פרק טו
מחנה קיץ תשכ"ט-תשל"א / 1971-1969
הגנה עצמית
בחודשי הקיץ של השנים תשכ"ט-תשל"א נסענו בכל יום שישי ל'מחנה גֶ'דֶל'א, מחנה הקיץ של הליגה להגנה יהודית בהרי הקטסקיל, שהיה במרחק נסיעה של שעתיים וחצי מברוקלין. דברי התורה של מאיר והשירה המרוממת יצרו אווירה מיוחדת בסעודות השבת. מאיר לימד בימי ראשון שיעורים בתולדות ישראל, בהלכה ובציונות. בערב חזרנו לברוקלין, ושם הלכו הילדים לקייטנות ואני המשכתי בלימודיי לתואר שני בספרנות. מאיר נסע למחנה גם באמצע השבוע כדי ללמד שיעורים ולשוחח עם החניכים.
לחניכי המחנה, צעירים בני ארבע עשרה עד שמונה עשרה, היה סדר יום עמוס: ארבע שעות של אימוני קרטה, שעתיים של אימוני נשק, שעה של אימון צעידה וארבע שעות של שיעורים, בעיקר בהיסטוריה יהודית. החניכים הבינו שמטרתו העיקרית של המחנה היא חינוכית, כפי שכתב שמשון לוין:
בקיץ תשכ"ט הלכתי ל'מחנה גֶ'דֶל' רק בשביל הקרטה, שמאוד אהבתי.
למען האמת, הושפעתי גם ממאורעות מלחמת ששת הימים. באותו זמן הגעתי לגיל שאפשר לתרום דם, ותרמתי... לפני כן גדלתי ברושם שילדים יהודים הם פחדנים, קרבנות, אינטלקטואלים... מלחמת ששת הימים שינתה אצלי את החשיבה הזאת...
במחנה למדתי הרבה מאוד נוסף על הקרטה. אני זוכר שקמנו בשש, התפללנו והתאמנו בקרטה לפני ארוחת הבוקר. לאחר ארוחת הבוקר היו שיעורים, ולאחר ארוחת הצהריים היו עוד שיעורים. אחר כך שוב קרטה וארוחת ערב... בערב היה בדרך כלל קומזיץ, שבו היו שיעורים ושירה בצוותא של שירי הפלמ"ח, האצ"ל ובית"ר.1
ציטוט מפי החניך אלי שוורץ מעיד על הדגש שהושם במחנה על הלימודים: "מי שיודע להילחם אך לא לדבר, הוא בסך הכול בריון".2
גֶ'ן גֶלַייבטֶר פירט את סדר היום במחנה:
שיעורי הקרטה נלמדים בהנחיית מאמנים מומחים במשך שעתיים בבוקר ושעתיים בערב. אל תצפה לקבל חגורה שחורה בתוך חודשיים, אבל לומדים מספיק להסתדר כשצריך.
ב-9:30 החניכים מחולקים לשתי קבוצות. אחת מתאמנת בנשק והשנייה באימון צעידה. ב-11:00 הקבוצות מתחלפות. ארוחת הצהריים מוגשת ב-1:00.
ב-2:30 חוזרים לקרטה. מ-4:30 עד 6:00 יש זמן חופשי או שיעור...
לאחר ארוחת הערב יש תפילת מנחה, תפילת ערבית ושיעורים נוספים.
השיעורים, שהם בעצם החלק החשוב ביותר של המחנה, מקיפים נושאים ביהדות ונושאים כמו תולדות הציונות, יהדות ברית המועצות, השקפת הליגה ומידע על הקיצונים בימין ובשמאל.
אני הייתי ב'מחנה גֶ'דֶל' פעמיים. לא יצאתי משם מומחה בקרטה וגם לא צלף, אבל נחרת בי שינוי אחד מהותי: בכל מאודי אני גאה להיות יהודי.
לא כל החניכים במחנה הגיעו מבתים שומרי מצוות. גֶלַייבטֶר הוסיף:
קיום מצוות במחנה הוא רשות, אבל חובה לשמור שבת.3
מרטי לוינטר, המורה לקרטה, סיפר: "הרב כהנא מעולם לא אמר מילה רעה על אלה מאתנו שלא שמרו מצוות. הוא קיבל כל מתנדב שהיה רציני, אם דתי אם לאו".4
מחנה הליגה היה דומה למחנה בית"ר שמאיר השתתף בו בנערותו: שילוב אימון צבאי עם שיעורים באידיאולוגיה. כך תואר המחנה במודעה ב'ג'ואיש פרס':
המחנה הזה אינו מחנה כיף!
המחנה הזה מיועד לצעירים ולצעירות הגאים ביהדותם...
בתכנית:
1. אימון פיזי ולימודי הגנה עצמית אינטנסיביים.
2. שיעורים בגאווה יהודית ובתולדות המחתרות, הכרת הקבוצות הקיצוניות והדרכה למנהיגות ולהתמודדות עם קבוצות ימין ושמאל בקמפוסים ובבתי ספר תיכוניים.5
ב'נשיונל אובזרבר' פורסמה כתבה גדולה על מחנה הליגה ובה תמונה של חניכים המתאמנים בקרטה. ברט צווייבון סיפר לכתב איך הכול התחיל:
הרב העלה את הרעיון במאי, ולמחרת הוא פרסם מודעה על המחנה ב'ג'ואיש פרס'. בתוך שבוע שלחו כשלושים צעירים את מאה וחמישים הדולר שביקשנו בעבור שמונה שבועות.
לא היה לנו מחנה. לא היה לנו כסף... אבל מאיר התלהב. האמונה שלו דומה לאמונה של משה רבנו. הוא מאמין שאם צריך לעשות משהו, אתה חייב להתחיל, והאלוקים יעזור לך. הים לא נבקע לפני משה רבנו עד שצעד [נחשון בן עמינדב] את הצעד הראשון לתוך המים...
בכתבה צוטט מרטי לוינטר, שלימד קרטה במחנה: "החניכים לומדים מהר מפני שהם מסורים לרעיון. לכולנו היה איזשהו קרוב משפחה בין ששת המיליונים שהלכו בשקט לתאי הגזים של הגרמנים. שוב לא נלך בשקט. לעולם לא עוד!" והוא הוסיף: "לא נוכל עוד להכניס את האף לספרים ולהתעלם מהעולם שסביבנו. לא ייתנו לנו".
מאיר אמר לכתב: "כאשר הפנתרים השחוריםב מאיימים עלינו, מה הפתרון? המשטרה לא יכולה לשמור על כל חנות, ולכן הצבנו שומרים חמושים בחנויות". צווייבון הוסיף: "רצינו להבהיר שאם בועטים ביהודי, הוא יבעט בחזרה". השקפת הליגה תומצתה באמרָה השגורה בפי מאיר: "נתינת הלחי השנייה אינה דרך היהדות".6
חברי הליגה עזרו בתרומות מזון. בוב דוכנוב הביא מוצרי מזון ממלון 'פאיוניר' שבו עבד. "גברת גרטנברג [בעלת המלון] נתנה לי אוכל למחנה בלב שלם", הוא סיפר. בימי חמישי אספו יֶטה ומַל ליבוביץ אוכל למחנה מחנויות בשכונתם בברוקלין, והם קיבלו חלות ועוגות לשבת דרך קבע ממאפייה כשרה בשדרה >ENG<P<HEB>. התרומות האלה היו משמעותיות, משום שתשלומי החניכים למחנה (150 דולר בתשכ"ט ו-300 דולר בתש"ל) לא הספיקו אפילו להוצאות הבסיסיות.7
רכז המחנה בתשכ"ט היה דוד סומר, בן שלושים ואחת, שהיה מורה בבית ספר תיכון. הוא היה אחד מחברי הליגה הראשונים ושימש מרצה קבוע מטעם הליגה. שמעון פולסקי, בן עשרים וחמש, שהצטרף לליגה באותה שנה, היה סגן הרכז. גם הוא היה מורה במקצועו. הוא לָמד קורס הדרכה במועדון הירי 'פלמ"ח' במנהטן, ובמחנה הוא הדריך את אימוני המטווח.
ליליאן קאופמן הייתה אם הבית בתשכ"ט, ובתש"ל היא הייתה סגנית רכז המחנה. היא תכננה את הארוחות, הזמינה את האוכל וניהלה את הקנטינה. קאופמן ובעלה הצטרפו לליגה לאחר שהשתתפו בהפגנה של הליגה בתחילת תשכ"ט.8
סומר, פולסקי, קאופמן וכל חברי צוות המחנה היו חדורי מוטיבציה ומסירות, ובזכות זאת הם הצליחו להתגבר על משברים בדרך. למשל, בהתאם לסגנון הצבאי שבו נוהל המחנה, אכלו החניכים מתוך כליהם האישיים שהביאו אִתם לכל ארוחה. עקב שטיפת הכלים הגרועה של החניכים פרצה מחלת הדיזנטריה במחנה, והוחלט להשתמש בכלים חד-פעמיים למרות הנטל הכספי. מאיר לא התערב בניהול השוטף של המחנה, אך לפעמים הוא נקרא לטפל בבעיות מיוחדות. למשל, הוא נפגש עם נציגי משרד הבריאות בקיץ תשל"א (1971).9
מספר הנרשמים למחנה שיקף את קצב הגידול של הליגה. בתשכ"ט היו שלושים ושבעה חניכים, ובתשל"א היו שישים. בקיץ תשל"ב, כאשר כבר גרנו בישראל, לא התקיים מחנה קיץ באמריקה, אלא בית ספר למנהיגות בירושלים. המחנה התקיים באמריקה פעמיים נוספות: בתשל"ה ובתשמ"א, שתיהן שנות פריחה בפעילות הליגה.10
אך המחנות הראשונים היו מיוחדים. סומר סיפר על הקשר המיוחד שהיה לחניכים עם מאיר:
אני עדיין יכול לראות בדמיוני כיצד שיחק מאיר פוטבול עם הצעירים בגשם השוטף וצעק: "לא יורד גשם! תזכרו, לא יורד גשם!" הם לא היססו להפיל אותו במשחק. לא אוכל לשכוח את מראה פניהם של החניכים בשעה שהקשיבו לשיחות שלו בהיסטוריה יהודית. הם ישבו מהופנטים. הם כל כך אהבו את השיעורים ואת האיש שנתן אותם. זה היה באמת מראה מיוחד.
סעודות ליל שבת היו חוויה מיוחדת — השירה המרוממת, האווירה הנפלאה. מאיר סיפר סיפורים ולימד שירים. פעם אחת הביא מאיר ניצול שואה [יוסף גרינבלט] לדבר לפני החניכים, והוא הקסים אותם בסיפורו על מרד גטו ורשה.11
יהודים צעירים שלומדים להילחם עניינו את אנשי התקשורת. כתבות על המחנה הופיעו בעיתונים ובכתבי עת רבים, כולל 'ניוזדיי', 'טיים' ואפילו 'הארץ' בישראל. הכתבות כללו תמונות של החניכים בשעת אימוני קרטה ומטווח, לבושים מדי חאקי שעל שרווליהם סמל הליגה בצבעי כחול-לבן. סומר אמר לי: "העיתונאים כתבו כל מה שאמרנו להם. היה לי כלב רועים גרמני עדין ושקט, ואמרתי להם שהוא כלב שמירה תוקפני. הם כתבו את זה. בקיץ תשכ"ט שידרה תחנת טלוויזיה מקומית כתבה ארוכה על המחנה, וכולנו הלכנו לוודבורן [העיירה הסמוכה למחנה] לצפות בה".12
החינוך הוא הנשק החשוב ביותר
רוס קלנר, רכז המחנה בקיץ תשל"א (1971), הסביר בוועידה של הליגה את מטרות המחנה:
המטרה שלנו היא לאמן יהודים צעירים... כדי לבנות רשת של מנהיגים. לשם כך צריך אומץ והקרבה. אנחנו דוחסים עבודה של שלושה ימים לתוך יום אחד ודורשים הרבה מרץ ומאמץ. לצד האימונים יש תכנית לימודים קבועה.
החינוך הוא הנשק החשוב ביותר שלנו... המחנה ינוהל על ידי הנוער, למען הנוער, במטרה להצמיח בעם ישראל מנהיגים ולוחמים אמתיים.
בספרייה של המחנה יכלו החניכים לקרוא ספרים בנושאי יהדות, ציונות, שואה ומחתרות. בכתבה על המחנה צוינו כמה מן הספרים שהיו בספרייה: 'טרבלינקה' של ג'ין פרנסיס שטיינר, 'המחתרות בפלשתינה' של י' בוריסוב ו'העולם שתק — עת נספו שישה מיליונים' של ארתור מורס, שבו גינה מורס את יהודי ארצות הברית שלא עשו די להצלת יהודי אירופה בזמן השואה.13
בטקס הורדת הדגלים (הישראלי והאמריקני) שהיה בכל ערב שרו החניכים את המנון הליגה שחיבר מאיר:
<FX398.2>מתוך יומן עם דכוי, בזוי, עצוב
<FX398.2>מתוך לילות דמעות ודם,
<FX398.2>הופיע דור גאון, נדיב ואהוב
<FX398.2>קם יהודי נישא ורם.
<FX398.2>שמע נא א-ל את שבועתנו
<FX398.2>לאחים טבוחים, אלמנה גלמודה.
<FX398.2>לא יישפך עוד כמים דם עמנו,
<FX398.2>לא יישמע עוד כזאת ביהודה.
<FX398.2>לא לנו איש ירא ורך לבב,
<FX398.2>לא גויסנו לדור עיקש, פתלתל.
<FX398.2>כולנו עומדים בגיא הכאב,
<FX398.2>כולנו אחים בני ישראל.
בטקס הרמת הדגלים בכל בוקר הצהירו החניכים אמונים לליגה:
מתוך אהבת ישראל ומתוך גאווה במורשתי אני מצהיר בזאת את נכונותי להקריב מזמני, מכוחי ומעצמי להגנתם. אני מצהיר את נאמנותי המוחלטת לליגה להגנה יהודית. אני מצהיר את נאמנותי לקבוצה, לאחיי, לאחיותיי ולמפקדיי. אני מקבל עליי ציות מלא לפקודותיהם תוך אמון בשיקול דעתם, במטרותיהם וביכולותיהם. אני מתחייב להיות נאמן לקיום עמי. לעולם לא עוד!14
המחנה היה בקרבת אתרי נופש יהודיים ומחנות נוער יהודיים, ולעתים הוזמן מאיר לשאת הרצאות ולהביא את החניכים להדגים אימוני קרטה במקומות אלה. לא פעם התלווינו (אני והילדים) למאיר ולחניכים לאירועים אלה בימי ראשון. אחד האירועים האלה, שהיה במחנה קיץ יהודי בה' באב תשכ"ט (20 ביולי 1969), נחרת בזיכרוני בשל עיתויו המיוחד: תוך כדי הרצאתו של מאיר החלה התלחשות ערה, ואנשים יצאו מהחדר זה אחר זה. לבסוף הגיעו הדברים אליי, וגם אני יצאתי — לראות בטלוויזיה את צעדו הראשון של האדם על הירח!
ההופעה האחרונה של מאיר עם חניכי המחנה בקיץ תשכ"ט הייתה בוועידה השנתית של ארגון הסטודנטים של 'ישראל הצעיר'. מאיר דיבר על המחלוקת שהתעוררה בעניין הופעתם "האלימה" של חברי הליגה על יד 'טמפל עמנואל' והסביר: "אמרנו לחבר'ה שלנו להיראות כמו 'שקוצים' [בריונים גויים]. תגובתם של היהודים לא עניינה אותנו. רצינו שהגויים ידעו שהיהודים מוכנים להגן על עצמם". דבריו עוררו דיון סוער. כמו תמיד, היה שיח מיוחד בין מאיר לסטודנטים.15
מחנה הליגה היה חשוב מאוד, אך דווקא פעילות הקשורה למחנה הביאה לידי עונשי מאסר למאיר ולדוד סומר.
בקיץ תשכ"ט קנה סומר רובים לאימוני המטווח במחנה, ובלי שום סיבה מיוחדת אמר סומר למוכר שם בדוי. הוא לא ידע שהחוק אוסר לקנות נשק בשם בדוי. שנה לאחר מכן, בצעדת הליגה לוושינגטון בקיץ תש"ל, החרים שוטר את הרובים, ובבדיקה שגרתית של המשטרה התגלה שסומר קנה אותם בשם בדוי. דינו של סומר במשפט זה נגזר בתשל"ב (1972), בדיוק כשממשלת ארצות הברית החליטה להפעיל יד קשה נגד הליגה, ולכן החמיר השופט בעונשו: נגזרו על סומר תשעה חודשי מאסר בפועל והוא נאלץ לנתק את קשריו עם הליגה.
גם עונש המאסר של מאיר היה תוצאה של חוסר ידיעה. במחנה הליגה בקיץ תש"ל הדגים מאיר שימוש בחומר נפץ. הוא לא ידע שעל פי החוק דרוש לשם כך רישיון מיוחד (שמחירו היה מאתיים דולר), והוא אפילו ביצע את ההדגמה בנוכחות אדם שבו הוא חשד כי הוא שתול משטרה. בדיון במשפט זה בתשל"א הוא אמר לשופט: "לא היה לנו מושג שאסור לפוצץ פצצה בשטח פרטי ובאווירה לימודית".16
בתקופה ההיא התחילה הבולשת הפדרלית לעקוב אחרי הליגה ואחרי מאיר. בתזכיר של הבולשת דווח שבא' באב תשכ"ט (16 ביולי 1969) קנה מאיר (ברכישה חוקית) עשרים וחמישה רובים בחנות במנהטן בעבור המחנה.17 לא רק הבולשת הפדרלית עקבה אחרי הליגה. יום אחד הגיעה לידיו של מאיר מעטפה שבה תזכיר של ארגון הממסד היהודי, 'הליגה נגד השמצה', שתויג בתיוג "סודי". בתזכיר (שלא היה אמור להגיע לעיניו של מאיר) נמנו דברים שעלולים היו להיות הפרות חוק של הליגה. בין השאר נכתב שלא היה לליגה רישיון לקיים מחנה או לאמן בנשק ושיש לבדוק את חוקיותן של לבישת מדים הדומים למדי הצבא האמריקני, של צעידה בפומבי כקבוצה צבאית ושל העברת נשק בין מדינות בלי רישיון העברה. הייתה בתזכיר אף המלצה לרשויות לבדוק אם הליגה פועלת על פי החוק בעניין ניכויי מס בגין תרומות.18
מהלכה למעשה
באמצע קיץ תשכ"ט (1969) התקבלה במשרד הליגה בקשה לעזרה מיהודים בעיר פאסייק שבניו ג'רזי בעקבות גל התפרעויות של פורטוריקנים שמחו על תנאי דיור קשים. המתפרעים השחיתו ובזזו את כל הבא ליד והשליכו אבנים ובקבוקים על שוטרים. נעצרו יותר ממאה מתפרעים, אך בלא הועיל. חנויות של יהודים ניזוקו, והמשטרה הייתה חסרת אונים. לאחר ארבעה לילות רצופים של התפרעויות פנו כמה סוחרים יהודים לליגה.
מרטי לוינטר סיפר:
הרב כהנא ביקש ממני לקחת קבוצת מתנדבים לפאסייק לשמור על מפעל לפרוות של ניצול שואה שהתקשר אליו וביקש עזרה. לאחר לילות של התפרעויות וביזה הודו פקידי העירייה שהם אינם מסוגלים לספק הגנה לסוחרים.
הרב כהנא הורה לי לוודא שלא תהיה פגיעה ביהודי הזה או ברכושו; היה עליי למנוע הישנות של 'ליל הבדולח'. אני אזכור זאת עד יום מותי. הוריי עברו את 'ליל הבדולח' בווינה.
הבאנו רובים ושמרנו כל הלילה. אולם דווקא באותו לילה היה "מזל", והמתפרעים לא באו לאותו רחוב. אני סבור שמארגני ההתפרעויות "הספונטניות" שמעו שאנחנו חמושים. אולי מישהו ראה אותנו כשהבאנו את הרובים למפעל.19
ב'ניו יורק טיימס' נמסר: "חלק מפקידי העירייה מרוצים מנוכחותם של חברי הליגה להגנה יהודית, משום שהמשטרה אינה יכולה לשמור על כל בתי העסק. הם אומרים שאולי כוח מבחוץ יועיל". אבל הממסד היהודי גינה את מעורבות הליגה בטענה שהמתיחות בפאסייק "אינה בעיה יהודית".20
מאיר הגיב על הביקורת של הממסד היהודי בטורו ב'ג'ואיש פרס'. הוא קבע שהמהומות בפאסייק הן אכן בעיה יהודית. הוא כתב שהפורעים, שֶמָחו על תנאי דיור קשים, כיוונו את התקפותיהם דווקא לבתי עסק של יהודים, משום שרוב בעלי הדירות בשכונות העוני (שכונו בגנאי 'סלאמלורד') היו יהודים. מאיר ציין שאין התפרעויות נגד 'סלאמלורדים' שחורים: "בברונקס יש סלאמלורד ששמו ג'יימס מרדית', ובברונקס אין מתפרעים". הוא האשים את הממסד היהודי בהתעלמות ממצוקתם של אחיהם היהודים.21
באותו חודש נקראו חברי הליגה למשימה נוספת. ב'ג'ואיש פרס' דווח:
שלושה בריונים צעירים שהשליטו את אימתם על אתר נופש יהודי חסידי נעצרו השבוע במעצר אזרחי בידי שישה צעירים חברי הליגה שהציבו שם מארב לבקשת בעל האתר...
ביום ראשון בערב הגיעו השישה לאתר וחיכו בחורשה סבוכה. בשעה שתיים לפנות בוקר הגיעה מכונית. שלושה צעירים בני 22-17 יצאו ממנה והתחילו להפוך פחי זבל. צעירי הליגה המסתתרים זינקו מהחורשה והודיעו לשלושה שהם עצורים במעצר אזרחי. השלושה תקפו את חברי הליגה, אך חברי הליגה הצליחו להשתלט עליהם ולהחזיק בהם עד שהגיעה המשטרה. העצורים נפגעו קלות בהתגוששות עם חברי הליגה ונלקחו לטיפול רפואי.22
פעולות כאלה זכו להערכתם של היהודים הפשוטים, אך יהודי הממסד הסתייגו מהן. היהודי הפשוט היה גאה במאמציו של מאיר לשנות את תדמית היהודי מתדמית של פחדן לזו של לוחם. אך מנהיגי הארגונים היהודיים של הממסד, שמעולם לא נאלצו ללכת לבדם בלילה בשכונת פשע, התנגדו לפעילות של מאיר, שקלקלה את תדמיתם ה"מכובדת" ואת מעמדם בעולם הלא יהודי.
© כל הזכויות שמורות