פרק ה

פרק ה המעבר לבגרות תש"ט-תשט"ז / 1956-1949 תנועת בני עקיבא מאיר הצטרף לבני עקיבא בתשי"ב (1952). הוא למד אז בישיבת מיר בשעות היום ובברוקלין קולג' בשעות הערב. אורח חייהם של חברי בני עקיבא היה אורח חיים של שמירת תורה ומצוות, ובה לא היה מאיר במיעוט הדתי, כפי שהיה בבית"ר. בבני עקיבא קראו לו החברים בשמו העברי, מאיר. אברהם גרינהאוס סיפר על סמינריון הדרכה של בני עקיבא שמאיר השתתף בו: לראשונה פגשתי את מאיר בקיץ תשי"ב בסמינריון הדרכה. הוא הגיע בסוף הקיץ עם אברהם סילברט, שהיה החברותא שלו בישיבת מיר. רוב המשתתפים ישנו באוהל אחד גדול, אבל מאיר ואברהם החליטו לישון באוהל אחר. התברר — מאוחר מדי — שהאוהל היה מלא חורים, ובבוקר היו פניו של מאיר מכוסות עקיצות יתושים. הוא ואברהם שרו כל הלילה שירים ציוניים ולא נתנו לנו לישון, ולכן הרגשנו שזה מגיע לו. בכל מקרה, הוא למד את הלקח, ומאז ועד סוף הסמינריון ישנו מאיר ואברהם באוהל הגדול, אתנו.1 אני הצטרפתי לבני עקיבא בתש"י (1950), בהיותי בת שתים עשרה, עם חברתי בתיה (סולר) טרטנר. בפעולות בשבתות שמענו שיחות על נושאים ביהדות ובהיסטוריה יהודית ועל החיים בישראל. שרנו ורקדנו הורה, אך — שלא כמו בבית"ר — היו מעגלים נפרדים לבנים ולבנות בהתאם להלכה. גם בימי ראשון היינו נפגשים. לפעמים נסענו במעבורת לסטַטֶן איילַנד, שבה היו שטחי דשא ענקיים. שיחקנו בייסבול, שמענו שיחות על ישראל ושרנו שירים עבריים. השירה בצוותא יצרה אחוות רעים, והשירים החדירו בנו ערכים יהודיים וציוניים והעשירו את אוצר המילים שלנו בעברית. כששרתי "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות", דמיינתי את עצמי חיה בישראל ועובדת את אדמתה. כבר בהיותי ילדה צעירה הספקתי לטעום את טעמה המר של האנטישמיות, שבאה לידי ביטוי בקריאות גנאי ובאיומים, ושאפתי לחיות במדינת ישראל הריבונית, שבה יהודים מגנים על עצמם.  במסגרת הפעילות הציונית של בני עקיבא התרמנו כסף למדינת ישראל. עמדנו ברחוב דֶלַנסי, הרחוב הראשי בשכונה היהודית איסט סייד, פרשנו בינינו דגל ישראל גדול וקראנו: "ישראל זקוקה לעזרתכם! תרמו לישראל!" ועוברים ושבים זרקו מטבעות על הדגל הפרוש. התרמנו גם ברכבת התחתית. הלכנו מקרון לקרון, ואחד החברים הבוגרים נשא דברים על היהודים בישראל, בעוד הצעירים ניגשים לנוסעים כשהם משקשקים קופות של בני עקיבא. חוויותיי במחנה הקיץ של בני עקיבא בפנסילבניה חיזקו עוד יותר את רצוני לעלות לישראל ואת התחושה שאני חלק ממשהו גדול וחשוב.2  בבני עקיבא התגלו מהר מאוד כישרונות המנהיגות של מאיר. באלול תשי"ג (ספטמבר 1953) הוא מונה לראש קן בני עקיבא בברייטון, שכונה בברוקלין שהייתה במרחק של כשעת הליכה מביתו. מרים (קניגסברג) ברובנדר הייתה חניכה בקן הזה, והיא סיפרה שפעם אחת בא מאיר לבית הספר התיכון לבנות 'סנטרל' ואמר לבנות: "צריך להתרים! ישראל בסכנה!" לשמע הקריאה, היא מיהרה עם חברותיה לרכבת התחתית, ובה הן עברו מקרון לקרון וקראו: "תרמו לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון!" ואנשים שלשלו מטבעות לקופות שבידיהן.  עוד סיפרה מרים על מסיבה שערכו כמה מהחברים בהיותה בכיתה ט', ורקדו בה ריקודים מעורבים. "מאיר שמע על זה וקרא לנו לפגישה מיוחדת. הוא דיבר אלינו כאל בוגרים והראה לנו ב'קיצור שולחן ערוך' ובספרי הלכה אחרים שאסור לרקוד ריקודים מעורבים. דבריו לא הותירו אצלי שום ספק. תמיד הרגשתי שמאיר מאמין בכל מאודו בכל מה שהוא אומר. הוא לא צעק עלינו; הוא דיבר אתנו ברצינות, וזה עשה עליי רושם אדיר".3  מאיר עשה רושם עצום גם על נעמי (קלאס) מאור: הייתי בת שלוש עשרה וגרתי במנהטן ביץ' שבברוקלין. נהגתי לטייל עם חברותיי ליבי גולדברג וסנדי סינגר בשבת אחרי הצהריים בטיילת שלאורך חוף הים בברייטון ביץ'. באחת השבתות יצאה אמי לחפש אותנו, והיא שאלה אנשים אם הם ראו שלוש בנות. מישהו הציע לה לחפש בדירת מרתף שנערכו בה פגישות של תנועת נוער יהודי. כך מצאה אמי את קן 'שרונה' של בני עקיבא. היא ראתה בחור נאה בעל שער כהה מספר סיפור לקבוצה גדולה של צעירים, שישבו לפניו מוקסמים. אחר כך הוא התחיל לשיר בקול צלול ויפהפה. אמי לא מצאה אותנו, אבל היא מצאה מַשהו שעתיד היה להיות משמעותי בחיי.  כשהגעתי הביתה, היא לא הפסיקה לדבר על בני עקיבא ועל המדריך מאיר כהנא, והיא התחננה שאלך לשם בשבת הבאה. נעניתי לבקשתה והלכתי, ובביקור אחד הבנתי שזה מקומי. קודם לכן, מעולם לא הייתי בתנועת נוער, ועתה נפתח לפניי עולם חדש. הבחור הדינמי שהחיה את הכול היה מאיר כהנא. איך אוכל לתאר אותו? הוא היה נאה מאוד, אבל לא רק מבחינה חיצונית. אש בערה בעיניו, והיה בו משהו מגנטי. היה לו קול מקסים... הוא לימד אותנו שירים ישראליים רבים, שירים שאני שרה עד היום. כשהוא דיבר על ישראל, היה קסם באוויר. הוא היה שובה לב. הייתה דממה כשהוא סיפר סיפורים, ותמיד כאשר הוא סיים לספר סיפור הרגשתי שאילו הוא היה אומר לנו ללכת אחריו לישראל, היינו קמים והולכים.4 כמעט כל מי שראיינתי בקשר לפעילותו של מאיר בבני עקיבא זכר שהוא לימד את השיר "הֶיו שלום מולדת וזהבה". זהו שיר ששר חייל בבריגדה היהודית (היחידה הארץ-ישראלית של הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה) לאהובתו זהבה תכולת העיניים: <FX398.2>היו שלום מולדת וזהבה, <FX398.2>היו שלום שכוח לא אשכח. <FX398.2>גם אם ארחיק אשוטה מערבה, <FX398.2>לבי תמיד ישוב אל המזרח... <FX398.2>גלים ושמים ורוח נושב, <FX398.2>ושתים עיניים של תכלת בלב, <FX398.2>וזֵכֶר כנרת ולילה גלילי, <FX398.2>אין לי אחרת, את ארץ שלי.5 כששרנו את השיר הזה בפעולות שלנו בבני עקיבא, השתוקקנו כמו החייל הזה לשוב הביתה, לישראל.  חברי בני עקיבא חונכו להתנהגות מופתית. אלו כמה מ'י"ג העקרונות' שהנחו את התנועה:  h החבר נאמן לתורת ה', לעמו, לארצו וללשונו.  h החבר אוהב עבודה ואינו אוהב בטלה.  h החבר רואה את עתידו של עם ישראל בארץ ישראל.  h החבר מכבד את הוריו, את מוריו ואת מנהיגיו.  h החבר שומר על טוהר המחשבה והמעשה.  h החבר דובר אמת.  h החבר אוהב את הטבע. בתשרי תשט"ו (אוקטובר 1954) קיבל מאיר תפקיד בהנהלה הארצית של בני עקיבא. הוא מונה למזכיר מחוז ניו יורק, שכלל שישה עשר קִנים בניו יורק רבתי. נוסף על תפקיד הניהול הוא היה אחראי על סמינריוני ההדרכה ועל הנשף השנתי הגדול המשותף לכל קִני ניו יורק, שהיה הפקה גדולה מאוד. הרב אהרן רקפת-רוטקוף, היסטוריון ומרצה ידוע, השתתף בסמינריון הדרכה בקיץ תשט"ו ושמר את תעודת הסיום מהסמינריון, שעליה מופיעה חתימתו של מאיר.6  אלסי (גלייך) דודוביץ הייתה מזכירה במשרד בני עקיבא במנהטן כשהיה מאיר מזכיר המחוז, וכך היא כותבת: מאיר היה אחראי על כל הקִנים בניו יורק, והיה עליו לטפל בכל מיני בעיות שעלו. במסגרת תפקידו הוא תכנן פעילות משותפת לקִנים, וארגן גם פעילות פנימית בתוך הקִנים... גם אני הייתי חברה במזכירות המחוזית של ניו יורק ועמדתי בראש קן 'מזרחה'... היחס בינינו היה לעתים יחס של בוס-מזכירה ולעתים יחס של שווים...  מאיר עבד ביעילות רבה והצליח להסתדר עם הכול ועם כולם. הוא היה יצירתי מאוד, והיה לו חוש הומור נפלא. הוא היה מסור מאוד לתפקידו ולאידיאלים שלו, ומכל הבחינות היה נהדר לעבוד אִתו. האם קיבל מאיר שכר על התפקיד הזה? "כנראה, מאיר קיבל איזושהי משכורת", מניחה דודוביץ, "כי הוא היה צריך להגיע למשרד כמעט בכל יום, אבל אינני יודעת מה היה גובהה". יצחק פוקס, שהיה בתפקיד זה לפניו, זכר שהוא קיבל חמישה עשר דולר לשבוע לכיסוי הוצאות.7 לימודי חקלאות או לימודי ישיבה? בשנים ההן הלך והתפתח משבר אידיאולוגי בבני עקיבא, ובאותה שנה (תשט"ו) הוא הגיע לשיאו. המשבר התבטא בניסיונות של חברים לחרוג מן המסלול שהיה מקובל אז — ללכת עם סיום הלימודים בבית הספר התיכון לתכנית הכשרה חקלאית בת חצי שנה ואחר כך לעלות ארצה לגור בקיבוץ. בקיץ תשי"ד (1954) השתתפתי בתכנית הכשרה מקוצרת, 'מחנה עבודה', במשק בניו ג'רזי. היו במשק רפת, לול וגידולים חקלאיים. אני זוכרת שקטפתי עגבניות ומלפפונים והוצאתי פרות למרעה. זו הייתה חוויה של ממש לנערה עירונית כמוני!  המחלוקת החלה בתשי"א, כאשר החליטה קבוצת בחורים משיקגו שלא ללכת לתכנית ההכשרה מיד עם סיום לימודיהם בבית הספר התיכון, אלא להמשיך ללמוד תורה בישיבה בשיקגו. לאחר שידולים רבים הם הסכימו להשתתף בתכנית ההכשרה בתנאי שתשתתף בה גם קבוצת בחורים מברוקלין, אך הבחורים מברוקלין החליטו להמשיך ללמוד בישיבה. גם בבוסטון היו בחורים שהעדיפו ללמוד בישיבה מלהשתתף בתכנית ההכשרה. יוסי גולדברג, מדריך בבוסטון, הציע באספת ההנהלה הארצית שיורשה להם להישאר בבוסטון וללמוד בשלוחה של ישיבת לייקווד שם, כדי להמשיך להיות קשורים לבני עקיבא בבוסטון.8  חברי בני עקיבא אחרים חרגו מהמסלול המקובל של הכשרה ועלייה מידית ארצה, מסיבות אחרות. למשל, משה סולר הלך ללמוד חקלאות באוניברסיטת רוטגרס, משום שסבר שהוא יוכל לתרום למדינת ישראל הצעירה תרומה גדולה יותר כאגרונום מוסמך מאשר כחקלאי פשוט. בתשט"ו כתבה שושנה טלנסקי מכתב להנהלת בני עקיבא בישראל והציעה שתהיה אפשרות בחירה באחד משני מסלולים: הכשרה חקלאית קצרה בניו ג'רזי ועלייה ארצה (לקיבוץ) או לימודים אקדמיים לפני העלייה ארצה "מפני שמי שיש לו תעודה מבית ספר תיכון בלבד לא יוכל לעבוד עבודה יעילה באמת".9  עם הזמן הלכה ופחתה ההרשמה לתכנית ההכשרה בניו ג'רזי, והחלו נשמעות הצעות להחליף אותה בשנת עבודה ולימודים בקיבוץ בישראל. בניסיון אחרון להציל את תכנית ההכשרה, החליטה ההנהלה הארצית במרחשוון תשט"ו (נובמבר 1954) להרחיק מהתנועה את קבוצת בחורי הישיבה מברוקלין שסירבו להשתתף בה.10 מאיר היה מזועזע מהצעד הזה. לקראת הוועידה הארצית שהתקיימה באלול תשט"ו (ספטמבר 1955) יזמו מאיר ואברהם סילברט הצבעה להחזיר את ששת החברים שהורחקו. מאיר אפילו קנה מכונית משומשת כדי להסיע "בוחרים" לקנדה (זו הייתה 'הודסון' ירוקה, מכוניתו הראשונה), אך הם לא הצליחו לגייס די חברים שיצביעו בעד הצעתם. בסופו של דבר, בתוך שנה נסגרה תכנית ההכשרה החקלאית בניו ג'רזי, ומאז הונהגה שנת לימודים ועבודה בקיבוץ יבנה לאחר סיום הלימודים בבית הספר התיכון.11  זו הייתה פעם אחת מני רבות שבהן פעל מאיר נגד הממסד בשל אמונותיו ובלי להתחשב באינטרס האישי שלו. אכן, לאחר אותה ועידה חדל מאיר להיות חבר בהנהלה הארצית של בני עקיבא ולא שימש עוד מזכיר המחוז. התארסנו חודש לאחר הוועידה, ומאיר התמסר ללימודיו. ישיבת מיר באלול תש"י (ספטמבר 1949) החל מאיר ללמוד מדעי המדינה והיסטוריה בברוקלין קולג'. בד בבד, בעידודו של אביו, הוא למד בישיבת מיר שנפתחה בפלטבוש, לא רחוק מביתם. בתוך זמן קצר הוא החל להקדיש את כל שעות היום ללימוד תורה בישיבה, ואילו את הלימודים בקולג' ריכז בשעות הערב.  סיפור הצלתם המופלא של תלמידי ישיבת מיר באירופה ממלתעות הצורר הנאצי עורר יראת כבוד אצל התלמידים האמריקנים החדשים: בתרצ"ט (1939), כשפרצה מלחמת העולם השנייה, עברו תלמידי הישיבה ממיר (ליד ביאליסטוק, על גבולה המזרחי של פולין) לליטא. בסיוון תש"א (יוני 1941), כשעמד הצבא הגרמני לפלוש לליטא, חצו התלמידים את רוסיה ברכבת הטרנס-סיבירית והפליגו מנמל ולדיווסטוק ליפן, שעדיין לא השתתפה במלחמה והסכימה לקלוט פליטים יהודים. התלמידים נשארו בקובה שביפן עד סתיו תש"ב (1941) עם כאלפיים יהודים נוספים שמצאו שם מקלט. אז עברו כל מאתיים וחמישים התלמידים לשנגחאי שבסין, עיר בין-לאומית בתקופה ההיא, שפליטים יהודים רבים הגיעו אליה. בשנגחאי הועמד לרשותם בית כנסת שבו מאתיים וחמישים מקומות בדיוק, כמניין התלמידים, ושם הם נשארו עד סוף המלחמה.  לאחר המלחמה עלו כמחצית מתלמידי הישיבה לישראל וייסדו את ישיבת מיר בירושלים. יותר ממאה תלמידים קיבלו אשרות כניסה לארצות הברית, והם היו הגרעין של ישיבת מיר החדשה בברוקלין. התלמידים האמריקנים כינו אותם בכינוי של כבוד, ה'אלטע מיר' (ותיקי מיר).12  הרב משה בליץ, שלמד בישיבת מיר בשנים שמאיר למד בה, סיפר: "מרבית התלמידים היו ותיקי מיר. הם היו תלמידי חכמים גאונים וידועים... אנחנו, האמריקנים, לא היינו מלומדים כל כך (אז), וקשה היה לנו להכין את השיעור. לפעמים שאלנו את ה'אלטע מיר' שאלות פשוטות, אפילו תרגומים מארמית... למאיר לא היו ידיעות רבות בגמרא, ועל כן שכר אביו זיכרונו לברכה את הרב משה בונם פירוטינסקי שישמש לו מורה פרטי, והוא קידם אותו מאוד".13  הרב פירוטינסקי תיאר את הלימוד עם מאיר: "כמעט חמישים שנה חלפו מאז, אבל אני זוכר את השקידה של מאיר ואת רצונו העז ללמוד תורה. אני זוכר היטב גם את יחסו הנעים לזולת".14  ראש הישיבה היה הרב אברהם קלמנוביץ, אחד מענקי התורה של הדור ההוא. בתחילת המלחמה הוא ליווה את תלמידי הישיבה למקום המבטחים הזמני בליטא, ואחר כך הוא קיבל אשרת כניסה לארצות הברית. משם הוא סידר את מעבר התלמידים ליפן ואחר כך לסין. הוא נשא לבדו בעול החזקת הישיבה במשך תקופת המלחמה, ובזכות מאמציו ניצלו כל תלמידי הישיבה. לאחר המלחמה הוא הצליח להשיג אשרות כניסה לארצות הברית לרבים מן התלמידים, ובתש"ו (1946) ייסד מחדש את ישיבת מיר בברוקלין.15  הרב בליץ סיפר: הרב קלמנוביץ העריך וכיבד את היושר ואת ההגינות שלנו, תלמידי הישיבה האמריקנים הצעירים. דבר נוסף שמצא חן בעיניו היה בקיאותנו בתורה שבכתב. מאיר ואני ידענו תנ"ך היטב, טוב יותר מהתלמידים שהגיעו מאירופה.  ...רבים מתלמידי הישיבה הסתייגו ממאיר מפני שהיה פעיל בתנועת הנוער הציונית בית"ר ואחר כך בבני עקיבא. היו שראו בנו כופרים משום שלמדנו בקולג'.  דבר נוסף שלא מצא חן בעיני התלמידים הוותיקים היה השתתפותנו בשיעורים של הרב יוסף דב סולוביצ'יק, ראש הישיבה של ישיבה יוניברסיטי, מפני שבישיבתו למדו לימודי חול. היו תלמידים שהסתירו את השתתפותם בשיעורים אלו, אך מאיר ואני, שהערכנו מאוד את הרב יוסף דב, דיברנו על כך בפומבי.16 לפני נישואינו סיים מאיר בהצלחה את כל המבחנים לקבלת סמיכה לרבנות אצל הרב קלמנוביץ. לימים הוא סיפר בגאווה על המבחנים הקשים של הרב. בקיץ תשט"ו (1955) קבע הרב מבחן לכמה תלמידים בשרון ספרינגס, מקום מרוחק שבו נפש, בשעה חמש בבוקר. מאיר וחבריו אברהם סילברט וברוך גלפנד יצאו באמצע הלילה כדי להגיע למקום בזמן, וכך סיפר גלפנד: "הרב קלמנוביץ היה נוקשה מאוד. הוא שאל שאלות קשות ונראה לא מרוצה, אבל אחר כך, כשהוא לקח אותנו אִתו לגיוס תרומות אצל תושבים אמידים במקום, הוא הציג אותנו כמצויני תלמידיו".17  הרב אברהם ליברמן סיפר: "בתקופה שמאיר נבחן לסמיכה, בחן הרב קלמנוביץ על כמה דפי גמרא בכל פעם... התלמידים נדרשו לדעת את דברי הט"ז והש"ך בעל פה, ומאיר ידע את החומר היטב".18  הרב בליץ תיאר את תהליך הבחינות: הבחינות נערכו בדרך כלל בין חצות הלילה לשתיים לפנות בוקר [השעות שבהן היה הרב פנוי], ובדרך כלל נבחן כל אחד בנפרד... הרב קלמנוביץ היה מומחה ב'יורה דעה'. הוא הרי היה הרב של טיקטין שבפולין, עיר שרבניה היו תלמידי חכמים גדולים. כשהוא בחן, היה על התלמיד לדעת את התשובות בעל פה. זה לא היה מבחן עם ספר פתוח... הנבחנים נדרשו לדעת את המשא והמתן ההלכתי המורכב. תנאי עיקרי של הרב קלמנוביץ להסמיך תלמיד כתב הסמיכה לרבנות היה מחויבותו של התלמיד לשמירת ההלכה. תלמידיו הורשו לכהן רק בבתי כנסת אורתודוכסיים, לא בקונסרבטיביים ובוודאי לא ברפורמיים.  לאחר אחת הבחינות שלי (בתשט"ז 1956), כשהשעה הייתה שתיים או שלוש לפנות בוקר, ביקש ממני הרב קלמנוביץ לטלפן לארכיבישוף של וושינגטון. אמרתי לו: "רבי, אבל השעה שתיים וחצי לפנות בוקר. הוא בוודאי ישן. נחכה עד הבוקר".  ענה לי הרב: "אני צריך בדחיפות את עזרתו כדי להציל יהודים במרוקו.א כל היום ניסיתי להשיג אותו, וכל הזמן אמרו לי שהוא לא נמצא. עכשיו אני בטוח שהוא בבית, וזה מקרה של פיקוח נפש. אני מוכרח למלא את חובתי. ה'חפץ חיים' [הרב ישראל מאיר הכהן מראדין] אמר לי שתפקידי בחיים להציל יהודים. שום דבר, כולל נימוסים, לא יעמוד בדרכי".19 הרב אברהם קלמנוביץ: כוחה של נחישות בשנות השואה השקיע הרב קלמנוביץ מאמצים על-אנושיים כדי להשיג אשרות אמריקאיות ליהודים שהיו באירופה ולהצילם. הוא נעשה אורח קבוע בוושינגטון, ובזכות אישיותו המיוחדת הצליח להתקבל אצל בכירים בממשל האמריקני. בזכות התמדתו ובזכות עקשנותו הוא הצליח לעקוף את חוק ההגירה האמריקני שהגביל את מספר המהגרים מפולין ומרוסיה, ולהשיג יותר מאלף אשרות כניסה. הוא קשר קשרים עם מזכיר האוצר הנרי מורגנטאו ועם פקידים בכירים נוספים, והם סייעו לו לשכנע את הממשל האמריקני לשנות תקנות של שעת מלחמה שאסרו יצירת קשר עם מדינות אויב. בזכות שינוי זה הותר ליהודי אמריקה לשלוח כסף לאחיהם שבשטחי האויב באירופה, מאז טבת תש"ג (דצמבר 1943).20  תלמידי מיר היו מספרים על אחד מביקוריו של הרב קלמנוביץ בוושינגטון: הוא הגיע לפגישה עם בכיר בממשל האמריקני, אבל נאלץ להמתין שעות רבות בחדר ההמתנה. פתאום הוא התעלף — אומרים שהוא ידע לעשות זאת מרצון — וקמה סביבו המולה. הבכיר יצא ממשרדו לראות על מה המהומה, וכך הצליח הרב קלמנוביץ לשוחח אתו. דאגתו הכנה של הרב קלמנוביץ לפליטים הרשימה מאוד את האיש, והוא עזר לו להשיג אשרות נוספות. הרב קלמנוביץ הוכיח את כוחה של נחישות, ומאיר למד ממנו שמצבים קיצוניים דורשים פעולות קיצוניות.  בפעם אחרת, לאחר ניסיונות כושלים של הרב קלמנוביץ לקבוע פגישה עם מזכיר האוצר מורגנטאו, נאמר לו שרק בשבת יוכל מורגנטאו להיפגש אִתו. לרב לא היה ספק מה עליו לעשות; הרי פיקוח נפש דוחה שבת. הוא נסע בשבת במונית למשרדו של מורגנטאו — והצליח להשיג אשרות נוספות.  הרב בליץ סיפר: הרב קלמנוביץ היה עקשן. הוא ביקש שוב ושוב, והרשויות החלו לראות בו מטרד. בשלב מסוים נאמר לו בהחלטיות: "הרב, זהו. לא נוכל לתת לך עוד אשרות". הוא בכה והתחנן שייתנו לו רק עוד אשרה אחת, וקיבל. בזכות האשרה הזאת הובא לארצות הברית הרב אהרן קוטלר, שפעל אף הוא להצלת יהודים משואת אירופה והקים ישיבה. בישיבה זו גדל דור של רבנים ששינה את פניה של היהדות האורתודוכסית באמריקה.21 שנים רבות לאחר מכן הביע מאיר את הערכתו לרב קלמנוביץ בטורו ב'ג'ואיש פרס': "מי שיודע על עבודתו של 'ועד ההצלה' בתקופת היטלר יודע מה עשו אנשים אנונימיים וצנועים... מי שיודע על הישגיהם של אנשים כמו הרב אליעזר סילבר זצ"ל, הרב אברהם קלמנוביץ זצ"ל והרב יעקב גריפל זצ"ל יודע מה מסוגלים להשיג אנשים מסורים, אמיצים ועצמאיים".22 חתונתנו מאיר ואני זכינו ובי"ז בסיוון תשט"ז (27 במאי 1956) ערך לנו הרב קלמנוביץ חופה וקידושין. העדים שחתמו על הכתובה היו רבנים חשובים מישיבת מיר: הרב אבא ברמן, שהיה בשנגחאי בשנות המלחמה ולימד את מאיר, והרב צבי פלדמן, המשגיח בישיבה.23  רבים מהמשתתפים בחתונתנו לא ראו מימיהם חתונה כזו. לא היו ריקודים סלוניים, אלא ריקודי מעגל נפרדים בלבד. מנצח התזמורת היה חבר קהילתו של ר' יחזקאל, אביו של מאיר, ובכל זאת לא הכירו נגני התזמורת שירים חסידיים ועבריים. מאיר הביא להם את התווים של השירים שבחרנו, ולמרות זאת כמעט הייתה תקלה: כשהתחלתי לצעוד אל החופה, שמעתי שמנהל האולם מורה לנגנים לנגן שיר חתונה שרווח אז, "נערה יפה היא כמו מנגינה". לשמחתי, הספקתי לעצור אותו בזמן, והלכתי אל החופה לצלילי ניגון חסידי. התזמורת ניגנה בהצלחה רבה, והאורחים רקדו בהתלהבות.  משפחתו של מאיר, לימודיו ותנועות הנוער שהיה חבר בהן השפיעו עליו רבות, אך יותר מכול השפיעה עליו ישיבת מיר. הדבקות בתורה שספג בישיבה הייתה הבסיס למשימות הגדולות שהוא קיבל עליו בחייו.