פרק ט

פרק ט קהילת 'ישראל הצעיר' בלורלטון תשכ"א-תשכ"ז / 1967-1961 עם המעבר ללורלטון בשנת תשכ"א (1961) הצטרפנו לבית הכנסת 'ישראל הצעיר' בראשות הרב אליהו רומניק. היינו חלק מאותה קהילה חמה במשך שמונה שנים, וקשרי הידידות שיצרנו עם חברי הקהילה קיימים עד עצם היום הזה. הקשר עם הצעירים מאיר השתלב מיד בעבודה החינוכית שבבית הכנסת. בעידודו של הרב רומניק הוא התחיל ללמד שיעורים בהלכות שבת לתלמידי תיכון ולסטודנטים בשבתות אחר הצהריים. גם לילדים הקטנים הוא מצא זמן: בנימין דולינסקי, חברו של בננו ברוך, סיפר שמאיר למד אִתם בין מנחה לערבית כששניהם היו בערך בני שמונה.1  יום ראשון היה יום שבתון רשמי באמריקה, ולא התקיימו בו לימודים בבתי הספר, ובכלל זה בכמה מבתי הספר היהודיים. בבית הספר שרוב הבנים של הקהילה למדו בו התקיימו בימי ראשון לימודי קודש במשך חצי יום, אולם בבית הספר של הבנות לא למדו בימי ראשון, ומאיר לימד אותן שיעורי הלכה בבית הכנסת. גלוריה פודציבה סיפרה שהבנות היו מודעות לעובדה שחצאיות המיני שלהן הן למורת רוחו של מאיר, ולכן הן לבשו את מעיליהן בשיעור. מלכה פרנס סיפרה על מסירותו של מאיר: "פעם אחת ירד גשם חזק מאוד, אך בעלי ג'ק החליט שחשוב שמינדי תשתתף בשיעור. הוא הסיע אותה לבית הכנסת, והתברר שהיא התלמידה היחידה שהגיעה. אף על פי כן לימד מאיר את השיעור. מאחר שהיא עשתה את המאמץ להגיע, הוא עשה את המאמץ ללמד אותה".2  הלן גלוקמן, בת למשפחה ממתפללי 'ישראל הצעיר', סבלה מלידתה משיתוק מוחין ולמדה בבית ספר מיוחד לנכים. הוריה רצו שהיא תקבל גם חינוך יהודי, וכשהיא הייתה בת עשר הם ביקשו ממאיר ללמד אותה. הוא לימד אותה לקרוא עברית ולהתפלל וכן את פירוש התפילות. הוא סיפר לה סיפורי צדיקים והטביע בה אהבת תורה ואהבת ארץ ישראל. הלן סיפרה: "בהתחלה בכיתי, כי לא ידעתי עברית ורציתי לדבר עם ה'. הרב כהנא אמר לי שה' מבין את כל השפות. הוא עבד אִתי במשך שעות רבות עד שהצלחתי לבטא נכון את המילים. תמיד הייתה לו סבלנות, והעיניים שלו, במיוחד העיניים, הביעו טוב לב. הוא ראה את הפוטנציאל הטמון בי. הוא אמר לי שיום אחד אהיה דתייה מאוד". הלן סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון בהצטיינות ועלתה לישראל. היא למדה באוניברסיטת בר אילן ובסמינר נווה ירושלים, התחתנה והקימה משפחה לתפארת. נולדו לה חמישה ילדים, וכולם יראי שמים.3  רבים מהצעירים שלמדו בשיעוריו של מאיר עלו לימים לישראל. אברהם בן יוחנן מאלון שבות סיפר: "אני וחברי הטוב, לי ויינבלט, היינו בני שש עשרה כשהגעתם ללורלטון. ישבנו ליד מאיר בבית הכנסת והתפללתי מסידור כמו שלו, 'תיקון מאיר'. השתתפנו בשיעור בהלכות שבת שמאיר לימד את הנוער בשבת אחר הצהריים בבית הכנסת. מאיר גם למד גמרא עם לי ואִתי בבית הכנסת בזמן סעודה שלישית. המשכנו להשתתף בשיעוריו גם כשלמדנו לתואר השני".4  אלימלך הורוביץ מירושלים סיפר: "מאיר לימד שיעור בשבת לפני תפילת מנחה. הוא לימד כמה נושאים, בהם פרקי אבות. ברוב השיעורים התפתחו דיונים בבעיות שהטרידו את הנוער... מאיר הבין שהצעירים עלולים לסטות מהדרך ושאם הם יקבלו חינוך יהודי חזק הם יישארו דתיים".5  מאיר הרגיש שחובתו לקרב את הצעירים האלה ליהדות ולהעמיק את ידיעותיהם בהלכה. הוא אפילו קבע שיעורים לשעות המאוחרות של ליל חג המולד ושל ליל הסילבסטר כדי שלא יתפתו להשתתף בחגיגות הגויים. כמעט כל צעירי הקהילה הגיעו לשיעורים אלו. מאיר תמיד אמר לצעירים ולהוריהם שהמטרה היא לחיות חיי תורה בארץ ישראל. אכן, שלוש עשרה משפחות מלורלטון עלו ארצה בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, ובמשך השנים עלו ילדיהן של שש משפחות נוספות.6  "מאיר לא היה גזען", העיד אלימלך. הוא זכר שכמה פעמים הביא מאיר יהודי אתיופי לבית הכנסת.7 יהודי אתיופי זה היה חקוול קרג, מו"ל ועורך העיתון 'הישראלי-האפריקני' וראש 'איחוד הקהילות העבריות האתיופיות', שיצר קשר עם מאיר דרך ה'ג'ואיש פרס'. הוא התארח בביתנו כמה שבתות, ותמיד השתדל מאיר לתת לו הרגשה נוחה. באחת מהשבתות ההן הגשתי אבטיח למנה אחרונה, ומאיר חשש שקרג ייפגע כי הוא יחשוב שבחרתי להגיש אבטיח בגלל הסטראוטיפ ששחורים אוהבים אבטיחים. כדי להדגיש שהאבטיח לא הוגש בגללו, הודה לי מאיר שוב ושוב על המנה האחרונה האהובה עליו.  אלימלך התרשם מרגישותו של מאיר לזולת: "פעם אחת שיחקנו בייסבול על יד בית הכנסת, ואחד השכנים התחיל לצעוק שאנחנו עושים רעש. בדיפלומטיה שקטה התנצל מאיר לפניו והרגיע אותו".8  בן יוחנן סיפר איך מאיר לימד אותם להיות ערניים למצוקת הזולת: מאיר חינך אותנו לאהבת ישראל ולאהבת הבריות. יום אחד הוא שאל אותנו שאלה מאתגרת: מה אנחנו עושים כדי להצדיק את קיומנו? הייתי קצת המום ועניתי: "אני נותן צדקה, אני לא מפריע לאיש, אני מתפלל בכל יום". מאיר דחה את תשובתי ודרש שנעשה משהו ממשי... כתוצאה משיעורו זה החל לי ויינבלט להתנדב בבית חולים מקומי, ואני הלכתי לבית החולים 'מטרופוליטן' ועבדתי במחלקת הילדים ובמחלקה הפסיכיאטרית בכל יום רביעי במשך סמסטר שלם. "כשרינה ואני החלטנו להתארס", כתב בן יוחנן, "הלכנו קודם להורים שלנו, ומיד אחר כך לבית שלכם כדי לספר לרב כהנא". רינה סיפרה שמאיר רקד בהתלהבות גדולה בחתונה שלהם.9  מאיר נחל הצלחה עם הצעירים לא רק בזכות אישיותו הכריזמטית, אלא גם בזכות המאמצים הרבים שהשקיע. אלימלך סיפר שבכל פעם שמאיר נסע ברכבו וראה אותו ואת חבריו משחקים פוטבול, הוא נעצר והצטרף אליהם. הורים רבים הבחינו בכישרון החינוכי המיוחד של מאיר ועודדו את ילדיהם ללכת לשיעוריו. אביו של אלימלך, פרד הורוביץ, אף ביקש ממאיר ללמד את בנו שיעורים פרטיים בגמרא, משום שבבית הספר היהודי שבו למד אלימלך לא למדו גמרא לפני כיתה ו'. באלול תשכ"ג, כשאלימלך היה בן עשר וחצי, הוא החל להגיע לביתנו עם מאיר בכל יום ראשון מיד לאחר תפילת שחרית. הוא אכל אצלנו ארוחת בוקר ולמד עם מאיר בסלון ביתנו. אביו סיפר: "אלימלך העדיף ללמוד עם מאיר בימי ראשון מללכת לפעילות של 'הצופים'".10  אלימלך שמר את המילון הארמי-אנגלי שחיבר בשיעוריו עם מאיר. שנים רבות לאחר מכן, כשלמד גמרא עם בנו, הוא נזכר בשפת הגוף של מאיר שליוותה את לימודו: הוא היה פוסע הלוך ושוב, ולשם הדגשה היה מכה באגרופו הימני על כף ידו השמאלית או זורק כדור. החשוב מכול, הוא וידא שאלימלך הבין כל מילה בגמרא.  כשאלימלך היה בן שתים עשרה, ושוב כשהיה בן שלוש עשרה, הוא הצטרף אלינו כשנסענו לראש השנה לברוקלין כדי להתפלל בישיבת מיר. מאיר אהב להתפלל בישיבת מיר בימים הנוראים בגלל רוממות הרוח המיוחדת בתפילות שם. התארחנו אצל הוריי ואצל הוריו של מאיר, שגרו לא רחוק מהישיבה. זו הייתה חווייתו הראשונה של אלימלך ב"ישיבה גדולה". הוא סיפר שתלמידי הישיבה נהגו במאיר בהערכה רבה. הם ידעו שהוא היה מחלק עיתונים בבקרים לפרנסתו כדי שיוכל ללמוד תורה כל היום, ורובם קראו את טורו ב'ג'ואיש פרס'. עוד סיפר אלימלך, שמאיר הביא אִתו לישיבה את הסטנדר (עמוד התפילה) הפרטי שלו. לימים קנה אלימלך לעצמו סטנדר, והוא נמצא עד עצם היום הזה על יד מושבו בבית הכנסת. בשנים הבאות נסע אלימלך עוד פעמים רבות להתפלל בישיבת מיר בימים הנוראים.  כשהיה אלימלך בכיתה ט' ולא מיצה את יכולותיו בבית הספר שלמד בו, העבירו אותו הוריו לבית הספר התיכון של ישיבת מיר, על פי עצתו של מאיר. עדיין יש לו הספר 'מסילת ישרים' שקיבל ממאיר בתקופה ההיא, ובו הקדשה ממנו. מאיר עזר לאלימלך להכין את דרשת בר המצווה שלו בתשכ"ו (1966). הוא ציטט אמרה מפי הנשיא ג'ון קנדי: "ייחודיותה של הדמוקרטיה אינה בציות לחוקים שאנו מסכימים אִתם, אלא בציות לאותם חוקים שאין אנו מסכימים אִתם". בדרשתו אמר אלימלך שקביעה זו עולה בקנה אחד עם קיום המצוות של היהודי: "זהו ההבדל העיקרי שבין היהודי הדתי [אורתודוכסי] ובין היהודי הרפורמי והקונסרבטיבי. הרפורמי והקונסרבטיבי מקיים את המצוות שמוצאות חן בעיניו... אם הוא רוצה לנסוע בשבת, הוא נוסע בשבת. אם הוא אוהב את חג החנוכה ולא את חג הסוכות, הוא חוגג רק את חג החנוכה. אבל היהודי הדתי מקיים את כל המצוות, את אלה שמוצאות חן בעיניו ואת אלה שלא".11  עיקרון זה מודגש רבות בכתביו של מאיר: היהדות אינה מעשה ידי אדם אלא תורה משמים, ולכן לא ייתכן שיהודי יבחר לקיים רק את מצוות התורה שנוח לו לקיימן. כאשר הקונסרבטיבים והרפורמים מחנכים לבחירה כזו, אין הם עובדי אלוקים אלא עובדי עצמם.12 חיי הקהילה השפעתו של מאיר על הקהילה הורגשה גם בקרב המבוגרים. כל חברינו מלורלטון זכרו את "שמחת התורה של מאיר". הוא רקד בהקפות כמו שרקדו בישיבת מיר — הוא חיבק את ספר התורה, קפץ ורקד בהתרגשות עצומה ושמח בכל מאודו. הוא אפילו הביא חולצה להחלפה כי הראשונה נרטבה לגמרי לאחר כמה הקפות. נעמי ברודי סיפרה: "השמחה שלו הדביקה את כולם, במיוחד בשיר "צו וועמען" ["למי ולמי"]. זה היה השיר "שלו". הוא עמד על כיסא, ובכל פעם ששר את הפזמון החוזר "צו וועמען", קפץ, והקהל שר אִתו את הפזמון בהתלהבות". בתשכ"ח (1968), כשהודענו שאנחנו עוזבים את לורלטון, מיד שאלו כולם: "אבל מה יהיה בשמחת תורה?" תשובתו של מאיר הייתה: "אין אדם שאין לו תחליף". בפתגם זה אני נזכרת לעתים קרובות.13  רוברט (בוב) פרלמן, שהיה הגבאי בבית הכנסת בלורלטון, סיפר על נוהג מיוחד של מאיר המעיד על רגישותו הרבה לזולת: על בימת בית הכנסת היה דף שעליו הודפס תעתיק לאנגלית של ברכות התורה בשביל מי שלא ידע לקרוא עברית. "בכל פעם שעלה מאיר לתורה, הוא קרא את הברכות מהדף הזה, כדי שמי שזקוק לדף לא יתבייש לקרוא בו".14  ברט צווייבון, שלימים הקים את הליגה להגנה יהודית עם מאיר, זכר לטובה את המחווה הזו של מאיר, והוא כתב לי: כפי שאת יודעת, לא גדלתי בבית דתי. בתשכ"ג (1963) החלה דרכי "חזרה" בהליכה ל'ישראל הצעיר' בלורלטון.  ...הפחד שלי היה שאוזמן לעלות לתורה ולברך את הברכות בקול רם. אכן, הוזמנתי, ומאחר שלא ידעתי את הברכות בעל פה כמו כל האחרים, והעברית שלי לא הייתה טובה, קראתי אותן מהתעתיק האנגלי.  בשבת אחר הצהריים, בתפילת מנחה, עלה מאיר לתורה ראשון. הוא וידא שכולם רואים שהוא קורא את הברכות מתוך התעתיק. זו הייתה הדרך שלו "לכסות עליי". אני הערכתי ועדיין מעריך את החסד הזה.15 רגישותו של מאיר התבטאה בתחומים רבים. פעם אחת, לפני שלמדתי לנהוג, הסיע אותי מאיר למרכז המסחרי לקנות נעליים. המוכר הביא לי זוג נעליים אחר זוג נעליים למדוד, אך שום דבר לא היה נוח לי. רציתי לנסות לחפש בחנות אחרת, אבל מאיר ביקש שאקנה דווקא בחנות ההיא "כי המוכר עבד קשה כל כך".  מאיר הרבה לשוחח עם חברי הקהילה על חשיבותה של מסגרת חינוכית תורנית. יצחק בנג'מין סיפר כיצד שכנע אותו מאיר לשלוח את ילדיו לבתי הספר התורניים שבהם למדו ילדינו ולא לבתי הספר האורתודוכסיים-מודרניים: "שוחחנו ארוכות על הנושא. מה ששכנע אותי בסופו של דבר היה ההרגשה שלי שמאיר כולו אמת, מבפנים ומבחוץ. מאיר אפילו אמר לי שעדיף לחסוך את הכסף ולשלוח את הילדים לבית ספר ציבורי מלשלוח אותם לבית ספר אורתודוכסי-מודרני. הוא שינה את החיים שלנו. ילדינו נעשו דתיים מאוד ואנחנו הלכנו בדרכם".16  טובי פינק סיפרה סיפור דומה: "בעלי שלדון ואני ישבנו עם הרב כהנא בחדר העבודה הקטן שלו בביתכם, והוא שכנע אותנו לשלוח את ילדינו לבתי הספר ה"דתיים" יותר. תמיד אהיה אסירת תודה לו על עצתו הטובה".17  הרב בנימין קמינצקי, שעמד בראש בית הספר לבנים 'ישיבת תורת חיים'א, סיפר לי: "הרב כהנא שכנע אנשים רבים לשלוח את ילדיהם לבית הספר שלנו. הוא אמר להם: 'אני למדתי ב'ישיבה דפלטבוש' ואני יודע מה חסר בחינוך הזה [האורתודוכסי-מודרני]'".18  במוצאי שבת אור לכ"ח בשבט תשכ"ה (30 בינואר 1965) ערכה קבוצת הנוער של בית הכנסת דינר חגיגי לכבוד מאיר לאות הוקרה על פעילותו הברוכה. חברי הקהילה קיבלו הזמנה כתובה בכתב יד ומשוכפלת בצירוף מכתב החתום בידי אירווינג קרייסלר וחיים ביבר בזה הלשון: "הרב כהנא מסור לבית הכנסת שלנו ובמיוחד לנוער שלנו... הדרך היחידה להביע את הערכתנו אליו היא השתתפות בדינר... נא לשמור את דבר האירוע בסודיות מוחלטת, כי אנחנו רוצים להפתיע את הרב כהנא".  המכתב נשא את סיסמתה של תנועת 'ישראל הצעיר': העתיד שייך לצעירים; לצעירים היהודים שייך העתיד היהודי. עיקרון זה היה היסוד להקמת תנועת 'ישראל הצעיר' בתרע"ב (1912). בבתי הכנסת של 'ישראל הצעיר' ניהלו הצעירים את התפילה ולא המבוגרים שהיגרו מאירופה. הצעירים שילבו בתפילה מנגינות רבות, הפסיקו את מנהג מכירת העליות, ורבניהם השמיעו דרשות שבת באנגלית במקום ביידיש. ל'ישראל הצעיר' היה חלק גדול בקירובם של צעירים רבים ליהדות.19  בהתאם לדגש ששמה התנועה על הנוער, קיים בית הכנסת 'ישראל הצעיר' בלורלטון מניין נפרד לנוער, ובו הם יכלו לנהל את התפילה בעצמם. לעתים קרובות הצטרף מאיר למניין הנוער לתפילת מוסף בשבת. אכן, לחינוך הנוער הייתה השפעה רבה על עתידה של יהדות ארצות הברית. חינוך ילדינו הדרך שגידלנו בה את ילדינו שיקפה את החשיבות של החינוך התורני בעיני מאיר. כבר בגיל שלוש הוא לימד אותם לקרוא עברית, וכן הרבה לספר להם סיפורים מהתנ"ך ומהתלמוד וסיפורי צדיקים שהדגימו מידות טובות ומעשי חסד. בכל שבת בבוקר הם ישבו לידו בבית הכנסת ולמדו את סדר התפילה.  כשהייתי ילדה, גם אני הלכתי לבית הכנסת עם אבי, ואמי נשארה בבית עם אחי הקטן. ישבתי ליד אבי, והוא הסביר לי מתי עומדים ומתי יושבים ועזר לי להתמצא בסידור. טובה וציפי ישבו ליד מאיר בבית הכנסת עד שידעו להתפלל לבדן בעזרת הנשים.20 תמיד הדגיש מאיר לבנותינו שמחויבותן לתורה ולמצוות חשובה כמו זו של הבנים. אני חושבת שהרצון הפמיניסטי להשתתף בתפקידים גבריים בבית הכנסת נובע מחוסר הבנה של חשיבות תפקידן המסורתי של נשים ביהדות, ודרך החינוך הזו של מאיר הבהירה היטב את התפקיד.  בית הכנסת נעשה מרכז החיים החברתיים שלנו. ברגע שציפי יכלה ללכת ברגל לבית הכנסתב התחלתי גם אני לבוא לבית הכנסת בשבתות. שם פגשתי אמהות צעירות אחרות, ועם הזמן הן נעשו חברותיי הטובות.  לפעמים נפגשנו במוצאי שבתות עם הבעלים ביחד, ופעם בחודש הייתה פעילות של חוג הנשים של בית הכנסת: שמענו הרצאות ותכננו אירועי התרמה לבית הכנסת. באותן שנים נשארו רוב הילדים בבית עד שהלכו לגן חובה, ולעתים קרובות לקחנו אותם לביקורים זו אצל זו. כך נוצר בינינו קשר חזק, וקשר זה קיים עד היום.  מאחר שלא היו בתי ספר יהודיים בלורלטון, נסעו ילדינו ללמוד בשכונת פַר רַקווי. הבנות למדו ב'תג'ג, וברוך למד ב'תורת חיים'. היה להם יום לימודים ארוך, כי נוסף על לימודי הקודש, הם למדו את כל המקצועות שנלמדו בבתי הספר הציבוריים. הנסיעה ללורטון ארכה כחצי שעה, ומאחר שילדינו ירדו בתחנה האחרונה, הם חזרו בדרך כלל רק בשעה חמש אחר הצהריים. בימי ראשון למדו הבנים עד הצהריים, אבל לא היו הסעות מטעם העירייה, וההורים מלורלטון ארגנו תורנות הסעות. אני זוכרת כי כשהגיע תורי להסיע אותם, לא היה לי קל להתמודד עם הבנים השובבים, שאהבו לקפוץ מהרכב לפני שעצרתי אותו.  בקיץ תשכ"ו, כשסיימה טובה את כיתה ב' וברוך סיים את כיתה א', ארגנו כמה הורים, ביזמתו של מאיר, "קייטנה" ללימודי קודש. המורה היה הרב בלוך, וברוך סיפר שהם למדו הלכות מתוך הספר 'פניני הדת'.21  בננו בנימין זאב נולד בחול המועד סוכות, בי"ט בתשרי תשכ"ז (3 באוקטובר 1966). טובה (כמעט בת תשע), ברוך (בן שבע וחצי) וציפי (בת חמש וחצי) שמחו מאוד באחיהם הקטן, שהביא לאיזון בין הבנים לבנות במשפחה. ברית המילה של בנימין התקיימה ב'ישראל הצעיר', וחברי הקהילה ליפא ודבורה שוורץ, שהיו בעלי קייטרינג, הכינו את סעודת המצווה. גם בברית זו, כמו בברית של ברוך, המוהל היה הרב משה בונם פירוטינסקי. הרב בנימין קמינצקי נשא דברי תורה בסעודה ובירך את משפחתנו בברכה המופיעה בגמרא: "אילן, במה אברכך? פֵּרותיך מתוקים, צלך נאה... יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך".22 בברכה זו הוא הביע את הערכתו הרבה למאיר על מאמציו לקרב יהודים לתורה.  גם חברי הקהילה הביעו את הערכתם למאיר: הם בחרו בו לאורח הכבוד בדינר השנתי העשירי של בית הכנסת, שנערך במוצאי שבת ל"ג בעומר תשכ"ז (27 במאי 1967). בחוברת שהודפסה לכבוד האירוע כתב רב בית הכנסת, הרב אליהו רומניק, על מאיר: "מסירותו לנוער שלנו ונכונותו להשקיע זמן ואנרגיה בהתפתחותו הרוחנית תרמה רבות לקהילה. כישרונו הייחודי ללמד תורה לנוער המודרני היה לברכה לילדינו והפך את בית הכנסת שלנו למרכז ללימוד תורה למבוגרים ולצעירים".23 המשך לימודיי בתשכ"ד (1964), כשהייתה ציפי בת שלוש, שלחתי אותה שלושה ימים בשבוע לגנון בבית הכנסת וחזרתי ללימודי התואר הראשון כדי לרכוש מקצוע שיעזור בפרנסת המשפחה בעתיד. למדתי בקווינס קולג', שהיה קרוב ללורלטון. הנהלת הקולג' אישרה את כל הקורסים שלמדתי בברוקלין קולג' לפני שטובה נולדה. בימים שלמדתי מעבר לשעות לימודיהם של הילדים שמרו עליהם הוריי ברצון.  מאחר שתאריך לידתו של בנימין היה בתחילת הסמסטר הראשון של תשכ"ז, חשבתי שאיאלץ להפסיד את הסמסטר כולו, אך חברתי ליזבט גולדשמידט הציעה לי לבקש מהדיקן רשות להיעדר בחודש הראשון של הסמסטר. היא הסבירה לי שמכיוון שהלימודים בקולג'ים העירוניים הם לימודי חינם, רבים מן הסטודנטים אינם טורחים לסיים את לימודיהם, ומשום כך הנהלת הקולג' באה לקראת אלו שכן רוצים לסיים. ואכן, לאחר שווידאה מזכירת הדיקן שבסמסטר הקודם לא עברתי על חוקי הקולג' של השנים ההן, האוסרים על אישה להגיע ללימודים לאחר החודש החמישי להריונה, קיבלתי רשות להיעדר בתחילת הסמסטר.24  אחד הקורסים שלמדתי באותו סמסטר היה קורס בסיסי בביולוגיה. כשהלכתי לבית החולים ללדת, לקחתי אִתי את ספר הביולוגיה. ידעתי שיהיה לי פנאי רב לקרוא בו ולהשלים את החומר שנלמד בזמן היעדרותי, שכן בימים ההם אושפזו יולדות במשך כמעט שבוע. בימי אשפוזי היו טובה, ברוך וציפי בטיפולן המסור של אמי וחמותי.  בחרתי למקד את לימודיי במסלול של החינוך לגיל הרך. נהניתי מאוד מהקורסים, אבל לקראת הסוף עברתי למסלול של ספרות אנגלית, כי בשנת הלימודים האחרונה נדרשו הסטודנטים להוראה להתמחוֹת וללמד משרה מלאה (סטאז'), ובתקופה ההיא לא יכולתי להיעדר מהבית שעות רבות כל כך. מכיוון שפרסתי את הלימודים על פני שש שנים סיימתי את לימודיי לתואר הראשון רק בסיוון תש"ל (יוני 1970).  נִסי מלחמת ששת הימים הציתו מחדש את שאיפותינו לעלות ארצה. חיפשתי מקצוע שיתאים לעבודה בישראל והחלטתי ללמוד ספרנות לתואר שני. את לימודי הספרנות סיימתי בתשל"א (1971), סמוך לעלייתנו ארצה, ואכן לאחר עלייתנו עבדתי במשך עשרים ושבע שנים בספרייה הלאומית בירושלים.