פרק טז
הליגה משיבה למתנגדיה אייר תשכ"ט-כסלו תש"ל / מאי-דצמבר 1969
יהודי הממסד התנגדו בתוקף לפעולה שנקטה הליגה להגנה יהודית בתגובה להתגרויותיו של ג'יימס פורמן. ראביי מוריס אייזנדרת, נשיא איחוד הקהילות הרפורמיות, גינה בחריפות את הופעתם ה"אלימה" של חברי הליגה ב'טמפל עמנואל'. בידיעה ב'ניו יורק טיימס' על דבריו הובאה גם תגובתו של מאיר:
אנחנו קבוצה שמאמינה שהגנה יהודית אינה דבר שיש להתבייש בו, ואנשים כמו ג'יימס פורמן מבינים, לצערנו, את שפת המחבטים והשרשרות טוב יותר מאת דרשותיו של ראביי אייזנדרת.1
ההתקפות על הליגה נמשכו. גם במאמר מערכת ב'ניו יורק טיימס' הובעה סלידה מדרכה של הליגה להגנה יהודית ובמיוחד מקביעתה שהיהודים אינם חייבים שום פיצויים לשחורים. שבוע לאחר מכן הצטרף הארגון >ENG<NJCRAC<HEB>, ארגון גג שייצג תשעה ארגונים יהודיים גדולים, לרשימת המוקיעים, כאשר פרסם הודעה נגד נקיטת "שיטות של אלימות וכפייה" על ידי "קבוצות יהודיות קיצוניות". ב'ניו יורק טיימס' צוין: "אמנם לא הוזכר שמה של הליגה בהודעה, אך נראה שהיא הייתה מכוונת אליה".2
במאמר ב'ג'ואיש פרס', ששמו "מאבא יהודי, לילדיי היקרים והאהובים", הגיב מאיר וכתב:
אתם בוודאי מבולבלים מכל מה שקורה בשבועות האחרונים, ובחודשים הבאים תתעוררנה בכם תהיות נוספות. אתם מודעים למחלוקת הסוערת סביב ארגון שאתם יודעים שאני מסור מאוד אליו. שמעתם אותי מדבר על הליגה להגנה יהודית, ראיתם אותי פועל אִתה, ועכשיו אתם עדים למתקפת זעם וגינוי.
...כפי שאתם שומעים, מכנים אותנו "קיצונים" ו"גזענים" ומאשימים אותנו בהתנהגות "לא יהודית". אבל אתם יודעים את האמת.
...ילדיי, מאורעות גדולים מחייבים אנשים גדולים. את ציוני הדרך הגדולים בהיסטוריה הציבו אנשי החזון הבודדים, המיעוט האמיץ, אותו קומץ שהבין והיה מוכן להקריב את הפחד על מזבח האידיאליזם. ונוסף על המכשולים האדירים שבדרכם, הם תמיד נתקלו בהתנגדות הרוב — הרוב הפחדן ורך הלבב.
אל תתנו לדברים כאלה להרתיע אתכם. אנו, הדבקים במסורת היהודית, מודעים היטב לדברי חכמינו: "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש!" (פרקי אבות ב, ה).
מאיר הסביר עיקרון מרכזי ביהדות:
היהודי מעולם לא נגרר אחרי הרוב. אילו עשה כן, היה נעלם מזמן. אברהם אבינו, היהודי הראשון, נקרא אברהם העברי, משום שעמד בעֵבֶר אחד מול העולם כולו. היהודי מוכן לעמוד לבדו בעבר אחד גם אם כל העולם כולו עומד בעבר האחר.
עמידה בדד בדרך האמת אינה חטא, אבל הצטרפות לרוב הפחדן היא פשע. בַחרו בדידות אם יהיה צורך בכך; היו מוכנים לספוג את הלעג, הזעם וההכפשה, כי זו חובתכם: אמת, לא פופולריות; עקרונות, לא נסיגה בפחד. זה היהודי, זוהי דרכו.
לכול זמן ועת: עת למילים רכות ועת לזעקה; עת למתינות ועת לעצמה. נתינת הלחי השנייה אינה מושג יהודי.3
תגובה לאש"ף
בתקופה ההיא התרבו פעולות הטרור של אש"ף, הארגון לשחרור פלסטין, נגד מטרות ישראליות באירופה, כגון משרדי אל-על ושגרירויות ישראל. עד אז התרכזה פעילות הליגה בעיקר בהגנה על יהודי ארצות הברית, אולם מטרתו של מאיר הייתה לעזור ליהודים בכל מקום שהם. הוא תכנן עצרת תמיכה בישראל לכ"א באלול (4 בספטמבר) במרכז מנהטן. בהודעה לעיתונות ששלח בי"ג באלול (27 באוגוסט) הוא ציין שבעצרת יפרט "אמצעים להתמודד עם האיום של התקפות אש"ף על יהודים ועל רכושם בארצות הברית".4
יומיים לאחר הודעתו של מאיר על קיום העצרת נחטף מטוס של חברת >ENG<TWA<HEB> האמריקנית שהיה בדרכו לישראל. מחבלים מארגון 'החזית העממית לשחרור פלסטין' אילצו את הטייס לנחות בסוריה ואיימו לפוצץ את המטוס. היו בטיסה יהודים אמריקנים רבים, והחטיפה זעזעה את יהודי ארצות הברית. האמריקנים שוחררו למחרת, אך בעלי אזרחות ישראלית הוחזקו כבני ערובה זמן רב בדמשק. שעות אחדות לאחר היוודע דבר החטיפה פשטו אלמונים על משרד אש"ף בניו יורק וגרמו נזק לרכוש. באותו ערב רואיין מאיר בטלוויזיה, והוא הודיע שחברי הליגה אחראים לפשיטה. בעקבות החטיפה המזעזעת הגיע קהל גדול להזדהות עם ישראל בעצרת שארגן מאיר.5
בהמשך למאבק בטרור הערבי פתח מאיר במערכה נגד המשלחות הערביות לאו"ם בניו יורק. הוא שלח מכתבים למשלחות של סוריה, ירדן, לבנון, עיראק ומצרים. לעיתונות נשלחו העתקים:
שני הארגונים הטרוריסטיים, 'החזית העממית לשחרור פלסטין' ו'פת"ח' [פלגים באש"ף], הכריזו מלחמה על היהדות העולמית ואיימו על יהודים ועל רכוש יהודי ברחבי העולם. הליגה להגנה יהודית מודיעה שהיא תגיב בהתאם על הכרזת המלחמה הזאת.
הקבוצות הגנגסטריות הללו אינן יכולות להתקיים בלי תמיכת ממשלתכם, המאפשרת להן לבצע את פעילותן בארצכם ומתוכה.
...אנחנו רואים את ממשלתכם, את מוסדותיה ואת נציגיה אחראים באופן ישיר לכל מעשה טרור שיבוצע על ידי אחת מהקבוצות הגנגסטריות האלה ומכריזים שאתם תהיו מטרות לגיטימיות לפעולות נקם לגיטימיות.6
ברט צווייבון אמר לכתב ה'ניו יורק פוסט': "לא שלחנו מכתב אזהרה לאש"ף, משום שאנחנו רוצים את הבוס, לא את השכיר".7
לאחר שבוע ערכה הליגה מצעד לפידים מכיכר האו"ם במנהטן אל בנייני המשלחות של ירדן, סוריה, אלג'יריה, מצרים, לבנון ועיראק. בהודעה לעיתונות ובמכתבים לחברי הליגה נמסר שהצועדים יצאו במוצאי שבת ח' בתשרי (20 בספטמבר) ויעצרו על יד כל בניין כדי להכריז שהמדינות הערביות אחראיות למעשי טרור ערביים. לאחר הכרזה זו ישירו הצועדים את "התקווה".
איום ערבי לחטוף יהודים עשירים התורמים למגבית היהודית המאוחדת בארצות הברית הוסיף ממד למצעד. במודעה ב'ג'ואיש פרס' נכתב:
לא יהיה כאן טרור ערבי!
תשכחו את הטלוויזיה, את הסרט...
בואו להתייצב למען היהודים ולמען אמריקה.
בתחתית המודעה צורף תלוש בזה הלשון: "אני אבוא אתכם... להתייצב למען היהודים ולמען אמריקה. מצורף בזה צ'ק בסך __ דולרים לעזור לכם במאבק שלנו".8
הדיווחים בכלי התקשורת על "מכתבי האיום" ששלח מאיר למשלחות הערביות הוסיפו פרסום למצעד הלפידים.9
יומיים לפני המצעד ערכו שני סוכני הבולשת הפדרלית "ביקור" אצל מאיר, שהיה חתום על המכתבים. הם אמרו למאיר שאיומים על מדינות זרות עלולים להיחשב עבֵרה על החוק. הוא השיב להם שהוא נעזר בייעוץ משפטי כשניסח את המכתבים, כדי שלא להפר את החוק. הליגה להגנה יהודית, הוא הסביר, נמנעת מהפרת החוק כדי שלא לאבד את תמיכת הציבור האמריקני. מאיר אמר לסוכנים שאם התובע הכללי סבור שהמכתבים נחשבים עבֵרה על החוק, יובא הדבר להכרעת בית משפט פדרלי. למחרת הוצגו המכתבים לפני אנדרו לולר, סגן התובע המחוזי במשרד המשפטים האמריקני. לולר החליט שבגלל "האופי העמום" של האיומים אין עילה להעמיד את מאיר לדין.10
מצעד הלפידים נחל הצלחה כבירה. ב'ניו יורק טיימס' צוין שהשתתפו בו חמש מאות איש ונמסר: "הרב מאיר כהנא, ראש הליגה, אמר שהמצעד נועד לשמש אזהרה למדינות הערביות שהן תהיינה אחראיות לכל מעשה טרור שיוּצא לפועל נגד יהודים בארצות הברית, כיהודים, וכן לגנות את הטרור הערבי נגד ישראל".11
עורך משנה ב'ג'ואיש פרס'
ימים אחדים לאחר מכן הוזמן מאיר — כעורך המשנה של ה'ג'ואיש פרס' — לדינר שערך ראש העיר לינדזי לכבוד ביקורה של ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר בניו יורק. לינדזי, שרצה לזכות בקולותיהם של יהודי ניו יורקא בבחירות הקרובות, אפילו נסע לנמל התעופה כדי לקבל את פניה.12
מאיר ואני היינו עם כאלף וארבע מאות יהודים בעלי השפעה מן הקהילה היהודית של ניו יורק שהוזמנו לאירוע. מאחר שהיה אז חול המועד סוכות, נערך הדינר על גג מבנהו המפואר של 'המוזיאון של ברוקלין', ושם גם הוקמה סוכה ליהודים הדתיים. הוגשה ארוחת גורמה כשרה, וזו הייתה החשיפה הראשונה שלי למאכלים כמו לבבות ארטישוק ועופיונים. מזג האוויר היה מעולה, והוקסמתי ממראה השולחנות המוארים בין העציצים הגדולים והנאים.13
בתקופה ההיא הופיעו מאמרים רבים של מאיר ב'ג'ואיש פרס'. נוסף על הטור "זרקור על הקיצוניות" הוא כתב טור שנקרא "פרשנות". במאמרי "פרשנות" ניתח מאיר ידיעות חדשותיות שפורסמו בעיתון, ולפעמים הופיעו מאמרים אלה על יד הידיעות שנותחו. במאמרו "אופייה של האנטישמיות" הוא קבע שאין שום מעשה אנטישמי "קטן מדי" שמותר להתעלם ממנו: "השתיקה רק מבטיחה את התפשטות התופעה". במאמר אחר הוא גינה את "האפליה המתקנת" לטובת השחורים והפורטוריקנים בקבלה לבתי הספר לרפואה, שפגעה בלבנים, ולמעשה — ביהודים. מאיר גם כתב מאמר נגד ראש העיר לינדזי, שבו הוא קרא ליהודים שלא לבחור בלינדזי בבחירות הקרובות משום שהמדיניות שלו פוגעת באינטרסים יהודיים.14
במאמרו "אין צורך בהתנצלות" גינה מאיר את מסע ההתנצלות המופרז של ממשלת ישראל בעקבות הצתת מסגד אל-אקצה בידי תייר נוצרי באותו קיץ. במאמר אחר הביא מאיר מסמכים שחשפו את סיועם של גופים הומניטריים בארצות הברית לאש"ף.15
מאיר העלה את מצוקתם של יהודי ברית המועצות במאמרו "תשעה באב תשכ"ט" וקבע שבתשעה באב עלינו להזיל דמעות גם למען יהודים נרדפים אלה. הוא סיפר את סיפורו של מהנדס יהודי מסורב עלייה, בוריס קוצ'ובייבסקי, שנעצר בקייב באשמת "הוצאת דיבה על המדינה הסובייטית". פשעו היחיד של קוצ'ובייבסקי, כתב מאיר, היה תמיכה בזכותה של ישראל להגנה עצמית במלחמת ששת הימים.16
את המאמר "ביליתי ערב בקנדה בשבוע שעבר" כתב מאיר בעקבות השתתפותו בתכנית הטלוויזיה הקנדית "תחת אש", שבה מציגים סטודנטים שאלות לדמויות ציבוריות. הוא תיאר את ניכורם של הסטודנטים היהודים מכל דבר יהודי: "הסטודנטים היהודים גינו את הליגה בשל אלימותה, אך שיבחו את הפנתרים השחורים 'שוחרי השלום'... הם גם תקפו את מדינת ישראל בשל היותה כביכול כלי בידי האימפריאליזם האמריקני..."
אולם דבריו של מאיר הפתיעו אותם:
הם לא היו רגילים לשמוע יהודי המדבר מעמדה גאה ובלתי מתנצלת. הם נדהמו לשמוע ביטויים כגון "כוח יהודי" ו"החלום הציוני"... לאחר התכנית הם לא הלכו הביתה. הם ביקשו לשמוע עוד ועוד ועוד על היהדות ה"מוזרה" הזאת. עד השעה ארבע בבוקר ישבנו בביתו של הרב רוזנצווייג בווטֶרלו [ליד טורונטו] (תבורך אשתו המתחשבת) ודיברנו על יהודים ועל יהדות.
מאיר הביע את חששו מהשפעת השמאל החדש על צעירים יהודים בקמפוסים, כמו אלה שפגש בקנדה:
האם ניתן להציל את היהודים הללו? אינני יודע. אינני יודע אם ניתן לתקן את חטאי הוריהם, שגרמו להתקוממותם נגד המסורת.ב אינני יודע אם מאוחר מדי לתת להם אותו סם חיים שנקרא גאווה יהודית, שמעולם לא הורשו לטעום. אינני יודע אם אפשר לבטל את הנזק שנעשה על ידי ההנהגה היהודית הפחדנית.
אבל תקווה יש תמיד. אלו צעירים טובים, הגונים ואינטליגנטיים, והם רוצים להיות יהודים... ההשקפה של הליגה עוררה אינסטינקט חבוי בתוכם. ליהודים הצעירים שישבו אִתי עד אור הבוקר רק אוכל לומר: תודה על החוויה. אתם עוד תתעלו על אבותיכם ועל מנהיגיכם הפחדנים. עִמדו זקופים וקִראו: "לעולם לא עוד"!17
המערכה נגד ג'ון לינדזי
בתשרי תש"ל (אוקטובר 1969), חודש לפני הבחירות לעיריית ניו יורק, פתח מאיר במערכה אינטנסיבית נגד בחירתו מחדש של לינדזי לראשות העיר.ג במאמריו ב'ג'ואיש פרס' הוא הסביר כיצד המדיניות שלו פוגעת באינטרסים יהודיים. בכ"ד בתשרי (6 באוקטובר) הוא פרסם מודעה גדולה ב'ניו יורק טיימס' בכותרת "יהודי ניו יורק אינם יכולים להרשות לעצמם עוד ארבע שנים של ג'ון לינדזי". במודעה טען מאיר שההסלמה במתח האתני בעיר לרעת היהודים נגרמה ברובה בגלל רצונו של לינדזי להימנע מעימותים עם המיליטנטים השחורים והפורטוריקנים. הוא האשים את לינדזי בשחיקת זכויותיהם של היהודים ובהתגברות הפשע נגדם וקרא ליהודים להצביע נגדו.18
למחרת בבוקר שלחה הליגה מברקים לרשתות הטלוויזיה והרדיו ולסוכנויות החדשות הגדולות כדי להודיע על מסיבת עיתונאים שתתקיים באותו יום במשרד הליגה. במברקים נכתב שבמסיבת העיתונאים תציג הליגה את טענותיה נגד לינדזי ואת תכניותיה להבסת לינדזי בבחירות.
מסיבת העיתונאים זכתה לנוכחות גדולה של אנשי תקשורת. מאיר אמר לכתבים שהליגה מקימה 'חוליית אמת', שתפקידה יהיה להגיע לכל פגישה של לינדזי עם ארגונים יהודיים ולפרסם את האמת על לינדזי. בכל פגישה כזו, הסביר מאיר, יחלקו חברי החוליה "חומר תיעודי כדי להזכיר ליהודי ניו יורק את ההידרדרות הנוראה במצב היהודים בתקופת כהונתו של לינדזי". הוא אמר עוד שבשכונות היהודיות הגדולות תתקיימנה עצרות ונסיעות של שיירות מכוניות במטרה להעביר את המסר "אנחנו זוכרים — מה אִתכם?" דוד סומר סיפר: "חברי 'חוליית האמת' היו בדרך כלל מאיר, אני, ברט צווייבון, מרטי לוינטר וכמה צעירים".19
ב'ניו יורק טיימס' הובאו הדברים שאמר מאיר במסיבת העיתונאים, ובאותה ידיעה פורסמה תגובתו של לינדזי, שהאשמות הליגה "אינן הוגנות". פּיט הַמיל, בעל טור ב'ניו יורק פוסט', תקף בחריפות את האשמת הליגה שמדיניותו של לינדזי פוגעת ביהודים. מאיר הגיב במכתב למערכת ה'ניו יורק פוסט', שבו הוא הזכיר להמיל שהוא עצמו (בעיתון 'וילג' וויס') מתח בעבר ביקורת על לינדזי בשל אמירה אנטישמית.20
אנשיו של לינדזי נרתמו במרץ לפעולה נגד הליגה. הם הפיצו גינוי חריף של הליגה שעליו חתם ארתור גולדברג (יהודי), שופט בית המשפט העליון, בשם יותר משלוש מאות ארגונים יהודיים. קריאתו של מאיר ליהודים להצביע בבחירות על פי האינטרס היהודי סתרה את עמדתם של יהודי הממסד הליברלים. הללו הכחישו בתוקף שקיים "הקול היהודי", דהיינו שיהודים בוחרים על פי אינטרסים יהודיים.21
ביום הרביעי להופעת המודעה של הליגה נגד לינדזי ב'ניו יורק טיימס' הגיעה התגובה המשמעותית ביותר: מאיר פוטר מה'ג'ואיש פרס'. כנראה, הופעל לחץ רב על המו"ל, הרב שלום קלאס, מכיוון אנשי הממסד היהודי ומכיוונו של המפרסם הגדול ביותר בעיתון. אמנם היה בכך אבדן הכנסה למאיר, אולם אז הוא כבר קיבל משכורת מהליגה, וההפסד העיקרי שלו מהפיטורין היה אבדן בָּמָה לדבריו.22
בתגובה על הגינוי הגורף של שלוש מאות הארגונים היהודיים כינסה הליגה מסיבת עיתונאים כדי "להפריך את הטענות המועלות בגינוי ולחשוף קנוניות פוליטיות". מאיר הכין "חבילה לעיתונאי" ובה שמונה מאמרים המסבירים את התנגדות הליגה ללינדזי. החבילה כללה דברים שפרסם הוועד היהודי-אמריקני על האנטישמי השחור גֶ'סי גרֵיי, שהיה ידידו הטוב של לינדזי.23
גם מסיבת עיתונאים זו זכתה לסיקור נרחב. בתחנת הרדיו הפופולרית >ENG<WCBS<HEB> שודרה כתבה שלילית על הליגה, אך לשם ההגינות שידרה התחנה גם את תגובתו של מאיר:
אנחנו מגנים את ההתקפות על הליגה להגנה יהודית בידי גורמים בעלי כוח בממסד היהודי... הליגה מעולם לא הייתה ולעולם לא תהיה קבוצה גזענית. הליגה מעולם לא הפריעה ללינדזי לדבר בבית כנסת או בכל מקום אחר ולעולם לא תעשה כן. הליגה אינה קבוצה ויג'ילנטית ה"לוקחת את החוק לידיה" בחוסר אחריות. האשמות כאלה הן תוצאה של פחדנות. הן שקרים.
הליגה להגנה יהודית הוקמה משום שתושבי ניו יורק סובלים מהשתלטות הקיצונים, משנאה גזענית, מפשע, מאפליה מתקנת ומִמִכְסות — וג'ון לינדזי והעירייה עומדים מנגד באדישות...
אנחנו מבטיחים לתושבי ניו יורק — לאלה החיים והסובלים כאן — שאנחנו לא ניבהל מהתקפותיהם של עשירים ודשנים שלא למדו דבר מההיסטוריה. להם נכריז: "לעולם לא עוד!"24
ביום ראשון ז' במרחשוון (19 באוקטובר) נסעה תהלוכה של מכוניות מכוסות פוסטרים ונושאות רמקולים באזור הקניות היהודי בשכונת הלואר איסט סייד. את התהלוכה ארגנה רוזלינד נסיס, יושבת ראש ועד הפעולה נגד לינדזי בליגה. ברמקולים הושמע שיר במנגינת השיר "היו ימים, חבר":
<FX398.2>כה בטוחה תמיד הייתה עירנו,
<FX398.2>בשלווה יכולנו בה לצעוד,
<FX398.2>ואז הגיע לינדזי נסיך החמד,
<FX398.2>וניו יורק של אז לא הייתה עוד.
<FX398.2> היו ימים חבר,
<FX398.2> אך הם חלפו מהר...
<FX398.2>ראש העיר התיר אז את הרסן,
<FX398.2>והביטחון נגוז ואין.
<FX398.2>ארבע שנים של פשע בלי בֶּלֶם,
<FX398.2>הבה ונשיב את הימים ההם.
<FX398.2> היו ימים חבר,
<FX398.2> אך הם חלפו מהר...
השיר הופץ בתקליט 45 סל"מ (מהסוג הישן), שבצדו השני הוקלט נאום של מאיר ששמו "שאלות למר לינדזי". נאום זה היה כנראה הנאום שנשא מאיר בעצרת שהתקיימה לאחר התהלוכה.25
בהודעה לעיתונות על העצרת הוזכרו פיטוריו של מאיר מה'ג'ואיש פרס':
בעצרת תיחשפנה עדויות על ניסיונותיו של לינדזי לקנות קולות יהודיים... משרד הליגה מוצף שאלות נזעמות על מעורבותו של לינדזי בפיטוריו של הרב מאיר כהנא ממשרתו כעורך משנה של ה'ג'ואיש פרס' ועל השינוי במדיניות ה'ג'ואיש פרס' למדיניות אוהדת לינדזי.26
למחרת פרסם מאיר את המאמר "מאבא יהודי, לילדיי היקרים והאהובים"ד כמודעה גדולה ב'ניו יורק טיימס'. במאמר הבהיר מאיר את הסיבות לפעולות הליגה נגד לינדזי:
...אל תטעו: הקולות שאתם שומעים [בגנותנו] אינם קולותיהם של ה"עמך", אלא קולות היהודים האמידים החיים בפרברים בטוחים, אלה שאינם פונים לליגה לעזרה. אבל כשהיו איומים ברורים על יהודים בשכונת קראון הייטס, פנתה המועצה היהודית של קראון הייטס לקבוצה יהודית לבקש הגנה. לאיזו קבוצה פנו? לליגה להגנה יהודית.
אלה שגינו אותנו לא סָבלו את סִבלו של אותו מנהל בית ספר תיכון בברוקלין שקיבל איומים על חייו ועל משרתו, בשעה שהרשויות עמדו מנגד. ולמי הוא פנה? שוב — לליגה להגנה יהודית, ושלושים וחמישה "ויג'ילנטים" הלכו לשמור עליו.
...העיר ניו יורק וכל תושביה נתונים כיום במשבר חמור. זוהי התוצאה של ראש עיר כנוע ופחדן... וכמו תמיד היהודים סובלים מהמשבר יותר מכולם.
אי אפשר להתעלם מן האמת. זוהי תחילתו של משבר מיוחד ליהודים בניו יורק. יש אנטישמיות גלויה. השלטון אדיש... יש מורים במערכת החינוך העירונית שמטיפים לשנאת יהודים. יש סוחרים יהודים שנתונים לרחמי השונאים...
הסכנה מתעצמת לנוכח התדמית האומללה של היהודי כמטרה קלה. הסכנה גדלה כפליים לנוכח סירוב מנהיגינו להתנער מהשיתוק שבחרו בו. היא מתגברת ומשתלשת בהשמצתם את אלה שאכפת להם, שמוכנים לפעול.
לכן אנו מפחדים מג'ון לינדזי. לכן אנו מקווים שמושכות השלטון לא יישארו בידיו.27
בגיליון מרחשוון (נובמבר) של עלון הליגה סוכמה הפעילות הראשונית נגד לינדזי: "פרסמנו שתי מודעות גדולות ויקרות ב'ניו יורק טיימס'... קיבלנו תגובות נלהבות מקוראים — כולל לא יהודים — שכתבו מכתבי עידוד ותרמו כסף".28
באותה תקופה נולד הסמל המפורסם של הליגה, אגרוף קמוץ בתוך מגן דוד, פרי יוזמתו של אלן מלנבאום, מנכ"ל הליגה. הוא כתב לי: "דרך הקשרים העסקיים שלי השגתי גרפיקאי (ג'ק שכטרסון), והוא שעיצב את הלוגו וכן נייר מכתבים חדש".29
שבועיים לאחר פיטוריו של מאיר מה'ג'ואיש פרס' פרסם המוציא לאור, הרב קלאס, בעמוד הראשון של העיתון "הצהרת המו"ל", כדי להסביר מדוע הפסיקו מאמריו של מאיר להופיע בעיתון. סביר להניח שצעד זה בא בעקבות פניות רבות של קוראים.
הרב קלאס פתח בציטוט מפסוק בישעיהו (א, ב): "בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי", רמז לחיבה האבהית שהוא רחש למאיר. קלאס גינה את "מערכת ההשמצה" של מאיר נגד לינדזי וכתב: "ניהול מחלוקת ביושר הוא הדרך הדמוקרטית, אבל השמצת היריב היא בדיוק מה שהליגה מגנה... ומנוגדת לדרך התורה". הרב קלאס טען שהסיבה לפיטורין הייתה טכנית: "הועמדו לפניו שתי אפשרויות: לעבוד ב'ג'ואיש פרס' במשרה מלאה או להתפטר. הוא התפטר לטובת הליגה להגנה יהודית, כי אדם אחד אינו מסוגל להיות בשני מקומות בו בזמן, במיוחד אם הוא עומד בראש ארגון..."30
עורך עלון הליגה תקף את הרב קלאס משום שפיטר את מאיר "עקב לחץ מלשכתו של ראש העיר", וטען שהגידול המדהים של תפוצת ה'ג'ואיש פרס' בשנה האחרונה "נבע ישירות מהעובדה שמאמריו של מאיר כהנא משכו קוראים רבים, [גם] לא דתיים ואפילו קוראים שאינם יהודים..."
עורך העלון פירט את תפקידיו של מאיר כעורך משנה ב'ג'ואיש פרס':
להווי ידוע שהרב כהנא הוא שכתב וערך את כל הידיעות החדשותיות בעיתון, כולל כל שלושת העמודים הראשונים (חוץ מהכותרת הראשית של העמוד הראשון, מחוזו הבלעדי של המו"ל), כולל מאמרי מערכת באותם עמודים. הוא כתב גם את "סיפורי המדרש והגאונים", אף שהם היו חתומים בשם אחר... עקב חשיבות עבודתו בעיתון לא היו מפטרים — לא היו יכולים לפטר — את הרב כהנא לולא הצעתו של לינדזי לבנות לבעלי העיתון בניין חדש... הפושע אינו ה'ג'ואיש פרס' אלא ראש עיר שיוזם הצעות במטרה לקנות קולות...31
מרווין שיק, שהיה יועצו של לינדזי לעניינים יהודיים בתקופת הבחירות ונכח בפגישה של לינדזי עם קלאס, מסר את גרסתו לפרשה במאמר שכתב בתש"ן (1990):
קלאס ביקש סיוע כלכלי לבתי ספר יהודיים, ולינדזי הגיב בחיוב. קלאס אמר שישקול הבעת תמיכה בלינדזי מעל גבי העיתון שלו אם ראש העיר יעלה על הכתב את העמדה שהביע בפגישה. ניסחתי מכתב באותו יום או למחרתו, ואני חושב שהוא צוטט ב'ג'ואיש פרס' במאמר מערכת. לא רק שכהנא לא היה נושא הפגישה, אלא גם ברור לי בוודאות שהוא לא פוטר "שעות ספורות" לאחר הפגישה. אולי לאחר מכן התווכחו קלאס וכהנא על פרסום התמיכה בלינדזי ב'ג'ואיש פרס', ובעקבות זאת הוא פוטר.
למעשה, הרב קלאס לא הביע תמיכה בשום מועמד. במקום זאת הוא פרסם בעיתונו "הצהרות כוונות" — הן של לינדזי הן של מריו פרוקצ'ינו (מועמד נוסף) — שבהן הובטחה התמיכה בבתי ספר יהודיים. שיק טען שלא היה קשר בין מעבר בית הדפוס של ה'ג'ואיש פרס' לבניין חדש ובין הפיטורין של מאיר:
...כבר לפני הפגישה של לינדזי עם קלאס פנה מנכ"ל ה'ג'ואיש פרס' ג'ו ברוביץ' לעירייה וביקש עזרה במציאת בניין אחר בברוקלין. באותו זמן שכן בית הדפוס של ה'ג'ואיש פרס' בשכונת קוני איילנד בבניין שהיה מיועד להריסה כחלק מתכנית להתחדשות עירונית. בפגישת לינדזי-קלאס לא הוזכרה הבקשה. זמן רב לאחר הבחירות הציעו פקידי העירייה לרב קלאס כמה בניינים אפשריים, בהם הבניין שאליו עבר בית הדפוס של ה'ג'ואיש פרס' בסופו של דבר.
...בניגוד לטענה... על עסקה מסריחה... אותו בניין היה נטוש כבר כמה שנים; אף אחד אחר לא התעניין בו... דמי השכירות היו שלושים אלף דולר לשנה... מצבו היה ירוד מאוד, ולשיפוצים המינימליים ביותר נדרשה השקעה של כמה אלפי דולרים לפחות. הכסף הזה לא הגיע ממימון ציבורי, אלא ממה שהיה באותם ימים שבועון קטן... לקלאס היו חובות רציניים משיפוץ בניין שלא היה שייך לו כלל.32
בסופו של דבר ניצח לינדזי בבחירות, כנראה משום שהתמודדו נגדו שני מועמדים, והקולות נגדו התחלקו ביניהם. אמנם מערכת ה'ג'ואיש פרס' לא הביעה תמיכה בלינדזי, אך עדיין לא ברור אם העובדה שמאיר איבד את במת ה'ג'ואיש פרס' שיחקה תפקיד בבחירתו של לינדזי מחדש.33
'מבצע הגנה'
לאחר הבחירות התמקד מאיר בעניינים אחרים. הוא שכר שטח גדול בבניין מסחרי בעבור משרד לצעירים, שהיו מאז ומתמיד בראש מעייניו. במקום הזה התקיימו שיעורי קרטה בהדרכת אלכס שטרנברג ושיעורים עיוניים בהשקפת הליגה, בהיסטוריה יהודית וביהדות. הדגש על חינוך הדור הצעיר התבטא בהקמתם של עשרים וארבעה סניפים של הליגה בקמפוסים בארצות הברית ובקנדה.34
בכסלו (דצמבר) פתחה הליגה ב'מבצע הגנה' במטרה להגן על הולכי רגל בשכונות הפשע ועל בתיהם וחנויותיהם של יהודים בשכונות אלו. חברי הליגה, מצוידים בשרשרות אופניים ובמחבטי בייסבול, ערכו סיורים ליליים ברגל וברכבים בשלוש שכונות בברוקלין ובשכונת הלואר איסט סייד במנהטן.35
פעילותו של מאיר המשיכה לעניין את הציבור, והוא הוזמן להשתתף בתכניות רדיו וטלוויזיה ולדבר לפני קבוצות ובבתי כנסת. בתכנית הרדיו של ברי פַרבֶר נערך עימות פומבי בין מאיר ואלן מלנבאום, מנכ"ל הליגה, ובין מורי גורדון מהקונגרס היהודי-אמריקני וראביי שמואל סילבר מ'טמפל סיני' בסטמפורד שבקונטיקט.36
מאיר דיבר בכמה מקומות בחודשים הראשונים של תש"ל (נובמבר ודצמבר 1969): בבית כנסת בשכונת איסט פלטבוש שבברוקלין לפני קהל של מאתיים וחמישים איש, בבית הכנסת 'ישראל הצעיר של שמדי' שבמונטריאול (קנדה), בבית הכנסת 'בית תפילה' בפילדלפיה לפני שמונה מאות איש ובשיקגו.37
הרב אירווינג רוזנבאום תיאר את ההרצאה של מאיר בשיקגו במוצאי שבת במרחשוון תש"ל (נובמבר 1969) בטורו בעיתון יהודי מקומי:
האירוע נמשך עד השעות הקטנות של הלילה, לא רק משום שטיסתו של הרב איחרה, אלא בעיקר משום שארבע מאות האנשים שגדשו את האולם היו להוטים כל כך לשמוע כל מה שהיה לו לומר...
אני חייב לומר שלדעתי הוא יודע לאבחן את מצבם של היהודים העניים באמריקה טוב הרבה יותר מהארגונים היהודיים הגדולים הממהרים לגנותו. אני חושב שהוא מבין את הכעס, הפחדים, התסכול, התקוות והשאיפות של יהודי אמריקה טוב הרבה יותר מההנהגה הממוסדת... הגיע הזמן שהארגונים היהודיים הגדולים יתחילו לחשוב ברצינות על הנושאים שהליגה מעלה ויפסיקו לחשוב שאם יכנו אותה בכל מיני שמות היא תיעלם.
מי שמסוגל להחזיק ארבע מאות איש (ובמיוחד אותי) ערים, נלהבים ומתעניינים עד לאחר חצות הלילה, כנראה יש לו משהו חשוב לומר!
בתיאור הקהל שבא לשמוע את מאיר הפריך הרב רוזנבאום את השמצותיהם של ארגוני הממסד היהודי: "לא ראיתי אנשים חסרי היגיון, גסים, מרושעים, חולניים... נראו שם נערים ונערות, גברים ונשים, הורים וסבים יהודים טובים... קבוצה ייצוגית למדי של יהודים אמריקנים".38
הרצאתו הבאה של מאיר הייתה בבוסטון. גם שם הייתה בעיה של הידרדרות שכונות. השכונות התמלאו בשחורים עניים שהגיעו מהדרום כדי לחפש עבודה, ורוב הלבנים ברחו לפרברים. בשכונות המידרדרות נשארו היהודים העניים והקשישים, והם היו קרבנות לאלימות השחורים. זה היה נכון במיוחד בשכונות מַטַפֶן, רוקסבורי ודורצֶ'סטֶר. בכ' בכסלו (30 בנובמבר) השתתף מאיר באסֵפה של הליגה בבוסטון, שנכחו בה עיתונאים מקומיים ונציג ראש העיר. לאסֵפה הגיעו גם יהודים קשישים שגרו בשכונות המידרדרות, והם סיפרו סיפורי אימה על האלימות היום-יומית. מאיר הודיע באסֵפה שגם בבוסטון תערוך הליגה סיורים כדי להגן על היהודים.
ההודעה פעלה את פעולתה, כפי שדווח בעלון הליגה: "בתוך יום אחד הכריז ראש העיר [של בוסטון] שהמשטרה תפשוט על האזור. ההבטחה קוימה, ובפעם הראשונה זה שנים זכה האזור לנוכחות מוגברת של שוטרים, שסיירו עם כלבים. בעיתונים יוחס ההישג לליגה להגנה יהודית".39
אלן מנדל, שהצטרף לסניף הליגה בבוסטון באותה אסֵפה, סיפר שלאחר כמה ימים של "נוכחות מוגברת" של המשטרה תפסו את מקומה סיורי הליגה:
הייתי אחראי על סיורי הליגה. התחלתי בהגדרת הבעיה, כפי שלמדתי בצבא. היו סיורי רכבים שבהם טלפונים אלחוטיים, היה לנו נשק חוקי, והיו סיורים רגליים בעזרת כלבים. והעיקר — הנוכחות שלנו בלטה בשטח ובכלי התקשורת. גייסנו כסף בשביל הציוד. שיתפנו את כל חלקי האוכלוסייה היהודית...
מלבד הסיורים היו שיעורים בהגנה עצמית לגברים, לנשים ולילדים. מה שהקמתי בבוסטון מצא חן בעיני רֶבּ מאיר, והוא אף הזמין אותי פעם אחת להרצות בוועידת הליגה בניו יורק.40
שבועיים לאחר האסֵפה הזו דיבר מאיר שוב באזור בוסטון. למרות גינוי חריף שפרסם הממסד היהודי בבוסטון הגיעו כשלוש מאות איש לשמוע הרצאה מפיו בבית הכנסת 'בית אל-עטרת ישראל' בניוטון. גם אלן מנדל דיבר באירוע. הוא סיפר לקהל שמאז שהתחילה הליגה לערוך סיורים בשכונות דורצ'סטר ומטפן, הודיעה המשטרה על ירידה של חמישים אחוז בפשיעה.41
בתגובה על גינויי הממסד היהודי שלחה הליגה בבוסטון הודעה לעיתונות ובה צוטטו דברי תמיכה בליגה מפי אישי ציבור בולטים בבוסטון, כגון האדמו"ר מבוסטון הרב לוי יצחק הורוביץ ("הליגה סיפקה פתרון חיובי לבעיות במטפן ובדורצ'סטר"); הרב מרדכי סאוויצקי ("...רק הליגה להגנה יהודית נקטה צעדים חיוביים כדי להפחית את הסכנה שתושבי דורצ'סטר ומטפן היו נתונים בה"); פיליפ פרלמוטר מהתנועה הרקונסטרוקטיבית ("על פי כל המסורות של ההיסטוריה האמריקנית הפעולות היו מובנות ונצרכות") וחבר בית המחוקקים של מדינת מַסֶצ'וּסֶטס ג'ון סַלטַנסטַל ("הליגה אינה קבוצה ויג'ילנטית; היא תשובה אחראית לפשע המשתולל בעירנו").42
מאיר כבר התרגל להתנגדותם של הארגונים היהודיים הממסדיים. הללו התעלמו מהאלימות הגוברת נגד יהודים בשכונות העוני. הרב עמנואל רקמן, שעמד בראש ישיבה יוניברסיטי, אמר: "הארגונים הממסדיים חוששים מגישות חדשות, ואינם מוכנים להשתנות כדי להתמודד עם צרכים חדשים". הוא הצדיק את הצורך בהגנה עצמית באמרו שבגלל אזלת ידה של המשטרה "הערים נעשות ג'ונגלים... הגנה עצמית אינה נוגדת את החוק. במקרים רבים הוכיחה הליגה להגנה יהודית את יכולתה לספק את מה שדרוש היום לקהילה היהודית".43
אב אוהב
למרות הזמן הרב שהקדיש מאיר לליגה להגנה יהודית בתקופה ההיא, הוא הקדיש זמן גם למשפחה.
לכבוד יום הולדתה של בתנו טובה הלכנו לראות את ההצגה "כנר על הגג". זו הייתה אחת ההצגות היחידות שמאיר הסכים לראות, כי ברוב ההצגות בברודווי היה חוסר צניעות ו/או חוסר מוסריות. טובה נזכרה באירוע הזה לאחר שלושים שנה, כשבתה השתתפה בהצגה "כנר על הגג" בבית ספרה.
רגישותו של מאיר לצורכי הילדים התבטאה בסיפור זה שטובה זכרה:
זמן קצר לאחר שעברנו לגור בברוקלין, כשהייתי בת שתים עשרה בערך, הזמינה אותי אחת מחברותיי מלורלטון למסיבת פיג'מות בביתה. ביום המסיבה ירד שלג כבד כל היום, ואבא אמר לי שיהיה קשה מאוד לנהוג ללורלטון בתנאים כאלה. הייתי מאוכזבת מאוד. כשהוא ראה כמה חשוב לי ללכת, הוא החליט להסיע אותי למרות התנאים הקשים. ירד שלג בלי הרף, ונאלצנו לנסוע בדרכים עוקפות, כי חלק מהכבישים היו סגורים. הנסיעה ארכה יותר משעתיים, אבל הוא עשה את זה בשבילי.44
הרגישות שגילה מאיר כלפי המשפחה הייתה חלק מאהבת ישראל הגדולה שלו, שהתבטאה ברגישותו כלפי כל סבל של כלל ישראל. בהרצאותיו על מצוקתם של יהודי ברית המועצות הוא נהג לומר: "יהודי טוב מרגיש את צערו של הזולת". סדרת המחאות הציבוריות שיזם מאיר למען יהודי ברית המועצות החל מחורף תש"ל הצליחה לפרסם את מצוקתם ובסופו של דבר הביאה לשחרורם של יהודים רבים.
© כל הזכויות שמורות