פרק ז

פרק ו אירוסין ונישואין תשי"ד-תשי"ח / 1958-1954  נוהגים לומר שאישה מחפשת בעל שדומה לאביה. כשפגשתי את מאיר בבני עקיבא בתשי"ד (1954), התרשמתי מאוד מהאידיאליזם שלו, שהזכיר לי את אבי. מאיר היה אז מזכיר מחוז ניו יורק של בני עקיבא וגם מדריך ה'חבריה' (קבוצת הגיל) שלי. בפעולות שלנו בימי ראשון בערב דיבר מאיר על הערכים של בני עקיבא ולפעמים לימד שיר. פעם אחת הוא הציע להסיע אותי ואת חברתי הביתה לאחר הפעולה כי "זה ממילא בדרך". השיחה במכונית שכנעה אותי בדבר אחד. עליתי הביתה ובקושי סגרתי אחריי את הדלת כשהודעתי להוריי: "מצאתי את החתן שלי!"  מאותו יום לא הפסדתי אף פעולה אחת בבני עקיבא. לאחר כמה חודשים הזמין אותי מאיר לצאת אִתו. תמיד הרגשתי שהקשר בינינו הוא קשר מיוחד, כי שנינו נולדנו בכ"ח בחודש (הוא בכ"ח בתמוז ואני בכ"ח באדר א') וכ"ח הן אותיות כֹּחַ: למאיר נדרש כוח כדי לעשות את כל מה שהוא עשה, ולי נדרש כוח כדי לתפקד לבדי כשהוא היה במאסר או מעבר לים. הוריי קראו לי לִיבָּא על שם סבתא של סבתא שלי שנפטרה בגיל מאה וחמש. הידיעה שנקראתי על שם אישה שהאריכה ימים כל כך חיזקה אותי ועזרה לי להתמודד עם קשיים במהלך חיי.1  בדרך כלל יצאנו לבתי קפה שקטים בגריניץ' וילג', שבהם היה אפשר להזמין משקה קר ולשבת ולדבר. מאיר אהב להזכיר לי שבאחת הפגישות ההן התחלתי משפט במילים "לאחר שנתחתן", וחסכתי ממנו את הצורך להציע לי נישואין. כשהחברותא של מאיר, אברהם סילברט, התחיל לצאת עם שושנה טלנסקי, יצאנו כמה פעמים ארבעתנו יחד לסרטים, שהיו "נקיים" באותם ימים. מאיר ואני אהבנו לשחק 'מונופול'. לפעמים שיחקנו רק שנינו, ולפעמים חברים או בני משפחה הצטרפו אלינו. אהבנו את האתגר של המשחק: מי יכול לקנות נכסים רבים יותר ולהרוויח דמי שכירות רבים יותר בלי להוציא כסף רב מדי ולהפסיד את הכול.  בתחילת הקיץ של תשט"ו (1955) כבר היינו "זוג". באותו קיץ לא התראינו הרבה, כי מאיר נסע למכון 'מרטין הול' לטיפול בדיבור כדי לעבור קורס רענון, ואני נסעתי למחנה של בני עקיבא בפנסילבניה. בהתחלה עבדתי במטבח, ואחר כך הדרכתי קבוצת בנות בגיל שתים עשרה. ישנתי אִתן באוהל, השתתפתי בכל הפעילויות שלהן והעברתי להן שיחות. כידוע, המורה לומד טוב מכולם את מה שהוא מלמד, ועד היום אני זוכרת את מה שאמרתי בשיחה שמסרתי בתשעה באב, יום חורבן בתי המקדש. דיברתי על קינה המשווה את הצער על החורבן להרגשה של כלה המחכה לחתנה שבושש לבוא. אין ספק, חתנים וכלות היו בראש מעייניי באותו קיץ!  מאיר ביקר אותי במחנה כמה פעמים, אף שהנסיעה ארכה ארבע שעות בכל כיוון. בסוף הקיץ הוא ניגש אל אבי לבקש את ידי, כפי שהיה נהוג אז, ופירט את תכניותיו לעתיד: לאחר שהוא יסיים את לימודיו לתואר השני ביחסים בין-לאומיים, נעלה לישראל, ובזכות התואר הוא יקבל עבודה במשרד החוץ. מסיבת האירוסין שלנו התקיימה בבית הוריו של מאיר בתחילת תשט"ז (אוקטובר 1955), ומועד החתונה נקבע לסיוון (מאי 1956). בחג הפסח ערכנו את ליל הסדר הראשון בביתו של מאיר, ולמחרת הלכנו ברגל לביתי כדי להיות עם משפחתי בליל הסדר השני. אמנם שנינו גרנו בברוקלין, אך בקצוות מרוחקים זה מזה, והדרך ארכה שלוש שעות! זר פרחים בהתאם לאידיאל של בני עקיבא לחיות חיים צנועים בארץ ישראל, לא רציתי טבעת יהלום, אבל הוריו של מאיר לא הסכימו לוותר על הנוהג הזה, ומאיר מצא דרך לספק את רצונם. יום אחד, זמן קצר לפני מסיבת האירוסין שלנו, הוא התקשר אליי כשהייתי בעבודה במנהטן וביקש ממני לפגוש אותו בסנטרל פארק. הוא שכר סוס וכרכרה עם רַכָּב בחליפה מהודרת ובמגבעת גבוהה, ולאחר כמה דקות של נסיעה בכרכרה בסנטרל פארק, הוא פתח קופסה שהביא אִתו. בתוך הקופסה היו ורדים אדומים, ותחתיהם הייתה קופסה נוספת ובה טבעת יהלום. וכי יכולתי לסרב?!  בשנה שבה היינו מאורסים עבדתי ביום ולמדתי בערב. הוריי רצו שאצא לעבוד כדי שאכיר את "העולם הגדול". כשהייתי בת ארבע עשרה למדתי הקלדה עיוורת במכונת הכתיבה שקיבלתי מסבא שלי לכבוד סיום הלימודים בבית הספר היסודי. התאמנתי בהקלדה בתפקידיי כעורכת ספר הסיום וכעורכת המשנה של עלון מחנה בני עקיבא. בזכות המיומנות הזו מצאתי עבודה משרדית במחלקת הנוער של הקק"ל במנהטן. העבודה התאימה לי, משום שהמשרד נסגר מוקדם בימי שישי בחורף כדי לאפשר לעובדים להגיע הביתה לפני כניסת השבת. אחד התפקידים שלי היה לשלוח לבתי ספר יהודיים "עצים" ו"עלים". כל תלמיד קיבל דף שבו ציור של עץ, ועליו מקומות להדביק "עלים". תמורת כל תרומה של חמישה סנט לקק"ל קיבל התלמיד "עלה". משרדי הקק"ל היו באזור יוקרתי של מנהטן, ומחלקת הנוער הייתה בקומה העליונה. כשמזג האוויר היה נעים, ישבתי על הגג בשעת הפסקת האוכל ונהניתי מהנוף המרשים של מנהטן.  ארבע פעמים בשבוע השתתפתי בקורסי ערב — פעמיים בשבוע בברוקלין קולג' ופעמיים בשבוע בסטרן קולג' לנשים (שלוחה של ישיבה יוניברסיטי). בברוקלין קולג' למדתי קורסים בסיסיים בהיסטוריה, בסוציולוגיה, באנגלית ועוד, וצברתי נקודות לקראת תואר ראשון. הקורסים הזכורים לי במיוחד מסטרן קולג' היו השיעורים במחשבת ישראל שמסר הרב אברהם שקופ ושיעורי ההלכה שמסר הרב חיים לוין. מאיר מסיים את לימודיו בסיוון תשי"ד (יוני 1954) סיים מאיר את לימודי התואר הראשון שלו במדעי המדינה ובהיסטוריה. הוא למד בערב קורסים בברוקלין קולג', ואת רוב יומו הקדיש ללימוד בישיבת מיר. השלמת תואר ראשון בחמש שנים בלבד של קורסי ערב, תוך כדי לימודיו בישיבה ומילוי תפקידיו בבני עקיבא, הייתה הישג משמעותי. בספר הסיום של ברוקלין קולג' מופיעה תמונתו של מאיר מעל השם "מרטין ד' כהנג", טעות נפוצה שנבעה מקריאה מוטעית של חתימתו. במשך השנים התרגלתי לקבל דברי דואר שנמענם "מר כהנג". ברשימות הבולשת הפדרליתא מופיע שם זה כאחד מהכינויים שמאיר השתמש בהם כביכול.2  בתשרי תשט"ו (אוקטובר 1954) התחיל מאיר ללמוד משפטים לצד המשך לימודיו בישיבת מיר בשעות הערב. הוא גם לימד ב'תלמוד תורה' שהיה בבית הכנסת של אביו. היה לו קשר מעולה עם התלמידים, והם קראו לו "רב מאיר". במחברת תרגילי הדיבור שלו הוא סיכם את סדר יומו בתקופה ההיא: "בוקר — משפטים; אחר הצהריים — עבודה; ערב — ישיבה". לאחר נישואינו הוא הוסיף לסדר היום העמוס שלו לימודי תואר שני ביחסים בין-לאומיים באוניברסיטת ניו יורק.  תכננו לעלות ארצה מיד כשיקבל מאיר את התואר השני ואת התואר במשפטים. הדירה שמצאנו כדי לגור בה עד עלייתנו ארצה הייתה יקרה במקצת; התבקשנו לשלם שישים וחמישה דולר לחודש. דודו של מאיר, יצחק טריינין, שראה כי אנו מתלבטים, אמר לנו: "ממילא אתם עוזבים עוד מעט. הפרש של חמישה דולרים לכאן או לכאן אינו משמעותי בחשבון של שנה. קחו את הדירה!" שכרנו אותה לשנה.  הדירה הייתה בפלטבוש, במרחק כרבע שעה הליכה מבית הוריו של מאיר. היו בה סלון, חדר שינה, מטבח ואפילו מרפסת, שבה גידלתי פרחי גרניום באדניות. בסלון הייתה לנו כוננית "מקיר לקיר" שקיבלנו מההורים של מאיר מתנה לחתונה, שבה מדפים חזקים במיוחד בשביל כרכי הגמרא הגדולים של מאיר. היא נבנתה באיכות טובה כל כך, עד שהיא משמשת נאמנה את המשפחה עד היום.  בשנה הראשונה שלאחר נישואינו עבדתי בכמה מקומות בעבודה משרדית והמשכתי ללמוד בקורסי ערב בברוקלין קולג'. בהתחלה עבדתי בקבלת קהל בחברה גדולה במנהטן, אך לאחר זמן קצר עזבתי משום שהמנהל לא הסכים שאופיע במשרד בכיסוי ראש. כשהתקרב החורף, שוב התעוררה הבעיה של ימי השישי הקצרים. לארגון 'ישראל הצעיר' היה שירות תעסוקה בשביל יהודים שומרי שבת, ודרכו מצאתי עבודה — מזכירה בעסק לחלקי חילוף למכונות שהיה בבעלות יהודים דתיים. בגלל מחירם הגבוה של הנדל"ן במנהטן נעשה שימוש אפילו בשטח המשופע שתחת הגשרים, ומשרד העסק היה ממוקם תחת גשר מנהטן. האזור היה מלא פיח מהמכוניות, אך נהניתי לעבוד שם, ואני זוכרת לטובה את מרק העדשים שהזמנו ממסעדה כשרה סמוכה. במשך כמה חודשים עבדתי במשרד של ישיבת מיר, ומדי פעם הייתי רואה שם את הרבנית קלמנוביץ. היה לה תואר בספרנות, ואולי לעובדה הזו הייתה השפעה על החלטתי ללמוד ספרנות.  בערבים הסיע אותי מאיר לברוקלין קולג' במכונית ההדסון הירוקה שקנה לפני החתונה. אחד הקורסים שהשתתפתי בהם היה בקומה השלישית של הבניין. אמנם הייתה מעלית בבניין, אבל היא הייתה שמורה למורים ולנכים. לאחר הפלה מוקדמת ביקשתי אישור להשתמש במעלית בגלל סיבות רפואיות. קיבלתי את האישור אך זאת בתנאי שאודיע אם וכאשר אהיה שוב בהיריון, כי באותם ימים לא הורשו נשים הרות ללמוד במוסד ציבורי או ללמד בבתי הספר הציבוריים.  בבית הספר למשפטים ובלימודיו לתואר השני פגש מאיר אנשים מעניינים, והוא הביא הביתה כמה מהם. סטודנט נוצרי למשפטים ששמו רוג'ר ביקר אצלנו עם אשתו, נזירה לשעבר. הם היו זוג טרי כמונו, וכבר דיברו — כמונו — על הילדים שיהיו להם. הם ידעו שאנחנו מתכננים לעלות לישראל, והם דיברו על האפשרות שאי פעם הם יגורו בירושלים. כשמאיר אמר לרוג'ר שהוא שמח שבישראל לא יצטרכו ילדינו לראות את ההכנות לחג המולד, התבדח רוג'ר ואמר: "אבל אם אני אגור בירושלים, ירצו ילדיי לחגוג את חג החנוכה!" סטודנט אחר, מוסלמי פקיסטני שלמד עם מאיר באוניברסיטת ניו יורק, אכל אצלנו ארוחת ערב כמה פעמים. בהיותו מוסלמי אדוק שלא אכל חזיר, הוא שמח לאכול את האוכל הכשר בביתנו.  באדר תשי"ז (פברואר 1957) קיבל מאיר תואר במשפטים, ובקיץ של אותה שנה הוא סיים את הלימודים לקבלת התואר השני ביחסים בין-לאומיים. נושא עבודת המסטר שלו היה "ניתוח התפיסה הישראלית את מושג התוקפנות". מאיר היה סבור שתואר זה יבטיח לו עבודה במשרד החוץ בישראל.3 המאבק בגמגום בילינו את חודשי הקיץ בבריסטול, כי מאיר רצה להשתתף בקורס רענון נוסף במכון 'מרטין הול' לטיפול בדיבור. מאחר שלא הייתה אפשרות להשיג במקום מזון כשר לקחנו אתנו כלים, צידנית ובה קרחונים, כירה חשמלית, ובעיקר — מלאי של שימורים כשרים: מרק, טונה, סלמון, סרדינים ואפילו בשר משומר שהכין קצב בברוקלין במיוחד בשבילנו.  שכרנו חדר במלון קטן ברחוב הראשי של העיירה. על הכירה החשמלית בישלתי ספגטי ותפוחי אדמה וחיממתי את השימורים. בפינת החדר היה כיור קטנטן, שבו הדחתי כלים. הצידנית שבה הקרחונים שימשה לנו מקרר, ומדי ערב הקפאתי קרחון במקפיא של בעל המלון.  זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי חיים של עיירה קטנה. כל החנויות היו ברחוב הראשי, כולל חנות נעליים שהייתה בבעלותה של אחת המשפחות היהודיות המעטות שהתגוררו במקום. יכולתי לקנות בסופרמרקט פֵּרות, ירקות ומוצרי חלב, אך הבעיה הגדולה הייתה להשיג לחם כשר. בימי שישי מכרו בסופרמרקט משהו שנקרא 'לחם יהודי', אבל הוא לא היה כשר. אפיתי לחם ב'סיר פלא', סיר מיוחד שניתן לאפות בו על גבי כירה, שקיבלנו מתנה לחתונה. לכבוד שבת הצלחתי אפילו ליצור שלוש חלות באמצעות רצועות של נייר כסף שהפרידו בין שלושה גושי בצק.  מאיר היה עסוק בקורסים ובתרגילים שלו, ואני מצאתי לעצמי תעסוקה: הייתי בחודש החמישי להריוני והייתי זקוקה לשמלות היריון. קניתי אריג וגזרות, ותפרתי שתי שמלות — ביד!  כשחזרנו לברוקלין, הלכנו לגור אצל הוריי במקום לחדש את חוזה השכירות שלנו, כי מועד הלידה הצפוי היה בתחילת החורף, ותכננו לעלות ארצה מיד לאחר הלידה. ערב לפני הלידה היו אצלנו חברים, ושיחקנו במונופול. לאחר שהם הלכו, לא הצלחתי להירדם, ולבסוף הבנתי שהלידה החלה. מיהרנו לבית החולים, ושם, בשעה טובה, נולדה בתנו הבכורה, טובה. הגעתה מבית החולים מונצחת בתמונה מרגשת שבה נראה מאיר נכנס הביתה כשטובה בזרועותיו, וכולו קורן מאושר.4 נסיעה ראשונה לישראל בטבת תשי"ח (ינואר 1958), כחודש לאחר הולדתה של טובה, נסע מאיר לישראל כדי לחפש עבודה ומקום מגורים. ממלא מקומו של מאיר ב'תלמוד תורה' היה חיים ספרינג. החשיבות הרבה שראה מאיר בעלייתו ארצה משתקפת במכתב פרֵדה שכתב להוריו: כל מה שאני, כל שאיפותיי, כל האידיאלים שאני רוצה לממש בישראל — הכול תוצר של החינוך שלכם. מכם קיבלתי את אהבת האלוקים ואת אהבת האדם, שבעיניי הן חשובות יותר מהחיים עצמם.5 באותן שנים הייתה הנסיעה דרך הים זולה יותר מטיסה, ומאיר הפליג לישראל באנייה 'ציון' של חברת צים. שנים מאוחר יותר הוא סיפר לילדים מעשה שאירע באותה הפלגה. טובה תיארה אותו בחיבור שכתבה בעברית בספר הסיום של כיתה ח' בתשל"א (1971): לפני כמה שנים נסע אבי באניית 'ציון' לארץ ישראל. הוא נסע באופן הזול ביותר, בתא עם שמונה אחרים. ביניהם היה יהודי לא דתי מארץ ישראל. על האנייה היה גם חסיד אחד.  פעם, בשבת, אבי ישן בתא. פתאום פרץ לתוך התא הנוסע הישראלי. אבא שלי הקיץ משנתו וראה את הישראלי פוסע הלוך ושוב. הוא כעס וקילל. כאשר השתתק, שאלו אבי: "מה יש?" בקול מלא כעס אמר לו הישראלי: "הלכתי על סיפון האנייה ועישנתי סיגריה. פתאום החסיד הטיפש הזה רץ אלי והכה אותי! אוי, כל הצרות שגורמים הקנאים הדתיים!" מיד לאחר הסיפור הזה הביאה טובה סיפור נוסף, שאותו סיפר מאיר לילדים כדי להדגים את ההתנהגות הנכונה כלפי יהודים שאינם שומרים מצוות: פעם אחת, בשבת אחרי הסעודה, אבי ורבו יצאו לטייל ולדבר דברי תורה. הם מצאו ספסל והחליטו לשבת. איש אחד התיישב לידם על הספסל ועישן סיגריה. הרב הכיר בו שהוא יהודי, ואמר לו בשקט ובנחת: "בבקשה, אדוני, אבל אולי שכחת שהיום שבת קודש?" האיש הביט בו ואמר בחיוך: "כן, אתה צודק, שכחתי". ובמילים הללו זרק את הסגריה.6 רוב זמן שהותו בישראל התארח מאיר אצל חברינו אברהם ושושנה סילברט, שעלו לישראל כשנה קודם לכן, מיד לאחר נישואיהם. הם גרו בכפר הרא"ה ואברהם לימד בישיבת בני עקיבא שם. מאיר ביקר אצל דודיו ובני דודיו הרבים בארץ והתארח כמה שבתות בביתם של דודו זונדל ודודתו גיטל, בתל אביב. בירושלים הוא ביקר את ידידנו הרב אליעזר ולדמן, שלמד באותה עת בישיבת 'מרכז הרב'. הרב ולדמן ליווה אותו לביתו של ראש הישיבה, הרב צבי יהודה קוק, וכאשר אמר מאיר לרב צבי יהודה: "באתי להשתקע בארץ", הגיב הרב: "לא באים לארץ לשקוע, אלא — להתעלות".7  במהרה גילה מאיר שרק מי שמקורב למפלגת השלטון, מפא"י, מתקבל לעבודה במשרד החוץ. הוא פנה למשרד הדתות, ושם נאמר לו שחברי קיבוץ סעד מחפשים רב קיבוץ במשרה מלאה. הוא הוזמן לקיבוץ כדי לדרוש בשבת פרשת תרומה, ושם הוא ראה פנים מוכרות: הרב חיים דרוקמן, חבר הקיבוץ שהיה שליח בני עקיבא באמריקה. כאשר ראיינתי את הרב דרוקמן הוא סיפר שמאיר דיבר באותה שבת על הקדשת שנת השמיטה ללימוד תורה ולהתעלות רוחנית.8  מכפר הרא"ה שלח מאיר מכתב תודה ליעקב דרורי, מזכיר קיבוץ סעד, על "קבלת הפנים היפה ובעד העונג הרוחני שקיבלתי בכלל מן השבת בקבוצתכם". אולם כעבור זמן קצר הסתמנה בעיה.9  מאיר גילה שהגמגום מהווה לו מכשול גדול בעברית. בביתה של משפחת סילברט הוא השקיע שעות רבות בתרגילי דיבור, בתקווה שהם יעזרו לו בעברית כמו שעזרו לו באנגלית. אבל כאשר ראה שאינו נוחל הצלחה, החליט בלב כבד לחזור לאמריקה. הוא כתב למזכיר קיבוץ סעד: "אני כותב לך טרם קבלת מכתבך בעניין המשרה. דבר פתאומי מכריח אותי לחזור לאמריקה... אני מבקש ממך מחילה על זה, בייחוד אם החלטתם לקבל אותי כרב. אבל יותר ממה שאתם אולי מאוכזבים, אני פשוט כמעט שבור..."10  מאיר חזר לארצות הברית לפני חג הפסח מדוכדך אך נחוש להתגבר. שכרנו דירת חדר, ומאיר החל לחפש עבודה תוך כדי התמדה בתרגילי דיבור. הוא מצא עבודה לחודשי הקיץ — רב במחנה 'התקווה', מחנה קיץ לבנים בהרי הקטסקיל. עברנו לגור במחנה למשך הקיץ. טובה הייתה אז בת שמונה חודשים, והיא בילתה שעות ארוכות בשמש הנעימה, מוקפת חבורת בנים מעריצים.  אחת מהצעות העבודה שמאיר בדק אז הייתה משרה של מורה ב'תלמוד תורה' בבית כנסת בהווארד ביץ', שכונה בקווינס. מאחר שבאותו זמן לא היה לבית הכנסת רב, ראיינו את מאיר חברי ועדת החינוך. הם התרשמו ממנו מאוד וביקשו למנותו לרב בית הכנסת שלהם. מאיר הסכים, וממחנה הקיץ עברנו לגור בהווארד ביץ'.