פרק י
מחקר פוליטי תשכ"ג-תשכ"ה / 1965-1963
השיעורים שלימד מאיר בבית הכנסת של הרב רייכל במנהטןא הובילו לחידוש ידידותו עם חברו מבית"ר יוסף צ'ורבא. צ'ורבא גר אז במנהטן ועסק בכתיבת עבודת הדוקטור שלו במדעי המדינה באוניברסיטת קולומביה. בשיחותיהם הרבו השניים לדון במדיניות החוץ של ארצות הברית, במיוחד בתחומים הנוגעים ליהודים ולישראל.
המרכז למחקר פוליטי
במטרה להטות מדיניות זו לטובת יהודי אמריקה ולטובת מדינת ישראל הם הקימו בתשכ"ד (1964) את 'המרכז למחקר פוליטי' בוושינגטון.1 בכל שבוע נסע מאיר לעבוד בוושינגטון, ונשאר שם יומיים או שלושה. הוא הציע שנעבור לגור בוושינגטון, אך חששתי מהשינויים הכרוכים במעבר והעדפתי להישאר בלורלטון, אף שבשל כך נשארתי לבד בחלק מהזמן. בתום שלוש שנים הפסיק מאיר לעבוד בוושינגטון, ושמחתי שלא עברנו.
בימים ששהה מאיר בוושינגטון היה עליי להתמודד לבדי עם שלושה ילדים קטנים. זכורה לי במיוחד הפסקת החשמל הגדולה שהייתה במרחשוון תשכ"ה (נובמבר 1965). מהשעה חמש בערב במשך שלוש עשרה שעות לא הייתה אספקת חשמל בתשע מדינות בצפון-מזרח ארצות הברית, כולל מדינת ניו יורק כולה, ובחלקים מקנדה. מאיר התקשר מוושינגטון לשאול איך אני מסתדרת. אמרתי לו שהילדים באמבטיה ושאני משתמשת בנרות שבת לתאורה. כנראה הקו היה משובש, והוא לא הבין אותי, משום שהוא שאל: "לא הבנתי, למה יש נרות באמבטיה?"2
הוריי באו לעזור לי לפחות פעם אחת בשבוע. כדי להקל על עצמה את הנסיעה מברוקלין לקווינס החליטה אִמי ללמוד לנהוג בגיל ארבעים וחמש(!). החלטה זו התקבלה גם בהשפעת אִמו של מאיר, שנהגה שנים רבות. אבי הגיע ברכבת ובאוטובוס ממקום עבודתו, שבו עסק בראיית חשבון, ומיד התחיל לשחק עם הילדים. פעמים רבות הוא לקח אותם החוצה לרכוב על אופניהם, ובימי שלג הוא לקח אותם לגלוש על השלג במזחלות שקנה להם. בזמן שהותו בביתנו הוא גם תיקן את כל מה שנדרש בתחום החשמל, הנגרות והאינסטלציה בביתנו.
בוושינגטון השיגו מאיר וצ'ורבא מימון ממשלתי לתכניות מחקר שונות. שנים רבות מאוחר יותר סיפר מאיר על אחד המחקרים ההם, בריאיון עם ד"ר היימן פרנק:
זכורה לי בקשת מחקר מסנטור יעבץ. גם אז, כמו היום, התנהלו קרבות בקפריסין, והתורכים, הבריטים והיוונים היו נתונים במשולש של שפיכות דם. הסנטור יעבץ ביקש שנחקור את נקודת המבט של היוונים בקרבות אלו.3
מחקר אחר שנתבקש מאיר לערוך היה על תנועת ג'ון בירץ', תנועה שמרנית קיצונית שהתנגדה לקומוניסטים ולכל גורם זר באמריקה, כולל יהודים. היא הייתה במגמת גדילה ברחבי ארצות הברית. היו בה כמאה אלף חברים, והיא הפיצה את מסריה דרך רשת של ארבע מאות חנויות ספרים. כבר בתשכ"ג (1963) כתב מאיר ב'ג'ואיש פרס' על הסכנה הטמונה ליהודים בתנועה זו.4
בריאיון עם ד"ר פרנק הוא סיפר:
לזכותם של אנשי הבולשת הפדרלית ייאמר שהם היו מודאגים מאוד מתנועת ג'ון בירץ'. הם הרגישו שהתנועה מהווה איום על הדמוקרטיה. הם ביקשו שנברר על התנועה כל מה שנוכל — מנין הם קיבלו את הכסף שלהם, מי תמך בהם, מי היו הוגי הדעות והסופרים שלהם ומה בהם משך רבים כל כך להצטרף אליהם.
...העובדה שתנועה זו ותנועות כמותה הצליחו לפרוח בתקופה טובה מבחינה כלכלית הדאיגה אותי: מה יקרה בתקופה של משבר כלכלי, כשההמונים יחפשו שעיר לעזאזל כדי להאשים אותו בכל הקושי והמחסור?
בעזרת מימון של "גוף אכיפה ממשלתי" הסתנן מאיר לתנועת ג'ון בירץ'. בריאיון בקול ישראל בתשל"ב (1972) הוא סיפר: "הייתי אִתם כמעט שנתיים, ולבסוף הצלחתי לברר את מקורות הכנסותיהם".5
כנות בשמירת תורה ומצוות
מאחר שמאיר עבד בוושינגטון רק יומיים או שלושה בשבוע, הוא חזר לעבוד במערכת ה'ג'ואיש פרס' (נוסף על כתיבת טורו השבועי הקבוע, שאותה לא הפסיק). סגנון כתיבתו ניכר בידיעות חדשותיות ובמאמרי מערכת רבים מאותה תקופה. הוא הכניס לעיתון חידוש חשוב שנשאר עד היום — תוכן עניינים.6
לטורו של מאיר היו קוראים רבים, והוא הוזמן לשאת הרצאות בבתי כנסת ולפני קבוצות. כדי לעודד הזמנות כאלה הוא פנה ל"ארגונים, בתי כנסת וחוגים" במודעה ב'ג'ואיש פרס': "למה לסבול פגישות משעממות? כדי לארגן ערב מרגש ומעניין כתוב ללשכת המרצים..."7
אחד הארגונים שהזמינו את מאיר בתקופה זו היה 'יבנה', ארגון ארצי של סטודנטים יהודים דתיים. בתשכ"ד (1964) הוא דיבר בסמינריון של 'יבנה' בניו יורק ועודד את הסטודנטים להקפיד על שמירת ההלכה בלי פשרות:
פה, בארצות הברית, התפתחה אורתודוכסיה לא תורנית... בימינו לא קשה כל כך לשמור שבת, ויחסית קל להשיג אוכל כשר שהוא גם איכותי וטעים. אבל תחומים רבים בהלכה מוזנחים, כגון שחייה מעורבת, ריקודים מעורבים, צניעות.
האם אנחנו כנים? זו השאלה שצריכה להעסיק אותנו. איך אנחנו מסבירים את העובדה שיש התעלמות מההלכה בתחומי חיים מסוימים? האם אנחנו קובעים עִתים לתורה?8
במפגשים של 'יבנה' שהתקיימו בשנת הלימודים דיבר מאיר על "הפילוסופיה והרלוונטיות של התפילה" ועל "בעיותיה של הרבנות הראשית בישראל".9
הצילו את יהדות ברית המועצות!
הרצאה נוספת שנשא מאיר לפני חברי 'יבנה' בח' במרחשוון תשכ"ה (14 באוקטובר 1964) הייתה על יהדות ברית המועצות.10
גלן ריכטר, מנהיג 'מאבק הסטודנטים למען יהדות ברית המועצות' >ENG<(SSSJ)<HEB>, הסביר את הרקע ההיסטורי של מצוקת היהדות הסובייטית:
מאז עליית סטלין לשלטון בברית המועצות, שפתחה את תקופת האימה של תרפ"ב-תשי"ג (1953-1922), כמעט לא היה קשר בין יהודי המערב ליהודי ברית המועצות. בתקופה זו אדם שהיה אפילו לוחש מילה של התנגדות לקרמלין היה פשוט נעלם. גם לאחר מותו של סטלין המשיכו יהודי ברית המועצות לסבול רדיפות ואפליה. המלחמה הקרה מנעה מאזרחי ברית המועצות ליצור קשר גלוי עם אמריקנים. אף שהיו למדינת ישראל יחסים דיפלומטיים עם ברית המועצות עד מלחמת ששת הימים, ונציגיה ידעו על מצוקת היהודים שם, נמנעה ישראל מכל פרסום בנושא. בתשכ"ב (1962) הדליפה 'לשכת הקשר', הגוף החשאי של ישראל לענייני יהדות ברית המועצות, מידע לסופר משה דקטר.11
דקטר פרסם כתבה בכתב עת אקדמי חשוב, 'פוריין אפיירס', ובה חשף את מדיניות האפליה נגד היהודים בעבודה, בחינוך ובתחומים אחרים של החיים הציבוריים: "אסור להם להתבולל, אסור להם לחיות חיים יהודיים מלאים ואסור להם להגר לישראל או לארץ אחרת שבה יוכלו לחיות כיהודים באופן חופשי, כפי שרבים מהם רוצים לעשות".12
במשך שנת תשכ"ג (1963) פורסמו ידיעות נוספות על רדיפת היהודים בברית המועצות, במיוחד על האיסור לאפות מצות לקראת חג הפסח. במאמצים רבים הצליחו ארגונים יהודיים אמריקניים לשכנע את הסובייטים לקבל משלוח של מצות, אך עשרים טונות המצות שנשלחו נשארו במחסנים הסובייטיים ולא הגיעו ליעדן. יתר על כך, היהודים שנרשמו לחלוקת המצות היו נתונים לפיקוח המשטרה הסובייטית. דווח על אופה יהודי שמכר מצות ונאסר באשמת ספסרות ועל יהודי שנדון למוות על ידי כיתת יורים באשמת סחר במטבע חוץ.13
סקירה על מצב זה פורסמה בשנתון של הוועד היהודי-אמריקני:
...שלא כמו מיעוטים אחרים בברית המועצות, על היהודים נאסר לקיים בתי ספר ותיאטרונים או להפיץ פרסומים. בתי כנסת נסגרו... האיסור על ייצור תשמישי קדושה נמשך, אפיית מצות והפצתן נאסרה או טורפדה, והכשרת מנהיגים דתיים נעשתה בלתי אפשרית... היהודים הואשמו בבעיותיה הכלכליות של ברית המועצות. הוטלו עונשים חמורים, כולל מוות, על עברות כלכליות, בעזרת מבצע תעמולה בעיתונות הקומוניסטית נגד היהודים...14
בתשכ"ג (1963), באחד ממאמריו הראשונים בנושא יהדות ברית המועצות, קרא מאיר לקיים הפגנות מחאה נגד הסובייטים:
שתיקה לא תמיד שווה זהב — לפעמים היא פשע. לכן יש לגנות את יהודי ארצות הברית על פשע שתיקתם... בזמן שאתה קורא שורות אלו, נדונים שני מיליון וחצי יהודים במזרח למוות רוחני... נאסר עליהם ללמד שחיטה ומילה, והם נרדפים בגין כל ביטוי של שמירת השבת...
וכמובן, יישָאֵל: "אבל מה אפשר לעשות? כיצד יועילו מחאותינו וזעקותינו?" על זה נוכל רק להשיב: אם כואבת האצבע, אולי אין תועלת בזעקת כאב. אבל אם אדם אינו זועק, דבר אחד ודאי: לא כואב לו. אילו היה כואב לנו, היינו ברגע הזה מפגינים מול הקונסוליה הסובייטית... היינו זועקים, מחרימים, מוחים, עורכים שביתות שבת בשגרירות הסובייטית בוושינגטון, היינו מוודאים שהבעיה לא תרד מהכותרות...
על היהדות התורנית להוביל מערכה, לעורר מחדש את הכאב. ניצור מערכה של מחאה אמיצה וממושכת. צעד כזה יחזק ויעודד את יהודי רוסיה, שמרגישים כיום שאחיהם במערב שכחו אותם...15
התנועה 'מאבק הסטודנטים למען יהדות ברית המועצות', שהקים יעקב בירנבאום בתשכ"ד (1964), החלה לקיים הפגנות מחאה ציבוריות. בירנבאום כתב לי: "בשנים הראשונות להקמת התנועה חיפשתי מנהיגים צעירים פוטנציאלים, וידידנו המשותף, מרדכי דולינסקי, הפגיש אותי עם מאיר. במרחשוון תשכ"ה (אוקטובר 1964) ארגנתי עצרת גדולה בהשתתפות הסנטור יעקב יעבץ, הסנטור קנת' קיטינג ונציגו האישי של הנשיא ג'ונסון. ביקשתי ממאיר לדבר בעצרת. הוא היסס בגלל בעיית הדיבור שלו, אך אני התעקשתי. הדיבור שלו היה קטוע, אבל הוא התלהב מהנושא והתמסר אליו".16
מאיר פרסם את העצרת הזו בטורו ב'ג'ואיש פרס'. הוא שיבח את "קבוצת הסטודנטים הצעירים שעושים משהו... רק התנועה הזו לא פחדה להפגין בפומבי ולזעוק בקול רם... ליהדות רוסיה יש פטרון בשמים — ריבונו של עולם. בארץ אין להם פטרון טוב יותר מצעירים וצעירות מסורים אלו".17
על אף אהדה זו, כבר באייר תשכ"ד (מאי 1964) קבע מאיר שלא די בהפגנות שקטות. במאמרו "הצילו את יהדות ברית המועצות" הוא כתב:
הם רוצחים כיום את אמונתם העתיקה של שלושה מיליון יהודים בברית המועצות, ואנחנו אוטמים את אוזנינו משמוע את זעקת אחינו... הם הורגים את אחינו ברוסיה כיום ואנחנו ממשיכים בעסקינו... הם נעלו שלוש מאות וחמישים בתי כנסת, וכיום יש רק תשעים וארבעה בתי כנסת לכל יהודי ברית המועצות. הם עצרו רבנים ומנהיגים. הם גרועים מהנאצים, שלקחו רק את גופותינו; הם שואפים לגנוב מאתנו את נשמותינו. מי זועק? מי פועל?... אתם שואלים: מה אפשר לעשות? האם יש משהו שניתן לעשות כדי להציל את יהודי רוסיה מכליה רוחנית?
והוא הציג גם פתרון:
יש תשובה אפשרית — דרך שהחלה לנקוט תנועה שקוראת לעצמה 'מאבק הסטודנטים למען יהדות ברית המועצות'... היא הפגינה על יד בניין המשלחת הסובייטית לאו"ם לפני שבועיים. כנראה, רק קבוצה זו מבינה מהי הדרך היחידה להזיז את הענק הרוסי. חברי התנועה יצאו לרחובות ויהדות רוסיה עלתה לכותרות בפעם הראשונה...
הרעיון שיהודים יצליחו להזיז את הממשלה הסובייטית הוא בלתי סביר כל כך, נועז כל כך. איזה אדם בעל היגיון יוכל להעלות על דעתו שקומץ יהודים אמריקנים יזיזו מַעְצָמָה של מאתיים מיליון איש שיש ברשותה נשק אטומי? באיזה נשק נוכל להשתמש כדי להזיז את ה"הר" הזה?
מאיר הציע לנצל את הצורך הסובייטי ביחסים טובים עם ארצות הברית:
הנשק היחיד — מלבד אבינו בשמים — הוא הרעלת היחסים בין ארצות הברית לרוסיה. כעת, כשלסובייטים בעיות כלכליות חמורות, כשסין מאיימת לקחת מהם את הנהגת העולם הקומוניסטי, הם זקוקים נואשות לידידותה של ארצות הברית... אם נוכל לאיים על הידידות הזו... ייתכן שהסובייטים יחליטו שלא כדאי להם לרדוף את היהודים... אם יש איזושהי תקווה, זו היחידה. כיצד נוכל לגרום שבר ביחסים שבין ברית המועצות לארצות הברית? עלינו להגיע לעם האמריקני, להחדיר בו בלי הרף מודעות לנושא של יהדות רוסיה... הפגנות שקטות טובות אך אינן מספיקות.
כמה כותרות משיגה הפגנה שקטה?... אנחנו מוכרחים להשיג כותרות, וזאת ניתן לעשות רק על ידי פעולות נועזות ודרמטיות. אם יש צורך נוותר על המכובדות הנעימה ועל ההיצמדות לפעולות חוקיות. שביתת שבת בתוך בניין המשלחת הסובייטית, התפרצות לתוך דברי נציג רוסי באספת האו"ם — אלה כמה דברים שניתן לעשות כדי שהעם האמריקני ישמע על מצוקת יהודי ברית המועצות. אין זו מלאכה נעימה; היא אינה בשביל אנשים הפוחדים "ללכלך את הידיים"...
מאיר חזה כבר אז את התוצאות של פעולות נועזות:
פעילות כזו תגרור גינויים חריפים מצד הגורמים ה"מכובדים" ביהדות ארצות הברית, שדואגים לתדמיתם יותר משדואגים הם ליהדות ברית המועצות. גם המאבק על עצמאותה של מדינת ישראל נתקל בקשיים מבית כשיהודים סירבו להתנהג כמו "גנגסטרים" ולנקוט אלימות. בסופו של דבר הוכח שהמיעוט שלא פחד להילחם [האצ"ל והלח"י] צדק, ודרכו היא שהובילה לניצחון.
בארצות הברית הושפלו, נרדפו ונרמסו השחורים במשך מאה שנה. אני טוען שהקבוצות הרדיקליות שפעלו למען זכויות השחורים השיגו באמצעות היציאה לרחובות יותר משהשיגו כל הארגונים המכובדים של השחורים גם יחד.
אינני מטיף לאלימות לשמה או לאלימות שאינה חיונית לחלוטין. אני רק מגנה את אלה הרוצים להגביל אותנו לפעילות "מכובדת" ובכך קושרים את ידינו. אנטי-קומוניזם [התחושה שרווחה אז בציבור האמריקני] הוא נשק נפלא ואל לנו להסס להשתמש בו...18
שנים לאחר מכן השווה אברהם בן יוחנן את פעולות 'מאבק הסטודנטים למען יהדות ברית המועצות' ותוצאותיהן לאלה של הליגה להגנה יהודית: "אני זוכר איך הלכתי עם כמאה סטודנטים במשך שעות ארוכות במשמרת מחאה במרחק שני רחובות מהקונסוליה הרוסית. במקרה הטוב היינו זוכים לידיעה קטנה בת שתי שורות בעמוד 32 של ה'טיימס'. בבוקר אחד פעלו החבר'ה של מאיר סימולטנית בשלושה משרדים סובייטיים בניו יורק, ב'טאס', ב'אינטוריסט' וב'אירופלוט', ועלו למטוס סובייטי שנחת באותו זמן בנמל התעופה קנדי. הנושא זכה סוף סוף להתפרסם בעמוד הראשון בעיתונים. מאז נעשתה היהדות הסובייטית נושא מרכזי, והלחץ גבר עד שהתחילו [הסובייטים] לשחרר יהודים. אני סבור שבזכות מאיר שוחררו עשרות אלפים".19
מי זכר בשנת תשכ"ט (1969), כשהליגה להגנה יהודית החלה את פעילותה הנועזת למען יהודי ברית המועצות, שמאיר התווה את קו הפעולה הזה חמש שנים קודם לכן? רק לאחר שהוא הקים את הליגה וחינך את חבריה לפעילות אקטיביסטית, הייתה האפשרות ליישם את הדרך שניסח אז.
מלחמת וייטנאם
בתשכ"ה (1965) שוב ניסו מאיר וצ'ורבא להשפיע על מדיניות ארצות הברית. באותה שנה סיים צ'ורבא את עבודת הדוקטור שלו והקים חברת מחקר חדשה — 'המכון לחקר ענייני חוץ' בוושינגטון. במאמר על המכון כתב מאיר:
אנחנו מקבלים בקשות למחקר מוועדות קונגרס וממשרדים ממשלתיים כגון משרד החוץ ומשרד ההגנה, מוועדות מיוחדות של האו"ם ומחֲבָרות.
כדוגמה לנושאים שנחקרו במכון הוא הביא את הנושא שהוא חקר בעבודת המסטר שהוא כתב שמונה שנים קודם לכן, 'המושג תוקפנות בזירה הבין-לאומית'. במחקרו זיהה מאיר את האתגר המרכזי שעתיד היה לעמוד לפני אומות העולם, ובמיוחד לפני מדינת ישראל, בשנים הבאות:
כרגע אנחנו עורכים מחקר מעמיק בנושא התוקפנות ומקומה בחוק הבין-לאומי. כפי שניתן ללמוד מהידיעות המגיעות מווייטנאם, השיטות הקלסיות של תוקפנות, דהיינו הכרזת מלחמה פורמלית, הן נחלת העבר. שיטות חדשות כמו מלחמת גֶרילה, מצור כלכלי, תעמולה עוינת וסיוע של כוח נטרלי כביכול לקבוצות גרילה הן השיטות הנהוגות כיום. האם שיטות אלו מוגדרות כתוקפנות המצדיקה הגנה עצמית לא מוגבלת? זוהי שאלה מעשית, ואנו חוקרים אותה לעומק.20
אחד המיזמים של המכון בקיץ תשכ"ה (1965) היה הקמת תנועת 'הארבעה ביולי', תנועה בעלת שם פטריוטי (יום העצמאות של ארצות הברית חל בארבעה ביולי). התנועה נועדה להוות משקל נגד להתנגדות הגוברת — במיוחד בקרב הסטודנטים — למעורבותה של ארצות הברית במלחמת וייטנאם. תמיכתו של מאיר במעורבות זו נבעה מדאגתו ליהודים ולמדינת ישראל: העובדה שראשי המאבק נגד ההשתתפות האמריקנית במלחמה היו יהודים עלולה הייתה לגרום ל"רוב הדומם" הנוצרי באמריקה להאשים את יהודי אמריקה בחוסר פטריוטיות. נוסף על כך הוא טען שאם תאמץ ארצות הברית מדיניות של בדלנות ותנטוש את בעלי בריתה בווייטנאם, היא עלולה לנטוש גם את בעלת בריתה במזרח התיכון, את ישראל.21
מאיר וצ'ורבא הזמינו סטודנטים להצטרף לתנועת 'הארבעה ביולי' במודעה שפרסמו ב'הרלד טריביון', עיתון שעורכיו היו בעלי קו שמרני והביעו תמיכה במלחמה. באותו שבוע, בתאריך ארבעה ביולי עצמו, פורסם ריאיון עם מאיר ועם צ'ורבא בעיתון שמרני אחר, ה'ג'ורנל אמריקן'. בריאיון השתמש מאיר בשם מייקל קינג, כדי שלא לערב את ה'ג'ואיש פרס', ששמו היה קשור אליו. הוא אמר למראיין שהתנועה הוקמה כדי לאפשר ביטוי לסטודנטים הרבים שתמכו במעורבות האמריקנית במלחמה.22
התנועה שבקה חיים לאחר חודשים אחדים בגלל חוסר תקציב,23 אבל מאיר המשיך להביע את עמדתו הנחרצת בעניין מלחמת וייטנאם. במאמרו "הזקן והים" השווה מאיר את התנגדותו של הפציפיסט נורמן טומאס למלחמת וייטנאם להתנגדותו למעורבות ארצות הברית במלחמת העולם השנייה: "השנה הייתה 1939; אוסטריה וצ'כוסלובקיה כבר הוכנעו בידי היטלר, וטומאס אמר: 'המלחמה באירופה אינה המלחמה שלנו... זוהי מלחמה של הקפיטליזם האימפריאליסטי'... והזקן ממשיך בקשקושיו כעבור שלושים שנה בהתעלמות מדהימה מעברו רצוף השגיאות..."
במאמר אחר גינה מאיר את הגזענות במדינות הדרומיות של ארצות הברית. במדינות אלו נאסר על השחורים להשתתף בבחירות, לשבת בחלקם הקדמי של אוטובוסים ציבוריים ואפילו לאכול גלידה עם לבנים.24
בכסלו תשכ"ו (דצמבר 1965) כתב מאיר לכמה סוכנויות הפצה והציע להן את "הטור הפוליטי [שלי] שמופיע בשלוש השנים האחרונות ב'ניו יורק אנד ברוקלין דיילי'". אחר כך הוא ניסה להציע מאמרים מטורו "קול דממה דקה" ב'ג'ואיש פרס'. שתי הצעותיו אלה לא נחלו הצלחה.25
השקפה
בתקופה ההיא החל מאיר לכתוב ב'ג'ואיש פרס' טור חדש, "השקפה". במאמריו בטור זה הוא דן בסוגיות שונות הקשורות לחייהם של יהודים דתיים באמריקה, כגון שליחת ילדים לפנימיות כדי שיוכלו ללמוד בבתי ספר תורניים, חינוך הבנות ובילויי קיץ הסותרים את ערכי היהדות.26
מאמר זה מטורו "השקפה" הביע את התעסקותו המתמדת בקירוב רחוקים ליהדות. הוא סיפר על הצלחתה של ישיבה יוניברסיטי בתחום זה:
דווקא בגלל אדישותם של היהודים הדתיים להתרחקותם של אחיהם הלא דתיים, חיוני ומחמם את הלב כל כך קיומה של "תכנית לימודי היהדות למתחילים" בישיבה יוניברסיטי... בתכנית הזאת לומדים צעירים... שלא זכו ללמוד מהוריהם את דיני הכשרות ואת היופי של השבת... המשפחות שלהם אינן מבינות מה גרם להם להיות דתיים פתאום, אבל אצל כל אחד מהם קדם לכך משהו: תחושה של ריקנות, פגישה מקרית עם מישהו שהשפיע עליהם או התרחשות אחרת. אולם כמעט אצל כל אחד מהם, אותו ניצוץ ראשוני של חזרה ליהדות היה כבה אילו לא הייתה קיימת תכנית כזאת...27
© כל הזכויות שמורות