתלטו ארבעים ושמונה חברי בית"ר על המשרד של נציגות חיל הים הבריטי בניו יורק וגינו את ה"פיראטים" הבריטיים שהורידו ניצולי שואה מהאנייה 'אקסודוס' ('יציאת אירופה תש"ז') ושלחו אותם לגרמניה.13  h<FX13.0>באדר א' תש"ח (מרץ 1948) הפגינו פעילים מול בתי קולנוע שהוקרנו בהם סרטים בריטיים.14  h<FX13.0>במוצאי שבת ו' בתשרי תש"ח (20 בספטמבר 1947), הפגינו חברי בית"ר בשעה שראש עיריית ניו יורק ערך נשף לכבוד שייטת של חיל הים הבריטי שעגנה אז בניו יורק. בעיני חברי בית"ר ייצגו חיילי השייטת את חיל הים הבריטי, שעצר חודשיים לפני כן את אניית המעפילים 'אקסודוס' ומנע מניצולי שואה להגיע לארץ ישראל. בהפגנת הענק, שבפי חברי בית"ר כונתה "הפגנת מפלצת", חילקו המפגינים פליירים שבהם נכתב: "עיניהם של אחינו ואחיותינו בפלסטין ובמחנות הריכוז באירופה נעוצות בכם..."15 ג'ני מרדן תיארה את העימות עם השוטרים בהפגנה: "הם רצו שנישאר רחוק מהמקום שבו נערך הנשף. יצרנו שרשרת אנושית על ידי שילוב ידיים וניסינו לפרוץ את מחסומי המשטרה כדי להגיע קרוב יותר. בסוף הגיעו פרשים ולא הצלחנו להתקרב עוד". לסטר הרינג תיאר את שיטות הפרשים: "הם התפזרו בינינו והצליחו להפריד אותנו לקבוצות קטנות ולאחר מכן לקבוצות קטנות יותר עד שהתפרדנו לגמרי". מאיר, שהיה אז בן חמש עשרה והשתתף בהפגנה הזו, זכר אותה כ"מהומה של ממש".16  בתש"ט (1949), כשהיה מאיר כמעט בן שבע עשרה, הוא השתתף בהפגנה גדולה נגד שר החוץ הבריטי ארנסט בֶווין, שהגיע לביקור באמריקה. יהודים רבים הגיעו לנמל ניו יורק כדי להביע את מחאתם על מדיניותו. חברי בית"ר חילקו פליירים כדי להזכיר את מעשיו של בֶווין: על פי פקודתו נתלו יהודים בעכו; פליטים שהיו באנייה 'אקסודוס' ונשלחו לגרמניה... בֶווין, ידיך מגואלות בדמם של לוחמי ישראל.17 כשלושים חברי בית"ר השליכו עגבניות ושאר ירקות על מכוניתו של בֶווין. תמונות מההפגנה הופיעו בעיתון 'דיילי ניוז'. באחת התמונות מופיעים מאיר וחברו יוסף צ'ורבא ועל ידם שני שוטרים. שוטר אחד, מוסתר בחלקו, עומד מאחורי מאיר. השוטר השני עומד על יד מאיר, וידו מתחת לזרועו של צ'ורבא. אצבעו לוחצת בחוזקה על גבו של צ'ורבא ויוצרת קמט ברור במעילו. כנראה, השוטר שמאחורי מאיר עשה משהו דומה למאיר, כי המצלמה קלטה הבעות כאב על פניהם של השניים. הם לא נעצרו, אך שלושה חברי בית"ר אחרים נעצרו בגין הפרת הסדר. שניים מהם, שבעת מעצרם נמצאו בכיסיהם עגבניות, נידונו למאסר על תנאי, והשלישי לא הועמד לדין.18 כישרון מנהיגות בבית"ר הייתה למאיר הזדמנות לפתח את כישרונותיו הרבים, ובמיוחד את כישרון המנהיגות שלו. בשבט תש"ט (פברואר 1949) הוא מונה לעמוד בראש מחלקת התרבות של בית"ר באזור ניו יורק. בין השאר הוא ניהל את הספרייה וארגן שיעורים בעברית. בקיץ של אותה שנה, ערב יום הולדתו השבעה עשר, הוא מוּנה לראש צרור 'בית"ר הצעירה' (גילים 13-10) בברוקלין. "מאיר היה אחראי על כל הפעילות של הצעירים בברוקלין. בפעולות שלהם הוא דיבר על עקרונות בית"ר ולימד שירים עבריים", סיפר איזי הרמן. "הייתי פוגש אותו כשהיו אספות משותפות למדריכים מברוקלין וממנהטן".19  באותו קיץ השתתף מאיר בסמינריון ההדרכה של בית"ר, שנקרא 'בית ספר'. בטקס חלוקת התעודות בסיום 'בית הספר' צוין מאיר לשבח בזכות הישגיו. בשנה שלאחר מכן, לאחר שנת לימודים בישיבת מיר ובברוקלין קולג', שוב השתתף מאיר בסמינריון הקיץ של בית"ר. איזי הרמן, שהיה אִתו, סיפר: "מרטי דיבר הרבה על מדינה יהודית המבוססת על התורה. נהניתי לשמוע אותו שר זמירות בלילות שבת עם יצחק חיימוביץ". עוד חבר שהיה אִתם באותו קיץ, יצחק (אליצור) פרידמן, זכר שהחברים כיבדו את שמירת המצוות של מאיר. דוד זילברשטיין, שהיה בן אחת עשרה כשהדריך מאיר את הקבוצה שלו, זכר שמאיר היה דתי יותר מהמדריכים האחרים.20  בתחילת תש"י מוּנה מאיר לעורך המשנה של 'תל חי', העלון של בית"ר, שכלל חדשות מהעולם היהודי ומישראל נוסף על הדיווחים השוטפים של הנעשה בתנועה. כעבור שנה וחצי הוא היה העורך הראשי של 'תל חי'. תפקיד זה פיתח עוד את כישרון הכתיבה שלו.21  מאיר ארגן קבוצה חדשה של נערים דתיים בשכונת ויליאמסבורג בכסלו תשי"א (דצמבר 1950), ובאדר תשי"א (מרץ 1951) הוא מוּנה לראש מחוז ברוקלין של שכבת 'בני אצ"ל' (גילים 18-15). המדריכים האחרים במחוז היו אלן מלנבאום, איזי הרמן ויצחק חיימוביץ.22  מאיר שיתף גם את אחיו הצעיר, נחמן, בפעילות בבית"ר. באדר תשי"א (פברואר 1951), כשהיה נחמן בן שלוש עשרה, הוא נשא דברים במושב הפתיחה של הוועידה הארצית של בית"ר במנהטן בנושא "קידום הקבוצה הצעירה של בית"ר". נחמן סיפר שמאיר כתב בשבילו את הנאום ברכבת התחתית בדרך לוועידה.23  הוועידה הזו הייתה ועידת בית"ר האחרונה שבה השתתף מאיר. אין עדות לחברותו בבית"ר לאחר ניסן תשי"א (מאי 1951). בקיץ תשי"ב הוא הצטרף לבני עקיבא, תנועת נוער דתית-ציונית. בשלב מסוים בתקופה הזו הוא ניסה להקים תנועת בית"ר דתית ששמה 'תנועת התורה'. כמה מחבריו של מאיר שראיינתי זכרו שמאיר קיים בבית הכנסת של אביו 'כנס יסוד' לתנועה זו, אבל אף אחד מהם לא זכר פעילות המשך. למרות זאת חשו כמה מחברי בית"ר שיזמה זו מאיימת עליהם והחליטו ללמד את מאיר לקח. במוצאי שבת אחת, לאחר פגישה של בית"ר, הם הזמינו אותו לנסוע אתם במכוניתו של אחד מהם ו"חטפו" אותו למשך הלילה. לא נשארו ביניהם כעסים בעקבות תקרית זו. אחד ה"חוטפים", מרדכי דולינסקי, אפילו היה ממקימי הליגה להגנה יהודית עם מאיר, בתשכ"ח.24  כמה מחברי בית"ר לשעבר שיערו שמאיר עזב את בית"ר לאחר הוועידה בתשי"א משום שלא מוּנה ל"נציב" (ראש בית"ר בארצות הברית), אך סביר יותר שהוא עזב את בית"ר כדי להצטרף לבני עקיבא בהשפעתם של אברהם סילברט וברוך גלפנד, חבריו מישיבת מיר שהיו חברי בני עקיבא. לימים סיפר לי מאיר שעם קום המדינה נעשתה מטרתה של בית"ר — התמיכה במאבקו של האצ"ל — לא רלוונטית. האתגר החדש שהציבה הקמת המדינה היה שמירה על אופייה היהודי של המדינה, ולשם כך הוא הצטרף לבני עקיבא.