פרק יא
סיפורו של נס תשכ"ז-תשכ"ח / 1968-1967
מלחמת ששת הימים
בי"ט בסיוון תשכ"ז (27 ביוני 1967), שבועיים לאחר תום מלחמת ששת הימים, נסע מאיר לישראל בפעם השנייה בחייו, הפעם במטוס. מטרת נסיעתו הייתה סיקור המלחמה מטעם ה'ג'ואיש פרס'. בביקורו הקצר הוא הספיק לאסוף חומר בשביל סדרה שנשאה את השם "כרונולוגיה של נס" והופיעה ב'ג'ואיש פרס' במשך שישה חודשים. כותרת המשנה של הסדרה מלמדת על היקפה: "דיווח מפורט של המאורעות שקדמו למלחמה ותיאור מהלך המלחמה, נִסיה וסיפוריה". באחד המאמרים הראשונים בסדרה תיאר מאיר את ההיענות הרחבה לגיוס והביא דוגמה משעשעת:
...הגיוס בישראל היה תהליך מדהים שהפך את המון האזרחים לצבא ממושמע ואת הארץ למחנה צבא ענקי בתוך ארבעים ושמונה שעות.
...האזרחים שיתפו פעולה בהתלהבות: איש מילואים שסיפר לאשתו את מיקומו המדויק של הבסיס שלו (ישראלים בדרך כלל שומרים על סודיות מוחלטת בכל מה שקשור לצבא) נענש ונשלח הביתה. כל אותו יום ואותו לילה הוא ישב מחוץ לבסיס וסירב ללכת. לבסוף נכנע המפקד והרשה לו להישאר. במשך כל השבוע הוא סירב לחלוטין לענות על שאלות, אפילו כשנשאל מה השעה.1
בעקבות חתימת הסכם בין חוסיין מלך ירדן לנאצר נשיא מצרים כשבוע לפני פרוץ המלחמה הייתה ישראל מוקפת צבאות עוינים של מצרים, ירדן, סוריה ולבנון. מאיר תיאר את התלהטות היצרים בעולם הערבי:
עם היוודע הסכם חוסיין-נאצר ניתן האות להשתוללות פראית ולשלהוב יצרים בעולם הערבי... מרמקולים שהוצבו על עמודי תאורה בצמתים מרכזיים הושמעו מנגינות צבאיות בשילוב חדשות ודברי הסתה...
מפקדי הצבאות הערביים לטשו עיניים אל גבולות ישראל ומנהיגיהם הסתובבו בכל האזור בהתייעצויות נרגשות. אום כולתום בת השישים וחמש, זמרת נערצת בעולם הערבי, נתנה ביטוי להסתה הערבית. היא שרה שיר חדש שחובר בעבורה, והוא נעשה מיד להיט ב'קול הערבים' ששודר מקהיר:
<FX398.2>אנחנו חוזרים בכוח הנשק
<FX398.2>אנחנו חוזרים כמו הבוקר לאחר הלילה האפל.
<FX398.2>צבא הערבים, אללה אתך.
<FX398.2> הו, כמה נהדר, נפלא ואמיץ אתה.
ילדים שמעו את השירים ושולהבו. ילד בן שמונה ממשפחה עשירה שלמד בבית הספר ה'אנגלי' למד דקלום חדש: "פלסטין, את תקוותנו. אנחנו לוחמייך. נשבענו לגרש את האויב השנוא מאדמתך". שיעורים כאלה ב"אזרחות" היו נפוצים בעולם הערבי...2
נעמי ברודי מ'ישראל הצעיר' של לורלטון סיפרה על תחושתם של היהודים באמריקה באותם ימים: "זה היה כשבועיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. המצרים סגרו את מפרץ אילת, כוח האו"ם עזב, וישראל הייתה בסכנה. הסתובבתי ימים רבים בהרגשה שעומד להתרחש אסון".
פרד הורוביץ סיפר שהיה חשש כבד מפני שואה נוספת. בישראל הוכנה תכנית להפוך את 'גן מאיר' בתל אביב לבית קברות במקרה של אסון. המצב בישראל נעשה לנושא קבוע בשיחות בין חברי בית הכנסת.
"מאיר נאם בדינר השנתי של בית הכנסת שבועיים לפני פרוץ המלחמה", כתבה ברודי, "הוא דיבר בשקט, הרגיע ועודד. הוא אמר שה' הבטיח שלעולם לא ייטוש את עם ישראל... יצאתי מהדינר רגועה הרבה יותר משהייתי קודם לכן".3
לא עבר זמן רב, והאופטימיות של מאיר הוכחה כנכונה. העולם עמד נפעם מול הנסים הגדולים של מלחמת ששת הימים. אבי ביטא את התלהבותו מהאירועים המדהימים בתיאור נרגש, ומאיר התפעל כל כך מדבריו עד ששמר את הדף אצלו במסמכיו האישיים: "שלוש עשרה מדינות ערביות ומוסלמיות איימו להשמיד את ישראל. ברוך ה', בתוך שבוע אחד כבשה ישראל את סיני, את ירושלים העתיקה, את הגדה המערבית של הירדן וחלק מסוריה — נס גדול הרבה יותר מנס חנוכה ומנס פורים".4
כצעד לקראת עלייתנו ארצה מכרנו את ביתנו בסוף הקיץ ושכרנו דירה בקצה האחר של לורלטון. מעל דירתנו החדשה עבר נתיב טיסה של נמל התעופה קנדי, ולעתים קרובות סבלנו מרעשי הנחיתות מחרישי האוזניים. לא פעם הבריח הרעש המפחיד את הילדים הביתה ממשחקם בחצר.5
וייטנאם, קומוניזם והיהודים
באדר תשכ"ז (אפריל 1967) התחיל מאיר לכתוב ב'ג'ואיש פרס' סדרת מאמרים שכותרתה "העניין היהודי בווייטנאם". בסדרה הוא טען שעל היהודים לתמוך במעורבות האמריקנית במלחמת וייטנאם, והסביר כיצד תמיכה זו תהווה משקל נגד לאנטישמיות באמריקה ותסייע לישראל. חבר הקונגרס אברהם מולטֶר הכניס את הסדרה כולה ל'קונגרשנול רקורד' (פרוטוקול הקונגרס). מולטר הציג את הסדרה בדברי פתיחה: "העניין היהודי בווייטנאם חיוני מאוד, כי בכל מקום שהקומוניזם משתלט היהודי מאבד את חופש הדת... מאיר כהנא... כתב סדרה מעמיקה ואינפורמטיבית..."
'העניין היהודי בווייטנאם' היה גם שמו של ספרא שפרסמו מאיר ויוסף צ'ורבא באותה שנה. צ'ורבא כתב את הפרקים על ההיסטוריה והפוליטיקה של וייטנאם, ומאיר כתב את הפרקים על סכנות הקומוניזם לישראל וליהודים.6
בספר ציין מאיר שתנועות השמאל שמתנגדות למעורבות ארצות הברית במלחמת וייטנאם הן גם אנטי ישראליות ופרו ערביות. הוא הזהיר שמדיניות בדלנית של ארצות הברית עלולה להפחית את תמיכתה בישראל, והוא פירט את העמדה האנטי ישראלית והפרו ערבית של סין ושל מדינות קומוניסטיות אחרות שתמכו במורדים הקומוניסטים בדרום וייטנאם. כדי להמחיש את המדיניות האנטי דתית של הקומוניזם הוא כלל בספר פרק ארוך על דיכוי הדת, במיוחד היהדות, בברית המועצות הקומוניסטית וציין לשמצה את חלקו של המדור היהודי במפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ה'יבסקציה':
בהוראת הממשלה הקומוניסטית לחסל אמונות תפלות דתיות הם [ה'יבסקציה', היהודים הקומוניסטיים] מיהרו להשתלט על בתי כנסת ולהפוך אותם למועדוני 'קומסומול' (נוער קומוניסטי). רבנים ומורים שעברו על החוק ולימדו ילדים עברית ויהדות בסתר נתפסו ונעצרו. (לפי החוק הסובייטי אסור ללמד קטין דת.) בתי הספר הדתיים נסגרו, וכך החל ייבוש יהדות רוסיה המפוארת באמצעות ייבוש מקורה — הילד היהודי.
...ברבות השנים גדלה רשעותה של ה'יבסקציה'. בבתי הספר, בהרצאות, בפרסומים, בעיתונות ובספרים של ה'יבסקציה' הובע לעג להלכות ולמנהגים היהודיים וסולפה ההיסטוריה היהודית. הייתה מגמה לתקוע טריזים בין ילדים להוריהם ולסביהם. הדור החדש נקרע בכוח מחיק מורשתו. לא רק הדת היהודית הייתה מטרה לרדיפות אלא גם הציונות. במשפטי ראווה הואשמו פעילים ציונים בקונספירציה אימפריאליסטית נגד המדינה [הסובייטית]. השפה העברית הוגדרה כשפת ה"רַבָניזם" ו"הציונות האימפריאליסטית" ונאסרה לחלוטין. פורסמה רשימה שחורה של כל הסוחרים הזוטרים ובעלי המלאכה לשעבר, "בורגנים" כלשונם. רשימה זו כללה את רוב יהודי ברית המועצות. בעקבות זאת הוגדרו יותר משישים אחוז מיהודי ברית המועצות כאזרחים סוג ב'. משמעות הדבר הייתה שהם היו האחרונים ברשימה לקבלת מזון, ביגוד, עבודה, דיור — הכול.
...עדיין אסור ליהודי מתחת גיל שמונה עשרה לקבל חינוך דתי. לעומת זאת נאלץ כל ילד יהודי ללמוד שיעורים באתיאיזם, שיעורי חובה בבתי ספר סובייטיים. אפשר לדמיין את כאב הלב של ההורים היהודים הרואים שילדיהם ניתקים בכוח מאלוקיהם ומאמונתם...
רדיפת מוסדות הדת היהודיים גברה בשנים האחרונות. בסיוון ובתמוז תשכ"א (יוני ויולי 1961) נעצרו בחשאי שישה פעילים יהודים דתיים במוסקבה ובלנינגרד, וגבאים של בתי כנסת בשש ערים הודחו. העצורים הוחזקו במאסר עד מרחשוון (אוקטובר), ואז נשפטו בחשאי, הואשמו בריגול, ונידונו לתקופות מאסר ארוכות. בעקבות גל מחאות פורסם בעיתון האיגוד המקצועי 'טרוד' מאמר ארסי, שבו נכתב שהעצורים הם סוכני המוסד הישראלי והם מסייעים לשירות הביון האמריקני.
...הסמל הדתי הנרדף ביותר הוא אכילת מצות בפסח. אולי זה משום שהקומוניסטים מבינים שחג הפסח מנציח את הגאולה מעבדות, את התהוות עם ישראל, את תחילתה של שרשרת לאומית רצופה, ומחבר את כל היהודים בעולם כולו, את אלה שבעולם החופשי עם אלה הכלואים מאחורי 'מסך הברזל'. התודעה הזאת, הזהות הזאת, האחדות הזאת — זה בדיוק מה שהסובייטים מנסים נואשות לנפץ... לכן פסח — ובמיוחד מצות — נבחרו להיות מטרה לרדיפה.
בהמשך הפרק מובא סיפור דרמטי שכתב העיתונאי האמריקני שלמה בן ישראל לאחר ביקורו בברית המועצות:
...רבים מהיהודים הקשישים מחזיקים באמונתם בכוח שהוא מעבר לכל תפיסה. פעם אחת התפללתי בבית כנסת ברוסיה ושמעתי מאחוריי קול רועד: "רב ייד [יהודי נכבד], אל תסתובב. הסתכל בסידורך והתנהג כאילו אינך שומע דבר. אני חייב לדבר עם מישהו". מזווית עיני ראיתי אדם ישיש שראשו מכוסה בטלית.
הישיש נשען על עמוד התפילה ודיבר בקול חנוק מדמעות. הוא איבד את כל משפחתו — אשתו, ילדיו, קרוביו — חוץ מבן אחד, שיש לו בן משלו ושמו וולודיה [קיצור של ולדימיר]. עד גיל חמש היה וולודנקה [שם חיבה לוולדימיר] הולך עם סבו לבית הכנסת. כשהתחיל ללמוד בבית הספר, אסר המורה על התלמידים ללכת לכנסייה או לבית הכנסת. מרוב אהבה לסבו המשיך הילד ללכת אִתו בכל זאת, עד שיום אחד הלשין עליו בן כיתתו. המורה העניש אותו והשפיל אותו לפני ילדי הכיתה. מאז לא העז וולודנקה ללכת לבית הכנסת.
...עברו כמה שנים. לפני שישה חודשים התנפלו שמונה ילדים רוסיים על וולודנקה והכו אותו תוך צעקות "ז'יד! נהרוג את הז'יד המלוכלך!" מאז הילד מלא חרדות. הוא נדבק לסבו ומתחנן שיסביר לו למה הוא יהודי ומדוע שונאים אותו על כך. הישיש רוצה ללמד את נכדו היסטוריה יהודית, עברית ותנ"ך, אך בנו, אביו של הילד, אינו מרשה לו, כי הוא חושש שאם ייוודע הדבר, הוא יפוטר ממקום עבודתו — או גרוע מכך. עוד מעט וולודנקה יהיה בן שלוש עשרה והסב מיואש. "'וולודנקה', אמרתי לו", בכה הישיש, "'אתן לך כל מה שתרצה. רק בוא אִתי לבית הכנסת'. אבל הוא אינו בא".
עמוד התפילה שמאחוריי רעד מיבבותיו של הישיש. פתאום הוא התכופף אליי. "אני מתחנן אליך, ידידי", הוא לחש, "כשתחזור לעולם החופשי אל תנוח ואל תשקוט. עורר אנשים, הפוך את העולם אם צריך, אבל עזור לנו! עזור לי כדי שוולודנקה שלי יישאר יהודי".7
הסיפור המרגש על וולודנקה עתיד היה להיות מסופר פעמים רבות מפי מאיר בהרצאותיו בתקופת המאבק של הליגה להגנה יהודית לשחרור יהודי ברית המועצות.8
בתשכ"ו (1966) הידלדל המימון הממשלתי למחקר פוליטי, ומאיר חיפש מקורות פרנסה נוספים. הוא ביקש מהרב שלום קלאס, המוציא לאור של ה'ג'ואיש פרס', להגדיל שוב את היקף משרתו, ולכן בתקופה הזאת הופיע שמו בעיתון כעורך משנה.9 נוסף על כך הוא נסע לפני הימים הנוראים לבתי כנסת במקומות מרוחקים כדי לשמש רב וחזן. במחזור הימים הנוראים שלו רשומים סימונים רבים למנגינות של התפילות. בשנים שמאיר לא היה בבית בימים הנוראים הלכתי עם הילדים להורים שלנו לראש השנה. ביום הכיפורים התארחנו אצל חברתי הטובה מנוחה, אשתו של שאול כהנא, בן דודו של מאיר, שנסע גם הוא לשמש רב וחזן בבית כנסת מרוחק.
תפקידיו של מאיר כרב וכחזן השתנו לפי הדרישות בכל מקום. בשנה שנסע לבית הכנסת 'עדת ישראל' בפול ריבר שבמַסֶצ'וסֶטס, הוא עבר לפני התיבה בשחרית, תקע בשופר והיה אחראי על מניין הנוער.10 בימים הנוראים של תשכ"ח הוא שימש רב בבית הכנסת 'בית ישראל' בריצ'מונד שבווירג'יניה, שלא היה בו רב באותה עת. מארחו של מאיר שם, הרב אברהם גולדרייך, שהיה רכז הנוער של בית הכנסת, סיפר שמאיר דיבר בדרשתו על חשיבות החינוך היהודי ואמר שמסגרת החינוך הקיימת (שיעורי היהדות אחר הצהריים בבתי הכנסת) לא רק שאינה מועילה,ב אלא בדרך כלל אף מרחיקה את הנוער מהיהדות.11
במרחשוון תשכ"ז (נובמבר 1966) ניסו מאיר וצ'ורבא להקים חברה חדשה למחקר פוליטי. צ'ורבא התארח אצלנו בשבת ודיבר ב'עונג שבת' בבית הכנסת שלנו. במוצאי שבת הוא ומאיר ניגשו לפרד הורוביץ וביקשו ממנו הלוואה להקמת חברת מחקר חדשה. הורוביץ הסכים להלוות להם חמשת אלפים דולר להוצאות הראשוניות, והחברה החדשה הוקמה. באישור הרישום של החברה כתאגיד במדינת ניו יורק רשומים פרד הורוביץ, יוסף צ'ורבא ומרטין כהנא כשותפים. אין שום עדות לפעילות של החברה, ולא היה כל קשר בין מאיר לצ'ורבא לאחר תשכ"ז (1967).12
מאיר החשיב את ההלוואה של הורוביץ כהלוואה אישית ושלח לו תשלומים בכל פעם שיכול. "הוא המשיך לשלוח לי צ'קים אפילו כשהיה בכלא", סיפר לי הורוביץ. "כשביקרתי את מאיר בכלא ב-1975 [תשל"ה] אמרתי לו שהחשבתי את ההלוואה להפסד עסקי ושאני מוחל על החוב. אבל מאיר אמר לי: 'לא משנה מה אתה חושב שאני חייב לך. משנה מה אני חושב שאני חייב לך'".13
מצוות הצדקה
הורוביץ סיפר גם על נדיבותו של מאיר במתן צדקה: "מישהו הגיע לבית הכנסת לבקש תרומות בעבור ארגון 'פעילים', ארגון שנאבק במיסיון בישראל. מאיר הכריז ראשון על תרומתו: חמישים דולר. מאחר שפתח בסכום גבוה, הלכו אחרים בעקבותיו".14
מאיר תמך ב'אור חדש', מוסד חינוכי לבנות בכפר חסידים. מנהל המוסד, הרב משה תנעמי, כתב:
בתשכ"ז, בסביבות חג החנוכה [דצמבר 1966], נסעתי לארצות הברית כדי לגייס תרומות ל'קריית בנות אור חדש'. מישהו מ'פעילים' הציע שאפנה לרב מאיר.
הוא היה מודע היטב למצב בישראל. דיברתי אתו על מצוקתן של בנות עדות המזרח בצפון הארץ באותם ימים. עקב בעיות כלכליות במשפחותיהן, כל הכנסה, גם מהילדים הצעירים, הייתה נחוצה, ובשל כך בנות רבות הפסיקו את לימודיהן בגיל ארבע עשרה כדי לצאת לעבוד. הבנות האלה יצרו קשרים עם בנים שפגשו במקומות עבודתן, ופעמים רבות מדי התגלה כעבור זמן שהם ערבים, ואז כבר היה מאוחר מדי: נכפו עליהן נישואין, והן נלקחו לכפרים ערביים.
כששמע מאיר את הסיפורים האלה, הוא הבין את ההשלכות ואמר: "אם אתם מנסים לפתור את הבעיה הזאת, אני רוצה לעזור לכם". הוא ביקש פרטים על הבנות הלומדות במוסד והבטיח למצוא אנשים שיתמכו בתלמידות ויתרמו חמש מאות-שש מאות דולר לשנה.
הוא תמך בעשר בנות לשנה, סיוע משמעותי באותם ימים. את הכסף שגייס הוא מסר לי ישירות או דרך אחיו נחמן, שגר בישראל. מאיר גם הציג אותי לפני אנשים אמידים רבים, ובכך עזר לי ליצור תשתית לגיוס תרומות בארצות הברית.15
זכור לי שהרב תנעמי התארח אצלנו בשבת וסיפר לנו שהיה הולך לתחנה המרכזית בתל אביב כדי למצוא את הבנות המשוטטות לפני שימצאו אותן גורמים פליליים. מאיר לקח את הרב תנעמי לבתיהם של חברינו בלורלטון ואף שימש לו מתורגמן.
מצוות הצדקה הייתה עיקרון מנחה בחייו של מאיר. הוא רשם את הכנסותיו במדויק כדי להפריש מעשר כספים כנדרש לפי ההלכה. היה לו אפילו חשבון בנק נפרד שבו הפקיד עשרה אחוזים ממשכורתו — ולפעמים יותר — ברגע שקיבל אותה. מאיר חינך את ילדינו להפריש מעשר מכל סכום כסף שקיבלו במתנה (גם מדמי כיס) או שהרוויחו בשמרטפות וכדומה, מיד כשקיבלוהו.
בריחה מברית המועצות
בכסלו תשכ"ח (דצמבר 1967) התחיל מאיר לכתוב טור נוסף ב'ג'ואיש פרס', "ישראל בצחוק ובדמע", בשם העט מאיר הכהן. בטור זה, שכתב במשך עשר שנים, הוא הביא סיפורים פיקנטיים שדלה מהעיתונות הישראלית. הסיפור הבא הוא דוגמה לקוריוזים מהווי החיים הישראלי שמאיר בחר לספר:
יואל הוא בן שלוש, והוריו אינם שומרי מצוות. כאשר הם מבקרים את הסב, יהודי דתי, יואל חובש כיפה כדי לכבד אותו.
ערב אחד בשבוע שעבר צלצל הטלפון בביתם, ויואל רץ לענות. זה היה הסב. "חכה רגע, סבא", אמר יואל, "לפני שאדבר אתך אלך להביא את הכיפה".
במאמריו בתשכ"ח (1968) כתב מאיר על מגוון נושאים: ישראל והאו"ם, התקפות טרור בישראל, האיום הקומוניסטי על ארצות הברית, מלחמת וייטנאם, הגזענות של מורים שחורים במערכת החינוך העירונית של ניו יורק והאנטישמיות הגוברת באמריקה.
הנושא של יהדות ברית המועצות החל לתפוס מקום מרכזי במאמריו של מאיר. בטורו "ישראל בצחוק ובדמע", תחת הכותרת "בוריס חוזר הביתה", הוא כתב על העולים החדשים בישראל,16 ובמאמרו "אור באפלה הסובייטית" הוא כתב תיאור קודר של מצב היהודים בברית המועצות:
במשך עשר שנים חיכתה אֶמה דווידוביץ לצאת מברית המועצות ולעלות לישראל — עשר שנים ארוכות של בקשות, דחיות, עקשנות. והנה, סוף סוף, התעודות היקרות בידיה. היא הייתה אישה קשישה ומקומטת, כפופה מסבלות הנאצים והקומוניסטים, אבל נראה שעכשיו המסע הארוך מגיע לסוף מאושר. ולפתע — הכול בסכנה. פרצה מלחמה בין המדינות הערביות לישראל, ואף אחד לא ידע מה קורה.
...יחד עם ידידה ותיקה עלתה אֶמה אל הרכבת למוסקבה. הדרך הייתה ארוכה, והן נסעו יממה שלמה בלי אוכל.
כשהגיעו למוסקבה, הן גילו שהקונסוליה הישראלית נסגרה בעקבות ניתוק הקשרים בין ברית המועצות לישראל. בשגרירות ההולנדית, שטיפלה בעניינים הישראליים, נאמר להן שהן תצטרכנה לנסוע דרך פולין והונגריה, ולשם כך עליהן להשיג אשרות ממדינות אלו.
...ירד כבר הערב, והן צריכות לחכות עד הבוקר.
היכן תמצאנה מקום ללון? הן אינן מכירות איש במוסקבה. לא היו להן המסמכים הדרושים להתארח בבית מלון. היה רק מקום אחד ללכת אליו — בית הכנסת.
בבית הכנסת היה אדם אחד. "מי אתן?" הוא שאל. "מה אתן רוצות?"
"אנחנו רוצות את הרב".
"הוא חולה. אני השַׁמָש. מה אתן רוצות?"
אֶמה היססה. ככלל, שַׁמָשים בבתי כנסת ברוסיה היו סוכני ממשלה. אבל לא הייתה ברֵרה. היא סיפרה לו למה היא הגיעה למוסקבה ואמרה: "אנו צריכות מקום ללון הלילה".
"לא אוכל לעזור לכן. אין לי מקום בשבילכן", אמר האיש.
"אז נישאר פה", אמרה אֶמה.
האיש ראה שלפניו "אגוז קשה". הוא ניגש לטלפון והתחיל להתקשר לאנשים. אף אחד מהם לא הסכים לארח אותן; יהודי מוסקבה חיים בפחד מתמיד. לבסוף הוא מצא אישה זקנה שהסכימה להלין אותן אצלה.
האישה הייתה זקנה מאוד ועיוורת למחצה. היא סירבה לדבר אתן אף מילה אחת. אֶמה ישבה על כיסא, וכשקמה וניגשה לחלון, לפתע שברה המארחת את שתיקתה:
"לא! השכנים יראו אותך!"
בחמש בבוקר יצאה אֶמה... לאחר יום של מאמצים מטורפים היא סוף סוף השיגה אשרות... אֶמה פנתה לנסוע לביתה ולמכור את רכושה כדי לעזוב את רוסיה. ואז החלו השמועות:
הסובייטים עומדים לבטל את כל האשרות!
אֶמה הייתה היסטרית. היא לקחה כמה דברים וכמה רובלים ורצה לרכבת. היא חייבת לברוח — עכשיו! מקובנה לווילנה לבודפשט לווינה לרומא. שם חיכה המטוס לישראל, לחופש. אֶמה דווידוביץ הצליחה לברוח. ברגע האחרון.
מאיר הדגיש את חומרת המצב:
אבל היא השאירה מאחוריה יותר משלושה מיליון יהודים. אין להם בתי ספר, תפילין או ספרי קודש, ואין להם אפשרות לקיים ברית מילה.
זוהי הבעיה העיקרית של יהודי ברית המועצות. דת. זוהי בעיה דתית. משטר שמטרתו לחסל כביכול את דבר האלוקים בעולם מנסה לשים קץ לתודעה היהודית, לאמונה היהודית.
השאלה נשארת: האם אפשר לעשות משהו?
רבים עונים שאין סיכוי לפרוץ את מסך הברזל המפריד בינינו ובין אחינו שברוסיה. בלב כבד הם אומרים שגורל אחינו נחרץ לחורבן רוחני.
זה אינו נכון. רבים חושבים כך כי הם באמת אינם יודעים איך אפשר לעזור. אחרים אומרים כך כדי להצדיק את חוסר המעש שלהם. אבל העובדה היא שיש מה לעשות, ואכן נעשים דברים למען היהדות הסובייטית.
...דברים נעשים ברגע זה ממש ברוסיה בתחומי החינוך, ברית המילה והתפילה. מסיבות ברורות ביותר לא ניתן לפרט פעולות אלה... הפעילות הזאת אינה נעשית על ידי הארגונים היהודיים הגדולים. 'ועד ההצלה', הארגון שהציל יהודים בשואה, הוא הוכחה שדברים כאלה בדרך כלל אינם נעשים על ידי הממסד, אלא על ידי יחידים וארגונים קטנים.
מאיר שיבח את פעולותיהם והישגיהם של יחידי סגולה, ובדבריו רמז באופן בלתי מודע על דרכו בעתיד:
מי שיודע על עבודתו של 'ועד ההצלה' בתקופת היטלר יודע מה עשו אנשים אנונימיים. האנשים שהצילו את המעטים שהצליחו לברוח מהיטלר לא היו המנהיגים המפורסמים והמכובדים של הקונגרס היהודי-אמריקני, של הוועד היהודי-אמריקני או של 'בני ברית'.
מי שקרא את 'מן המצר', ספרו של הקדוש הרב [מיכאל דב] וייסמנדל, יודע על הבגידה ועל חוסר המעש של הממסד. מי שיודע על הישגיהם של אנשים כמו הרב אליעזר סילבר זצ"ל, הרב אברהם קלמנוביץ זצ"ל והרב יעקב גריפל זצ"ל יודע מה מסוגלים להשיג אנשים מסורים ואמיצים.
...מי שרוצה לשמוע על חלק מהעובדות ועל חלק מההישגים מוזמן ליצור קשר עם 'אל תידום'... זהו ארגון שפועל למען אחינו שברוסיה...17
כמובן, מאיר לא יכול לגלות את כל מה שידע על 'אל תידום', ארגון שהבריח סידורים, תפילין ועוד תשמישי קדושה ליהודי ברית המועצות. הוא היה בקשר הדוק עם מייסד הארגון, הרב צבי ברונשטיין, שכתב גם הוא ב'ג'ואיש פרס'. מאחר ששניהם נודעו כחלוצי המאבק למען יהדות ברית המועצות, הם הוזמנו למסור עדות על דיכוי היהודים בברית המועצות לפני ועדה של הקונגרס בכ"ג בסיוון תשכ"ח (19 ביוני 1968).18 עדותו המפורטת של מאיר מתפרסת על פני שבעה עשר עמודים בדו"ח של הוועדה. בעדותם לפני הוועדה הפצירו הרב ברונשטיין ומאיר בממשלת ארצות הברית לשגר מחאה נמרצת לקרמלין. העדות המלאה פורסמה ב'ג'ואיש פרס'. לאורך השנים פורסמה מצוקת יהודי ברית המועצות בהרחבה ב'ג'ואיש פרס', ופרסום זה תרם במידה רבה להצלחת המאבק למענם.19
© כל הזכויות שמורות