פרק יב
הקמת הליגה להגנה יהודית תשכ"ח / 1968
אלימות ברחובה של עיר
מערכת ה'ג'ואיש פרס' הוצפה מכתבים ושיחות טלפון על מעשי אלימות נגד יהודים ומוסדות יהודיים. בעלי חנויות יהודים נשדדו, נדקרו ואף נרצחו. מורים יהודים בבתי הספר הציבוריים הותקפו, בתי קברות יהודיים חוללו, ובתי כנסת הושחתו. כל זאת נוסף על הפשע שהשתולל ברחוב דרך קבע — חטיפת ארנקים ותקיפות שוד.
השינוי שחל בעיר ניו יורק היה בולט. בגלל ההרכב הדמוגרפי של העיר נעשו רבים ממעשי האלימות בידי שחורים, ושיעור ניכר מקרבנותיהם היו יהודים. סוכני נדל"ן רודפי בצע ניצלו את אווירת הפחד לשכנע את היהודים לעזוב את השכונות מוכות הפשע ולמכור את בתיהם במחירי הפסד.
ניו יורק הייתה רק אחת מערים רבות בארצות הברית שסבלו מהתגברות הפשע. גל הגירה של שחורים מחפשי עבודה מהדרום הגיע לערי הצפון, והדבר גרם לבריחת לבנים ממרכזי הערים. היהודים האמידים עברו לגור בפרברים יוקרתיים, אך היהודים העניים נשארו על כורחם בשכונות במרכזי הערים כמיעוט בין השחורים.
בשנים תשכ"ז-תשכ"ח (1968-1967) התפרעו שחורים ביותר ממאה וחמישים ערים בארצות הברית. התפרצות זעם זו הייתה תוצאה של תנאי החיים הקשים — העוני, המגורים הצפופים, השכר הנמוך והאבטלה — שהיו מנת חלקם במשך עשרות שנים, והיא כללה גילויי אנטישמיות חסרי תקדים.
הממשלה קיוותה לפתור את הבעיה באמצעות "אפליה מתקנת", כלומר מתן עדיפות לשחורים ולמיעוטים אחרים בקבלה למוסדות לימוד אקדמיים ולמשרות בעירייה, ובהן משרות הוראה במערכת החינוך הציבורית. בשל המדיניות הזאת נגרמה אפליה נגד היהודים, שעד אז התקדמו על בסיס כישוריהם.1
האלימות הגוברת והשינוי בחיי היהודים היו נושאים קבועים בשיחות בין חברי הקהילה בלורלטון. באייר תשכ"ח (מאי 1968) החליטו מאיר, ברט צווייבון ומרדכי דולינסקי לעשות מעשה: הם הקימו ארגון שמטרתו להגן על היהודים מפני אלימות ומפני אפליה. סיפר ארנולד פיין, עורך ה'ג'ואיש פרס': "באחד הימים נכנס מאיר למערכת ושאל: 'האם יש כאן מישהו מעובדי הלינוטַייפא שיכול להכין לי מודעה?'"2
לאחר כמה ימים הופיעה המודעה הזו ב'ג'ואיש פרס':
אנחנו מדברים על
הקיום היהודי!
האנטישמיות מתפוצצת בארצות הברית.
<FX815.2>קבוצות שמאל מהפכניות — העוינות את ישראל ואת היהדות — <FX815.2>מושכות את לב הצעירים ומערערות את החוק והסדר.
<FX815.2>הימין הקיצוני גדל במידה מבהילה.
<FX815.2>גזענים שחורים אנטישמיים מנסים להשתלט על הערים.
<FX815.2>אמריקה מפורדת, והמרקם הדמוקרטי נגזר לגזרים.
<FX815.2>ילדך או יקירך עלול להיפגע.
<FX815.2>ליהודים באמריקה ולכל אוהבי הדמוקרטיה צפויות סכנות חמורות.
<FX815.2>רק ציבור פעיל ומעודכן יוכל לנקוט צעדים נכונים כדי להיאבק נגדן.
האם אתה מוכן להתייצב למען הדמוקרטיה ולמען הקיום היהודי?
הצטרף ותמוך בחיל ההגנה היהודי.
כך תוכל:
<FX815.2>לקבל עדכונים חודשיים על פעילותן של הקבוצות הקיצוניות.
<FX815.2>להשתתף בפגישות סגורות שבהן יידונו בעיות אלה עם מומחים בתחומן.
<FX815.2>להשתתף בפעילות קונקרטית.
<FX815.2>לקבל הודעות על מפגשים בעבור ילדיך, שבהם יקבלו הצעירים
<FX815.2>התראות על קבוצות מסוכנות בבתי הספר ובאזורי מגוריהם.
החשוב מכול —
<FX815.2>אתה תעזור לנו להסתנן לקבוצות קיצוניות ולחשוף אותן,
<FX815.2>לשלוח מרצים לקמפוסים ולפרסם מידע.
<FX815.2>הצטרף עכשיו! אנחנו מדברים על עצם קיומנו!
<FX815.2>ספר על כך לחבריך.3
המודעה הגיעה לציבור גדול בזכות תפוצתו הגדֵלה של ה'ג'ואיש פרס', שעתיד היה לתרום רבות להצלחת הליגה להגנה יהודית. קהל הקוראים הגדול של העיתון נחשף לעמדותיו של מאיר ולמד על פעילות הליגה הן מטוריו הקבועים הן מהידיעות החדשותיות שכתב.4
הפגישה הראשונה של הארגון החדש נקבעה לכ"ב בסיוון תשכ"ח (18 ביוני 1968), יום לפני שנסע מאיר לוושינגטון כדי להעיד בפני ועדת הקונגרס על יהדות ברית המועצות. קוראים שנענו למודעה ב'ג'ואיש פרס' קיבלו הזמנות ל"פגישה קצרה ואינפורמטיבית של ה'ליגה (חיל) להגנה יהודית'". זמן קצר לפני הפגישה שונה שם הארגון מ'חיל ההגנה היהודי' ל'הליגה להגנה יהודית', כפי שהסביר מאיר לעיתונאי: "הרגשנו שכדאי לשנות את המילה "חיל" ל"ליגה". המילה "חיל" עלולה להתפרש כמיליטנטית מדי, ואילו אנחנו מחויבים לחלוטין לחוק".5
כחודשיים לאחר מכן סיים ברט צווייבון, שהיה עורך דין, את ההליכים לקבלת אישור כתאגיד במדינת ניו יורק. מטרתו המוצהרת של הארגון נוסחה כך: "להיאבק באנטישמיות בחיים הציבוריים והפרטיים בארצות הברית". חברי ועד התאגיד היו מאיר כהנא — יושב ראש, ברטרם צווייבון — יועץ משפטי, ומורטון [מרדכי] דולינסקי. דולינסקי עלה לישראל מיד לאחר קבלת אישור התאגיד ולא היה שותף פעיל בארגון.6
אנטישמיות של שחורים
ההפגנה הראשונה של הליגה נערכה בי"א באב תשכ"ח (5 באוגוסט 1968), ומטרתה הייתה להביע התנגדות למינויו של ג'ון הטצ'ט למנהל מרכז הסטודנטים האפרו-אמריקנים באוניברסיטת ניו יורק. הטצ'ט נודע בהתבטאויותיו הגזעניות והאנטישמיות. הוא פוטר ממערכת החינוך של עיריית ניו יורק לאחר שלקח כיתה לראות הצגה שהיה בה עידוד לשנאת לבנים. הוא כינה את הנשיא ריצ'רד ניקסון, את סגן הנשיא יוברט המפרי ואת אלברט שנקר, ראש איגוד המורים בניו יורק, "ממזרים גזענים", ובמאמר בעלון המורים האפרו-אמריקנים הוא כתב: "היהודים שולטים במערכת החינוך העירונית ומשחיתים את נפשותיהם של הילדים השחורים".7
רק חודש לאחר הפגנת הליגה פרסמו ארגוני ממסד יהודיים גינויים על מאמרו האנטישמי של הטצ'ט, ויותר משנה לאחר הופעת המאמר שלח הקונגרס היהודי-אמריקני הודעה לעיתונות בזה הלשון: "מאמר המערכת בעלון המורים האפרו-אמריקנים, שבו הואשמו היהודים באחריות ל'חניקת' החינוך של ילדים שחורים, הוא מאמר גזעני משולח רסן. פרסום דברי הבורות המרושעים של הטצ'ט הוא ניסיון ברור ומחושב להוסיף שמן למדורת השנאה הגזענית והמתח הדתי הבוערת בעיר ניו יורק..."8
בידיעה שפורסמה על ההפגנה באחד העיתונים נכתב: "מאיר כהנא הוביל אתמול כחמישה עשר מפגינים מול אוניברסיטת ניו יורק. המפגינים, חברי הליגה להגנה יהודית, שנראו מבוגרים יותר מהגיל הממוצע של המפגינים הרגילים במקום הזה, קראו:
נאצים, צאו מאוניברסיטת ניו יורק,
גם על יהודים מגן החוק!"9
אכן, רוב חברי הליגה הראשונים היו בגילו של מאיר (36) או יותר. היו בהם בעלי חנויות שנשדדו בידי שחורים ומורים שמשרותיהם במערכת החינוך העירונית היו בסכנה בגלל תכנית הביזור — תכנית שלפיה תועבר הסמכות להעסקת מורים ולפיטוריהם לוועדי חינוך אזוריים שינוהלו על ידי השחורים. רבים מהמורים היהודים סבלו גם מגילויי אנטישמיות פיזיים ומילוליים של שחורים.
בהמשך הידיעה, פירט הכתב את מטרותיו של מאיר:
למרות קריאות בוז של סטודנטים נשארו שם כהנא וקבוצתו כמעט שעה...
כהנא מתכונן להמשיך את מחאתו בכיוונים נוספים: "אנחנו נבקש מבוגרי האוניברסיטה להפסיק לתרום למוסד, וכתבנו לממשלה כדי לבדוק כיצד ניתן להפסיק מימון ממשלתי לאוניברסיטה".
"הקמנו את הארגון שלנו כדי לעשות את מה ש'הליגה נגד השמצה'ב אמורה לעשות, אך אינה עושה".
כהנא חושב שהאנטישמיות והקיצוניות משמאל ומימין גוברים בארצות הברית ומהווים סכנה ליהודים. "חוק וסדר חיוניים", אמר כהנא, "בלעדיהם אין עתיד לדמוקרטיה".10
מאיר האשים את ראש עיריית ניו יורק ג'ון לינדזי בבעיות העיר. בעקבות השלכת בקבוקי תבערה אל בניין מערכת ה'ג'ואיש פרס' בתמוז (יולי) צוין בעיתון: "האזור הוצף גל התפרעויות וביזה... אך ראש העיר כובל את ידי המשטרה". במשך חודשים רבים טען מאיר במאמריו ב'ג'ואיש פרס' שראש העיר אשם במתח הגזעני, בפשע ובהתפרעויות. בתשרי (אוקטובר) הוא כתב:
ג'ון לינדזי הוא אחד מאלה המזלזלים בתחנוניהם של אזרחים מיוסרים לביטחון בסיסי... אבל כל הדמגוגיה שבעולם לא תוכל להסתיר את העובדה שהפשע והפחד שולטים ברחובות.
ביוני עלה שיעור הגנבות בשבעים אחוז לעומת יוני אשתקד. מנתוני המשטרה בחמשת החודשים הראשונים של השנה עולה שבכל עשר שעות צפויים רצח אחד, שני מקרי אונס, שלושים תקיפות, חמישים וארבעה מקרי שוד, שלושים ושתיים גנבות רכב, מאה ועשרים פריצות ומאה וחמישים גנבות. שיעור הפשע כולו נסק בעשרים וחמישה אחוז...
אבל איננו זקוקים למספרים. אפשר לשאול את בעלי החנויות... עוד ועוד חנויות נסגרות כתוצאה ממעשי השוד הרבים... אפשר לשאול את הילדים המותקפים בדרכם לבית הספר...
כשהמורים האפרו-אמריקנים הרשו להטצ'ט לפרסם מאמר בסגנון "שטרייכר" [נאצי], לא פצה לינדזי את פיו נגד הטצ'ט... הוא מעולם לא דרש שמורים אלו יסולקו מבתי הספר שלנו. הוא גם לא גינה את הרמן פרגוסון, היטלר שחור, שעל פי תכנית הביזור אמור להיות מנהל בית ספר בשכונת בראונסוויל שבברוקלין — ברגע שייפטר מ"מטרד קטן", הרשעה על קשירת קשר לרצח... לינדזי שותק... שתיקתו של לינדזי מתפרשת כהסכמה להצהרות הבוטות שלהם...
בהתפרעויות ביולי בשכונת לואר איסט סייד במנהטן השליכו תושבים במשך כמה ימים ולילות בקבוקים, לבֵנים ופחי זבל על שוטרים. שבוע קודם לכן הייתה שכונת קוני איילנד מוקד התפרעויות וביזה במשך ארבעה לילות, שבמהלכם הושלכו בקבוקי תבערה ושוטרים הוכו. בעשרים ביולי יצאה חבורת נערים למסע של השלכת בקבוקי תבערה בברונקס, ובאותו יום תקפו חמש מאות נערים... עוברים ושבים וניפצו מכוניות על יד בניין העירייה...
לאחר ההתנקשות בד"ר מרטין לותר קינג [ניסן תשכ"ח, אפריל 1968], נופצו ונבזזו מאות חנויות... לינדזי עמל נואשות — והצליח — להשתיק את הממדים האמתיים של ההתפרעויות...11
קולו של מאיר לא היה היחיד שנשמע נגד ראש העיר לינדזי. באספה של מנהיגים יהודים בברוקלין הביעו רבים את חוסר שביעות רצונם מלינדזי.12 מחקר שערך פרדריק סיגל על העיר ניו יורק באותן שנים גילה שבשנות כהונתו של לינדזי (תשכ"ב-תשל"ב 1972-1962) התרבו מקרי השוד בעיר פי חמישה בשנים תשכ"ב עד תשכ"ז (1967-1962), והוכפלו ביותר מכך בשנים תשכ"ז עד תשל"ב (1972-1967). סיגל כתב שתמיכתו של לינדזי בקיצוניים השחורים הייתה בשל מניעים פוליטיים צרים. הוא כתב שאפילו לאחר סדרה של שביתות מורים סירב לינדזי לאכוף את החוק, ולכן נאלצה מחלקת החינוך של מדינת ניו יורק לסלק את [המנהל השחור הגזעני רודי] מקוי.13
בסדרה בת ארבעה חלקים ששמה "גזענות וחתרנות בעיר ניו יורק", שכתב מאיר ב'ג'ואיש פרס' באדר (מרץ), הוא תיאר את אנטישמיות השחורים בבתי הספר. במאמר שכתב בסיוון (יוני) הוא ציטט איומים על מורים לבנים מתוך דפי שטנה שחולקו בבתי ספר רבים, וכך הדגים את סגנון ההבעה האלים והגזעני של המיליטנטים השחורים.14
במאמרו "הביזור בבתי הספר" הסביר מאיר את הסכנות הטמונות בהעברת סמכויות ממִנהלת החינוך העירונית לוועדי חינוך אזוריים:
בסופו של דבר תתקבל תכנית הביזור ויוקמו ועדי חינוך אזוריים עצמאיים לניהול בתי הספר. יהיה להם הכוח לפטר מורים כרצונם (ואל תשלו את עצמכם בדבר הבטחות מעורפלות של "הליכים חוקיים") ויהיה להם הכוח למנות מורים כרצונם...
מה שיִקרה הוא שהרמן פרגוסון, לאומן שחור וקומוניסט, שיש נגדו תיק משפטי חמור, יהיה מנהל בשכונת בראונסוויל. הוא יתחיל ללמד את תכנית הלימודים "הישרדות השחורים", הכוללת הצהרת נאמנות לדגל האדום-שחור-ירוק של לאומנות שחורה. את ההצהרה הזו כתב המשורר לירוי ג'ונס, אנטישמי וגזען שבאחד משיריו כתב: "...להכניס אגרופן בפנים של גברת יהודייה..."
מה שיקרה הוא שהמורים הלבנים יסולקו בהדרגה מהאזורים השחורים. מינויים ופיטורים ייעשו בגלל גזע ולא על בסיס כישורים.
...בשבועות האחרונים הוצגה המערכה המטורפת ביותר בקומדיה המטורפת שנקראת "מערכת החינוך בניו יורק". בניגוד גמור לחוק פיטר פתאום ועד החינוך האזורי בשכונת בראונסוויל תשעה עשר מורים ומנהלים... הסיבה הייתה ברורה — כמעט כולם היו לבנים...
לינדזי, עורכי ה'ניו יורק טיימס' וכל שאר הפחדנים הליברלים עודדו בהיסטריה את הכניעה לגזענים השחורים...15
במשך שלושת החודשים הראשונים של תשכ"ט קיים איגוד המורים שלוש שביתות במחאה על פיטוריהם הלא מוצדקים של תשעה עשר המורים הלבנים. חמישים וחמישה אלף מורים ויותר ממיליון תלמידים נשארו בבית במשך שלושים ושישה ימים. לאחר השביתה השתוללו תלמידי תיכון שחורים בבתי הספר וברכבת התחתית במשך ארבעה ימים במחאה על יום הלימודים הארוך שנכפה עליהם כדי להשלים שעות לימודים. מורים ושוטרים נפצעו, ונעצרו כמאה ושלושים מתפרעים.16
עמדות הליגה
עמדות הליגה כלפי בעיות אלה ואחרות פורסמו ב'מניפסט', עלון שנשא את הסמל הראשון של הליגה — האותיות ג>ENG<JEDEL<HEB> בתוך מגן דוד המוקף מגן לוחמים. בסגנון הכתיבה האופייני למאיר הוא הבהיר את הרקע להקמת הליגה:
אמריקה הייתה טובה ליהודים, והיהודים היו טובים לאמריקה. מדינה שנוסדה על עקרונות הדמוקרטיה והחופש העניקה זכויות חסרות תקדים לאנשים המסורים לאידיאלים הללו...
החלום ששמו אמריקה, שעיניהם הכלות של מיליונים פנו אליו, נתון בסכנה גדולה כיום, וכל אזרחי ארצות הברית מאוימים מקריסת אותו חלום...
לפתע מאוימת אמריקה מברית מסוכנת בין הקיצוניות הפוליטית למיליטנטיות הגזענית...
הפשע ברחוב גולש לבתים... הפרת הסדר, הזלזול בסמכות המשטרה, ההתנערות מאחריות... כל זה בסיוען ובעידודן של קבוצות אוויליות שמנסות להסביר את ה"היגיון" שבהידרדרות ושל פוליטיקאים קצרי ראייה שנותנים לה יד בהכרזות של כניעה לפשע...
החזית הנאצית השחורה שונאת את כל הלבנים, אך את היהודי במיוחד: הוא שטן מיוחד... המורה היהודי, הסוחר היהודי, בעל הבית היהודי — אלה "זוכים" לתיעוב מיוחד...
ב'מניפסט' הוגדרו מהותה ומטרותיה של הליגה להגנה יהודית:
הליגה אינה ארגון גזעני. בהשקפת עולמה היא אינה ימין ואינה שמאל. היא דוחה כל שנאה וכל הפרת חוק...
הליגה נאבקת בשמאל המהפכני העוין כל כך את הקיום היהודי ואת מדינת ישראל...
הליגה נאבקת בסרטן ששמו הימין הפשיסטי, שרוצה להטיל את אמריקה לתוך חלום הבלהות הנאצי ואת היהודים לתאי הגזים.
הליגה נאבקת בנאצי השחור, שאל שנאתו ללבנים מתווספת שנאת יהודים.
הליגה מאמינה בחוק ובסדר... ותומכת במשטרה...
הליגה רואה את הנוער כמשימה מיוחדת, בעיקר את הנוער היהודי...
הליגה תביא לידיעת הנוער את העובדות ואת האמיתות על הזוועות שקבוצות כאלה רוצות לעשות להם.
איך הליגה מתכוננת לפעול?
הליגה תיידע את הציבור על ממדיה האמתיים של סכנת הקיצוניים, באמצעות הרצאות בבתי כנסת וכדומה.
נציגי הליגה ידברו בכל הקמפוסים וכן בבתי ספר תיכוניים כדי להגיע לצעירים לפני שיילכדו ברשת הקיצוניים.
הליגה תפעל בבתי המשפט נגד אפליה...
הליגה תפעל להפיל פוליטיקאים שמתרפסים לפני הקיצוניים...
הליגה תקיים הפגנות חוקיות אך מיליטנטיות בעצמה ובלהט, כדי שהממשלה תראה שהקולות התובעים חוק וסדר חזקים ומשמעותיים...
הליגה תסייע להקים קבוצות שכונתיות חוקיות ואחראיות שיגנו על התושבים במקומות המועדים לפשע שהמשטרה לא הצליחה להבטיח בהם את ביטחון התושבים...
זוהי הליגה, רעיון שזמנו הגיע. האינך חושב שעליך להיות חלק מכל זה? זכור, אנחנו מדברים על עתידה של אמריקה. זכור, אנחנו מדברים על הקיום היהודי.17
הסִיסמה "זכור, אנחנו מדברים על הקיום היהודי" הופיעה על נייר המכתבים של הליגה לצד הפסוק "עת לחשות ועת לדבר" (קהלת ג, ז).
עקרונות רבים המובאים ב'מניפסט' מופיעים בחוברת "הליגה להגנה יהודית: יעדים ומטרות", שהודפסה גם היא בשנתה הראשונה של הליגה. על עטיפת החוברת התמונה המפורסמת של ילד יהודי המרים את ידיו בכניעה לחייל גרמני, ומתחת לתמונה הכיתוב "לעולם לא עוד!" בפתח החוברת נכתב:
מוקדש לששת המיליונים
בהתחייבות: לעולם לא עוד!
אלן מלנבאום, המנכ"ל הראשון של הליגה, סיפר שהוא האיש שטבע את הסיסמה המפורסמת של הליגה "לעולם לא עוד!" מאיר הסביר את משמעות הסִיסמה: "היא לא נועדה להכריז שלא תתרחש שואה נוספת. לא ייתכן להצהיר דבר כזה, כי המציאות היא שכל עוד קיים גוי מול יהודי קיימת סכנה לשואה... אלא פירוש הסיסמה הוא שאם, חס ושלום, יהיה ניסיון לחולל שואה נוספת, לעולם לא יחזרו על עצמם האדישות, חוסר התגובה והפחד שהיו בזמן השואה".18
בהקדמה הקצרה לחוברת כתב מאיר:
הופעתה של הליגה בזירה האמריקנית עוררה תגובה מדהימה. תוך זמן קצר מאוד התפתח ויכוח ציבורי סוער סביב הליגה... יש המעריצים אותה, יש הפוחדים ממנה; אך מעטים מאוד מתעלמים ממנה. הממסד היהודי — כמעט פה אחד — גינה אותה. מסע ההשמצות והדיבה המנוהל נגד הליגה מזכיר מסעי השמצה נגד קבוצות אמיצות אחרות.
מתוך אמונה שציבור המקבל מידע מעודכן יתכנס סביב רעיונות הליגה, פרסמנו את החוברת הזאת, המבהירה את האידיאולוגיה של הארגון היהודי עם קצב הגידול המהיר ביותר באמריקה כיום. התשובות שניתנות כאן הן ניסיון למגר את ההתקפות המרושעות על הליגה להגנה יהודית.19
כמו ב'מניפסט', גם בחוברת זו לא מוזכרת מצוקתם של יהודי ברית המועצות, שמאוחר יותר נעשתה אחד מתחומי פעילותה העיקריים של הליגה.
הליגה להגנה יהודית הרחיבה את שורותיה במהירות והתבססה מבחינה כספית. במשך הזמן התחיל מאיר להקדיש את כל זמנו לליגה, ומאמצע תשכ"ט (1969) הוא קיבל ממנה משכורת. עד אז היינו זקוקים להכנסה נוספת, משום שהיקף משרתו במערכת ה'ג'ואיש פרס' היה חלקי בלבד. באדר תשכ"ח (מרץ 1968) כתב מאיר לחבר כיתתו לשעבר, הרב פינחס סטולפר, ראש תנועת הנוער האורתודוכסי >ENG<NCSY<HEB>, וביקש עבודה כמדריך נוער: "...בגלל הקפאה מוחלטת של חוזים ממשלתיים (בעקבות המלחמה בווייטנאם)... אני נמצא עכשיו בניו יורק כמעט כל הזמן ואני זקוק לתוספת הכנסה".20
אך לרב סטולפר לא הייתה עבודה בשבילו, ובמשך זמן קצר שימש מאיר נהג מונית. הוא נהנה לשחק את תפקיד הנהג הניו יורקי הפטפטן ולספר לי אחר כך על שיחותיו עם הנוסעים. לקראת סוף הקיץ הוא מצא עבודה שהתאימה יותר לכישרונותיו.
© כל הזכויות שמורות