פרק ח

פרק ח עיתונים תשכ"א-תשכ"ג / 1963-1961 המעבר ללורלטון מחירו של ביתנו החדש בלורלטוןא היה רק 16,335 דולר — מציאה אפילו בימים ההם. גם הפעם קיבלנו משכנתא ממשלתית בתנאים נוחים, ושילמנו רק 490 דולר (3%) כמקדמה.1 זה היה בית מעץ, מצופה אסבסט דמוי לבנים. היו בו שתי קומות. בקומת הכניסה היו המטבח, פינת האוכל, הסלון ומרפסת סגורה ששימשה חדר עבודה למאיר, ובקומה השנייה היו שני חדרי שינה וחדר אמבטיה. הבית היה קטן, אך החצר האחורית הייתה גדולה. הוריי קנו לילדים נדנדות ומגלשה, וילדי השכנים הרבו לשחק אצלנו. היינו המשפחה היהודית היחידה ברחוב שלנו, וילדינו שיחקו עם קרלו, בנם של שכנים ממוצא איטלקי שגרו לידינו, ועם ילדיה של משפחה אירית קתולית מרובת ילדים שגרה מולנו. בתם הבכורה הייתה שמרטפית אצלנו לעתים קרובות.  כשהגיעו פורטוריקנים לגור ברחוב שלנו, היו ילדינו הראשונים ששיחקו אתם; השכנים האחרים לא הרשו לילדיהם לשחק אתם בגלל צבע עורם. כך היה גם כשבאה לגור ברחוב שלנו המשפחה השחורה הראשונה. היו להם ילדים בני גילם של ברוך וציפי, וציפי זכרה חוויות מהחברות שלה עם מישל בת השש. פעם אחת הראתה מישל לציפי מדבקות שקיבלה בכנסייה ביום ראשון. ציפי, שידעה שאסור לטלטל מחוץ לבית בשבת, שאלה אותה: "אבל איך הבאת אותן הביתה? איך טלטלת ביום ראשון?" לאחר שבנימין נולד, ביקרה מישל בביתנו ושאלה את ציפי: "גם הוא יהודי?" כאשר חטפו ילדים את כיפתו של ברוך, אביה של מישל הוא שדאג להחזיר אותה לברוך.  פעם אחת לקח מאיר את הילדים לצעדה במנהטן שנערכה לכבוד יום העצמאות של מדינת ישראל, והם חזרו כשהם מנפנפים בדגלים ישראליים קטנים שמאיר קנה להם. למחרת בבוקר הייתה המילה >ENG<JEW<HEB> (יהודי) צבועה באותיות שחורות גדולות על מכונית ה'רמבלר' הבהירה שלנו. לאחר שפשוף ממושך הצלחתי להוריד את הצבע השחור, אך מאז השתנו רגשותיי לשכנים.2  עם המעבר ללורלטון חזר מאיר ללמוד בישיבת מיר, שהייתה קרובה למשרד ה'ג'ואיש פרס'. בכל בוקר, לאחר שחילק עיתונים, הוא נסע ללמוד בישיבת מיר. אחד הנושאים ההלכתיים שמאיר למד באותו זמן התפתח לכתיבת מאמר הלכתי, "חותם בבגד להוצאת שבת", שפורסם בירחון התורני החשוב 'המאור'. הרב חיים פלטו כתב לי: "אני זוכר בבירור את המסירות של מאיר ואת עמידתו המדויקת בזמנים בתקופה שחילק עיתונים. ישבתי לידו בישיבת מיר, ויום יום הוא דבק בסדר היום הקפדני שלו".3  מאיר נהג במכונית 'אוסטין' בעלת הילוך ידני, שהתאימה לעצירות התכופות הנדרשות בחלוקת עיתונים. לי הייתה מכונית 'רמבלר' בצבע כחול בהיר, ששימשה אותי לעריכת קניות ולהסעת הילדים. הכנסותיו של מאיר מחלוקת העיתונים, משיעורים פרטיים בלימודי קודש ומעבודתו ב'ג'ואיש פרס' הספיקו לצרכינו הצנועים. טור ב'ג'ואיש פרס' המאמרים הראשונים שכתב מאיר ב'ג'ואיש פרס' משקפים את העיסוק העיקרי שלו — לימוד תורה. הטור השבועי הראשון שלו נקרא "שיעור השבוע" ופורסם בשם העט "המאור הקטן". הנושאים ההלכתיים שנדונו בו היו: מסירת בגדים למכבסה שבה הם יכובסו בשבת, הדלקת נרות שבת ותקיעת השופר בראש השנה.4  לאחר כחודשיים החל מאיר לכתוב טור נוסף, שהופיע בשמו האמתי ונקרא "קול דממה דקה". השם לקוח ממלכים א, יט: "לא ברעש ה', ואחר הרעש אש, לא באש ה', ואחר האש קול דממה דקה". בטור זה, שהופיע בשנים תש"ך-תשכ"ט (1969-1960), דן מאיר בנושאים הקשורים לעולם היהודי, כגון יהודי דרום אפריקה, חקיקה דתית בישראל, משפט אייכמן, "בני ישראל" (יהודי הודו), פעילות מיסיונרית בישראל וחופש הביטוי לניאו-נאצים בארצות הברית. באחד המאמרים הזכיר מאיר את המתקפה על ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן גוריון: לא נוכל להתכחש לצער הרב שאנו חשים כאשר ראש ממשלה יהודי אומר דברים הסותרים את התורה... אך בין המגנים את ראש הממשלה נשמעו בבירור קולותיהם של "מעוררי השערוריות", אלה המוכנים תמיד לגנות את ממשלת ישראל... כל חטא וכל פשע מוקע בראש חוצות, אך אין ביניהם פוצה פה בשבח הדברים הטובים שעושה הממשלה... בהמשך המאמר הביא מאיר דוגמה לחוק שנחקק בישראל בהתאם להלכה: חוק העגונות, שקבע שמי שמפר צו של בית דין רבני ומסרב להעניק גט לאשתו יֵשב במאסר עד שיסכים להעניק גט. החוק הזה שחרר נשים רבות ממצב של עגינות, מצב נפוץ למדי בקרב יהודים בארצות הברית. מאיר סיכם: "בוודאי, יש הרבה דברים לא טובים בישראל כיום... אך יש גם הרבה טוב בבן גוריון ובישראל. הייתי מתרשם יותר מדמעותיהם של "מעוררי השערוריות", אילו היו מודים בכך".5  במאמר אחר שיבח מאיר את הרב מנחם פר, רב בית כנסת בקווינס, שהפסיק לחלוטין את חגיגות בר המצווה בבית הכנסת שלו בשבתות בגלל חילול השבת שהן גרמו, ובמקום זה הנהיג את קיומן בחגים אזרחיים החלים בימי שני וחמישי, ימים שקוראים בהם בתורה. "יש בעולמי שני סוגי אנשים: המדברים והעושים", כתב מאיר, "אני מבין היטב את חשיבותם של המדברים, המגנים... אבל העושים אינם מסתפקים בחשיפת הרע. הרע גורם להם מצוקה אמתית, הדוחפת אותם לפעולה... הם בעלי נפש גבוהה יותר".6  בעקבות ניסיונות של יהודים מודרניים תושבי רוקלנד קאונטי שבמדינת ניו יורק למנוע את הקמתה של הקרייה החסידית 'ניו סקוור' בקרבתם, ניתח מאיר את פחדם של יהודים אלו מהתבלטות: באופן טבעי מוצף האדם חששות וחרדות... היצור החלש שנקרא אדם רועד כעלה נידף מפני כל רוח המאיימת להפר את מנוחתו. הוא כָּמֵהַּ לשלווה ולרוגע.  הכמיהה הזאת מולידה כניעה למוסכמות החברה; הצורך בשלווה מוליד אחידות חונקת. מי שמתהדר במחלצות ה"מקובלות", מי שמשמיע את הדעה הרווחת — מובטח לו שהוא "בן העולם הזה".  להיות חסר עצמיות הוא להיות בטוח; ללכת בתלם הוא להיות מקובל... לא צריך להיות חסיד או להאמין בחסידות או להסכים עם עקרונותיה כדי להכיר שהיא מהווה ניצוץ של אומץ בעולמנו הריקני. האדם אינו צריך להיות אמיץ בעצמו כדי להבין את הגבורה שיש לאנשים האלה, המבקשים לחיות את חייהם כפי שהם מאמינים.7 מאיר הביע עמדה נחרצת גם בנושא צניעות האישה: "קבוצה קטנה של נשות בית יעקב ונשים חסידיות עומדות כבודדות במערכה בשמירה על צניעות הלבוש. הן אינן לובשות מכנסיים קצרים או שרוולים קצרים... הן סופגות בוז וזעם לא רק מהחברה הלא דתית, אלא גם מנשים הקרויות אורתודוכסיות. המיעוט צודק! על נשות ישראל להתגאות באתגר הנשגב הזה, השייך להן ורק להן".8  הודות לתפוצתו הגדֵלה של ה'ג'ואיש פרס' הגיעו דבריו של מאיר לקהל קוראים גדול, ובעמדותיו הנחושות הוא קנה לו מעריצים רבים. הוא לא היסס לדון בשאלות כבדות משקל למרות גילו צעיר (עדיין לא 30). לעתים קרובות פגש אותו קורא ואמר: "חשבתי שאתה מבוגר הרבה יותר!"  נושא בוער שעלה באותו זמן לסדר היום הציבורי היה הסיוע הממשלתי לבתי ספר דתיים (שרובם הגדול, אגב, היו בתי ספר קתוליים). כמו יהודים דתיים רבים דגל מאיר בסיוע כספי ממשלתי לכל בתי הספר, לא רק לבתי הספר הציבוריים, אבל ארגונים יהודיים ממסדיים, ובראשם הקונגרס היהודי-אמריקני, התנגדו לכל סיוע ממשלתי למוסדות דתיים, כי הוא נָגד את עקרון הפרדת הדת מהמדינה, עיקרון שראו בו אמצעי לשמירה על זכויות היהודים. לא עניין אותם שכר הלימוד הגבוה בבתי הספר היהודיים, שהטיל עול כבד על ההורים ומנע חינוך יהודי מילדים יהודיים רבים. במאמריו ב'ג'ואיש פרס' הביע מאיר לא פעם את עמדתו הנחרצת בעד סיוע ממשלתי לבתי הספר היהודיים. באייר תשכ"א (מאי 1961) הוא הוזמן לעימות פומבי בנושא בבית הכנסת 'וֶסט סַייד אינסטיטושנל סינַגוג' שבמנהטן. מנחה הדיון היה רב בית הכנסת, הרב אשר רייכל.9  זמן קצר לאחר מכן כתב מאיר לרב רייכל: נודע לי מהרב פינחס סטולפר שאתה מחפש מורה לנוער בקהילה שלך. כרגע אני מקדיש את כל יומי ללימוד תורה, אך במקום להתפרנס מכספי ה'כולל', העדפתי לעבוד בחלוקת עיתונים, אולם אני צריך להשלים את ההכנסה הזאת. יש לי ניסיון רב בעבודה עם קבוצות נוער מכל הסוגים, והוא יוכל להיות לתועלת בתפקיד הזה.10 הרב רייכל, שהתרשם לטובה ממאיר, קיבל אותו לתפקיד. ידיעה בגיליון תשרי תשכ"ב (אוקטובר 1961) של עלון בית הכנסת העידה על הצלחתו של מאיר עם הנוער: "אל תפסידו את השיעורים לתלמידי בית הספר התיכון בימי ראשון בעשר בבוקר עם הרב כהנא. אלה שמשתתפים בו באופן קבוע ממליצים עליו בכל פה".11  בערך בזמן שהתחיל מאיר ללמד בבית הכנסת 'וֶסט סַייד אינסטיטושנל סינַגוג', הפסיק שמו להופיע ב'ג'ואיש פרס' בתפקיד עורך המשנה. במאמר מערכת הסביר המוציא לאור, הרב קלאס, שמאיר אמנם לא יהיה עוד עורך המשנה, אך הוא ימשיך לכתוב את טורו: הרב מאיר כהנא החליט להקדיש את כל יומו ללימוד בישיבה... גאווה גדולה היא לנו שרב צעיר החליט תוך מסירות נפש גדולה להקדיש את חייו ללימוד תורה. נקווה שאחרים ילכו בעקבותיו וישקיעו יותר זמן בלימוד תורה... אנחנו מצפים לראותו תלמיד חכם ומנהיג בישראל.12 במרחשוון (נובמבר) נשא מאיר הרצאה לפני צעירי 'וֶסט סַייד אינסטיטושנל סינַגוג' בנושא "האם האורתודוכסיה המודרנית היא אורתודוכסיה?"13 נושא זה חזר ונשנה במאמריו ובהרצאותיו. שוב ושוב הוא הדגיש שביהדות לא תיתכנה פשרות — לא רפורמיות, לא קונסרבטיביות ולא "אורתודוכסיות מודרניות"ב. אסור לוותר אף על הלכה אחת מן התורה. במאמר על קירוב רחוקים לתורה ולמצוות הוא כתב: במשימתנו להחזיר אותו לתורה ולמצוות, עלינו להבין מה הוא ומי הוא היהודי האמריקני... מה מניע אותו להתעניין ביהדות? צריך להגדיר אותו... לא פחות חשוב מזה הוא להבין מה הוא חושב עלינו. מה התדמית שהוא רואה לנגד עיניו כשהוא שומע את המונח "אורתודוכסיה"? האורתודוכסיה מזוהה בטעות עם טקסים מיושנים, כתב מאיר, אך עלינו להציג אותה בצורה חיובית: אנחנו מקוננים על התדמית המעוותת, המוטעית. זהו תוצר של בורות, אבל זוהי עובדה: כך אנו נראים בעיניהם. אם כן, האם הכול אבוד? בהחלט לא... ראשית, צעירים אלה הם אנשים אידיאליסטים. הם מחפשים אידיאליזם בחברה החומרנית. הם רעבים לאמת ולמחויבות... אנחנו האנשים שיכולים לספק להם זאת...  צריך להכשיר לשם כך יהודים שהם בעלי ידע תורני וגם אקדמי, שיש להם כישרון לעבוד עם הצעירים; אנשים שבקיאים בהלכות שבת ובאותו זמן יכולים לשוחח על כתביהם של אפלטון, קינס, פאראדיי ומרקס וגם על החדשות האחרונות בעולם הבייסבול. אנשים כאלה יזכו להערכתם של יהודים אמריקנים וישכנעו אותם שאפשר להיות יהודי אורתודוכסי בשנת 14.1962 מאיר בעצם תיאר את עצמו בלי שהתכוון לכך. אכן, במשך השנים הוא החזיר יהודים רבים לחיק היהדות. במאמר אחר הוא פנה ליהודים הרחוקים ועודד אותם לעשות את הצעד הראשון: היהודי הלא דתי יודע. עמוק בתוך לבו הוא יודע. הוא יודע שהדרך שבה הוא צועד היא שקרית, שאותה "יהדות" [רפורמית או קונסרבטיבית] אינה אלא חיקוי נלעג... רגע האמת שלו טמון בקרבו, ובכוחו להחיות אותו. אין לו אלא לנבור במשאבינו הרוחניים ולדלות מהם את התכונות היהודיות של אומץ, נחישות והקרבה. עליו לחתור למצוא רב שיחזיק לפניו את הלפיד בדרכו הביתה...15 במאמר שכתב בכסלו תשכ"ג (דצמבר 1962) שיבח מאיר את >ENG<NCSY<HEB>, תנועה אורתודוכסית המקרבת צעירים ליהדות: "הם נותנים יד לצעיר היהודי הלא דתי ואומרים לו "טעמו וראו כי טוב ה'" (תהילים לד, ט). בשנה שעברה נתבקשתי להשתתף בוועידה השנתית שלהם... אין לי מילים לתאר את המראה הנפלא של ילדים מבתים לא דתיים המגיעים בליל שבת לבית הכנסת ומצטרפים לתפילות קבלת השבת — בהתחלה במבוכה, אך אחר כך בביטחון גובר. שבת המלכה עצמה יצאה אִתם במחול מרוב שמחה".16  כנגד זה שפך מאיר קיתונות בוז על הרפורמים ועל הקונסרבטיבים במאמר שכתב לקראת חנוכה תשכ"ג (1962) וכותרתו "מאי חנוכה?": לו הייתי מנהיג רפורמי או קונסרבטיבי, הייתי עושה כל שביכולתי כדי לבטל כל זכר של חג החנוכה.  ...האירוניה שבחגיגות החנוכה מדהימה. הקהל מתאסף לנשף חנוכה. המנהיג הרוחני קם ומדבר על האירועים הנפלאים של אותם ימים: כיצד קמה קבוצה קטנה של יהודים גיבורים כדי להילחם למען אמונתם ולשמר את יהדותם.  הקהל מקשיב בהתרגשות לסיפור על האנשים שמסרו את נפשם למען קיום המצוות... איזו גבורה — אבל איזו טיפשות!  כן, כן, טיפשות! כך חושב אותו יהודי שנהנה לאכול בייקון [חזיר] וביצים בכל בוקר, בשעה שהוא שומע על אלה שהעדיפו למות ובלבד שלא לטעום בשר חזיר. כך חושב היהודי המחלל שבת ברצון על אלה שחירפו נפשם כדי שלא לעבור אף על אחת ממצוות התורה. ואותו "מנהיג רוחני", שמאמין שהתורה היא תערובת של אגדות ושקרים, מה הוא באמת חושב על האנשים שמסרו את נפשם בהאמינם שהתורה היא דבר ה'?  חג החנוכה אינו חג חירות לאומי. הוא אינו מציין אירוע פוליטי. במשך שנים רבות חיו היהודים בארץ ישראל תחת השלטון היווני בלי להתלונן. הם התקוממו רק כשנרמסה הדת היהודית.  ...ועכשיו מתברר, כביכול, שהאנשים הפשוטים, הנאיביים, הטועים האלה מתו לשווא... וימי החנוכה נעשים לטעות אחת גדולה.  לכן, לו הייתי אני מנהיג רפורמי או קונסרבטיבי, הייתי מנסה לקבור את החג הזה. הייתי מנסה לברוח מהשאלות המעיקות שהוא מציב: איך מי שעזב את המצוות חוגג את מסירות הנפש של המכבים למען אותן מצוות?... מהו בכלל חנוכה ליהודי שאינו שומר מצוות?17 מרטין קין, כתב ספורט עבודתו של מאיר בחלוקת עיתונים הגיעה לסיומה בי"א בכסלו תשכ"ג (8 בדצמבר 1962), עם פרוץ שביתת עובדים בתשעת העיתונים הגדולים בניו יורק למשך ארבעה חודשים. בתחילת השביתה חשבנו שהיא תהיה קצרה ולא תפגע בפרנסתנו, אך כעבור כמה שבועות הבנו שזה לא יסתיים מהר כל כך. בסופו של דבר דווקא בתקופת השביתה גדל קהל הקוראים של מאיר.  המוציא לאור של ה'ג'ואיש פרס', הרב שלום קלאס, הוציא לאור גם עיתון יומי קטן תפוצה, ה'ניו יורק אנד ברוקלין דיילי'. עם השביתה המתמשכת של העיתונים הגדולים ראה הרב קלאס שאנשים רעבים לעיתונים, והוא החליט לנסות להרחיב את תפוצת ה'דיילי' באמצעות הכנסת תכנים מעניינים. לשם כך הוא פנה למאיר, ומאיר התחיל לכתוב ב'דיילי' בשם העט 'מרטין קין'.18  מאיר כתב כתבות במגוון נושאים, בהן כתבות ספורט רבות. היה לו סגנון מיוחד במינו, ששילב נימה פילוסופית מובהקת עם הומור שנון. אלה כמה דוגמאות: אדי דנובן: לא עוד מנצח כשאתה מנצח, טוב לך בחיים; כשאתה מפסיד, לא כל כך. המנצח רואה את השמש הזורחת; המפסיד מתכרבל מפני הרוח. למנצח קל לצחוק; בחדר ההלבשה של המפסיד שוררת דומיית אבל, והשחקנים הקודרים מתלבשים במהירות כאילו הם בורחים מזירת פשע.  קבוצת ה'ניקס'ג הפסידה פעמים רבות כל כך, עד שהיא כבר כמעט מצפה לתבוסה. המסורת — אם של הצלחה, אם של כישלון — משפיעה מאוד על השחקנים. יש קבוצות שיוצאות למשחק בידיעה שהניצחון מחכה להם; קבוצות אחרות יוצאות למשחק בכבדות, כאילו סוחבים השחקנים משא על גבם. ניצחון יכול להפוך להרגל; תבוסה — להתמכרות. שחקני ה'ניקס' מכורים לתבוסה כבר מזמן...  אדי דנובן הוא מאמן טוב, אדם שיודע כדורסל... דנובן אינו מתאים ל'ניקס'; הוא רגיל לניצחונות. מוקדם יותר בעונה הוא היה שרוי בהלם כלא מאמין, כששחקניו לא תפקדו כלל במשחק והפסידו בהפרש של ארבעים נקודות. זה היה יותר מדי בשבילו; הוא עזב את הספסל והסתובב שעות רבות ברחובות דטרויט...19 ה'ינקיס':ד היוכלו לנצח שוב? גורדי שחקים נבנים בידיעה שיום אחד ייהרסו; כל דבר מגיע לקצו... יש דברים שאהבנו, אך הם חלפו מהעולם: לא משחקים עוד פנצ'בול, ולאן נעלמה מכונית הפקרדה?  דהרת הניצחון של דימג'יוו הייתה חייבת להסתיים יום אחד... אפילו השחקנים הטובים ביותר חייבים ליפול מהפסגה, ואולי זו תחילתה של נפילת ה'ינקיס'.  כנראה, העובדה שה'ינקיס' ניצחו כל הזמן התחילה להפריע לניו יורקים רבים. אולי זה קשור לנטייה הכלכלית-חברתית לשאוף לחלוקת העושר, אולי לנטייה הדמוקרטית לשוויון בכל תחום, אפילו בתחום הכישרונות...20 אתה הַרִי גָלָטִין נניח שאתה הרי גלטין, מאמן קבוצת הכדורסל 'סנט לואיס הוקס', והקבוצה שלך משחקת במדיסון סקוור גרדןז נגד ה'יניקס'. נשארו שמונה שניות עד סוף המשחק, ואתה מפסיד 102-101. השחקן שלהם ג'ין קונלי מחטיא זריקה, ובתפילה חרישית אתה קופץ ודורש תוספת זמן.  השחקנים שלך מזיעים ומתנשפים, פניהם מביעות תשישות ומתח. אתה יודע שיש לך שמונה שניות, זמן שמספיק למהלך אחד. איזו הוראה תיתן?  אתה הרי גלטין, שיחקת עשר עונות ב->ENG<NBA<HEB>ח, תשע מהן כמאמן הקבוצה שאתה משחק נגדה עכשיו. מעולם לא היית מנצח גדול, אבל במצבי לחץ אתה נמנה עם הטובים...21 את הכתבה "עדיין חולמים" פתח מאיר כך: "אל תעירי אותי, אמא, החלום נעים מדי. קבוצת ה'מֶטס' נראית כמו ה'ינקיס', מנצחת במשחק אחר משחק..."22  מאמרו זה של מאיר היה מועמד לפרס על כתיבת ספורט מעולה: ג'ק מולינס — סיפור של הרס עצמי מקרה שבו אדם מאבד את חייו בידי אחרים אינו מזעזע כמו מקרה שבו אדם מאבד את חייו במו ידיו. סיפורו של מי שנולד לתוך חיים קשים אינו סיפור טרגי כסיפור של אחד שהומטרו עליו שפע הזדמנויות והוא בזבז אותן...  ג'ק מולינס יכול היה להיות שחקן כדורסל טוב, אך הוא בחר להיות פושע. הוא היה יכול להיות עורך דין, אך הוא בחר להיות סוכן שחיתויות. הוא היה יכול להוקיר יושר והגינות, אך תאוותו לכסף עיוותה אותו וגרמה לו למכור את נפשו. לא באתי לרחם עליו וגם לא להכות בו לאחר שנפל. לא מגיע לו, כי כמו רוב הנופלים, לא מדובר כאן באדם רע, אלא באדם חלש.  מולינס הוא תוצר של חברה שסוגדת לכסף, לחומרנות ולכיף — גם בעולם הספורט. מדברים על מוסר, אך נותנים את המלגות ל"סלבריטי"... ההונאה נעשתה מקובלת, ולאנשים רבים כל מה שחשוב הוא להשיג את מה שהם רוצים.  אנחנו לא תוקפים את מולינס כאדם, אלא כסמל של הרווח הקל, של השחיתות; מולינס שגרם לספורט — אותו ספורט שהעניק לו הכול — להיות דבר זול; מולינס שהרס את הנוער.  מולינס הואשם במתן שוחד לסטודנטים [שחקנים]. הוא שימש סוכן של מכונה משומנת שזייפה משחקים בעשרים ושתיים מדינות... כל 'מולינס' הוא איום עלינו כאנשים ישרים והגונים... כל 'מולינס' גורם לנו להיות חשדנים... עליו ועלינו לערוך חשבון נפש.23 הפשע בניו יורק רגישותו של מאיר לצדק חברתי ודאגתו לנוכח הפשע הגובר בשכונות ניו יורק הולידו סדרת כתבות על כנופיות נוער, שקרבנותיהם היו לעתים קרובות יהודים קשישים שגרו בשכונות עוני. בכתבה הראשונה בסדרה, "צריך לחסל את כנופיות הנוער", קבע מאיר: עורכי העיתון הזה וכתביו אינם אנשים נאיביים שנבהלים מכל מעשה אלימות הנעשה בעיר. אך האירוע האחרון אינו אירוע יחיד. הפשעים שמבצעים בני הנוער מדאיגים לא רק בגלל מספרם הגדל, אלא גם בשל אכזריותם הגוברת.  איננו מוכנים להניד את ראשנו ולפטור את עצמנו באמירות פילוסופיות על הבעיות הקיימות מאז ומעולם בקרב בני הנוער. לא נוכל להסכים עם אלה הטוענים שדבר לא השתנה ושגם בעבר קוננו על מוסריותו של הנוער.  משהו כן השתנה. נכון, מאז ומעולם הטרידו בעיות הנוער את העמים המתורבתים. אבל אנחנו מצהירים — ויודעים שקוראינו יסכימו — שכמות הפשעים שמבצעים בני נוער הגיעה לממדים שלא הכרנו בעבר. יתרה מזאת, חומרת הפשעים הגיעה לשיאים חדשים. אנחנו נתקלים שוב ושוב באותה הערה: "פעם בני הנוער היו רָבים או גונבים וזהו. אבל היום לא אכפת להם לרמוס את קרבנם, לשרוף אותו, להרוג אותו".  הפשעים האלה גדלים הן בכמות הן באיכות. ראש העיר והתושבים מזועזעים... דאגתנו גוברת לנוכח ההכרה שבני הנוער הם עתידנו; מחר הם יקבעו את גורלנו...  בניו יורק יש כנופיות רחוב. מהי כנופיה בניו יורק? לא סתם חבורת ילדים ליד הקיוסק השכונתי. לכנופיות בניו יורק יש מבנה ברור — מנהיג, קבינט, שר חוץ — וחשוב עוד יותר, יש לה טריטוריה, אזור "השייך" לה, שהיא שולטת עליו ושומרת עליו מפני חדירת "זרים".  בעקבות הדאגה והפחד האוחזים בנו ובמיליוני תושבים בניו יורק אנחנו ב'ברוקלין דיילי' החלטנו לעשות משהו. ממחר נפרסם סדרה מקיפה על הפשע של בני הנוער בניו יורק ובפרט על הכנופיות שלהם. המטרה שלנו אינה לחפש סנסציות. המטרה היא למסור סקירה מלאה על בעיית הפשע בקרב הנוער, על כמות הפשעים, על דרכי הפעולה של הכנופיות, על המשרדים בעירייה שמטפלים בבעיה ועל דרכי הטיפול שלהם.  הָציפו אותנו בדואר! סַפרו על אירועים; התלוננו, אַיימו, הַציעו. אך החשוב מכול — אל תשבו בחיבוק ידיים. בואו נתחיל לפעול בעניין זה — עכשיו!24 מאיר כתב סדרה מקיפה בת עשר כתבות על הפשע בקרב הנוער. בסדרה פורטו מאמצי העירייה לנתב את הנוער לפעילויות לא אלימות ותוארו המוסדות שאליהם נשלחו הקטינים העצורים. באחת הכתבות סיפר מאיר על הצטרפותו לסיור של ניידת משטרה ותיאר את שיחתו עם הצעירים שנעצרו.25  באדר כתב מאיר על נושא רציני פחות. הוא נשלח לסקר מסיבת עיתונאים של המתאגרף קסיוס קליי, שהתפרסם ביהירותו ובחרוזיו השנונים. התוצאה הייתה משעשעת: קסיוס קליי הגיע אתמול לניו יורק לקראת העימות עם דייבי ג'ונס שיתקיים בשבוע הבא, וגם אם הוא לא עושה דבר מעבר לרוח, הבה נזכור שגם רוח עושה כותרות כשהיא חזקה מספיק... וכך הוא הציג את עצמו:  "אני קסיוס מרסלוס קליי. אני האגרופן המפורסם ביותר בעולם, האמיץ ביותר, המהיר ביותר והיפה ביותר".  קסיוס הוא אדם עדין בלי ספק, שרק פעם אחת נגרר — בצדק כמובן — לתגובה זועמת, כששאל אותו כתב חסר טקט: "אם תנצח את ג'ונס..."  "גאוות אמו" הביט בקרירות בכתב האומלל ורעם: "אם אנצח את ג'ונס? אדוני, אתה מדבר עם קסיוס קליי, גדול המתאגרפים! אצלי אין 'אם'. הוא חייב ליפול — ובשש". מאיר תיאר את בית הקפה בשכונת גריניץ' וילג', שבו התקיימה מסיבת העיתונאים: ה'ביטר אנד' הוא אטרקציה המכונה בפי בעליה "בית קפה-מועדון לילה"... קירותיו מעוטרים בליתוגרפים מוזרים ופזורים בו שולחנות קפה קטנים. במה קטנה על רקע קיר לבנים אדומות עומדת לצד פסנתר מרופט שכושר תפקודו מוטל בספק. על קירו המזרחי חרוטים משפטים תחת הכותרת "אמרות". משפטים אלו משקפים את האווירה הכללית של המקום ומבטאים דברי "חכמה", כגון "מי שמזרז את עצמו אבוד", "בשר קר אינו מצית אש" ו"פילים מדביקים".26 ב'ביטר אנד' ראה מאיר מודעות על הופעות של הקומיקאי היהודי וודי אלן. המודעות סקרנו אותו, והלכנו לראות הופעה של אלן שם. מאיר אהב את ההומור של אלן בגלל גישתו היוצאת דופן של אלן ליהדותו. ג'רלד מסט (היסטוריון של הקולנוע) ניסח את גישתו של אלן כך: "אלן לא נראה מוזר או מצחיק ביחס לאחרים... ההומור שלו מבוסס על היותו יהודי ועל השוני בחשיבתו... וודי אלן הוא הבדרן האמריקני הגדול הראשון שבעבורו היהדות אינה מקרה תורשתי..."27  ההומור של אלן ביטא את התסכול של היהודי האמריקני הממוצע: אמנם הוא חלק מהחיים האמריקניים, אך הוא תמיד מרגיש שונה. הסתירה הפנימית הזו הולידה ביהודים נטייה לחרדה ולחנפנות, ומציאות חיים זו של היהודים באמריקה עניינה את מאיר מאוד.  בז' בניסן תשכ"ג (1 באפריל 1963), לאחר כמעט ארבעה חודשים של משא ומתן אינטנסיבי, הסתיימה שביתת עובדי העיתונים.28 קהל הקוראים חזר לקנות את העיתונים הגדולים, ובבת אחת ירדה תפוצת ה'דיילי'. מאיר חזר לכתוב ב'ג'ואיש פרס' בלבד. אמנם הכתיבה ב'דיילי' פתחה לפניו אפיקים חדשים, אך הוא לא היה מעוניין לפתח קריירה בעיתונות. גם לעבודתו בחלוקת העיתונים הוא לא חזר, אלא פנה למחקר פוליטי.29 למרות זאת, תופעות שהתוודע אליהן תוך כדי עבודתו ב'דיילי', במיוחד התפשטות הפשע והאלימות והסתירות בחייהם של יהודי אמריקה, העסיקו אותו בשנים הבאות. יהודים דתיים טוריו של מאיר ב'ג'ואיש פרס' במחצית השנייה של שנת תשכ"ג (1963) המשיכו לעסוק בענייני דיומא באמריקה ובישראל. כרגיל, הוא לא נמנע מלהוכיח את בני עמו, גם את הדתיים: חמץ אינו תופעה המוגבלת למזון בלבד. הוא מופיע גם בנפש האדם. כמו שהחמץ גורם ללחם לתפוח, כך החמץ המסתתר בכל אדם גורם לו "להתנפח" ולהתמלא כוחות שליליים. בשבוע שעבר הורשע ארגון כשרות בבית משפט בקווינס ברשלנות בהשגחה על כשרות... כל ניסיון של שומרי מצוות לקבור את הסיפור הזה פירושו שותפות לפשע... יש לפנינו מקרה חמור של חמץ ציבורי. יש לבדוק אותו בקפדנות; יש לבער אותו מביתנו ומתוכנו. ביתנו, ה"בית" של שומרי המצוות, חייב להיות נקי...30 מאיר הביע את תמיכתו במעשה שעשתה קבוצה בישראל למען הצלת יהודים משיני המיסיונרים: קל לגנות את ה"קנאים" שהתקיפו מוסדות מיסיונריים בישראל בשבוע שעבר. זה בוודאי קל יותר מלגנות את עצמנו בשל התעלמותנו מאלפי ילדים יהודים שה"קנאים" מנסים להציל מצִלו של הצלב... ההלכה קובעת שכדי להציל יהודי מהעברה על דתו מותר — ואף חובה — לחלל את השבת.31 אולם הוא הביע התנגדות חריפה ל"קנאים" שזרקו אבנים בשבת: בשבת שעברה הגיעו כמה אוטובוסים לירושלים שבהם צליינים נוצרים. מכיוון שהאוטובוסים היו של החברה היהודית 'המקשר', התפרעו כמה מתושבי מאה שערים ובחורי ישיבה. הם רגמו את האוטובוסים באבנים וגרמו נזק ניכר.  אני אומר שמעשה זה לא הוסיף צל של קדושה לשבת. אני אומר שניפוץ חלונות האוטובוס לא גרם נחת רוח לפני כיסא הכבוד. ברור לי שבגלל המקרה העצוב הזה גדל הפער בין דתיים ללא דתיים בארץ ישראל והתפשט ביתר שאת הרעל שכבר החל לחלחל לתוך היחסים ביניהם.  יש כיום בישראל דברים רבים הגורמים כאב לב וסערת נפש ליהודי הדתי... השבת אינה שבת; הכשרות אינה כשרות; הנוער אינו הנוער ששאפנו אליו. יש דברים בארץ ישראל שאינם לרוחנו, ואני חושש שבעתיד יהיה גרוע יותר. אני פוחד שרפורמים וקונסרבטיבים יגיעו לארץ הקודש ויסלפו את היהדות... אני חושש שרבים ימאסו בחוקי הנישואין והגירושין ותעלה דרישה לנישואין אזרחיים... מאיר חזה קריסה של ה'סטטוס קוו' הדתי והציע דרך להתמודד אתה: שביל האבנים אינו שביל הזהב; התפרעויות ועלבונות ושנאה אינם הדרך הנכונה. מי שחושב שדברים כאלה ישכנעו יהודים לחזור בתשובה אינו מבין את נפש האדם... חזרה לתורה תבוא רק על ידי הקמת בתי ספר וישיבות שימשכו את לב הנוער, רק על ידי קיום דיאלוג לבבי עם הלא דתיים... על ידי הסברה מהי תורה באמת, על ידי הפרכת תפיסות מוטעות של היהדות.32